תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : המשק הארצישראלי על סף בואה של העלייה מגרמניה

בשנות השלושים הגיעו ארצה 90 אלף עולים מממרכז אירופה, שהטביעו חותם על כמעט כל תחומי הכלכלה, החברה והתרבות היהודית המתחדשת בארץ-ישראל ותרמו תרומה נכבדה להתפתחותם. בשנות השלושים והארבעים חלו התפתחויות מרשימות בתשתית הכלכלית והחברתית של המפעל הציוני בארץ-ישראל. משקלם הסגולי של עולי מרכז אירופה ותרומתם להתפתחות החברה היו ללא שום יחס לחלקם בעלייה, ובאוכלוסיות היישוב בכלל. עם זאת ברור, כי בעצם מספרם ובהון שהביאו עמם תרמו להחשת הצמיחה הכלכלית במחצית הראשונה של שנות השלושים, לגידולן של הערים, לתהליך העיור שעבר על המושבות הגדולות ולהרחבת פריסתה של ההתיישבות הכפרית. ואולם, לעולי מרכז אירופה היתה השפעה ייחודית משלהם, שאינה ניתנת למדידה כמותית, על עיצובו של סגנון החיים ביישוב. על בסיס התשתית החלוצית שהניחו העלייה השנייה והשלישית ועל ההתחלות של חיי עיר שפיתחה העלייה הרביעית הניחו למן שנת 1933 את היסודות להתפתחותה של חברת-השפע המודרנית והמערבית בארץ-ישראל ותרמו תרומה מכרעת להתגבשות דמותה ה'אירופית'. עולי מרכז אירופה הביאו עמם לארץ מערכת חדשה של מושגים וערכים בתחומי המסחר, העבודה, התרבות ואיכות החיים. על זרותם והכרתם הלקויה של תנאי הארץ חיפו רבים מהם בהיותם אנשי העולם הרחב וחניכי מרכזי ההשכלה והתרבות של התקופה, בהכשרה ובניסיון שהביאו עמם, בחריצות ובשיטתיות שאפיינו את השתלבותם ובהתלהבותם לתרום ולפרוץ דרכים שלא היו ידועות עד כה בארץ בתחומי-החיים השונים.

המשק הארצישראלי שמצאוהו עולי גרמניה בשנת 1933 היה מפותח בהרבה מזה שמצאו חלוצי העליות הקודמות עם בואם לארץ, ואף-על-פי-כן היה עדיין משק מפגר במונחים אירופיים, בוודאי בהשוואה עם גרמניה. תהליכי מודרניזאציה אמנם כבר החלו בשנות העשרים, אולם עדיין חסרו למשק הארצישראלי כמה מן המכשירים העיקריים המאפשרים ניהול מדיניות פיסקאלית ומוניטארית, כמו מס הכנסה, שהיה מקובל מזמן כמכשיר העיקרי שבידי הממשלות בהכוונת מדיניותן הפינאנסית, הכלכלית והחברתית; בורסה, שהיא המכשיר המרכזי לוויסות פעולתו של שוק ההון; בנק מרכזי; וכן מטבע עצמי, גם לאחר החלפת הלירה המצרית בלירה הארצישראלית בשנת 1927.¹

במחזורי הגיאות והשפל שנלוו אל גלי-העלייה לארץ בימי המאנדאט היו השנים 1935-1933 תקופת צמיחה ושפע למשק היהודי בארץ. המדד העיקרי לשגשוג היה התעסוקה המלאה, שנשמרה בתקופה זו על-אף העלייה הגדולה. עד הרביע האחרון של שנת 1935 היו שיעורי האבטלה נמוכים, ואף שרר, למעשה, מחסור בידיים עובדות. אל הגידול הניכר בהיקף העלייה התלוותה צמיחה מרשימה של התוצר הלאומי לנפש בשיעור הגבוה של 20% בשנת 1933, ובשיעור צנוע יותר של 3% בשנים 1934 ו- 1935. ואולם, שיעורי השיא שהגיעה אליהם העלייה בשנת 1935 לא איפשרו לספק לכל העולים תעסוקה מיידית, ובמקומות שונים התפתחו כיסי-אבטלה. מגמה זו התחזקה בשנת 1936. בשנה זו נכנס המשק הארצישראלי לתקופה של שפל פרי השפעתם של גורמים כלכליים ומדיניים גם יחד, ושפל זה נמשך עד אמצע מלחמת-העולם השנייה.

בפרוץ המרד הערבי היה שיעורם של היהודים באוכלוסיית הארץ כשליש, אולם חלקם בתוצר הלאומי של 35 מיליון לא"י בשנת 1935 היה 54%. פער זה נבע מן ההבדלים הגדולים בין רמת ההכנסה של היהודים ובין זו של הערבים. רוב התושבים הערבים עסקו בחקלאות, ולעומתם עסקו בה רק 14% מן היהודים, חרף האידיאולוגיה הציונית שהטיפה לשיבה אל האדמה והמאמצים הגדולים שהושקעו בהגשמתה. שיעור החקלאות בתוצר המשק היהודי היה נמוך עוד יותר: 7% בלבד. התוצר היהודי נבע בעיקר מן השירותים (45%), מן התעשייה (22%) ומן המסחר (21%).

בשנים 1935-1925 היה ענף ההדרים הענף הפורח, אך התופעה הבולטת בהתפתחות הכלכלית-החברתית של שנות השלושים והארבעים היתה דווקא צמיחתן המואצת של הערים ועיור המושבות הגדולות. מגמה זו כבר היתה ברורה לפני פרוץ המשבר בגרמניה, והיא הלכה וגברה משנת 1933 ואילך. בשנים ההן מילאה העלייה מארצות מרכז אירופה תפקיד חשוב בתהליכים אלה, הן מבחינת תרומתה לגידול אוכלוסיית הערים הן מבחינת חלקה ביצירת התשתית הכלכלית לצמיחתן – בפיתוח התעשייה, המסחר והשירותים.

ההתפתחות המרשימה ביותר היתה זו של תל-אביב. העיירה של שנות העשרים הלכה ונעשתה לעיר בשנות השלושים. נבנו שכונות חדשות; נסללו כבישים; הותקנה מערכת-ניקוז מודרנית, שאליה חוברו גם השכונות הוותיקות שבגבול יפו; הוקמו שירותים ציבוריים חדשים, ובכלל זה בית-חולים עירוני גדול; נוסדו מאות מפעלים ובתי-מלאכה; הורחבה רשת-החשמל לבתי-המגורים ולתעשייה; והתפתחו חיי חברה ותרבות תוססים. אמנם אין נתונים המאפשרים לנו לבודד את תרומתם של עולי גרמניה להתפתחותה של תל-אביב, אולם עדות עקיפה לכך ניתן למצוא בנתונים על היקף הבנייה בעיר בשנה הראשונה לעלייתם, שנת 1933: בשנה זו גדל שטח הבנייה כמעט פי שלושה בהשוואה לשנת 1932, וביחס דומה גדלה גם ההשקעה הכספית בבניין העיר.²

באותו זמן התרחב והתחזק גם היישוב היהודי בחיפה. בשנת 1933 נרכשו קרקעות בין הדר-הכרמל לכרמל, בין העיר התחתית למפרץ ובבת-גלים. עוד קודם-לכן עמדו לרשות הקרן הקיימת שטחי-קרקע גדולים במפרץ, ועליהם הוקמו בשנות השלושים הקריות. רכישות פרטיות וציבוריות אלה ציינו את כיווני התפשטותו של היישוב היהודי בעיר בשנים שלאחר-מכן, תהליך שעולי גרמניה נטלו בו חלק נכבד, מדיניות-הפיתוח של ממשלת המאנדאט, שיזמה את הקמתם של כמה מפעלים גדולים בחיפה ובסביבתה, וכן רכישת הקרקע, הבנייה והגידול הדמוגראפי היהודי הביאו להרחבת התשתית הכלכלית של היישוב היהודי בעיר עם הקמת איזור-התעשייה במפרץ ועם השלמת הנמל ובתי-הזיקוק.³

בירושלים החלה תנופת-בנייה גדולה עוד לפני העלייה מגרמניה. בשלהי שנות העשרים הוקמו בה תחנת-הכוח של חברת-החשמל הירושלמית, בנייני הגימנסיה העברית 'רחביה' והסמינר בבית-הכרם, בית-הבריאות על-שם שטראוס, ארמון הנציב העליון, מוזיאון רוקפלר, איזורי העסקים במחנה-יהודה והמרכז המסחרי מול שער יפו. באותו זמן החלה בנייתם של בנייני המוסדות הלאומיים, והוקמו כמה מבנים גדולים של עסקים פרטיים, כגון מלון 'המלך דויד' ובניין בנק בארקליס.

הערות שוליים:

ראה: 'Bemerkungen zur wirtschaftlichen Struktur, Mentalität und Politik in Ankunftzeit der fünften Alijah' (כתב-יד באמל"ב), עמ' 1.
ראה: Palästina, XVII (February-March 1934), p. 117
ראה: J. Löwy, 'Die Zukunft des jüdischen Haifa', Palästina, XVI (May-June 1933), pp. 145-156