עמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיה
סיינטיפיק אמריקן ישראל



תקציר
מושגים פרוידיאניים, כמו אגו, איד ותשוקות מודחקות שלטו במשך עשרות שנים בפסיכולוגיה. הבנה גוברת של הכימיה של המוח החליפה בהדרגה את המודל הזה בהסבר ביולוגי. כיום, מספר גדל והולך של מדעני מוח מגיעים למסקנה כי התבנית הכימית של הנפש מאשרת את השרטוט הכללי ששרטט פרויד לפני כמעט מאה שנים.



שובו של פרויד
מחבר: מרק סולמס


התיאורים הביולוגיים המודרניים של המוח עשויים להתאים היטב זה לזה כשמשלבים אותם בתיאוריות הפסיכולוגיות השנויות במחלוקת של פרויד.

במחצית הראשונה של המאה העשרים שלטו רעיונותיו של זיגמונד פרויד בהסברים על דרך פעולתה של נפש האדם. טענתו הבסיסית הייתה כי המניעים שלנו נותרים חבויים רובם בלא-מודע שלנו. זאת ועוד, כוח מדחיק מונע בעדם, באופן פעיל, מלעבור אל המודע. המנגנון הביצועי של הנפש (האגו) דוחה דחפים לא מודעים (האיד) שעלולים לעורר התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסתנו את עצמנו כבני תרבות. הדחקה זו נחוצה כיוון שהדחפים מבטאים את עצמם בתשוקות בלתי מרוסנות, בפנטזיות ילדותיות, ובחשקים אלימים ומיניים.

עד מותו, בשנת 1939, המשיך פרויד לטעון כי מחלת נפש פורצת כשההדחקה נכשלת. התקפי חרדה, פוביות, ואובססיות נגרמים מחדירתם של הדחפים החבויים אל ההתנהגות הרצונית. אם כך, תפקידה של הפסיכותראפיה הוא לעקוב אחרי הסימפטומים הנוירוטיים, לגלות את שורשיהם הלא מודעים ולעקר את כוחם על ידי חשיפתם לשיפוט בוגר ורציונלי.

מאז שנות החמישים ואילך נעשה חקר המוח והנפש מתוחכם יותר. והמומחים בתחום נוכחו לדעת שעדויותיו של פרויד לתיאוריות שלו היו קלושות למדי. שיטת המחקר העיקרית שלו לא הייתה ניסויים מבוקרים, כי אם צפייה פשוטה במטופלים בסביבה של מרפאה שאותה שילב עם היקשים תיאורטיים. הטיפול התרופתי הלך ותפס מקום, גישות ביולוגיות למחלות נפש הטילו בהדרגה צל על הפסיכואנליזה. ייתכן מאוד כי לו היה פרויד בחיים הוא היה מקדם בברכה את השתלשלות העניינים הזאת. הוא היה מדען מוח בעל עמדה בזמנו ולעתים קרובות היה מעיר הערות כגון "ייתכן שהליקויים בתיאור שלנו ייעלמו אם נגיע למצב שבו נוכל להחליף את המונחים הפסיכולוגיים במונחים פיזיולוגיים וכימיים." ואולם לרשותו לא עמדו המדע או הטכנולוגיה המאפשרים לדעת איך מאורגן מוחו של אדם נורמלי או נוירוטי.

בשנות השמונים נחשבו המושגים איד ואגו מושגים מיושנים ללא תקנה, אפילו בחוגים פסיכואנליטיים מסוימים. פרויד כבר לא היה רלוונטי. החשיבה העדכנית בפסיכולוגיה החדשה גרסה כי אנשים מדוכאים מרגישים אומללים כל כך לא כי משהו חיבל בהתקשרויות המוקדמות של ינקותם אלא בשל חוסר איזון כימי במוחם. עם זאת הפסיכופרמקולוגיה לא הצליחה לבנות תיאוריה חלופית מקיפה של אישיות, של רגש ושל כוח מניע שמדרבן אותנו. בהעדר מודל כזה התמקדו מדעני המוח בשאלות צרות ולא עסקו בתמונה הכוללת.

היום חוזר הנושא למרכז העניינים, וכאן מצפה הפתעה: התמונה אינה שונה בהרבה מזו שהתווה פרויד לפני מאה שנה. עדיין אנחנו רחוקים מהסכמה כללית, אבל מספר גדל והולך של מדעני מוח מתחומים שונים מגיעים למסקנתו של אריק ר' קנדל, חתן פרס נובל לשנת 2000 בפיזיולוגיה ורפואה מאוניברסיטת קולומביה, שאמר כי הפסיכואנליזה "היא עדיין תפיסת הנפש העקבית והמספקת ביותר מבחינה אינטלקטואלית".

פרויד חוזר, ולא רק בתיאוריה. כמעט בכל עיר גדולה בעולם נוצרו קבוצות עבודה בין-תחומיות המאחדות את תחומי הנוירולוגיה והפסיכואנליזה שהיו קודם לכן מפולגים ואפילו מתנגדים אלו לאלו. בעקבות חידושם של קשרים אלה קמה החברה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה, שמארגנת כנס שנתי ומוציאה לאור את כתב העת המצליח "נוירו-פסיכואנליזה". עדות לכבוד המחודש שזוכים לו רעיונותיו של פרויד הוא ועד העורכים המייעץ של כתב העת, המאויש על ידי ה"מי ומי" של מדעי המוח ההתנהגותיים של ימינו, ובהם אנטוניו ר' דמסיו, קנדל, ג'וזף א' לה-דו, בנג'מין ליבט, ג'אאק פנקספ, וילייאנור רמצ'נדראן, דניאל ל' שקטר, וולף סינגר.

חוקרים אלה מעצבים יחד את "המסגרת האינטלקטואלית החדשה לפסיכיאטריה", כפי שמכנה זאת קנדל. נראה כי בתוך מסגרת אינטלקטואלית זו לתיאור שתיאר פרויד בקווים גסים את ארגון הנפש נועד תפקיד דומה לזה שמילאה תיאוריית האבולוציה של דרווין בגנטיקה המולקולרית. זוהי תבנית שבתוכה אפשר לארגן, בדרך מובנת ועקבית, את הפרטים שהולכים וצצים. באותו זמן מדעני המוח חושפים הוכחות לחלק מן התיאוריות של פרויד ומערטלים את המנגנונים שמפעילים את התהליכים הנפשיים שתיאר פרויד.

מניע לא-מודע

כשהציג פרויד את הרעיון המרכזי כי רוב התהליכים הנפשיים שקובעים את מחשבותינו, רגשותינו ורצונותינו השוטפים מתרחשים באורח לא מודע, דחו זאת בני דורו כבלתי אפשרי. אולם ממצאים חדישים מאששים את קיומו של תהליך עיבוד נפשי לא מודע ואת תפקידו המרכזי. דוגמה לכך היא התנהגותם של מטופלים שאינם יכולים לזכור במודע מאורעות שהתרחשו לאחר שנפגע חלק ממוחם שעוסק בפענוח זיכרון. התנהגותם מושפעת בבירור מן המאורעות "הנשכחים". כדי להסביר מקרים כאלה, מדעני מוח קוגניטיביים מדברים על מערכות זיכרון שמעבדות מידע "במפורש" (במודע) ו"במרומז" (לא במודע). פרויד חילק את הזיכרון בדיוק לאורך קווים אלה.

חוקרי מוח זיהו גם מערכות זיכרון לא מודעות שמתווכות למידה רגשית. ב- 1996 הראה לה-דו, מאוניברסיטת ניו יורק, שמתחת לקורטקס המודע קיים מסלול עצבי המקשר בין מידע הנקלט בחושים ובין המבנים במוח הפרימיטיווי האחראים לתגובות פחד. מסלול זה עוקף את ההיפוקמפוס, שמייצר זיכרונות מודעים, ולכן אירועים בהווה מעלים בנו תמיד זיכרונות של אירועי עבר בעלי חשיבות רגשית וגורמים לרגשות מודעים שנראים בלתי רציונליים, כגון "גברים בעלי זקן גורמים לי לתחושה לא נעימה".

מדעני מוח הראו כי מבני המוח העיקריים החיוניים ליצירת זיכרונות מפורשים (מודעים) אינם מתפקדים בשנתיים הראשונות של החיים. בכך סיפקו מדענים אלה הסבר אלגנטי למה שפרויד מכנה שכחה ילדית . פרויד שיער כי איננו שוכחים את זיכרונותינו המוקדמים ביותר. פשוט איננו יכולים להביא אותם למודעות. אך אי יכולת זה אינו מונע מהם להשפיע על התנהגותנו ורגשותינו הבוגרים. יקשה עלינו למצוא נוירוביולוג התנהגותי שאינו מסכים כי חוויות מוקדמות, בייחוד אלה המתרחשות בין האם לתינוקה, משפיעות על תבניות חיבורי המוח. הן עושות זאת בדרכים שמשפיעות באופן יסודי על אישיותנו ועל הבריאות הנפשית שלנו בעתיד. ועם זאת אי אפשר לזכור במודע אף אחת מחוויות אלה. מתבהר והולך כי חלק נכבד מפעילותנו הנפשית מונעת באופן לא מודע.

נקמת ההדחקה

גם אם אנחנו מונעים בעיקר על ידי מחשבות לא מודעות, אין בכך כדי להוכיח את טענתו של פרויד כי אנחנו מדחיקים באופן פעיל מידע שקשה לעיכול. ואולם מתחילים להצטבר מחקרים שתומכים בכך. המפורסם שבהם הוא מחקר שערך ב-1994 הנוירולוג ההתנהגותי רמצ'נדראן מאוניברסיטת קליפורניה שבסן דייגו. מחקר זה נערך על מטופלים "אנוסוגנוסטיים" (anosognostic). מטופלים אלה נפגעו באונת הקודקוד הימנית של מוחם ובכך איבדו את מודעותם לגבי לקויות פיזיות חמורות, כמו שיתוק של איבר. לאחר שהפעיל באופן מלאכותי את ההמיספרה הימנית במוחה של מטופלת כזאת, ראה רמצ'נדראן כי היא הכירה פתאום בכך שזרועה השמאלית משותקת, ושלמעשה הזרוע כבר משותקת זה שמונה ימים, מאז לקתה בשבץ מוחי. כלומר, המטופלת הייתה מסוגלת להכיר בלקויותיה ורשמה את הלקויות האלה במוחה במשך שמונת הימים באופן לא מודע, וזאת למרות שבמודע הכחישה שיש לה בעיה כלשהי במשך כל הזמן הזה.

לאחר שחלפה השפעת העירור המוחי המלאכותי חזרה האישה לאמונתה שזרועה נורמלית, היא גם שכחה את החלק בריאיון שבו הכירה בשיתוק, למרות שזכרה כל פרט אחר מן הריאיון. רמצ'נדראן סיכם: המשמעות התיאורטית מרחיקת הלכת של התצפיות האלה היא שאכן אפשר להדחיק מחשבות באופן סלקטיבי... התצפית שלי [בחולה הזאת] שכנעה אותי, בפעם הראשונה, שתופעת ההדחקה, העומדת בבסיס התיאוריה הפסיכואנליטית, היא תופעה אמיתית."

מטופלים אנוסוגנוסטיים דומים למטופלים "מפוצלי מוח", שבהם נותק הקשר בין שתי ההמיספרות של המוח. מטופלים אלה התפרסמו בשל מחקריו של חתן פרס נובל המנוח רוג'ר ו' ספרי מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) בשנות הששים והשבעים. מטופלים אנוסוגנוסטיים נוטים להתעלם מעובדות בלתי רצויות על ידי המצאת הסברים הגיוניים אך מומצאים לפעולותיהם המונעות באופן לא מודע. בדרך זו, אומר רמצ'נדראן, ההמיספרה השמאלית של המוח מפעילה בבירור "מנגנון הגנה" פרוידיאני. תופעה מקבילה נצפתה גם בקרב אנשים שמוחם לא נפגע . ב- 2001 העיר הנוירו-פסיכולוג מרטין א' קונווי מאוניברסיטת דורהאם שבאנגליה בכתב העת Nature על נושא זה. הוא אמר כי אם אפקטים משמעותיים של הדחקה יכולים להיגרם בבני אדם ממוצעים בסביבת מעבדה רגועה, הרי שקרוב לוודאי כי במערבולת רגשית אמיתית במצבים טראומטיים יש לצפות לאפקטים חזקים בהרבה.

עקרון העונג

פרויד אף הרחיק לכת מכך. הוא טען שחלק ניכר מחיינו הנפשיים אינו מודע ואינו נגיש לנו. ועוד אמר כי החלק המודחק של נפשנו הלא מודעת פועל לפי עקרון שונה מ"עקרון המציאות" השולט על האגו המודע. החשיבה הלא מודעת היא "גחמנית" ומתעלמת בשמחה מחוקי ההיגיון ומחץ הזמן.

אם אכן צדק פרויד, נזק למבני המוח האחראים למעצורים (מקום מושבו של האגו ה"מדחיק") אמור לשחרר אופני תפקוד נפשיים שהם אי-רציונליים וגחמניים. מטופלים שניזוקו באונה הלימבית הקדמית הראו בדיוק התנהגות כזו. אזור זה במוח שולט בהיבטים חיוניים של מודעות עצמית. הנחקרים הציגו תסמונת מדהימה הידועה בשם פסיכוזת קורסאקוף (Korsakoff’s psychosis). הם אינם מכירים בשכחה שלהם ולכן ממלאים את הפערים שבזיכרונם בסיפורים בדויים הידועים בשם בידויים (confabulations).

הנוירו-פסיכולוג איקטריני פוטופולו מדורהאם חקר לאחרונה מטופל מסוג זה במעבדתי. ערכתי עם המטופל הזה פגישות של חמישים דקות כל אחת במשך שנים-עשר ימים רצופים במשרדי. במשך כל הפגישות האלה לא הצליח האיש לזכור שפגש אותי אי פעם לפני כן או שעבר ניתוח להסרת גידול מן האונה הקדמית של מוחו שגרם לאמנזיה (מחלת השכחה) שלו. מבחינתו הכול היה בסדר אצלו. כשנשאל בדבר הצלקת שעל מצחו הוא בדה הסבר בלתי סביר לגמרי: הוא עבר ניתוח בלסתו או ניתוח מעקפים. הוא אכן התנסה בתהליכים אלה באמת - שנים לפני כן - ובניגוד לניתוח המוח שלו, לשני ניתוחים אלה היו תוצאות טובות.

בדומה לזה, כששאלו אותו מי אני ומה הוא עושה במעבדתי, הוא ענה לעתים שאני רופא שיניים, חבר לשתייה, לקוח המתייעץ אתו בתחום המומחיות המקצועית שלו, חבר בקבוצת ספורט שלא השתתף בה מאז שהיה במכללה עשרות שנים קודם לכן, או מכונאי המתקן את אחת ממכוניות הספורט הרבות שלו (שלא היו לו כלל). גם התנהגותו הייתה על פי אמונות השווא האלה: הוא היה מתבונן סביבו בחדר כשחיפש את כוס הבירה שלו או בעד החלון כשחיפש את מכוניתו.

מה שמרשים מאוד את הצופה המקרי הוא האופי הגחמני של רעיונות שווא אלה. פוטופולו אישש את ההתרשמות הזאת באופן אובייקטיבי באמצעות ניתוח כמותי של סדרה רצופה של 155 מבידוייו. אמונות השווא של המטופל לא היו רעש אקראי. הן נוצרו באמצעות "עקרון העונג", שהוא מרכזי בחשיבה הלא מודעת, על פי פרויד. האיש פשוט עיצב את המציאות כפי שרצה שתהייה. חוקרים אחרים, כמו מרטין קונווי מדורהאם ואוליבר טרנבול מהאוניברסיטה של וילס, דיווחו על תצפיות דומות. חוקרים אלה עוסקים בנוירולגיה קוגניטיבית ולא בפסיכואנליזה, ובכל זאת הם מפרשים את ממצאיהם במונחים פרוידיאניים. תמצית טענתם היא כי נזק באזור הקדמי של המערכת הלימבית, הגורם ליצירת בידויים, פוגם במנגנוני הבקרה הקוגניטיביים שתומכים בפיקוח המציאות הנורמלי . נזק זה משחרר את המעצורים מההשפעות הגחמניות המובלעות הפועלות על הזיכרון, על התפיסה ועל השיפוט.

החיה שבתוכנו

פרויד טען כי עקרון העונג נותן ביטוי לדחפים פרימיטיביים וחייתיים. מכך משתמע כי ההתנהגות האנושית בבסיסה נשלטת על ידי יצרים שאינם משרתים שום מטרה נעלה יותר מסיפוק תאוות בשרים. המסקנה הזאת הייתה שערורייתית בעיני בני דורו הוויקטוריאניים של פרויד. הסערה המוסרית הלכה ודעכה במשך עשרות השנים הבאות, ומושג האדם-כחיה של פרויד נדחק הצדה במידה מרובה בידי החוקרים הקוגניטיביים.

ועכשיו שוב חוזר המושג. מדעני מוח כמו דונלנד ו' פפאף מאוניברסיטת רוקפלר וג'אאק פנקספ מאוניברסיטת באולינג גרין סטייט סבורים כעת כי המנגנונים היצריים ששולטים במניעים האנושיים הם פרימיטיביים אפילו יותר ממה שדמיין פרויד. אנחנו חולקים את מערכות הבקרה הרגשית הבסיסיות עם קרובינו הפרימאטים ועם כל היונקים. ברמה העמוקה של מבנה הנפש שפרויד קרא לה ה"איד", האנטומיה התפקודית והכימיה של מוחנו אינן שונות בהרבה מאלה של חיות המשק וחיות המחמד שלנו.

פרויד סיווג את החיים היצריים האנושיים כדיכוטומיה פשוטה בין מיניות לתוקפנות. סיווג זה אינו מקובל על מדעני מוח מודרניים. מחקרים על פגיעות מוחיות, על השפעות של סמים ועל עירור מלאכותי של המוח הובילו אותם, במקום זאת, לזהות ארבעה מעגלים יצריים אצל היונקים, שחלקם חופפים: מערכת ה"חיפוש" או ה"גמול" (שכוללת את רדיפת העונג), מערכת ה"זעם-כעס" (ששולטת בתוקפנות מתוך כעס אך לא בתוקפנות לשם טרף), מערכת ה"פחד-חרדה" ומערכת ה"בהלה" או ה"פאניקה" (שכוללת אינסטינקטים מורכבים כמו אלה השולטים בדחפים אימהיים ובהיקשרות חברתית). קיומם של כוחות יצריים נוספים, כמו מערכת "משחק" בהתגוששות נחקר כעת. כל המערכות המוחיות האלה מכווננות באמצעות נוירוטרנסמיטרים, חומרים כימיים שנושאים מסרים בין נוירוני המוח.

הנוירוטרנסמיטר דופאמין מווסת את מערכת החיפוש. מערכת זו דומה להפליא ל"ליבידו" הפרודיאני. הדחף הליבידינלי או המיני הוא, על פי פרויד, מערכת חיפוש עונג שמתדלקת את רוב האינטראקציות שלנו עם העולם המכוונות להשיג מטרה. מחקרים מודרניים מראים כי המקבילה העצבית של מערכת זו מעורבת במידה רבה כמעט בכל אופני ההשתוקקות וההתמכרות. מעניין לראות כי ניסיונותיו המוקדמים של פרויד עם קוקאין - שנערכו בעיקר על עצמו - שכנעו אותו כי לליבידו חייב להיות בסיס נוירוכימי ספציפי. בשונה ממשיכי דרכו, פרויד לא ראה סיבה לעוינות בין פסיכואנליזה ובין פסיכופרמקולוגיה. הוא ציפה בהתלהבות ליום שבו יהיה אפשר לשלוט באופן ישיר ב"אנרגיות איד" באמצעות "חומרים כימיים מיוחדים". כיום מכירים בכך כי השילוב של פסיכותרפיה עם תרופות פסיכיאטריות הוא הטיפול הטוב ביותר להפרעות נפשיות רבות. הדמיה מוחית מראה כי "ריפוי בדיבור" משפיע על המוח בדרך דומה לתרופות כאלה.

לחלומות יש משמעות

רעיונותיו של פרויד מקיצים מתרדמה גם בתחום חקר השינה והחלימה. תיאוריית החלימה שלו, כי חזיונות לילה הם הצצות חלקיות אל משאלות לא מודעות, איבדה מאמינותה כשהתגלתה, בשנות החמישים, השינה של ריצוד עיניים מהיר (שנת רע"מ - REM) והתגלה הקשר החזק שלה לחלימה. השקפתו של פרויד איבדה את אמינותה לגמרי כשבשנות השבעים הראו חוקרים כי מחזור החלימה מווסת באמצעות חומר כימי המצוי במוח, אצטילכולין. האצטילכולין מיוצר בחלק "חסר הבינה" של גזע המוח. שנת רע"מ מתרחשת אוטומטית, כל תשעים דקות בקירוב. היא מונעת באמצעות חומרים כימיים שבמוח ואין לה דבר עם רגשות או מניעים. פירושו של גילוי זה הוא כי לחלומות אין משמעות. החלומות הם פשוט סיפורים הנטווים על יד המוח הגבוה בניסיון לשקף את הפעילות האקראית של קליפת המוח הנגרמת על ידי חיי היום-יום.

אולם מחקר חדש הראה כי חלימה ושנת רע"מ הם מצבים הניתנים להפרדה. שניהם מבוקרים באמצעות מנגנונים שיש ביניהם אינטראקציה, אולם מובחנים זה מזה. מתברר כי החלימה נוצרת באמצעות רשת מבנים המרוכזים במעגלים היצריים-הנעתיים שבמוח הקדמי. גילוי זה העיר המון תיאוריות בדבר המוח החולם. רבות מתיאוריות אלה מזכירות מאוד את התיאוריות של פרויד. בהקשר זה הבחנתי בעובדה מסקרנת ביותר, שגם אחרים הבחינו בה. כשחותכים סיבים מסוימים בעמקי האונה הקדמית החלימה פוסקת לחלוטין. תסמין זה קורה יחד עם ירידה כללית בהתנהגות מתוך מניע. פגיעה זו דומה לפגיעה הנגרמת בלויקוטומיה קדם-קדמית, תהליך ניתוחי שיצא מן האופנה ששימש בעבר למניעת הזיות ומחשבות שווא. בשנות השישים החלו להשתמש בתרופות המרסנות את פעילות הדופאמין באותן מערכות מוח במקום הניתוח הזה. אם כך, ייתכן שמערכת החיפוש היא יצרנית החלומות הראשית. אפשרות זו נעשתה לאחרונה מוקד מחקר עיקרי.

אישוש של השערה זו יביא לידי כך שהתיאוריה של חלומות כממלאי משאלות תקבע שוב את סדר היום של חקר השינה. אולם, גם אם יגברו פרשנויות אחרות של המידע הנוירולוגי החדש, כולן מראות כי התפיסה ה"פסיכולוגית" של החלימה זוכה שוב לכבוד מדעי. מעטים מדעני המוח שעדיין טוענים, כפי שעשו זאת פעם ללא חשש, כי לתוכנו של החלום אין מנגנון רגשי ראשוני.

לסיים את העבודה

לא כולם מתלהבים מההופעה המחודשת של מושגים פרוידיאניים בזרם המרכזי של מדעי הנפש. לדור הישן של הפסיכואנליטיקאים, למשל, לא קל לקבל כי עמיתיהם הצעירים ותלמידיהם יכולים וחייבים לבחון את הידע הקיים בחינה מחודשת, בחינה ביולוגית קפדנית. אולם, משני צדי האוקיינוס האטלנטי מספר מעודד של פסיכואנליטיקאים בכירים מתחייבים לפחות להחזיק ראש פתוח. עדות לכך היא נוכחותם של הפסיכואנליטיקאים הבולטים שהוזכרו קודם לכך בוועד המייעץ של נוירו-פסיכואנליזה ושל משתתפים רבים כסופי שיער בחברה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה.

התנגדותם של מדעני מוח מבוגרים יותר לחזרתם של הרעיונות הפסיכואנליטיים נובעת מרוח הרפאים של היכל התיאוריה הפרוידיאנית שנראתה נצחית בשנים הראשונות של הקריירה שלהם. הם אינם יכולים להודות אפילו באישור חלקי של תובנות היסוד של פרויד. הם דורשים טיהור מוחלט ממנה (ראו מסגרת בעמוד הבא). במילותיו של ג' אלן הובסון, חוקר שינה ידוע ופסיכיאטר בבית הספר לרפואה של הרוורד, העניין המחודש בפרויד הוא אך מעט יותר מאשר "הלבשה לאחור" של מידע מודרני על מסגרת תיאורטית מיושנת. אך כפי שאמר פנסקפ בריאיון לכתב העת ניוזוויק ב-2002, בנושא מדעני המוח הנלהבים מן הפיוס שבין הנוירולוגיה לפסיכיאטריה," זו לא שאלה של הוכחה אם פרויד צדק או טעה. זה לסיים את העבודה".

אם אפשר לסיים את העבודה - אם אפשר לייסד את "המסגרת האינטלקטואלית החדשה לפסיכיאטריה" של קנדל - לא יצטרכו עוד אנשים בעלי קשיים רגשיים לבחור בין שתי דרכים. דרך אחת היא הריפוי בדיבור של הפסיכואנליזה, שייתכן שאין לו מגע עם הרפואה המודרנית המבוססת על הוכחות. הדרך האחרת היא תרופות מרשם פסיכופרמקולוגיות, שחסרה בהן התייחסות לקשר שבין הכימיה של המוח, שעליה הן משפיעות, לבין מסלולים מסובכים של החיים האמיתיים המסתיימים במצוקה רגשית. הפסיכיאטריה של המחר מבטיחה לספק למטופליה עזרה המבוססת על הבנה מעמיקה של מה שמניע אותנו.

יהיו מה שיהיו דרכי הטיפול העתידיות, המטופלים יכולים רק להרוויח מידע טוב יותר בדבר הדרך שבה המוח פועל באמת. בעת שמדעני מוח מודרניים תוקפים שוב את השאלות העמוקות של הפסיכולוגיה האנושית שהעסיקו את פרויד כל כך, יש סיפוק בידיעה כי אנחנו יכולים לבנות על גבי היסודות שהוא הניח, במקום להתחיל את הכול מהתחלה. גם כשאנחנו מזהים את הנקודות החלשות בתיאוריות מרחיקות הלכת של פרויד, ובכך מתקנים, משפרים ומוסיפים לעבודתו, אנו נרגשים שנפלה לידינו הזכות לסיים את העבודה.

‏‏סקירה כללית / מודלים של הנפש

  • מושגים פרוידיאניים, כמו אגו, איד ותשוקות מודחקות שלטו במשך עשרות שנים בפסיכולוגיה ובניסיונות הרופאים לרפא מחלות נפש. אולם הבנה גוברת של הכימיה של המוח החליפה בהדרגה את המודל הזה בהסבר ביולוגי איך נבנית הנפש מתוך פעילות נוירונית.

  • הניסיונות האחרונים לחבר יחדיו ממצאים נוירולוגיים רבים מובילים, עם זאת, לתבנית כימית של הנפש שמאשרת את הסרטוט הכללי שסרטט פרויד לפני כמעט מאה שנים. קבוצה גדלה והולכת של נוירולוגים משתוקקת לפשר בין הנוירולוגיה לפסיכיאטריה וליצור תיאוריה מאוחדת.

קראו עוד:

דעה נגדית : שובו של פרויד? כמו חלום רע

ועוד בנושא

The neuropsychology of dreams. Mark Solms. Lawrence Erlbaum Asscociates, 1997
Dreaming and REM Sleep Are Controlled by Different Brain Mechanisms. Mark Solms in Behavioral and Brain Sciences, Vol. 23, No. 6, pages 843-850; December 2000
Freudian Dream Theory Today. Mark Solms in Psychologist, Vol. 13, No. 12, pages 618-619; December 2000
Clinical Studies in Neuro-Psychoanalysis. K. Kaplan-Solms and M. Solms. Karnac Books, 2000
The Brain and The inner World. Mark Solms and Oliver Turnbull, Other Press, 2002

אתר האינטרנט של החברה הבינלאומית לנוירו-פסיכואנליזה ושל כתב העת נוירו-פסיכואנליזה:
http://www.neuro-psa.org.uk/npsa/

ביבליוגרפיה:
כותר: שובו של פרויד
מחבר: סולמס, מרק
תאריך: אוקטובר - נובמבר 2004 
שם כתב העת: סיינטיפיק אמריקן ישראל
עורכי כתב העת: אייזנברג, אלי  (ד"ר) ; מנס, אלכסנדר  (ד"ר)
הוצאה לאור: אורט ישראל. המינהל למו"פ ולהכשרה
הערות: 1. סיינטיפיק אמריקן ישראל יוצא לאור על ידי אורט ישראל, וביוזמתו של הרצל לאור.
הערות לפריט זה:

1. מרק סולמס (Solms) מחזיק בקתדרה לנוירופסיכולוגיה באוניברסיטה של קייפטאון בדרום אפריקה. הוא מחזיק בתואר מרצה לשם כבוד בברתולומיאו הקדוש ובבית הספר המלכותי לרפואה ולרפואת שיניים של לונדון. כמו כן הוא המנהל של מרכז ארנולד פפר לנוירו-פסיכואנליזה במכון הפסיכואנליטי של ניו-יורק, יועץ בנוירופסיכולוגיה במרכז אנה פרויד בלונדון ונוסע מתמיד מאוד. סולמס הוא העורך והמתרגם של הסדרה בת ארבעת הכרכים "כל כתבי זיגמונד פרויד על מדע המוח" (בהוצאת ספרי קרנק) שעומדת לראות אור בקרוב. סולמס מודה לאוליבר טרנבול, מרצה בכיר במרכז לנוירולוגיה קוגניטיבית של וילס בבנגור, על עזרתו במאמר זה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית