עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > עליה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית


תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה בתעשייה
מחבר: יואב גלבר


יד יצחק בן-צבי מכון ליאו בק
חזרה3

גל-העלייה מגרמניה נתן תנופה ניכרת להתפתחותם של כמה ענפים מרכזיים במשק הארצישראלי, הן מצד ההשקעה הן מצד הצריכה. אחד הגילויים העיקריים של התפתחות זו היא התיעוש. הסימנים הראשונים לכך נראו עוד בשלהי שנות העשרים, לפני העלייה הגדולה מגרמניה. בשנת 1926 ניתן זיכיון לחברת החשמל להקים תחנת-כוח בנהריים, אשר תפעל בכוח המים. לפני שהוקם המפעל כבר פעלו תחנות-כוח בתל-אביב ובחיפה שהונעו בדלק. בשנת 1929 אושר הזכיון של חברת האשלג, ובראשית שנות השלושים הוחל בהקמתם של מפעל האשלג בצפון ים-המלח ושל בתי-החרושת 'נשר' ו'שמן' בחיפה. מפעלים אלה הוקמו כדי לספק את צורכי הבנייה – ענף מרכזי בארץ קולטת הגירה – וכדי לנצל חומרי-גלם ליצוא. ואולם, עדיין חסרו בארץ התנאים לפיתוח תעשייה של מוצרי-צריכה שתהיה מבוססת על השוק המקומי. המפעל היחיד הגדול – במושגי הימים ההם – בתחום ייצור מוצרי-צריכה היה מפעל הטקסטיל 'לודג'יה', שנוסד בשנת 1924 ונרכש על-ידי אריה שנקר זמן קצר לאחר-מכן.48 כוח-הקנייה של האוכלוסייה שהיתה רגילה לצרוך סחורות ושירותים נוסח אירופה היה קטן מכדי להצדיק את הקמתם של מפעלי-תעשייה לייצורן של סחורות אלה. את דרישות השוק המקומי סיפק היבוא, ואילו סיכוייה של תעשייה מקומית להתחרות בשוקי יצוא היו קלושים. הממשלה אמנם השתדלה להגן על התעשייה המקומית, אך קצב הצעדים שנקטה לא היה בו כדי לרצות את היצרנים. מדיניות המכסים של הממשלה הונעה בראש ובראשונה על-ידי שיקולי תקציב, ותחילה הושפעה מעט מאוד משיקולים של עידוד המשק המקומי ופיתוחו. בשנת 1924 החל להסתמן שינוי בגישת הממשלה, שהחלה בהדרגה לשחרר את חומרי-הגלם המיובאים ממכסים, ובמרוצת השנים הטילה מכסי-מגן על כמעט כל מוצרי-היבוא המוגמרים שהתחרו בתעשייה המקומית.49

בשנים 1935-1933, עם הגידול המהיר בקצב העלייה, חל שינוי בשוק המקומי למוצרי-צריכה. האוכלוסייה היהודית גדלה בצורה משמעותית, ובייחוד גדלה האוכלוסייה האמידה. כתוצאה מכך התרחב במידה רבה הביקוש המקומי לסחורות ולשירותים, ודווקא בתקופה של הצטמצמות כוח-הקנייה בארצות אחרות בגלל המשבר בכלכלה העולמית. רוב המפעלים בארץ, לרבות הבינוניים והקטנים, עבדו בשנת 1934 במלוא כושר-הייצור כדי לספק את הביקוש.50 מגמה זו של התרחבות הצריכה השתקפה גם בגידול היבוא: מ- 7.7 מיליון לא"י בשנת 1932 ל- 17.8 מיליון לא"י בשנת 1935.51 שיעור היבוא לנפש בארץ ישראל היה באמצע שנות השלושים פי ארבעה מזה של מצרים ועיראק, פי עשרה מזה של תורכיה ופי שניים וחצי מזה של סוריה ולבנון.52 הגידול בביקושים המקומיים פתח אופקים חדשים להתפתחותם של רוב ענפי הייצור התעשייתי והשירותים שהיו קשורים בו, מה-גם שהתרחש בד-בבד עם זרימתו ארצה של הון שחיפש אפיקים להשקעה. יחד עם המשך ההשקעות הגדולות בבנייה ובמידה פחותה במטעים הופנו בשנים 1937-1933 כ- 5 מיליון לא"י, או 16% מכלל ההשקעות, לתעשייה, שחשיבותה היחסית במשק היהודי גדלה בתקופה זו במידה רבה.53 בשנתיים שלפני מלחמת-העולם השנייה עלה שיעור ההשקעה בתעשייה ל- 20%, בקירוב, מכלל ההשקעות.54 אך לדעתו של סינאטור לא היה די בכך, וביולי 1934 טען, שלמרות התפתחות התעשייה אין היא מקבלת את החלק הרצוי מכלל ההון המושקע במשק.55 ואולם, שיעורן היחסי של ההשקעות בתעשייה עוד עלה בשנים שלאחר-מכן. על קצב התפתחותה של התעשייה בימי העלייה הגדולה ממרכז אירופה מעידים הנתונים המובאים בטבלה 2.

טבלה 2
התפתחות התעשייה היהודית בארץ-ישראל בשנים 561943-1933

המספר הכולל של המפעלים 1930 1933 1937 1943
624 970 1,556 2,120
בתל-אביב
באיזור תל-אביב
בפתח-תקווה
בערים אחרות
בחיפה
בירושלים
ביישובים חקלאיים

294



79
159

548

180

119
123
708
98
53
26
265
229
177
1,286
141
51
26
289
199
128
המספר הכולל של המועסקים
ההון המושקע (באלפי לירות)
ערך הייצור (באלפי לירות)
הערך המוסף (באלפי לירות)
7,582
2,095
2,080
995
14,419
5,097
4,630
2,430
21,964
11,064
7,982
4,041
45,049
20,253
36,287
16,927

לפי נתונים אחרים – שלפיהם הגדרת המונח 'מפעל' שונה, שכן כלולים בו גם בתי-מלאכה קטנים – היה הגידול בשנים 1937-1933, שנות-השיא של העלייה מגרמניה, כדלקמן: מספר המפעלים – מ- 3,388 ל-5,606 (64%); מספר המועסקים – מ- 19,595 ל- 30,040 (53%); ערך הייצור השנתי – מ- 5,352,000 לא"י ל- 9,109,000 לא"י(70%); ההון המושקע מ- 5,371,000 לא"י ל- 11,637,000 לא"י (98%).57 בשנת 1936 כבר העסיקה התעשייה כשליש מכוח-העבודה היהודי בארץ, והיה נראה, שתיהפך לגורם הכלכלי המרכזי בחיי היישוב.58

מלכתחילה היה נראה, כי העלייה מגרמניה עשויה לתרום תרומה חשובה לפיתוחה התעשייתי של הארץ, והועלו מחשבות ותכניות שונות כיצד לנצל את ההון שיזרום לארץ עם בעליו וכיצד לרתום את כוח-העבודה של העולים – בין עובדים מיומנים ובין עובדים שיהיה צורך להכשירם – לקידום התעשייה המקומית. כן נבחנו בעיות השיווק, ונערכו סקרים כדי לאמוד את היקף הביקושים המקומיים ולחזות את מגמות התפתחותם.59 היוזמות הראשונות בתחום זה היו ברובן פרטיות. רק בשלב מאוחר יותר התנערו המוסדות הלאומיים והגורמים שעסקו בקליטת העלייה מגרמניה ונתנו את דעתם על פיתוח התעשייה באמצעות העלייה.

בזמנו הושמעו טענות, כי בעלי-ההון שעלו מגרמניה נמנעים מהשקעות בתעשייה, וכי תרומתם להתפתחותה אינה עומדת ביחס ישר ליכולתם ולאפשרויותיהם.60 במבט לאחור ניתן לומר, שעל-אף הקושי לבודד את הנתונים לצורך בדיקת תרומתם של עולי מרכז אירופה במרוצת השנים, נדמה בכל-זאת, שסייעו להתפתחות זו מעל לשיעורם הכמותי באוכלוסייה, ואף לשיעורם הכמותי בעלייה, הן כיצרנים הן כצרכנים, הודות להון ההשקעה ולכוח-הקנייה הגדול שלהם. התרחבות הביקושים המקומיים בעקבות גל-העלייה מגרמניה היתה אחד הגורמים העיקריים להרחבת השוק הארצישראלי וליצירת התנאים להתפתחות הייצור התעשייתי. מן הצד האחר הביאה עמה העלייה מגרמניה תעשיינים ויזמים שהיו מוכנים לנצל את האפשרויות החדשות על-ידי ייסוד ענפים חדשים, הרחבת מיגוון המוצרים בענפים קיימים והנהגת שיטות חדשות בייצור מוצרים שכבר יוצרו בארץ. ציוד התעשייה היה ברובו גרמני עוד לפני גל-העלייה, ורק מכונות מעטות יחסית הובאו מצ'כוסלובאקיה, מפולין ומארצות-הברית.61 החרם האנטי-גרמני אמנם פגע ביבוא מוצרי-הצריכה מגרמניה, אך הסדרי ההעברה איפשרו יבוא מכונות וציוד אחר למפעלים החדשים שהוקמו משנת 1933 ואילך ולחדש את ציודם של מפעלים קיימים, בלי להרגיז את הציבור יתר על המידה. הסכם מיוחד על כך הושג בשלהי שנת 1934 בין חברת 'העברה' ובין התאחדות בעלי התעשייה.62 יחד עם הציוד הגיעו מגרמניה גם עולים שהתמחו בהפעלתו ובהחזקתו, וכל אלה, יחד עם הנהגתן של שיטות-ייצור מתקדמות, איפשרו ליזמים לפרוץ נתיבים חדשים בפיתוח התעשייה בארץ. במידה שהצליחו דחקו – ולו באופן חלקי – את היבוא המתחרה מן השוק המקומי, העלו את איכות המוצרים והפחיתו את מחיריהם, וכך הגדילו עוד יותר את כוח-הקנייה של האוכלוסייה. לדוגמה שנתנו עולי גרמניה בתעשייה היתה השפעה גם על מפעלים ותיקים ועל שיטות-העבודה שנהגו בהם.

בשנת 1933 הוקמו בארץ 133 מפעלים חדשים, אחדים מהם של תעשייה 'כבדה', כגון מפעל היציקה של קרמנר (לימים 'וולקאן'). קמה שורה ארוכה של מפעלים לייצור מוצרי מזון וצריכה שונים, כגון שוקולד ('עלית'), בירה, לבנים, טריקו, מעילי-גשם, נעליים, מרצפות, מראות, רהיטים, צעצועים, נורות-חשמל, סכיני-גילוח ('אוקאבה'), מוצרי קוסמטיקה ותרופות.63 עולי גרמניה היו מעורבים בתהליך זה בהיקף ניכר. בשנה ההיא הקימו בהשקעה של 82 אלף לא"י 64 בתי-מלאכה ו- 65 מפעלים, שהעסיקו 700 עובדים. הנתונים מלמדים, כי לפי שעה היו אלה בעיקר מפעלים משפחתיים קטנים, שהעסיקו צוותים מצומצמים של עובדים.64 הקמתם של מפעלים גדולים חייבה הכנות ממושכות יותר והמתנה ארוכה להעברת כספי היזמים מגרמניה, ולפיכך עדיין לא באו לידי ביטוי. כ- 800 עולים מגרמניה נקלטו בתעשייה הקיימת כשכירים – מהנדסים, טכנאים, פועלים ופקידים – והיוו כרבע מכלל כוח-העבודה שהצטרף לתעשייה בשנה זו.65

גם בשנת 1934 נמשך הגידול בהשקעות בתעשייה. בשבעת החודשים הראשונים של השנה הוקמו 115 מפעלים חדשים, ועולים מגרמניה היו מעורבים בייסודם של כ- 60% מהם בתור משקיעים, בעלים או מנהלים.66 לכך נוספו גם עולים מגרמניה שהשקיעו מכספם בהרחבתם של מפעלים קיימים בלי להיכנס לשותפות פעילה.67 בשנה ההיא החל האנס מולר, עולה מצ'כוסלובאקיה, בהקמתם של מפעל-הטקסטיל הגדול 'אתא' ושל יישוב העובדים כפר-אתא שלידו.68

תמונה מקיפה של התעשייה שהקימו יוצאי גרמניה מצטיירת למקרא הסקר שערך ארנסט קאהן בתחילת 1936 מטעם המחלקה לסטאטיסטיקה והמחלקה הגרמנית של הסוכנות. הסקר הקיף 100 מפעלים שייסדו או רכשו עולים מגרמניה בשנים 1935-1933. אמות-המידה שלפיהן נכללו המפעלים בסקר היו: הון של אלף לא"י ומעלה, העסקת 5 פועלים שכירים, לפחות, שימוש במכונות והשתתפות פעילה של העולים – מלבד בבעלות – בניהול הכללי, הטכני או המסחרי של המפעלים, המפעלים שנסקרו השתייכו ל- 177 בעלים, מהם 158 יוצאי גרמניה. מעולים אלה יותר מן המחצית עסקו בתעשייה לפני עלייתם, על-פי-רוב באותו התחום או הענף שבו הקימו את מפעלם בארץ. מן התעשיינים העולים עסקו 55 לפני עלייתם במסחר, ו- 22 במקצועות חופשיים. כשליש מן המפעלים היו בבעלות יחידים, 45 השתייכו לשותפויות, ו- 23 היו בבעלות חברות בערבון מוגבל. האחוז הגבוה של השותפויות נבע מן הרצון לחלק את הסיכון ולהתמודד במשותף עם הקשיים שהיו כרוכים בהקמת מפעלים ללא ידע וללא הכרת תנאי הארץ וסיכויי השיווק. צורת ההתארגנות בחברה בע"מ, שכבר היתה מקובלת בתעשייה האירופית, היתה מוכרת פחות בארץ, פרט למפעלים הגדולים, כגון חברת החשמל וחברת האשלג, ונבחרה בעיקר על-ידי עולים שהחליטו מלכתחילה להקים מפעלים גדולים וביקשו לגייס הון נוסף מן הציבור הרחב. על-פי ממצאי הסקר הושקע במפעלים הפרטיים הון של 2,000 לא"י, בממוצע; בשותפויות הושקעו 3,000 לא"י, בממוצע; ובחברות – כ- 10,000 לא"י למפעל.

במפעלים שסקר קאהן עבדו כ- 2,000 איש, והושקעו בהם 478 אלף לא"י. שלושה רבעים מסכום זה הושקעו במישרין על-ידי יוצאי גרמניה. הסכום הנותר, כמאה אלף לא"י, הושקע ברובו על-ידי הציבור בשני מפעלים גדולים שהוקמו ביוזמת עולים והיו בניהולם. מן המפעלים שנכללו בסקר נוסדו 3 בשנים 1932-1929, אלא שנרכשו על-ידי עולים מגרמניה לאחר שנת 1933. באותה שנה הוקמו 20 מכלל המפעלים שבמידגם. בשנת 1934 הוקמו 56 מפעלים, ובשנה שלאחריה – 21 בלבד. כ- 60 מפעלים הוקמו בתל-אביב וסביבותיה (רמת-גן, פתח-תקווה וכו'), 30 הוקמו בחיפה ובמפרץ, ו- 10 – בירושלים. בתי-החרושת הגדולים יותר על-פי שיעור ההשקעה הממוצעת הוקמו במושבות סביב תל-אביב ובמפרץ חיפה, כנראה בשל הקרקע הזולה יחסית לעומת המחירים בערים עצמן. המפעלים הגדולים ביותר שהוקמו בשנים ההן היו בתי-היציקה של קרמנר, בית-החרושת לזכוכית 'פיניציה' ומפעל 'לבני סיליקאט', שחידש את פעולתו לאחר שרכשוהו עולים מגרמניה. התפלגות המפעלים על-פי ענפי-התעשייה השונים מובאת בטבלה 3. נתונים אלה משקפים מצב נתון של תעשייה צעירה ומתפתחת, שענפים אחדים ממנה עדיין אינם נושאים פירות, ומכאן הפער בין חלקם של ענפים אלה בהון המושקע ובמספר העובדים ובין חלקם בייצור ובשיווק. עורך הסקר ביקש לעמוד על כיווני התפתחותם של המפעלים בענפים השונים, אולם הנתונים שהצליח ללקט היו חלקיים בלבד ולא הספיקו ליצירת תמונה של ממש. לפי נתונים אלה הסתמנה ברוב הענפים מגמה של גידול מתון במספר המועסקים ובהיקף התוצר. תחת הכותרת 'שונות' מופיעים בטבלה מפעלים בענפים חדשים, כגון ייצור זכוכית ('פיניציה'), קיראמיקה וכלי-חרס, הרכבת פסנתרים וייצור מכשירי-טלפון. כן צמח ענף המכבסות והניקוי הכימי – 'מקצוע נפוץ מאוד באירופה, שפותח בארץ על-ידי עולי גרמניה לנוחיותם של כל התושבים'.69

טבלה 3
מפעלי-התעשייה מיסודם של עולי גרמניה (באחוזים)

הענף מפעלים עובדים הון מושקע תוצרת
מזון
טקסטיל
מתכת
עץ
עור
דפוס ונייר
כימיה ופארמאצויטיקה
אבן ומלט
חשמל
שונות
15
9
15
19
2
7
12
4
3
14
15.8
14.9
30.8
14.1
3.2
2.3
5.6
4.1
3.0
11.4
13.9
7.2
34.5
6.0
2.5
3.2
7.6
7.7
1.2
16.2
19.9
11.7
23.3
14.4
3.1
3.2
10.8
6.5
2.1
5.0
סך-הכול 100 105.2* 100.0 100.0

תרומתם של היזמים ממרכז אירופה לייסודם של ענפי-תעשייה חדשים לגמרי הורגשה בייחוד בתעשייה הכימית-הפארמאצויטית. רוקחים עולים מגרמניה ומאוסטריה היו חלוצי ייצור התרופות בארץ. בשנת 1933 עדיין היה ענף-תעשייה זה בחיתוליו. ראשיתו היתה במפעל ששמו 'פרמקו', שהוקם בשנת 1931 על-ידי קבוצה של רוקחים, אלא שלא האריך ימים. בנובמבר 1932 הוקמה בתל-אביב חברת 'צרי' לתעשייה פארמאצויטית וכימית, שנרכשה בקיץ 1933 על-ידי גרוטו, וייס ויעקובסון, קבוצת עולים מגרמניה ומצ'כוסלובאקיה. בשנים שלאחר-מכן הגיעו מגרמניה כמה מומחים בתחומים אלה, שרכשו את נסיונם במפעלים ובמכוני-מחקר גרמניים. בהתבססם על הון עצמי או על שותפויות עם עולים בעלי-הון הקימו אחדים מהם מפעלים לייצור תרופות בסדר-גודל בינוני. נוסף על 'צרי' הוקמו בתחילת 1935 מפעלי 'טבע' של ד"ר פרידלנדר בירושלים, 'הלל' בחיפה בהנהלתה של גב' אוסלנדר ובקשר הדוק עם קופת-החולים של ההסתדרות הכללית ו'איקאפרם' של איקלהיימר ובנימין כהן. כן הוקם בית-החרושת 'אסיא', שותפות של יזמים מקומיים עם קורט מאיר, עולה מגרמניה. כן ראוי לציין את המעבדות הפארמאצויטיות של ניסל ולאנדהוט, שהוקמו בשנת 1936 בירושלים. בזמן ההוא הקימו עולים מארצות אחרות את מפעל 'בריא' לזריקות בתל-אביב ואת מפעל 'תמר' ברחובות. ב- 7 המפעלים האלה, שהיו אמורים לספק תעסוקה ל- 100 עובדים, בקירוב, הושקעו כ- 35 אלף לא"י.70

למרות הצירוף המבטיח של הון, ידע ושוק חדש ומתרחב, נתקלו המפעלים החדשים לייצור תרופות בכמה קשרים בראשית דרכם. חברת 'צרי', למשל, החלה בפיתוח מוצריה – וביניהם ה'פלגין' המפורסם – בשלהי שנת 1932, אלא שהוציאה אותם לשוק רק בשנת 1934, לאחר הכנות ממושכות. נוסף על כך היה צריך להתגבר על חשדנותם של הלקוחות ועל רתיעתם מן השימוש בתרופות חדשות, ולכן התעורר הצורך להשקיע מאמצים ומשאבים בפרסום ובשיווק כדי לרכוש את אמונם. בשוק המקומי הקטן נאלצו התרופות מתוצרת הארץ להתחרות בתרופות מיובאות בעלות שם עולמי, ולהוצאות שהיו כרוכות בהקמת מפעל ובהחדרת מוצריו לשוק היה צריך אפוא להוסיף את ההוצאות שהיו דרושות כדי להתגבר על המוצרים המתחרים, שבחלקם יובאו במחירי היצף. מעורבות הממשלה בענף זה היתה מזערית, ועד שנת 1938 לא הוטלו שום הגבלות או מכסים על יבוא תרופות. לעומת זה הוטל מכס על כמה מחומרי-הגלם שהשתמשה בהם תעשיית-התרופות המקומית. הצרכנים הגדולים, קופת-חולים ו'הדסה', נהנו ממונופול כמעט מוחלט בשוק, ובין המפעלים שררה התחרות קשה כדי לזכות בלקוחות אלה.71 בתנאים אלה נדרש לפחות תיאום בייצור בין המפעלים המקומיים, אולם הסכם על כך הושג רק בשנת 1938. עד אז כבר נקלעו אחדים מן המפעלים בענף זה לקשיים, שכן בהעדר הון עצמי בהיקף מתאים ובאין אפשרויות לגייס הון לא עלה בידם לעמוד בהוצאות שהיו כרוכות בחדירה לשוק ולהמשיך במימון הייצור. בתחילת 1939 התעוררו חששות כבדים לעתידו של הענף, אלא שחששות אלה נמוגו עם פרוץ מלחמת-העולם. לא זו בלבד שבגלל המלחמה נפסק היבוא המתחרה, אלא הענף נתבע גם לספק את הצרכים הגדלים והולכים בתרופות הן של הצבא הבריטי הן של השוק האזרחי במזרח התיכון כולו. זאת ועוד, המלחמה הביאה גם להרחבת תהליכי-הייצור במפעלים הפארמאצויטיים. בשנות השלושים הסתפקו רובם ביבוא מוצרים מוגמרים-למחצה ובהשלמת שלביו הסופיים של תהליך הייצור, ואילו בימי המלחמה החלו לעבד בעצמם את חומרי-הגלם ועסקו בכל שלבי הייצור, תוך העדפת חומרי-גלם מקומיים: צמחים הגדלים בארץ או מלחים מתוצרת מפעלי האשלג בים-המלח.72

עולי גרמניה היו חלוצי תעשיית התרופות בארץ והובילוה במשך תקופה ארוכה. בתעשייה הכימית, לעומת זה, היה משקלם היחסי קטן יותר. ייחודם היה, שהכניסו למעגל הייצור מוצרים מסוימים שהשלימו פערים בענף. למשל: בשנת 1935 הקימו שני עולים מגרמניה, האחים חיים ויעקב גוטליב, יחד עם המהנדס פליכס מונק, את המפעל 'צבע', שהיה במשך שנים רבות יצרן הצבעים הגדול ביותר בארץ. שנה לאחר-מכן הקימו וולפגאנג נהב ופראנץ כהן את 'מפעלי צבע חיפה', שנכנסו בימי מלחמת-העולם לשותפות עם החברה הבריטית הגדולה לייצור צבעים ינסון או ניקולסון. שותפות זו, שנקראה 'טמבור', נהפכה במרוצת הזמן למפעל הראשי לייצור צבעים בארץ והשתלטה גם על 'צבע'.73 המפעלים החדשים פיתחו תהליכי-ייצור של צבעים סינתטיים ופיגמנטים מיוחדים, צבעים למכוניות ושיטות לצביעת בדים, שהונהגו בתעשיית הטקסטיל, כמו, למשל, במפעל 'קשת'.74 בתעשיית הגומי התבלט פראנץ לוי, שהקים בשנת 1936 בית-מלאכה קטן בחיפה, ובימי מלחמת-העולם הרחיב אותו למפעל גדול ומשגשג, הקיים עד היום ומייצר מיגוון רחב של מוצרים.

ד"ר וייגרט, שעלה מגרמניה בשנת 1934, היה חלוץ תעשיית חומרי-הניקוי בארץ, והמפעל שהקים סיפק חומרים הן למכבסות הרבות שהקימו עולים ממרכז אירופה הן לעקרות-הבית. אחדים מן המפעלים הראשונים שהקימו עולי גרמניה היו מפעלי מזון, שהחלו בייצור מוצרים שכמה מהם לא יוצרו עד אז בארץ, אך היו מבוקשים על-ידי ציבור העולים ממרכז אירופה.

ענפים שהורגש בהם במידה רבה משקלם של עולי מרכז אירופה היו ענפי המתכת והחשמל. בענפים אלה ניתן למצוא שני טיפוסי מפעלים שהקימו העולים: (א) בתי-חרושת בסדר-גודל אירופי בינוני, שכל אחד מהם הוקם בהשקעה של עשרות אלפי לירות, לעתים בשותפות עם חברות ארצישראליות וזרות, כמו קרמנר ו'נחושתן' בענף המתכת ו'החברה הארצישראלית לחוטי חשמל'; (ב) מפעלים פרובינציאליים קטנים, שלא היו אלא בתי-מלאכה משפחתיים, אך אחדים מהם התפתחו והתרחבו במרוצת השנים. המפעלים החדשים משני הסוגים נאלצו להתמודד בראש ובראשונה עם התחרות קשה כדי למצוא את מקומם בשוק. אחדים מהם התלוננו על התחרות המוצרים הגרמניים שיובאו על-ידי ההעברה ונמכרו במחירים מסובסדים.75 כמו הענפים האחרים סבלו רוב המפעלים בענפי המתכת והחשמל – גם אלה שהושקע בהם הון רב יחסית – מקשיי נזילות, ואחדים מהם לא הצליחו לעמוד בהתחייבויותיהם ופשטו את הרגל.76

מפעלי מתכת וחשמל שהיו קשורים עם ענף הבניין החלו בייצור מוצרים שקודם-לכן לא יוצרו בארץ, כגון מעליות, רהיטי מתכת (בית-חרושת באום), קופות-ברזל (מפעל 'מגן') וכד'. מפעלים אחרים עסקו בייצור ברגים ומסמרים (מפעל 'הבורג' בתל-אביב), מכונות וכלי-עבודה. ציודם היה מודרני והשתווה לציוד שבשימוש מפעלים דומים בחוץ-לארץ. בענף החשמל החלו עולים מגרמניה בייצור כבלים, קופסאות חיבורים, נורות-חשמל, מכשירי-בישול חשמליים, מצברים ('בתי-אור' של המהנדס אורבאך מאוסטריה ו'עדי' של המהנדס שנפ מצ'כוסלובאקיה) וסוללות (בית-חרושת 'רן'). בשנים הראשונות לקיומם נהנו משגשוגו של ענף הבניין, ובמידה רבה אף הצליחו לדחוק את רגלי היבוא המתחרה.77 מפעלים אחדים – כמו בית-החרושת של גולדשמידט ושוואבה לייצור נורות ואביזרי חשמל – הצליחו להבטיח לעצמם תוך שנים מעטות עמדה כמעט מונופוליסטית, בהיותם היצרנים היחידים של מוצרים אלה במזרח התיכון כולו. הביקוש למוצריהם היה גדול, והיצוא חרג מגבולות הארץ – הן לארצות השכנות הן לעתים לארצות שמעבר לים.78

סקר על התעשייה הארצישראלית שערכה המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות בשנת 1937 מלמד, בין השאר, על המקום היחסי שתפסו בה עולי גרמניה. הנתונים מלמדים, שרוב המפעלים מיסודם של יוצאי גרמניה היו בעת עריכת הסקר בשלב ראשוני, היו נתונים בקשיי נזילות, ועדיין לא ניצלו את מלוא כושר-הייצור מחמת הקצב האיטי של רכישת שווקים. הסקר דן בענפים שלמים, ואינו מבחין בין מפעלים יחידים, גדולים או קטנים. כך, למשל, משקף מפעל אחד את חלקם של יוצאי גרמניה בענף שלם (טקסטיל) כמעט לבדו. מן הסקר עולה, כי יוצאי גרמניה כמעט לא היו מיוצגים בענף הגדול ביותר בארץ בתקופה ההיא: תעשיית חומרי-הבניין (ובכלל זה מפעלי המלט), ועובדה זו מסבירה את שיעורם הממוצע הנמוך בכלל התעשייה בהשוואה למשקלם הרב בענפים מסוימים. בענף חומרי-הבניין היו ארבעה מפעלים בלבד בבעלותם של יוצאי גרמניה: שניים לייצור לבנים ('סיליקט' ו'ארוניט') ושניים למרצפות ('נצח' ו'הבונה'). אולם ראוי לציין, שגם מפעלים בענף זה שלא היו קשורים במישרין לעלייה מגרמניה נהנו ממנה בעקיפין, כמו, למשל, על-ידי יבוא ציוד וחומרי-גלם באמצעות ההעברה.79 מן הצד האחר הועלתה הטענה, כי ההעברה מציפה את השוק בסחורות-יבוא מגרמניה ופוגעת בתעשייה המקומית בתקופת המשבר. ראשי החברה התגוננו נגד הטענות האלו בהצביעם על תרומתה להתפתחות התעשייה בארץ: בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1937 בלבד, טענו, נהנו 93 מפעלים מהון שהועבר באמצעות החברה לארץ והושקע בהם בצורת מניות ואיגרות-חוב שרכשו המעבירים והודות לאשראי שנתנה להם החברה.80

בשנה ההיא היו בבעלותם של יוצאי גרמניה 240 מפעלים, שהושקע בהם הון בסך 1,236,800 לא"י. הועסקו בהם 4,020 עובדים, ותוצרתם הסתכמה ב-1,162,000 לא"י. בידי יוצאי גרמניה היו 16% מן המפעלים, והם השקיעו בהם 16% מן ההשקעות. מפעלים אלה ייצרו 16% מן התוצרת התעשייתית והעסיקו 19% מכלל המועסקים בתעשייה. ואולם, בענפים המסוימים שבהם נטו להתרכז היה חלקם גבוה בהרבה. כ-70% מן ההון שהשקיעו עולי גרמניה בתעשייה הופנו לארבעה ענפים – מזון, טקסטיל, מתכת ונייר – שעה שענפים אלה תפסו רק 44% מכלל ההון שהושקע בתעשייה. יוצאי גרמניה החזיקו ב- 31% מן המפעלים הכימיים והעסיקו כשליש מעובדיהם. לעומת זה היה חלקם בתוצרת המפעלים הכימיים שמינית בלבד, שכן רוב התוצרת בענף זה היתה של מפעלי האשלג. בענף החשמל החזיקו יוצאי גרמניה ב- 29% מן המפעלים, העסיקו 41% מן העובדים, השקיעו קרוב למחצית ההון שהושקע בענף וייצרו כשליש מתוצרתו.81

הסקרים שערכו המחלקה הגרמנית והמחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות הקיפו את תרומתם של עולי גרמניה להתפתחות התעשייה הפרטית. נוסף על כך ראוי להביא בחשבון את תרומתם של עולי גרמניה להתפתחות התעשייה בקיבוצים,שהצטרפו אליהם עולים במספר רב, בחלקם בעלי ידע ונסיון בתעשייה בתור מהנדסים או פועלים מקצועיים. ואכן, התעשייה הקיבוצית החלה להתפתח במשקים שבהם היו עולי מרכז אירופה חלק חשוב מכלל החברים. כך קרה, למשל, בענף שימורי המזון, שבו הוקמו המפעלים הראשונים בגבעת-ברנר, באשדות-יעקב ובגבעת-חיים. קיבוץ כפר-מאסאריק של יוצאי צ'כוסלובאקיה הקים את מפעל 'אסקר' לייצור צבעי-ביטומן.82 אחדים ממפעלים אלה הוקמו בסיועם של כספי המחלקה הגרמנית.83

לא כל המפעלים שהקימו עולי גרמניה בשנים 1935-1933 האריכו ימים. אחדים מהם לא הצליחו לחדור לשוק, וכעבור זמן קצר נאלצו להפסיק את הייצור או להחליף בעלים. אחד המקרים הבולטים מסוג זה היה זה של בית-החרושת 'עסיס', שפשיטת-הרגל שלו בשנת 1937 עוררה הדים רבים וגררה האשמות נגד חברת 'העברה' שגבלו במשבר אמון.84 הכשלונות שפקדו מפעלים אחדים במחצית הראשונה של שנות השלושים גרמו, שבמחציתן השנייה, כאשר התנאים הכלכליים והמדיניים האובייקטיביים היו קשים יותר, היססו עולים להקים מפעלים קטנים. קצב הגידול במספר המפעלים הואט אפוא, אך נמשכה המגמה של גידול ההון שהושקע בתעשייה ושל מספר המועסקים בה, בעיקר במפעלים בינוניים וגדולים.85

בהיותה צעירה ומתפתחת נאלצה התעשייה הארצישראלית להתמודד, כאמור, עם בעיות-שיווק קשות, ואלו עוד הוחרפו בשל המצב הבינלאומי ומדיניות-העלייה. לקשיי השיווק ולטעויות בהערכת אפשרויותיו היתה השפעה ישירה על קשיי הנזילות שנקלעו אליהם מפעלים רבים במחצית השנייה של שנות השלושים, דבר שאף הביא לסגירתם של אחדים מהם. הסיבה לקשיי הנזילות היתה על-פי-רוב הערכה מוטעית של היקף השיווק והרצון להתחיל בתכנית רחבה של ייצור ושיווק עוד בטרם יובטח ההון הנחוץ. הכרה לקויה של התנאים בארץ גם הטעתה יזמים לא מעטים – שניהלו בחוץ-לארץ מפעלים גדולים בהרבה מאלה שהקימו כאן – בחישובי ההון שהיה דרוש להגשמת תכניותיהם. לעומת זה נטו לעתים להפריז בהוצאות מינהליות משום שהיו מורגלים בסטנדארטים אירופיים, ולא הביאו בחשבון, כי המכירות בשוק המקומי המצומצם אינן מספיקות למימונן. כך אירע, למשל, ליזמים שהקימו את מפעל 'עסיס' ואת בתי-היציקה הארצישראלים.86 בעיות שיווק היו לכל הענפים, אף כי בדרגות-קושי שונות, אך הפתרונות שנמצאו להן היו שונים בכל ענף, בהתאם לתנאים המיוחדים שבהם פעל. אחדות מן הבעיות נבעו מהגנה בלתי-מספקת של הממשלה על התוצרת המקומית – בעיקר בענפים החדשים – מפני יבוא מתחרה ומן הקשיים לחדור לשוקי חוץ ולהתחרות בהם עם חברות בינלאומיות ותיקות בעלות מוניטין.87

מלבד הקשיים לחדור לשוק סבלה התעשייה גם מקשיי מימון ואשראי. אמנם קיבלה 12% מכלל נפח האשראי הבנקאי בשנים 1936-1933, אך בגלל משקלה בתעסוקה (כרבע מכלל המועסקים) ובהיותה תחום חדש ומתפתח נזקקה להרבה יותר מזה. צורכיהם של המפעלים הארצישראליים בהון להשקעה ובהון תפעולי היו גדולים מן המקובל במפעלים בסדר-גודל דומה באירופה, בעיקר בשל העדר מבני-תעשייה להשכרה והצורך לרכוש מגרשים ולהקים מבנים. חומרי-הגלם יובאו בדרך-כלל מחוץ-לארץ, ומחירי ההובלה השתנו לפי ההתפתחויות הבינלאומיות.88 בגלל ההתפתחות המהירה וחוסר-היציבות של המשק בשנות השלושים קשה היה להעריך מראש את כל ההתפתחויות, ולעתים קרובות נקלעו יזמים לקשיי נזילות ונזקקו לאשראי.

מאז תחילת שנות העשרים כוון האשראי במשק היהודי בארץ בעיקר לבנייה ולמסחר, בין באמצעות הבנקים למשכנתאות והבנקים המסחריים, שנוסדו עוד בתחילת שנות העשרים, ובין באמצעות אגודות האשראי ההדדי.89 הקרנות הלאומיות השקיעו בפיתוח הכלכלי העירוני חלק קטן בלבד מהשקעותיהן, ומכלל ההון שהושקע בערים בשנים 1937-1917 השקיעו הקרנות פחות מ- 8%. 90 מסתבר אפוא, כי בזמן ההוא כמעט לא זכתה התעשייה המתפתחת לאשראי ציבורי לטווח ארוך (חמש שנים ומעלה). האשראי לטווח בינוני (שנתיים עד חמש שנים) שעמד לרשותה היה מוגבל, ובא משלושה מקורות: (1) החברה הכלכלית הארצישראלית (Palestine Economic Corporation Ltd.) בארצות-הברית, שהעניקה בין שנת 1926 לשנת 1935 כמאה הלוואות למפעלי-תעשייה, בדרך-כלל בשיעור של כ- 500 לא"י; בשנה ההיא הפסיקה מתן הלוואות חדשות. (2) Economic Board for Palestine בלונדון, שהגבילה את הלוואותיה לתעשייה למספר קטן של מפעלים גדולים. (3) בנק אפ"ק, שהחל לתת הלוואות לטווח בינוני למפעלי-תעשייה רק משנת 1934 ואילך. למפעלים בינוניים וקטנים היה זה, למעשה, מקור האשראי היחיד, שלא עמד בשום יחס לצורכיהם. בתמורה לאשראי משלושת המקורות הנ"ל נדרשו מקבליו למשכן את המפעל ואת ציודו ולהמציא גם ערבויות אישיות. אשראי לטווח קצר יכלו תעשיינים לקבל מן החברה הכלכלית הארצישראלית ומן הבנק החדש לתעשייה, שנשען על בנק אפ"ק, תמורת ערבות של סחורות מסוימות שאוחסנו במחסני הבנק.

מיעוט מקורות האשראי ושיטת הענקתו, שלא התאימה לפיתוח תעשייתי, הקשו על המפעלים לתפקד וחייבו אותם להתמודד תדיר עם קשיי נזילות. כך אירע, למשל, שמפעלים שהקמתם חייבה השקעות לטווח ארוך מומנו בלית ברירה באשראי לטווח קצר, שצריך היה לחדש שוב ושוב, ולפיכך היו מפעלים אלה עלולים להיפגע גם מזעזעים קלים בשוק. בהעדר שיטות מקובלות לניהול ספרים ומאזנים התקשו הבנקים לעמוד במדויק על מצב המפעלים או העסקים, ולכן נאלצו להחמיר בתביעותיהם לקבל בטחונות מן הלווים. בנק אפ"ק קיבל על עצמו לחקור את מצבם של מפעלים רבים שנזקקו לאשראי, ובדרך זו הצליח לשקף את מצבם של כמחצית ממפעלי-התעשייה בארץ.91 לפי אמות-מידה בנקאיות רגילות היו ביניהם רבים שלא היו ראויים לקבל הלוואות עסקיות, ולפיכך נזקקו להלוואות-פיתוח ממקורות ציבוריים. מקרב היזמים והכלכלנים כאחד עלתה אפוא שוב ושוב התביעה מן המוסדות הלאומיים ליטול אחריות רבה יותר לפיתוח התעשייה, כפי שנהגו כלפי החקלאות. בייחוד נדרשו להקים בנק לתעשייה, שיהיה מבוסס על מקורות-מימון ציבוריים ויעניק ליזמים הלוואות בתנאים נוחים יותר מבחינת טווח הזמן והערבויות.92

מכשול נוסף להתפתחות התעשייה בשנים הראשונות של גל-העלייה מגרמניה היה המחסור בבעלי-מקצוע מיומנים. ענפים צעירים, מפעלים חדשים ואף קווי-ייצור חדשים במפעלים הקיימים חייבו הכשרת עובדים או הבאתם מחוץ-לארץ, ותהליך זה הצריך זמן ועיכב בינתיים את התקדמות תהליכי-הייצור ואת התבססות המפעל. המפעלים החדשים, שעדיין לא הבטיחו לעצמם שווקים, התקשו להתחרות במשכורות שהציע ענף הבניין בשנות השגשוג, ואף לא עלה בידם להשיג את כוח-העבודה הבלתי-מקצועי שהיה דרוש להם. מגמה זו נשתנתה בשלהי שנות השלושים, ובימי מלחמת-העולם, שהיו תקופה של שיתוק בענף הבניין, קלטה התעשייה אלפי עובדים שנפלטו ממנו. ואולם, המחסור בבעלי-מקצוע מומחים עדיין היה אחד המכשולים העיקריים בדרך התפתחותה.93

למרות המחסור בעובדים נדמה, כי בשנות השלושים סבלה התעשייה פחות מענפים אחרים מסכסוכי-עבודה ומשביתות. רשימת סכסוכי-העבודה שטיפלה בהם מחלקת-העבודה של הסוכנות בשנים 1939-1937 כמעט אינה כוללת שביתות במפעלי-תעשייה.94 תמונה זו השתנתה במקצת לאחר פרוץ המלחמה, כאשר הופר השקט התעשייתי וגדל מספר השביתות, בעיקר בגלל העסקת פועלים בלתי-מאורגנים ותשלומי תוספת-היוקר. מתוך 75 סכסוכי-העבודה בשנת 1940 היו 53 במפעלי-תעשייה; בשנת 1941 – 93 מתוך 133; ובשנת 1942 – 57 בתוך 87. 95 ריבוי השביתות היה קשור מן-הסתם גם בגידול הכללי במספר המפעלים והפועלים בשנים ההן. השגשוג שפקד משנת 1942 ואילך את המשק כולו, ואת התעשייה בכלל זה, אמנם הקטין את מספר סכסוכי-העבודה, אך אלה הלכו והתרבו בשנת 1944, עם צמצום הייצור בשל הפחתת הזמנות הצבא, ונסבו בעיקר על התור לפיטורין. לכמה תעשיינים יוצאי מרכז אירופה יצא שם של בעלי גישה מקורית בתחום יחסי-העבודה: טיפוח העובדים והדאגה להם, מזה, והסתייגות תקיפה מהתערבות מבחוץ ביחסי-העבודה, מזה. יחס אבהי זה לא היה מקובל על ההסתדרות ועל מועצות-הפועלים, ומדי פעם פרצו בגלל זה התנגשויות על רקע ארגוני. המפורסמות שבהן היו אלו שפרצו בין האחים מולר, בעלי 'אתא', ובין מועצת פועלי חיפה.96

השפל הכלכלי שפקד את ארץ-ישראל בעקבות המאורעות וההגבלות שהוטלו על העלייה פגעו בהתפתחות התעשייה. נעצר תהליך הגידול המואץ של כוח-הקנייה המקומי, וחל צמצום בביקושים, על כך מעידה הירידה ביבוא בשיעור של 21.7% בין שנת 1935 לשנת 1936. לנוכח הקטנת הביקושים קמו פחות מפעלים חדשים, ופחת שיעור ההון שהושקע בתעשייה בהשוואה לגיאות של השנים 1935-1933. רוב המפעלים אמנם המשיכו בעבודתם על-אף הקשיים, אך בתי-חרושת אחרים נאלצו לסגור את שעריהם, ואחרים הקפיאו באופן זמני את הייצור או הקטינו אותו.97 מרבית המפעלים, הן חדשים הן ותיקים, נאלצו לבקש שוקי יצוא, והיצוא התעשייתי אכן עלה בין שנת 1935 לשנת 1936 ב- 12.7%. 98 כדי לסייע בהרחבת היצוא ולעזור למפעלים לגבור על הקשיים שהתעוררו בעקבות הקטנת הביקושים המקומיים, הוקם בשנת 1937 'המכון לסחר-חוץ', שהקים רשת של סניפים בארצות השכנות, במגמה לשווק בהן במרוכז את תוצרת התעשייה הארצישראלית.99

הנסיגה שפקדה את המשק הארצישראלי במחצית השנייה של שנות השלושים הניעה את הממשלה להיחלץ לעזרה ולהעלות את שיעורי המכס על מקצת המוצרים המיובאים כדי להגן על התעשייה המקומית. ואולם, חמש שנים לאחר שהחלה העלייה מגרמניה והוקמו על-ידה מפעלי-התעשייה הראשונים נראה היה, כי כמה מהם אינם מצליחים להתגבר על המכשולים, וכי עתידם בסכנה. אות לכך כבר שימשה התמוטטות 'עסיס' בתחילת 1937. 'עסיס' החליף בעלים פרטיים ועבר לידי האחים בז'רנו. מפעלים אחרים מיסודם של יוצאי גרמניה עברו מאותה שנה מידי בעליהם הקודמים לניהולה הזמני של חברת-בת של בנק אפ"ק, שקיבלה על עצמה להבריאם, החשובים שבהם היו בית-היציקה של קרמנר ובית-החרושת לזכוכית 'פיניציה'.100 שני המפעלים נרכשו לימים על-ידי חברת-העובדים של ההסתדרות ו'סולל בונה' ופתחו תקופה חדשה בהתפתחותם. ההסבה נמשכה זמן רב, ו'פיניציה' במתכונתה החדשה חידשה את הייצור רק בשנת 1942. 101

ערב מלחמת-העולם השנייה גדלה חשיבותה של התעשייה בהשוואה לענפים אחרים במשק היהודי בארץ, על-אף המשבר שפקד אותה בשלהי שנות השלושים. המתיחות הגוברת בעולם והחששות מהשלכותיה של מלחמה גדולה העלולה לפרוץ, יחד עם הרצון להצביע על התרומה שארץ-ישראל היהודית עשויה לתרום במקרה זה למאמץ המלחמה של בריטניה, הגבירו את ההתעניינות בכושר הייצור התעשייתי של היישוב. עוד בשנת 1937 הועלה הרעיון להפוך את הארץ למרכז לוגיסטי של הצבא הבריטי בעת מלחמה, ובו מחסני-חירום גדולים ומפעלים לייצור נשק, תחמושת וציוד צבאי אחר, אשר יישענו על כוח-האדם היהודי המיומן ויצמצמו את תלותו של הצבא החונה במזרח התיכון באספקה מן האיים הבריטיים.102 בצד ההצעות בדבר התגייסות ישירה לצבא אם תפרוץ מלחמת-עולם תפס רעיון זה מקום מרכזי בתכניות העזרה למאמץ המלחמה שהגיש וייצמן לגנראלים ולשרים הבריטים ערב מלחמת-העולם השנייה ובראשיתה.103

נוסף על השיקולים המדיניים היו להתחזקות מעמדה של התעשייה במשק הארצישראלי גם סיבות כלכליות מקומיות. למשבר בענף הבנייה לא היה צפוי פתרון כל עוד ההגבלות על העלייה עמדו בעינן, ולמוסדות היה נראה, שעליהם לדאוג להעברת עובדים מענף הבניין לענפים אחרים. בעקבות הרגיעה במצב הבטחוני לאחר דיכוי המרד הערבי חזרה העבודה הערבית למשק המטעים במושבות, והסיכוי המבטיח ביותר ליצירת תעסוקה נשקף מהגדלת ההשקעות בתעשייה באמצעות הון פרטי והון ציבורי במשולב. דוגמה של שילוב מעין זה היתה הקמתו של בית-החרושת 'נעמן' בעמק זבולון, שנוסד בשנת 1938 בכספי עולים ומשקיעים מגרמניה שהועברו באמצעות ההעברה לחברת 'נעמן בע"מ' בארץ.104 על רקע זה יש לראות את הקמת הלשכה למידע תעשייתי של הסוכנות, שהחלה בקיץ 1938 לרכז רעיונות והצעות לייסודם של מפעלי-תעשייה, לבחון אותם ולמיינם. עד אביב 1939 בחנה הלשכה 670 הצעות להקמת מפעלים, ולאחר הבדיקות והסינון המוקדם נשארו 73 תכניות, רובן בענפי המתכת, המזון, הטקסטיל והעור. מן התכניות האלו הוגשו 66 על-ידי יזמים יוצאי מרכז אירופה; 34 – על-ידי עולים מאוסטריה; 26 – על-ידי עולים מצ'כוסלובאקיה; ו- 6 – על-ידי עולים מגרמניה. המפעלים שהציעו להקים נועדו לספק תעסוקה ל- 1,300 פועלים.

ההשקעה הדרושה היתה 262 אלף לא"י, מהן 190 אלף על-ידי היזמים ו- 72 אלף אשראי מכוון, שינוצל בעיקר לשכירת או הקמת המבנים ולהגדלת ההון הפעיל של המפעלים.105

בד-בבד עם התכניות להקמת מפעלים חדשים גם הורחבו בשלהי שנות השלושים כמה מן המפעלים הוותיקים מיסודם של עולי מרכז אירופה. עם מפעלים אלה נמנה בית-החרושת 'אתא' של האחים האנס ואריך מולר, שהעסיק 370 פועלים, ותוך שנה אחת, בין שנת 1938 לשנת 1939, גדל מחזורו מ- 66 ל- 95 אלף לא"י (כמעט 50%). 'אתא' גם היה המפעל הראשון שהחל בשיווק תוצרתו לצרכנים במישרין, ולשם כך פתח רשת של חנויות קמעונאיות. גידול דומה במחזור חל גם במפעל 'פרוטארום', שייצא את תוצרתו ל- 27 ארצות. 'וולקאן' הכפיל את מספר פועליו מ- 50 ל- 126 והרחיב את היצוא לארצות נוספות, כגון הודו ודרום-אפריקה, מלבד סוריה ומצרים. הגידול המרשים ביותר בשנה ההיא חל בחברה הארצישראלית לחוטי-חשמל, שהכפילה את מחזורה והחלה לייצר בשביל הצבא הבריטי, ואף גייסה הון ממשקיעים בריטים.106

מלחמת-העולם פגעה גם בהגשמת התכניות שהוכנו לייסוד מפעלי-תעשייה חדשים וגם ברבים מן המפעלים הוותיקים, וחלף זמן-מה עד שהמשק הסתגל לתנאים החדשים. כמעט כל המפעלים היו תלויים באספקת חומרי-גלם מחוץ-לארץ, וזו הלכה והצטמצמה. מרבית התכניות החדשות להרחבת מפעלים ותיקים ולהקמת מפעלים חדשים היו מבוססות על ציוד מיובא ממרכז אירופה, וחלק גדול מציוד התעשייה היה מתוצרת גרמניה ותלוי ביבוא חלפים משם. יבוא זה פסק עתה, והמפעלים נאלצו להסב את ציודם או למצוא פתרונות אחרים לתחזוקתו. בתחילת המלחמה עוד אפשר היה לייבא מגרמניה חלקי-חילוף בעקיפין, באמצעות פעולותיה של חברת 'אינטריה' בלונדון דרך ארצות ניטראליות,107 אך למן קיץ 1940 ירד גם פתרון זה מן הפרק, ונסתיים עידן הציוד הגרמני בתעשייה הארצישראלית.

צמצום העלייה בראשית המלחמה והפסקתה המוחלטת כמעט בשלהי שנת 1940, יחד עם הזעזועים שפקדו את משק הארץ בעת המעבר לכלכלת מלחמה, הגבירו את הפגיעה בשוק המקומי של התעשייה הארצישראלית. ביוני 1940, עם הצטרפותה של איטליה למלחמת נחסמו נתיבי הים התיכון, דבר שפגע באפשרויות היצוא וביבוא חומרי-הגלם. המשבר השפיע על התעשייה בצורה שונה משהשפיע על ענפי המשק האחרים. בחודשי המלחמה הראשונים נהנתה משגשוג בגלל בהלת האגירה שפשטה ביישוב. רק לאחר-מכן הורגשה הירידה בכוח-הקנייה מחמת האבטלה הגוברת. בהדרגה נתגלו גם השקפותיה החיוביות של המלחמה: חל צמצום ניכר ביבוא המתחרה, שהתייקר בשל העלייה במחירי ההובלה והביטוח. שיעורו פחת גם משום שארצות רבות הפנו עתה את משאביהן לייצור מלחמתי, וכך נפתחו שווקים טובים יותר ליצוא סחורות מן הארץ. 108 ואולם, התקווה העיקרית לפיצוי על השווקים שאבדו ולהבטחת חומרי-גלם שהיו נתונים להגבלות תלתה התעשייה בהגברת רכישותיו של הצבא הבריטי מן התעשייה המקומית. מאז ראשית המלחמה השקיעה הסוכנות מאמץ רב בעניין זה ושאפה, כי הצבא ירכז את הזמנותיו בשוק המקומי באמצעותה, וכי בצורה זו תוכל לווסת את ההתחרות בין היצרנים, להסדיר את אספקת חומרי-הגלם ולהוזיל את הוצאות התיווך.109 הצבא אמנם דחה את הריכוזיות הזאת, אך במגעים ישירים עם קציני המטה האחראים לכך במפקדת המזרח התיכון בקאהיר הושגו בשנה הראשונה למלחמה הזמנות לתעשייה בסך 700,000 לא"י, ועד סוף שנת 1940 התקרב היקפן למיליון לא"י. הגידול בהזמנות הצבא וההפסקה ביבוא מוצרים מסוימים בשל תנאי המלחמה הביאו לפתיחת עשרות מפעלים חדשים ולהוספת קווי-ייצור במפעלים קיימים. בשנת 1940 בלבד הוקמו 112 מפעלים חדשים, מקצתם מפעלים ותיקים שהורחבו במידה רבה ואורגנו מחדש, כגון 'וולטה', החברה הארצישראלית לחוטי-חשמל, 'אסקר' ו'בלו-בנד'. רוב המפעלים החדשים קמו בענפי המתכת והכימיה, ואחריהם באו ענפי המזון והטקסטיל. ארבעה מפעלים נוסדו בענף חדש לגמרי: ליטוש יהלומים.110

ההזמנות שמספר הצבא לתעשייה המקומית בתחילת המלחמה כללו על-פי-רוב מוצרים פשוטים ובסיסיים, כגון ריבות, ביסקוויטים יבשים, שמרים, תנורים ומוצרי-טקסטיל שונים, למגינת-לבם של אנשי הסוכנות, אשר קיוו, כי הזמנות הצבא יעודדו פיתוח קווי-ייצור מתוחכמים יותר.111 כל תעשיית-המתכת אמנם הופקעה, למעשה, לצורכי הייצור הצבאי ונאסר עליה לייצר לשוק האזרחי, אך בתחילת 1941 הביעו אנשי הסוכנות שניהלו את המגעים עם הבריטים את ההערכה העגומה, כי 'התקוות לקבוע את ארץ-ישראל בתור אחד ממרכזי הייצור והאספקה של המזרח התיכון הן קלושות למדי.' מסקנתם היתה:

כל מה ששאלה זו נעשית יותר לשאלה של 'פוליטיקה גבוהה' – קטנים והולכים הסיכויים להגדלת ההזמנות לתעשייה. ולהיפך, משא-ומתן צנוע וקשירת קשרים עם מנהלי המחלוקות הביאו ויכולים להביא גם להבא את המאקסימום האפשרי של הזמנות לתעשייה שלנו יחד עם הקלות רבות בקשר עם החומר הגולמי הדרוש לביצוען.112

על-אף הקשיים הזמניים שנקלעה אליהם התעשייה בתחילת מלחמת-העולם ולמרות העליות והמורדות ביחסים הכלכליים עם הצבא הבריטי בשנים הראשונות של המלחמה, קיבלה התעשייה תנופה ניכרת. בקיץ 1941 התמסדו הקשרים עם הצבא הבריטי, ולאחר כיבוש סוריה על-ידי הצבא הבריטי נהפכה ארץ-ישראל לבסיס לוגיסטי משני של זירת המזרח התיכון; הבסיס הראשי נשאר במצרים. בארץ חנו רבבות חיילים בריטים, והללו מילאו את מקום הביקוש שיצרה העלייה בשנים שלפני-כן. הצבא גם סיפק תעסוקה לאלפי עובדים בבסיסיו ובמחסניו, ואת מקום האבטלה תפס ביקוש מוגבר לידיים עובדות.113 התחדשה הצמיחה הכלכלית, אלא שכושר-הייצור לא הדביק את הביקושים הגואים. אחת הבעיות הכלכליות המרכזיות בשנות המלחמה היתה האינפלאציה: בין אוגוסט 1939 לאוגוסט 1941 עלה מדד המחירים מ- 100 ל- 140, ועד סוף המלחמה עלה ל- 254. 114

בדרך-כלל נהנתה התעשייה מתקופת השגשוג. יוצאים מכלל זה היו תעשיות חומרי-הבניין (למעט תעשיית המלט), הנייר והדפוס, שנפגעו מן המלחמה. בשאר הענפים כמעט לא היתה התחרות עם יבוא בשוק האזרחי, בעוד שנהנו מהזמנות מרכז האספקה של זירת המזרח התיכון. היקף ההזמנות של הצבא מן התעשייה הארצישראלית גדל במידה רבה, ועמו גם גיוון המוצרים. הענפים המובילים נשארו ענפי הכימיה, הפארמאצויטיקה והמתכת, ואליהם הצטרף עתה ענף היהלומים. במיוחד התפתחו מפעלים למכאניקה עדינה, שראשיתם בבתי-המלאכה הקטנים של שנות השלושים.115 תרומתם של בתי-החרושת למאמץ המלחמה הבטיחה להם את יבוא חומרי-הגלם, ואף איפשרה להם לחדש את ציודם ולרכוש מכונות חדשות, בעיקר אמריקניות. בתי-החרושת קלטו אלפי עובדים שנפלטו עם פרוץ המלחמה מן הפרדסנות, הבניין והנמלים או מענפי-התעשייה שנפגעו מן המלחמה וכן רבים מן הצעירים שהתבגרו בשנים אלו ונכנסו למעגל העבודה. הביקוש לידיים עובדות העלה את שכר-העבודה בתעשייה בהשוואה לענפים אחרים ועשה את העבודה בה מושכת יותר. על קצב ההתפתחות בשנות המלחמה ניתן ללמוד מן הנתונים שפרסמה המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות על התפתחות התעשייה (טבלה 4).

טבלה 4
התפתחות התעשייה הארצישראלית בימי מלחמת-העולם השנייה

. 1939 1940 1941 1942 1943

מספר פועלי התעשייה
מספר ימי-העבודה
שכר נומינאלי ליום-עבודה
יוקר-המחיה
השכר מחולק ליוקר-המחיה

100
99
100
100
108
108
100
118
85
129
135
111
141
79
163
175
161
194
83
192
213
258
232
111

מיפקדי התעשייה שערכה הסוכנות מלמדים על קצב התפתחותה של התעשייה בימי המלחמה מכמה זוויות נוספות (וראה טבלה 5). מאז שנת 1937 ועד 1943 גדל ערך הייצור התעשייתי פי שלושה ויותר, ערכו המוסף גדל פי ארבעה ויותר, ואילו ההון שהושקע בתעשייה כמעט הוכפל. באותו הזמן גדל מספר המפעלים בשליש, בקירוב, ואילו מספר הפועלים גדל פי שניים ורבע. שלא כבעבד, כאשר רוב עובדי התעשייה היו גברים, היו עתה כרבע מן המועסקים בתעשייה נשים, שמילאו את מקומם של המתגייסים לצבא הבריטי. המגמה שהסתמנה היתה אפוא של התרחבות ניכרת במפעלים הקיימים, בד-בבד עם הקמה מבוקרת יותר של מפעלים חדשים. הענפים שהתפתחותם היתה מרשימה במיוחד – הן מבחינת הגידול במספר המפעלים הן מבחינת הגידול במספר הפועלים שהיו מועסקים בהם – היו ענפי המתכת והיהלומים.116

טבלה 5
השוואה בין מיפקד התעשייה בשנת 1937 ובין זה בשנת 1171943

. 1937 1943
מספר המפעלים
מספר המועסקים
ערך הייצור (בלא"י)
הערך המוסף (בלא"י)
ההון המושקע (בלא"י)
1,556
21,964
7,981,940
4,041,000
11,063,970
2,120
45,049
26,287,000
16,927,000
20,523,00

סימנים ראשונים להשתנות המגמה ניכרו בסתיו 1943. מרכז-הכובד של המלחמה בים התיכון עבר לאיטליה, כוחות הצבא הבריטי במזרח התיכון הלכו והצטמצמו, ולפיכך פחתו בהדרגה הזמנותיו מן התעשייה האזרחית ופוטרו אלפים מעובדיו המקומיים. כדאיות הייצור של כמה מן המוצרים היתה תוצאה של מצב המלחמה, ועם סיומה נסגרו המפעלים שייצרו אותם, או שהיה עליהם להסב את קווי-הייצור למוצרים אחרים. הביקושים המקומיים הצטמצמו בשל הפיטורים, אף-על-פי שזכו לפיצוי-מה עם חידוש העלייה בשלהי המלחמה. היצוא התעשייתי נפגע אף הוא מן השינויים בתנאי הכלכלה בתום המלחמה, ולאחר שהגיע לשיא בשנת 1945 – יותר מ- 11 מיליון לא"י לעומת מיליון בשנת 1939 – הסתמנה ירידה בשנת 1946: קצת יותר מ- 9 מיליון לא"י.118 הסיכוי העיקרי להתפשטות התעשייה היהודית היה טמון בהרחבת היצוא התעשייתי לארצות המזרח התיכון,119 אולם לאחר המלחמה אבדו בהדרגה שוקי התעשייה הארצישראלית בארצות השכנות כתוצאה מן המתיחות הגוברת עמן על עתידה של הארץ. החרם הערבי שהוכרז לאחר הגשת הדין-וחשבון של הוועדה האנגלו-אמריקנית נעשה לחרם מוחלט עם פרוץ מלחמת-העצמאות. היצוא לשוקי אירופה, שהתחדש לאחר תום מלחמת-העולם, נתקל בקשיים גוברים והולכים כתוצאה מהתחרות התעשיות במזרח הרחוק ובאמריקה, ועל סף הקמת המדינה התקרבה התעשייה הארצישראלית למשבר חדש.120

לחלקים נוספים של המאמר:
המשק הארצישראלי על סף בואה של העלייה מגרמניה
יבוא ההון היהודי לארץ
הכוונת ההשקעות
עולי מרכז אירופה בתעשייה (פריט זה)
התפתחות המסחר
תרומת עולי מרכז אירופה להתפתחות הבנקאות והשירותים הפינאנסיים
השינויים בסגנון-הבנייה ובתרבות-הדיור
התפתחות ענף המלונאות והקיט
הימאות והדיג
השפעת התמורות בהתפתחות המשק על מעמדם של יוצאי מרכז אירופה
עלייתם וקליטתם של בעלי המקצועות החופשיים
תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה
עולי מרכז אירופה במערכת המשפטית
השפעתם של עולי מרכז אירופה על התפתחותם של שירותי הרווחה
המהנדסים ותרומתם להתפתחות הכלכלית והטכנולוגית ביישוב
עולי מרכז אירופה באקדמיה
עולי מרכז אירופה בספרות הארצישראלית
השפעתם של יוצאי מרכז אירופה על התפתחות האמנויות הפלסטיות בארץ ישראל
עולי מרכז אירופה בחיים המוסיקליים בארץ-ישראל
עולי מרכז אירופה בכוחות-הבטחון של היישוב

הערות שוליים:

  1. על התפתחות התעשייה בארץ בשנות העשרים ראה: י' ביילין, התעשייה העברית – שורשים, ירושלים 1987, עמ' 57-47.
  2. ראה: נ' גרוס, 'המדיניות הכלכלית של המימשל הבריטי המנדאטורי בארץ-ישראל', קתדרה, 24 (יולי 1982), עמ' 166-163.
  3. דין-וחשבון של ד"ר הרמן שניידר על תיעושה של ארץ-ישראל (אמל"ב), עמ' 14-10. שניידר שהה בארץ בחודשים אוקטובר-נובמבר 1934, ובדין-וחשבון שלו הוא מתייחס למצבם של מפעלים כמו 'נשר', 'לודזיה', 'קשת', 'ברזלית' ו'פלאלוס' בפתח-תקווה; 'עסיס', 'גרב' ו'קריניצי וגורלסקי' ברמת-גן; מפעלי למוצרי-נייר ששמו 'אייזנברג את שמידט' בבני-ברק; מפעל-הנעליים היהודי 'קורונה' ביפו. כן הוא מזכיר שני מפעלים ערביים ובית-חרושת ואגנר למשאבות שבבעלותו של טמפלאר גרמני.
  4. ראה הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 46), עמ' 20.
  5. ראה: שניידר (לעיל, הערה 50), עמ' 4. נתונים מפורטים להשוואה בין המאזן המסחרי של ארץ-ישראל ובין זה של שכנותיה בשנת 1934 ראה: Palästina, XVIII (July 1935), p. 350
  6. ראה: D. Horovitz and R. Hinden, Economic Survey of Palestine, Jerusalem 1938, p. 8
  7. ראה: ד' הורוביץ, הכלכלה הארצישראלית בהתפתחותה, תל-אביב תש"ח, עמ' 77.
  8. מכתב סינאטור אל וייצמן מ- 1 ביולי 1934 (אצ"מ, תיק 49/77 S).
  9. ראה: גורביץ וגרץ (לעיל, הערה 47), עמ' 221-220.
  10. ראה: A. Marcus, wDie deutsche Jude, im Aufbau der Industriew, MB, 8 November 1940
  11. ראה: D. Horowitz, Der wirtschaftliche Aufbau Palästinas, 1919-1936, Tel Aviv 1936, p. 25
  12. ראה, למשל, הצעה מדצמבר 1933 לתיעוש מתוכנן של ארץ-ישראל (אצ"מ, תיק 55/141 S).
  13. ראה: M. Brachman, `Zwei Jahre Einwanderung aus Deutschland`, Palästina, (July 1935), pp. 352-353
  14. ראה: שניידר (לעיל, הערה 50), עמ' 14-10.
  15. מכתב לבני אל מרגוליס מ- 28 בנובמבר 1934 (אצ"מ, תיק L 57/106/B).
  16. הדין-וחשבון הנזכר (לעיל, הערה 27) ודין-וחשבון ממארס 1934 של ההנהלה הציונית למושב הוועד-הפועל הציוני שהתכנס בחודש ההוא בירושלים.
  17. סקירה ממארס 1934 שכותרתה 'מאזן הביניים של העלייה הגרמנית' (אצ"מ, תיק 7/101 S), עמ' 12. סקירה זו מסתמכת על נתוני המחלקה לסטאטיסטיקה של הסוכנות, שאינם זהים לנתוני לשכת-המודיעין של הוועד הכלכלי האמריקני (אצ"מ, תיק 7/41 S). זו טיוטה לדין-וחשבון מ- 20 באפריל 1934 של המחלקה הגרמנית על פעולותיה (אצ"מ, תיק 7/7 S).
  18. הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 64), עמ' 13.
  19. ראה: שניידר (לעיל, הערה 50), עמ' 36. לשכת המידע התעשייתי שליד הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ-ישראל הכינה רשימה מפורטת לפי ענפים של המפעלים שנוסדו מינואר עד יולי 1934, המקומות שבהם הוקמו, ארץ-המוצא של הבעלים, מספר העובדים וההון שהושקע בהם (אצ"מ, תיק 7/42 S).
  20. ראה: Palästina, XVI (December 1933), p. 450
  21. ראה: J. Kleiner, Die Textilindustrie in Israel, Basel 1966, p. 14
  22. סקירה מיוני 1936 על התהוותם והתפתחותם של מפעלי-תעשייה מיסודם של עולי גרמניה (אצ"מ, תיק 7/1141 S).
  23. מכתב ד"ר פאול וייס אל לנדאואר מ- 23 ביוני 1935 (אצ"מ, תיק 7/130 S). וראה גם: ד' נידרלנד, השפעת הרופאים העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל', חיבור לשם קבלת התואר מ"א של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1982, עמ' 62-61.
  24. תזכיר של וייס, מבעלי 'צרי', מיוני 1935, ובו קובלנות על ההתקשרות הבלעדית של קופת-חולים עם מעבדות 'הלל' (אצ"מ, תיק 7/130 S).
  25. ראה: י' גילון-ז'לינסקי, תולדות התעשייה הכימית בארץ, הוצאה פרטית תשל"ו, עמ' 87-85.
  26. שם, עמ' 152.
  27. ראה: E. Maschke, `The Part Played by the German Immigrants in the Development of Palestine Industry`, 1943, pp. 7-12 (כתב-יד באמל"ב).
  28. ראה, למשל, מכתב הוועדה לעבודה עברית ותוצרת הארץ אל חברת 'העברה' מ- 16 באוקטובר 1935 (אצ"מ, תיק א/53/1650 S) ומכתב חברת 'רן' אל הסוכנות מ- 18 בנובמבר 1935 (שם, שם).
  29. ראה: מאשקה (לעיל, הערה 74).
  30. ראה: הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 69).
  31. רשימה של מפעלי-התעשייה שייסדו עולים מגרמניה צורפה אל מכתב המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות אל המחלקה הגרמנית מ-5 בדצמבר 1935 (אצ"מ, תיק 7/249 S).
  32. על עסקותיו של מפעל המלט 'שמשון' באמצעות ההעברה ראה, למשל, חוזר המפעל מאוקטובר 1935 (אצ"מ, תיק 53/1625 S) והפרוטוקולים של ישיבות מועצת-המנהלים של חברת 'העברה' בדצמבר 1935 ובינואר 1936 (אצ"מ, תיקים 57/5-6 L).
  33. ראה: W. Feilchenfeld, `Aktuelle Fragen des Haavara – Transfer`, MB, November 1937
  34. הנתונים הכלליים של המיפקד ראה: ד' גורביץ, החרושת, התחבורה והמסחר העברי, ירושלים תרצ"ט. הנתונים על חלקם של עולי גרמניה על-סמך המיפקד ראה: מאשקה (לעיל, הערה 74).
  35. ראה: גילון-ז'לינסקי (לעיל, הערה 72), עמ' 152.
  36. מכתב קיבוץ אשדות-יעקב אל לנדאואר מ-27 באפריל 1939 (אצ"מ, תיק 7/754 S).
  37. ראה:Zum Fall Assis`, MB, May 1937'. כן ראה מכתבים למערכת בגיליונות חודש יוני 1937 של העיתון.
  38. ראה: ביולטין יט"א מ- 10 בפברואר 1936.
  39. ראה: MB מ- 8 בנובמבר 1940.
  40. ראה: E. Wittkowski, `Marktpolitische Probleme der palästinensischen Industrie`, Palästina, XIX (October 1936), pp. 497-505.
  41. הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 1), עמ' 2.
  42. על ראשיתם של הבנקים האלה ועל אופי פעילותם העסקית ראה: נ' גרוס, 'המיתון של שנת 1923 ותקציבי המיגזר הציבורי בארץ-ישראל', הציונות, ז (1981), עמ' 190-179.
  43. ראה: א' אוליצור, ההון הלאומי ובניין הארץ, ירושלים 1939, עמ' 258.
  44. ראה: A. Michaelis, Palästina, XIX (March 1937), pp. 143-144
  45. ראה: ויטקובסקי (לעיל, הערה 87), עמ' 182-180.
  46. ראה: מאשקה (לעיל, הערה 74).
  47. רשימת הסכסוכים והפתרונות שנמצאו להם שמורה באצ"מ, תיק ב/53/1119 S.
  48. סקירת מחלקת העבודה של הסוכנות מאוקטובר 1942 על תיווך ובוררות בסכסוכי עבודה בשנים 1942-1940 (שם, שם).
  49. מכתב אבא חושי אל קפלן מ- 28 באפריל 1944 (שם, שם).
  50. ראה: E. Witkowski, `Industrieprobleme 1937`, Palästina, XIX (April 1937), p. 176
  51. על נתוני המאזן המסחרי של המשק הארצישראלי בשנים 1936-1935 ראה סקירתו הנזכרת של מיכאליס (לעיל, הערבה 91), עמ' 146-145.
  52. ראה: קליינר (לעיל, הערה 68), עמ' 14.
  53. ראה: Palästina, XIX (July 1937), pp. 367-368
  54. ראה: ידיעות מפ"ח,נובמבר 1942, עמ' 15.
  55. ראה: ו' אהרון, גלגלים בסופה, תל-אביב 1966, עמ' 15. וראה גם מכתבו של אהרון אל ברנארד ג'וזף מ-17 בנובמבר 1938 (אצ"מ, תיק 25/876 S).
  56. ראה: י' גלבר, ספר תולדות ההתנדבות, א: ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1942-1939, ירושלים 1979, עמ' 35-26.
  57. מכתב חברת 'נעמן' בע"מ אל לנדאואר מ-22 בנובמבר 1937 (אצ"מ, תיק 7/686 S) ומכתבי חברת 'העברה' אל חברת 'נעמן' ואל סינאטור מ-4 במאי 1938 (שם, שם).
  58. תזכיר של דוד הורוביץ מ- 30 באפריל 1939 (אצ"מ, תיק 7/754 S ).
  59. ראה: Die Industrie in der Haifa Bay`, MB, 13 May 1940'. הנתונים מבוססים על הדין-וחשבון השנתי של לשכת-המסחר לשנת 1939.
  60. מכתב חברת 'העברה' אל חברת 'אינטריה' מ- 24 באוקטובר 1939 (אצ"מ, תיק 7/1035 S).
  61. ראה: הורוביץ (לעיל, הערה 54), עמ' 217.
  62. פרוטוקול של ישיבה בסוכנות ב -8 בינואר 1940 בהשתתפות נציגי התעשייה על שאלת האספקה לצבא (אצ"מ, תיק 53/1250 S).
  63. רשימת המפעלים שנוסדו בשנת 1940 על-פי הענפים השונים (שם, שם) ומכתב בר-כוכבא מאירוביץ אל קפלן, שמורק ושרתוק מ- 29 בינואר 1941 (שם, שם).
  64. מכתב מאירוביץ אל קפלן, שמורק ושרתוק מ- 12 בנובמבר 1940 (שם, שם).
  65. סקירה ממארס 1941 על מצב התעסוקה בארץ (אצ"מ, תיק 53/1082 S), עמ' 5-3.
  66. בקיץ 1942 העסיק הצבא במישרין 11,000 עובדים אזרחים יהודים במחנותיו, נוסף על המועסקים בעקיפין, באמצעות קבלנים או יצרנים. ראה דין-וחשבון מספטמבר 1942 על עובדי הצבא (אצ"מ, תיק 25/7170 S).
  67. ניתוח המגמות האינפלציוניות בימי המלחמה ראה: הורוביץ (לעיל, הערה 54), עמ' 202-198.
  68. הרצאת א' בארט במושב אסיפת-הנבחרים ב-24 במארס 1943 על תרומת היישוב למאמץ המלחמה בשדה הכלכלה (אצ:מ, תיק 1/7220 J). על התרחבות הייצור בתעשייה הכימית והפארמאצויטית בתקופת המלחמה ראה: גילון-ז'לינסקי (לעיל, הערה 72), עמ' 8-6.
  69. ראה: ד' גורביץ, סיכום מדצמבר 1944 של תוצאות החקירה על שכר העבודה של הפועל בתעשייה בשנת 1943 (אצ"מ, תיק 53/130 S).
  70. על-פי: גורביץ (לעיל, הערה 81) וגורביץ וגרץ (לעיל, הערה 5).
  71. ראה: הורוביץ (לעיל, הערה 54), עמ' 278.
  72. ראה: ה' פרומקין, תכנית להכנת מקומות-עבודה נוספים לינואר-יוני 1944 (אצ"מ, תיק 53/1082 S). התזכיר נכתב, כפי הנראה, בשלהי שנת 1943.
  73. ראה: קליינר (לעיל, הערה 68), עמ' 17-15.
ביבליוגרפיה:
כותר: תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה בתעשייה
שם  הספר: מולדת חדשה : עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933
מחבר: גלבר, יואב
תאריך: 1990
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הערות לפריט זה:

1. פרק ששי : תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות