התעניינותם של יהודים בגרמניה בהשקעות בארץ-ישראל גברה זמן-מה לפני עליית הנאצים לשלטון בגלל המשבר-הכלכלי בגרמניה. עוד בשנת 1932 הגיעו להע"ג [התאחדות עולי גרמניה] פניות של יהודים אשר ביקשו להעביר לארץ מפעלים קטנים ועסקים והתעניינו באפשרויות ובסיכויים. אופיינית לפניות אלו היא שאלה שהועברה באמצעות הצ"ג[התאחדות ציוני גרמניה]: האם יש בארץ-ישראל מקום ליצרן של נעליים אורתופדיות? נשיא הע"ג, ארנסט לוי, רופא אורתופד בעצמו, השיב, כי אין מומחה בתחום זה בכל הארץ, וכי מספר הלוקים ברגליהם הוא גדול. לפיכך יוכלו להתפרנס מכך אפילו שלושה בעלי מקצוע – אחד בכל עיר גדולה.¹¹ בשנת 1932 ביקשו כ- 70 משקיעים מגרמניה בעלי הון של 5,000-1,000 לירות לייסד מפעלים או להצטרף כשותפים לעסקים קיימים בענפי המסחר והתעשייה. אחרים מהם הגיעו ארצה לפני עלייתם וחיפשו אפיקים להשקעה, אך על-פי-רוב ביקשו המועמדים לעלייה לברר את האפשרויות באמצעות הע"ג או מכרים אישיים בטרם יחליטו על עלייתם.¹² פעילי ההתאחדות ניסו לייעץ להם על-סמך ניסיונם המקצועי, קשריהם והיכרותם את המציאות בארץ וסברו, כי יש לפתח את הפעילות הזאת ולמסדה על-ידי הקמת משרד מיוחד במסגרת הצ"ג בגרמניה, שתפקידו יהיה לספק מידע כלכלי על ארץ-ישראל. מן הצד האחר חששו מפני קבלת האחריות שתהיה כרוכה בייעוץ ממוסד, שכן לא עמד לרשותם מאגר של נתונים מהימנים, וגם חסר להם ידע מקצועי במיגוון הנושאים שנשאלו עליהם.¹³

לייעוץ מקצועי למשקיעים שיהיה מבוסס על מידע בדוק ומהימן נודעה חשיבות רבה, שכן המעצור העיקרי מפני השקעות הון יהודי מגרמניה בארץ היה חששם של המשקיעים ושל העולים-בכוח מפני הבלתי-נודע. תנאי המשק הארצישראלי היו שונים מאלה שהורגלו לפעול בהם בגרמניה, ולא היו בידם כלים להעריכם. בתחומים רבים לא היו שום כלים מסוג זה, ומאמציה של הע"ג לספק מידע אל האפשרויות הכלכליות בארץ היו מבחינות מסוימות בגדר נסיון ראשון. המוסדות הלאומיים התקשו למלא את התפקיד הזה, וגם כאשר עשו זאת, לא תמיד הצטיינו בכך. בעקבות חוזר שהפיצה המחלקה למסחר ולתעשייה של הסוכנות בקרב ההסתדרויות הציונות בחוץ-לארץ כתבו ראשי הע"ג להנהלת הסוכנות, כי לדעת 'אחדים מחברי הוועד של הע"ג בתל-אביב... חלק מן ההצעות האלו אינן ניתנות להגשמה, ובחלק לא ניתנו אינפורמאציות מעשיות במידה מספיקה על ענפי תעשייה אחדים בארץ'. לפיכך הציעו, כי להבא יובא חומר מסוג זה לעיונה של ההתאחדות לפני שיישלח לגרמניה, לבל יביא שם להתבזות. 'הע"ג' – כתבו – 'המקיפה בין חבריה בעלי מקצועות שונים, תוכל להביע את דעתה... מתוך ידיעה מקצועית מבוססת.'¹⁴

לאחר עליית הנאצים לשלטון גדל מספר המתעניינים בהשקעות, ובייחוד גדל מספרם של המשקיעים שהקדימו לעלות וכבר היו בארץ. גליונו הראשון של Mitteilungsblatt, שהופיע במארס 1933, היה מלא מודעות קטנות בנוסח 'סוחר צעיר (עד כה באריגים ורהיטים) מחפש עסק עצמאי בהשקעה של עד 5,000 לירות', ומספרן של מודעות מסוג זה הלך וגדל בגיליונות של בטאון ההתאחדות שהופיעו לאחר-מכן. בעלי מקצועות חופשיים, שהיו מודעים לקשיי הקליטה במקצועם בארץ, פנו לעתים באופן פרטי לידידים ולעמיתים וביקשו עצות במה להשקיע את חסכונותיהם באורח שיבטיח את עתידם בארץ. התשובות מלמדות על ההתלבטויות. וכך כתב רופא מן הארץ לעמיתו בגרמניה:

טוב שאתה מתכנן קיום אלטרנטיבי, אך קשה לדעת אם הרעיון של מכשירי-צילום יצליח... עם הון של 55-50 אלף מארק יכולה משפחה עם ילד אחד לחיות מן הריבית... ההשקעה הבטוחה ביותר היא במשכנתא, הנושאת ריבית של 8%-7%, כלומר, כ-2 2 לירות לחודש, שהן משכורתו של רופא קופת-חולים במשרה מלאה... ההשקעה בפרדס היא ספיקולאטיבית לחלוטין... לא הייתי מייעץ להעביר הנה ניירות-ערך, כי עדיין אין כאן בורסה.¹⁵

שאלת הייעוץ לעולים בעלי הון או מקצוע שחיפשו אפיקי השקעה הפכה לאחת השאלות המרכזיות שעמן התמודדו אז הע"ג ושאר הגורמים שהיו קשורים בקליטת העלייה מגרמניה ובתכנונה לעתיד. אחדים מן הפונים אל הלשכה לייעוץ כלכלי של ההתאחדות היו בעלי-מקצוע מומחים ללא הון, שחיפשו משקיעים אשר יסייעו להם להקים מפעלים בתחום מומחיותם. משקיעים אפשריים כאלה היו בעיקר בקרב בעלי המקצועות החופשיים שהגיעו ארצה עם אמצעים, אך התקשו למצוא תעסוקה במקצועם וחיפשו לו תחליף. פניות מסוג אחר באו מצדם בעלי עסקים ומפעלים ותיקים שביקשו להרחיבם וחיפשו משקיעים או בעלי-מקצוע מומחים בקרב יוצאי גרמניה. ההיקף והגיוון של הפניות חייבו שיתוף-פעולה עם גורמים רבים, וביוזמתו של אריה שנקר, נשיא התאחדות בעלי התעשייה, הוחלט להקים משרד מרכזי לייעוץ תעשייתי ושמו 'לשכה מרכזית לאינפורמאציה'. השתתפו בו עיריית תל-אביב, הע"ג וכמה ארגונים כלכליים ובנקים, ובראשו הועמד רחביה לוין-אפשטיין, מנהל הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ-ישראל.¹⁶ עד מהרה נתברר, שאין כמעט תכניות בדוקות מן המוכן לייסוד מפעלים שניתן להציען למשקיעים. נדרש אפוא קשר בין יוזמתם של הארגונים הכלכליים ובין המוסדות הלאומיים המרכזיים.¹⁷

עד אז שמו מוסדות אלה את הדגש בתכניות להתיישבות חקלאית, ובתחום זה אכן יכלה הסוכנות להצביע ביתר בטחון על האפשרויות הקיימות ועל החלופות השונות. על אפשרויות תעסוקה במקצועות החופשיים, לעומת זה, היו לה הערכות כלליות בלבד, שהמעיטו בערכם של הסיכויים, וגם לא תמיד היו מבוססות.¹⁸ אך כל הכרוך בפיתוח התעשייה נותר כמעט כליל ליוזמה הפרטית. לפי התכנית שהציג ארלוזורוב בעת ביקורו בגרמניה במאי 1933 היה תפקידם של המוסדות הלאומיים הקמת גוף מרכזי, אשר יתאם את תכניותיהם של המשקיעים הפרטיים כדי למנוע חפיפה ביניהן, יקשר בין משקיעים שונים כדי לרכז את משאביהם במפעלים גדולים יותר ויקשר בין משקיעים ובין יזמים מקצועיים שהונם אינו מספיק להגשמת תכניותיהם. ארלוזורוב חשש מפני הסיכונים שהיו כרוכים בהשקעות בתעשייה והקפיד להזהיר, שאין להתחיל בשום מפעל בטרם יובטח לו מימון אשר יספיק עד שיצליח לחדור לשוק ויבסס את קיומו.¹⁹

לאחר רצח ארלוזורוב נשארה יוזמתו תלויה על בלימה, והגורמים הכלכליים והציבוריים שהיו מעוניינים בהכוונת ההשקעות הוסיפו לפי שעה לפעול בעצמם במסגרת הלשכה שבראשותו של לוין-אפשטיין.²⁰ בינתיים, עד שהושג הסכם ההעברה והחל לפעול המנגנון שנבנה סביבו, לא הגיע מגרמניה זרם ההון שציפו לו הכול, והשאלה איבדה זמנית מדחיפותה. אולם בסתיו 1933, עם פרסום הידיעות על הסכם ההעברה ועם התמסדות הטיפול בקליטת העלייה מגרמניה בעקבות הקמת המחלקה הגרמנית, שבה השאלה ועלתה על הפרק.

הארגונים הכלכליים המקומיים בארץ-ישראל גילו עניין בהסכם ההעברה לא רק בגלל התועלת שהיתה עשויה לצמוח למשק הארצישראלי כתוצאה ממציאת ההסדר ליבוא הון העולים מגרמניה, אלא גם בגלל הסכנות שנשקפו לו בעקבות ההסכם. היצרנים המקומיים חששו בראש ובראשונה מהתחרות בין תוצרתם ובין הסחורות שייובאו מגרמניה. לפיכך תבעו מבנק אפ"ק, כי היבוא שהיה צפוי מגרמניה באמצעות ההסכם יוגבל לחומרי-גלם ולמכונות, ולא יכלול מוצרים מוגמרים.²¹ לסוחרים המקומיים היו חששות משלהם מפני התחרות היבוא הגרמני, שמא יימכר במחירי היצף וידחק מן השוק את שאר סחורות-היבוא. שררה הרגשה ברורה, כי יש להנחות את העולים בעלי-ההון לא רק למען קליטתם ורווחתם, אלא גם כדי למנוע פגיעה באינטרסים הכלכליים המקומיים. עניין זה העסיק גם את הע"ג, שחששה מהשפעתו של יבוא הסחורות מגרמניה על ההתייחסות לעולים בקרב הציבור הרחב, הנתון ממילא להשפעת התעמולה של החרם האנטי-גרמני. ההתאחדות חידשה אפוא את היוזמה שהעלה לאנדסברג עוד בתחילת אוגוסט 1933: להקים מוסד רשמי מרכזי לייעוץ כלכלי לעולים, אשר יכוון את השקעותיהם לפי צורכי המשק, יבדוק את האפשרויות, יעמוד על הכדאיות כבסיס לתכנון ההשקעות, ולצדו יקום בנק אשר יעסוק בגיוס אשראי להשקעות בתעשייה, הן בארץ הן בחוץ-לארץ.²²

בתחילת דרכה התרכזה המחלקה הגרמנית בעיקר בתכניות להתיישבות חקלאית של בעלי-הון. וייצמן אף מתח ביקורת על אחד התזכירים הראשונים של המחלקה משום שסקר את האפשרויות לפיתוח התעשייה בארץ-ישראל בלי להדגיש די הצורך, לדעתו, את מקומה של ההתיישבות החקלאית בפיתוח התעשייה.²³ ואולם, עד מהרה נאלצה המחלקה הגרמנית להשלים עם נטייתם של רוב העולים, שעליה כבר הצביע לאנדסברג בתזכירו, להשקיע את כספם בעיר ולחפש לנטייה זו אפיקים חיוביים. בתחילת נובמבר 1933 זימן איפוא רופין דיון בהצעות השונות לעידוד ההשקעות בתעשייה. על הפרק עמדה הצעתו של לאנדסברג להקים חברה ציבורית בהשתתפות הסוכנות, אשר תעסוק במחקר תעשייתי, תשתתף בהקמת מפעלים ותעודד גם העברה ארצה מגרמניה של מפעלים בשלימותם. תכנית זו נראתה מפליגה, ושנקר הציע, כי לפי שעה, עד שאפשר יהיה לגשת להגשמתה, ירוכזו כל הנתונים על התעשייה במוסד למידע שהוקם בתחילת הקיץ על ידי הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ-ישראל. שאיפתו העיקרית של שנקר היתה לפתח בעזרת הסוכנות את הבנק שנוסד חודשים מספר קודם-לכן על-ידי התאחדות בעלי התעשייה.²⁴ רופין וקפלן אמנם היססו תחילה לתמוך בבנק פרטי, אולם בתחילת 1934 הסכימה המחלקה הגרמנית, כי חלק מן האשראי שנועד למתן הלוואות לעולים ישמש למטרות עסקיות באמצעות הבנק לתעשייה. את יתרת האשראי העסקי חילקה באמצעות בנק זרובבל וקופות ההלוואה והחיסכון שלו בשלוש הערים הגדולות ובאמצעות קופות-המלווה של ההסתדרות, במגמה לסייע בפתיחת עסקים קטנים, כגון חנויות ומסעדות.²⁵ רופין ביקש להקים מוסד מרכזי למימון מפעלי-תעשייה גדולים. כדי לשמור על האיזון הפוליטי הפנימי בין המיגזר הפרטי למיגזר ההסתדרותי, לא הסתפק אפוא בדיוניו עם שנקר על הדרכים לעידוד תעשיות חדשות, אלא פנה גם אל 'תנובה' ואל 'המשביר המרכזי' והציע להם, כי ייסדו מפעלים קואופרטיביים לעיבוד תעשייתי של תוצרת חקלאית. רופין גם הבטיח אשראי למפעלים אלה אם יוקמו. כן סייעה המחלקה הגרמנית בהקמת בתי-מלאכה בקיבוצים, שאחדים מהם התפתחו לימים למפעלי-תעשייה גדולים.²⁶

המשקיעים בכוח ובפועל ניזונו לפי שעה מן המידע שריכזה בשבילם לשכת-המודיעין של הוועד הכלכלי האמריקני, שזכתה באוקטובר 1933 בברכתה הרשמית של הסוכנות. שאיפתו של לוין-אפשטיין היתה להרחיב את תפקידיה של הלשכה ולהופכה –

למוסד קבוע לחקירת התנאים הכלכליים והאפשרויות של ארץ-ישראל... אין להרחיב את הדיבור על הצורך בידיעות מדויקות על אפשרויות המשק הארצישראלי ועל הסכנות הכרוכות במהלך עניינים הסמוי מן העין לשם מניעת המשבר והרחבת יכולת-הקליטה של הארץ.

בחודשים אוקטובר-דצמבר 1933 פנו ללשכה כ- 500 איש וברשותם, לדבריהם, הון בסך 1,200,000 לא"י. רובם המכריע (387) היו יוצאי שלוש ארצות מרכז אירופה, ובראש ובראשונה יוצאי גרמניה (342). ההתעניינות הגדולה ביותר היתה בהשקעות בתעשייה (356 פניות), אך היו גם אנשים שגילו עניין בהשקעות במסחר, במלונאות ובהשקעות פינאנסיות. כ- 40 איש ביקשו להשקיע בחקלאות, על-פי-רוב ברכישת פרדסים. ליחידים בלבד מקרב הפונים ללשכה היה הון של 10,000 לא"י ויותר, לרשות כמה עשרות פונים עמד הון של 10,000-3,000 לא"י, ואילו לרובם היה הון עד 3,000 לא"י. לנוכח הביקוש הגובר לשירותי הלשכה הוחלט להרחיבה ולפתוח סניף גם בחיפה.²⁷ בתחילת שנת 1934 התקשר הוועד הכלכלי האמריקני בחוזה עם המשרד הארצישראלי בברלין, דבר שהקנה לו מעמד רשמי-למחצה במסגרת המשרד, שקיבל על עצמו להפיץ את הדינים-וחשבונות הכלכליים של לשכת-המידע בקרב המועמדים לעלייה.²⁸

בשנת 1934 גדל מספר הפונים אל לשכת-המידע והסתכם ב- 1,425 איש, למעלה ממחציתם עולים מגרמניה. ההון הממוצע לפונה היה 3,000 לא"י, וביחד – קרוב ל- 5 מיליון לא"י. עולים בעלי סכומים קטנים יותר פנו בדרך-כלל ללשכה לייעוץ כלכלי של הע"ג. בשנת 1934 היו ביניהם יותר מ- 500 בעלי מקצוע, שעלו במסגרת רשיונות העלייה לבעלי-הון (סוג 3 A) וביקשו לפתוח בתי-מלאכה.²⁹ בירושלים טיפלה הע"ג בפניות לייעוץ כלכלי של כל העולים, לרבות האמידים יותר, שכן הוועד הכלכלי האמריקאי לא פתח משרד במקום, ולא עמד לרשותו חומר על חיי הכלכלה של העיר. גורם נוסף שעסק בייעוץ כלכלי לעולים היה המכון למחקר כלכלי של אלפרד בונה.³⁰

ראשי המחלקה הגרמנית לא הסתפקו בהשקעותיהם של עולים בעלי אלף לירות או כמה אלפים שהיו זקוקים לאשראי נוסף כדי לפתוח עסקים או מפעלים קטנים. שאיפתו של סינאטור היתה למשוך לארץ-ישראל את ההון היהודי הבינוני והגדול בגרמניה, ובעת שהותו שם בחורף 1934 השקיע בכך מאמצים מרובים. כדי להצליח בכך לא היה, לדעתו, די במנגנון הסוכנות, אלא היה צורך להפעיל גורמים עסקיים בארץ, אשר יכינו תכניות הולמות להשקעות של בעלי-הון בסדר-גודל של 10,000-5,000 לא"י המבקשים להעביר את מפעליהם בשלימותם, או לפחות יעבירו קווי-ייצור של מוצרים מסוימים שיוכלו להשתלב במפעלים קיימים. לפיכך הציע לשלוח לגרמניה קבוצה של אנשי משק וכלכלה, אשר יבהירו לעמיתיהם בגרמניה את תנאי-הכלכלה בארץ, יתארו את האפשרויות, הסיכויים והסיכונים וישכנעו אותם להשקיע בה את הונם.³¹

בארץ העלה רופין תכנית משלו למשיכת הון-השקעות יהודי מגרמניה, ובמרכזה הקמת 'חברת-השקעות ארצישראלית' מרכזית, שתנפיק איגרות-חוב למשקיעים, ואיגרות אלו ייסחרו בשוק החופשי. הון-המניות היסודי של החברה בסך 50 אלף לא"י יגויס מבנק אפ"ק, מחברת 'הכשרת הישוב', מן המחלקה הגרמנית, מקרן-היסוד ומבנק הפועלים. כך יוקם מכשיר כלכלי מרכזי, שיהיה בשליטת המוסדות הלאומיים, ויחד עם זה תהיה לו גמישות עסקית מספקת. ואולם, בשיחות שקיים עם אנשי-משק מרכזיים – כגון הופיין, קפלן ושוקן – נתקל רופין בתגובות קרירות: בנק אפ"ק לא גילה התלהבות להצטרף לחברה כזאת; בנק הפועלים הסתייג מהקמתה של חברת-השקעות כללית וצידד במפעלים לאומיים גדולים, כמו תכנית-פיתוח של עמק החולה; גורמי המיגזר הפרטי של המשק שללו את ההצעה, כי יהיה לחברה מונופול על הפצת איגרות-חוב ארצישראליות בגרמניה ובארצות אחרות, וטענו, כי יש להשאיר בידי בעלי-ההון היהודים בגרמניה אפשרויות נוספות להשקעה, כגון רכישת בתים ופרדסים. רופין ביקש אפוא מסינאטור לבדוק את אפשרויות הפצתן של איגרות-חוב בגרמניה ולהעריך את סיכוייהן להתחרות בניירות-הערך של חברות ארצישראליות קיימות.³²

סינאטור, שעשה אז בברלין, היה שותף לכמה מן ההסתייגויות שהועלו בארץ. בתשובתו לרופין כתב, כי אמנם ניתן להקים חברת-השקעות מרכזית שתפעל להקמת מפעלים לאומיים גדולים דוגמת פיתוח עמק החולה תוך שיתוף הון ציבורי ופרטי, אך יחד עם זה יש מקום לפעולה נפרדת של חברות פרטיות, אשר יגייסו הון בגרמניה בשביל מפעלים אחרים, שאמנם לא תהיה אפשרות להגדירם כבעלי חשיבות לאומית, אך בכל-זאת יש להם ערך מבחינת פיתוחה הכלכלי של הארץ. לא היתה שום סיבה, לדעתו, לכבול את היוזמה הפרטית ולהגבילה לחברת-השקעות ציבורית מרכזית. מכל-מקום, הקמתה של חברת-השקעות היתה עניין לטווח ארוך, ובינתיים הוסיף סינאטור ללחוץ על רופין לשגר משלחת של תעשיינים, סוחרים וכלכלנים לגרמניה, במגמה לקשור קשרים עם משקיעים-בכוח. הוא אף דן על כך עם פקידי משרד-החוץ הגרמני וקיבל את הסכמתם לסיור.³³ בד-בבד שקל להקים משרד לחקר יחסי-הכלכלה בין גרמניה לארץ-ישראל ולהעמיד בראשו כלכלן יהודי-גרמני בכיר בעל קשרים. תפקידו של משרד זה היה צריך להיות מקביל, פחות או יותר, ללשכת המחקר והמידע שביקשו לאנדסברג וחברים אחרים בהנהגת הע"ג להקים בשביל עולי גרמניה, אלא שנועד לשרת את המשקיעים שנשארו לפי שעה בגרמניה ולא עלו ארצה.³⁴

משקיעים אלה הם שמשכו אז את תשומת-הלב העיקרית של המוסדות הלאומיים בכל הנוגע לתכניות שעסקו בניצולו של הון מיובא. סינאטור העריך, כי השגשוג הכלכלי המתמשך בארץ-ישראל לא היה דווקא תוצאה של יבוא הון על-ידי עולים, אלא של יבוא הון המוצא את דרכו לארץ כמקלט מפני הגבלות מוניטאריות בארצות אירופה, וכי יש לעשות את הכול כדי להופכו להון יצרני, אשר יתרום לפיתוחה של הארץ. זכרון המשבר בשלהי ימי העלייה הרביעית היה עדיין טרי, וראשי המחלקה הגרמנית חששו מפני שגשוג בלתי-מבוקר, שסופו מפח-נפש ואכזבה, הן לעולים הן ליישוב כולו. במיוחד הדאיגה אותם הקוניונקטירה בענף הבניין, שמשך אליו את עיקר ההשקעות, ומשבר בענף זה היה עלול לסחוף אחריו את המשק כולו.³⁵

הגשמת הרעיונות מרחיקי-הלכת שהעלו רופין וסינאטור היתה מותנית בתוצאות המשא-ונתן על מחידושו והרחבתו של הסכם ההעברה (וראה עמ' 164-161). בינתיים, בהעדר טיפול מוסדי מרוכז בעולה המשקיע, גברה הביקורת שמתחו העולים על דרכי פעולתה של המחלקה הגרמנית ועל סולם-העדיפויות שקבעה לעצמה. הדים של ביקורת זו הגיעו לגרמניה, וראשי הצ"ג יכלו להיווכח בכך בעצמם בעת ביקור בארץ לקראת מושב הוועד-הפועל הציוני באביב 1934. לנדאואר אמנם התגונן מפני הביקורת בהסברים שונים, אך גם הוא היה מסוגל להצביע רק על פעולות מעטות לקידום התיישבותם של בעלי-הון על הקרקע, ולא בתחומי כלכלה אחרים. ³⁶ גם הדין-וחשבון המסכם שפרסם המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בלונדון בשלהי מאי 1934 לא הצביע על פעילות ממשית להכוונת השקעות הון פרטי שהביאו עמם העולים, פרט להתיישבות, ואף לא ציין שום פעולה בתחום זה במסגרת הסקירה על תכניות המשרד.³⁷ הדין-וחשבון של הע"ג על השנה שהסתיימה ב- 1 באפריל 1934 הצביע על פעולות ההתאחדות בתיווך בין בעלי-הון לבעלי-מקצוע לשם הקמתם של מפעלים חדשים והזכיר את פעולות המחלקה הגרמנית בתחום מתן אשראי למשקיעים קטנים. עם זאת ציין הדין-וחשבון:

העולים מגרמניה זהירים ומסויגים. אין הם מגלים נטייה לייסד בעצמם מפעלים חדשים, אלא משקיעים את כספם במפעלים קיימים ויציבים, שכמוהם יש בארץ-ישראל מספר קטן בלבד. לפיכך גם לא נענתה הקריאה החוזרת ונשנית להתאגדות של בעלי הון מועט ולהקמת מפעלים קטנים ובתי-מלאכה על בסיס קואופרטיבי.³⁸

להערות על זהירותם של עולי גרמניה וחששם מפני נטילת סיכונים אפשר למצוא אישור במכתבים פרטיים מן התקופה ההיא – אפילו מפעל כמו חמי-טבריה נראה מסוכן מסיבות ביטחוניות, והכותב העדיף להשקיע את כספו בבניין בחיפה...³⁹

לנוכח החלל הריק בטיפול הממוסד בעולה בעל ההון שביקש להשקיעו בעיר נפתחו בארץ כמה משרדים פרטיים לייעוץ כלכלי. משרדים אלה סיפקו תעסוקה לבעלי מקצועות חופשיים, ובעיקר עורכי-דין, שעלו מגרמניה ולא יכלו להיקלט במקצועם. אנשים מקרב עולי גרמניה שניסו תחילה לקדם רעיונות ותכניות באמצעות המוסדות לבסוף נואשו מן הקצב האיטי של הטיפול בהם ופנו לפעילות פרטית. כך, למשל, עשה במשך תקופה מסוימת לאנדסברג, שהיה חלוץ התכניות להקמת חברות להשקעות ולהתיישבות של המעמד הבינוני. באביב 1934 החליט להפסיק את פעילותו הציבורית לקידום תכניותיו, ניגש לבחינות הרישוי לעריכת-דין והקים משרד-ייעוץ פרטי לבעלי-הון שהיו מעוניינים להתיישב בכפר.⁴⁰ לימים, עם הקמתה של חברת 'רסקו' והתבססותה, השתלב בהנהלתה.

הצלחתם של המשרדים הפרטיים לייעוץ כלכלי, אשר יעצו ללקוחותיהם על-פי שיקולים עסקיים בלבד מול הססנותם של המוסדות הלאומיים ליטול על עצמם יוזמה ואחריות להכוונת ההשקעות הפרטיות, עוררה ביקורת מצד ההסתדרות, שביקשה – בלא הצלחה – למשוך לפחות חלק מהון זה להשקעות במלאכה ובתעשייה זעירה במסגרת מרכז הקואופראציה שלה. אנשיה שהיו מעורבים בשאלות קליטתם של עולי גרמניה ציירו חזות קשה של הכשלון הצפוי בקליטתה בשל מחדלי המוסדות בהכוונת ההשקעות:

בבטחון גמור אפשר להגיד, שעתידות לנו טראגדיות גדולות בין בעלי-הון אלה. והשגיאה הכי גדולה שנעשתה עד כה היא, שלא הוקם עדיין מטעם הסוכנות... שהיא אחראית לכל מפעלנו בארץ, מוסד כלכלי מייעץ, בעל אחריות ציבורית ואבטוריתתה, אשר יכוון במידת-מה את ההון המחפש השקעות. עתה כמו קודם-לכן העולים תלויים ברוב המקרים ב'יועצים' פרטיים ובלי כל עזרה מצד מוסד לאומי בעל ערך וניסיון. השאלה העומדת לפנינו היא: איך להכשיר חלק של העולים מגרמניה, בעלי יכולת כספית, למפעלים שיתופיים בשטח התעשייה והמלאכה... כי אין לראות דרך יותר בטוחה להעמדת ההון תחת ביקורת משקית וציבורית רצויה מאשר כיוון ההון הזה לקואופראציה בארץ.⁴¹

ואולם, שנותיו הראשונות של גל-העלייה מגרמניה היו בעיקר שנות פריחתה של היוזמה הפרטית, וכך גם בתחום הייעוץ והכוונת ההשקעות. המיגזר הציבורי היה עדיין חלש מכדי שיוכל להשפיע השפעה של ממש על ההתפתחות המשקית ולכוונה לפי צורכי הכלל בעיניו. למוסדות הלאומיים לא היתה אפילו תמונה ברורה של התפלגות השקעותיהם של עולי גרמניה, קל-וחומר שלא היתה להם היכולת לפקח עליהן או לכוון אותן. באיחור רב יזמה המחלקה הגרמנית בקיץ 1935 מיפקד של מפעלי-התעשייה שייסדו עולי גרמניה או הצטרפו אליהם כשותפים.⁴² עד סוף השנה נפקדו 100 מפעלים בלבד, והמחלקה לסטטיסטיקה התלוננה על מיעוט החומר בשל העדר מעקב מסודר אחר התפתחות התעשייה וההשקעות בה בשנים שלפני-כן.⁴³ הכנת המיפקד נמשכה אפוא זמן רב מן המצופה, ותוצאותיו סוכמו רק ביוני 1936 (וראה להלן, עמ' 402). ידועה עוד פחות מזה היתה פעילותם של עולי גרמניה במסחר, ולא היו נתונים על קליטתם של עולים בעלי-הון שהיו סוחרים בגרמניה ועל מעשיהם בארץ. גם מחקר על העולים בעלי-ההון שהזמינה הע"ג בשנת 1935 אצל ד"ר הילדה אופנהיימר לא השיב בצורה מניחה את הדעת על שאלת קליטתם של העולים בענפי המסחר, והמחברת עסקה בעיקר בעולים בעלי-ההון שהזמינה הע"ג בשנת 1935 אצל ד"ר הילדה אופנהיימר לא השיב בצורה מניחה את הדעת על שאלת קליטתם של העולים בענפי המסחר, והמחברת עסקה בעיקר בעולים בעלי מקצועות חופשיים, שעלו בחלקם במסגרת בעלי-ההון, ובמוצאות אותם בארץ.⁴⁴

בניגוד לגולי גרמניה בשנים 1937-1933, שהספיקו להוציא חלק משמעותי של רכושם ולהשקיעו בארץ, חסרו לעלייה מאוסטרייה, שגברה בקיץ 1938, כלים ומנגנונים מוסדיים להעברת הון ולהשקעתו. בארץ אמנם היו ציפיות לבואם של בעלי-הון מאוסטריה, והמחלקה הגרמנית יזמה הקמת לשכה קטנה בתל-אביב שתבחן את האפשרויות להעביר מפעלי-תעשייה מאוסטריה לארץ. רופין אף שלח את הילדה אופנהיימר לווינה כדי לעמוד על מצב הדברים שם, והיא שבה לארץ עם הצעות מהצעות שונות. ואולם, כל המחשבות האלו התנפצו אל מול סירובם של הגרמנים להחיל את הסכמי ההעברה על אוסטריה.⁴⁵ יכולתם של עולי אוסטריה להוציא את הונם ולהעבירו לארץ היתה תלויה אפוא ורק ביוזמתם ובכושר ההמצאה שלהם. דין וחשבון על התכניות להרחבת התעשייה הארצישראלית, שחובר בשנת 1939, מלמד, שכמה עשרות מהם אכן הצליחו להביא עמם לארץ הון שהספיק לייסד מפעלי-תעשייה (וראה להלן, עמ' 410).

רוב ההון הפרטי שיובא בשנות העשרים פנה להשקעה במשק המטעים, בקרקעות ובבנייה בערים. ואולם, בשנות השלושים החל להסתמן שינוי במגמה זו. בשנים 1937-1933 הושקעו במיגזר היהודי של המשק הארצישראלי 31 מיליון לא"י.⁴⁶ ענף הבניין עדיין עמד בראש סולם ההשקעות. בשנים 1935-1933 הושקע בבנייה הון פרטי בסך של כ- 17 מיליון לא"י. בשנים 1939-1936, שהיו שנים של שפל יחסי, הושקעו בבנייה כ- 12 מיליון לא"י, ואילו בשנות השפל בענף בימי מלחמת-העולם (1944-1940) הושקעו בו 3.5 מיליון לא"י בלבד.⁴⁷ העלייה אחרי מלחמת-העולם, שהיקפה גדל במיוחד לאחר מלחמת-העצמאות, אמנם נתנה תנופה מחודשת לענף זה, אך היה ברור, כי לטווח ארוך על המשק הארצישראלי להתבסס על ענפים אחרים, פחות קוניונקטוראליים.

לחלקים נוספים של המאמר:
המשק הארצישראלי על סף בואה של העלייה מגרמניה
יבוא ההון היהודי לארץ
הכוונת ההשקעות (פריט זה)
עולי מרכז אירופה בתעשייה
התפתחות המסחר
תרומת עולי מרכז אירופה להתפתחות הבנקאות והשירותים הפינאנסיים
השינויים בסגנון-הבנייה ובתרבות-הדיור
התפתחות ענף המלונאות והקיט
הימאות והדיג
השפעת התמורות בהתפתחות המשק על מעמדם של יוצאי מרכז אירופה
עלייתם וקליטתם של בעלי המקצועות החופשיים 
תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה
עולי מרכז אירופה במערכת המשפטית
השפעתם של עולי מרכז אירופה על התפתחותם של שירותי הרווחה
המהנדסים ותרומתם להתפתחות הכלכלית והטכנולוגית ביישוב
עולי מרכז אירופה באקדמיה
עולי מרכז אירופה בספרות הארצישראלית
השפעתם של יוצאי מרכז אירופה על התפתחות האמנויות הפלסטיות בארץ ישראל
עולי מרכז אירופה בחיים המוסיקליים בארץ-ישראל
עולי מרכז אירופה בכוחות-הבטחון של היישוב

הערות שוליים: 

11. מכתב ארנסט לוי אל הצ"ג מ- 15 באפריל 1932 (תיק ארנסט לוי).
12. ראה: ידיעות התאחדות עולי גרמניא, מס' 1, אלול תרצ"ב (שם).
13. דין-וחשבון של נשיאות הע"ג לאסיפה הכללית של ההתאחדות מ- 30 בינואר 1933 (שם) ופרוטוקול ישיבת נשיאות הע"ג ב- 16 בפברואר 1933 (שם). על הרעיון שעלה בזמן ההוא להקים משרד כלכלי ארצישראלי בברלין ראה גם מכתב מ- 17 בפברואר 1933 (החתימה איננה מזוהה), שנשלח מברלין לארלוזורוב (אצ"מ, תיק 25/794 S).
14. מכתבם של תיאודור זלוציסטי וארנסט לוי אל הנהלת הסוכנות מ- 7 ביולי 1932 (אצ"מ, תיק א/49/28 S).
15. מכתב יוסף פראגר אל אוטו שטראוס מ- 15 ביוני 1933 (תיק יוסף פראגר).
16. מכתב שנקר אל הוועד היישובי המאוחד מ- 9 ביולי 1933 (אצ"מ, תיק 14/1 J).
17. דין-וחשבון מיולי 1933 על פעולות הצ"ג (אצ"מ, תיק 51/520 L).
18. סקירתו של רופין על אפשרויות ההתיישבות הפתוחות לפני יהודי גרמניה בארץ ישראל: Jüdische Rundschau מ- 21 באפריל 1933. ראה גם חוזר של המשרד הארצישראלי בברלין מאפריל 1933 (אצ"מ, ת יק 6/4770 S) ומכתב הע"ג אל המשרד הארצישראלי בברלין מ- 12 במאי 1933, הסוקר את אפשרויות התעסוקה בארץ בתחומים השונים (אצ"מ, תיק 49/60 S).
19. ראה ראיון עם ארלוזורוב: Jüdische Rundschau מ- 23 במאי 1933.
20. הודעת הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ-ישראל מ- 16 באוגוסט 1933 על הקמת משרד לריכוז המידע התעשייתי בארץ (אצ"מ, תיק 7/42 S).
21. דין-וחשבון של מרגוליס מ- 4 באוקטובר 1933 על שיחתו עם שנקר ועל הופעתו לפני מועצת התאחדות בעלי התעשייה (אצ"מ, תיק 57/71 L).
22. תזכיר של לאנדסברג מ- 6 באוקטובר 1933 על 'הקמת מוסדות כלכליים לשימושם של העולים מגרמניה' (אצ"מ, תיק 7/7 S). התזכיר נכתב בעקבות דיון בהע"ג ב- 3 באוקטובר 1933, שבו נטל לאנדסברג חלק יחד עם סינאטור ועם יהודה לייב גליקמן, נשיא לשכת-המסחר בתל-אביב.
23. מכתב וייצמן אל ישראל זיו מ- 31 בינואר 1934: G. Sheffer (ed.), The Letters and Papers of Chaim Weizmann, Series A: Letters, Vol. XVI: June 1933-August 1935, Jerusalem 1978, No. 230
24. פרוטוקול של דיון ב- 3 בנובמבר 1933 על 'הפעולה בשדה התעשייה לטובת עולי גרמניה' (אצ"מ, תיק S 7/41).
25. מכתב רופין אל סינאטור מ- 7 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 49/377 S) והרצאתו של לנדאואר במסיבת-העיתונאים שקיימה המחלקה הגרמנית ב- 14 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/7 S).
26. מכתב רופין אל מ' רוזנבליט מ- 4 בדצמבר 1933 (אצ"מ, תיק 7/37 S). ראה גם התכתבות על כך מיוני-ספטמבר 1934 בין המחלקה הגרמנית למחלקה למסחר ולתעשייה של הסוכנות (אצ"מ, תיק 7/99 S).
27. דין-וחשבון של לשכת-המודיעין שליד הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ-ישראל מ- 29 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/1 S) והרצאתו של לנדאואר במסיבת העיתונים הנזכרת (לעיל, הערה 25).
28. מכתב המשרד הארצישראלי בברלין אל לנדאואר מ- 20 בפברואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/42 S).
29. התזכיר הנזכר (לעיל, הערה 7) של ברכמן.
30. דין-וחשבון מאמצע יוני 1935 של צסי רוזנבליט והילדה לוונשטיין על פעולות הע"ג בירושלים (אצ"מ, תיק 7/117 S), דין-וחשבון של הע"ג בירושלים על פעולותיה בשים 1935-1934 (אצ"מ, תיק 1/6083 J) ומכתב רופין אל בונה מ- 19 באוקטובר 1933 (אצ"מ, תיק 7/1 S).
31. מכתבי סינאטור אל רופין מ- 7 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 25/9809 S) ומ- 11 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/11 S).
32. מכתב רופין אל סינאטור מ- 23 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/85 S).
33. מכתבי סינאטור אל רופין מ- 11 ומ-19 בפברואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/11 S) ותזכירו בלא תאריך על שיחתו עם שמידט-רילקה ממשרד-החוץ (שם, שם).
34. מכתב סינאטור אל רופין מ- 9 במארס 1934 (שם, שם). וראה גם הצעתו בלא תאריך – כנראה מתחילת 1934 – להקמת חברה לקידום קשרי-הכלכלה בין ארץ-ישראל לגרמניה (אצ"מ, תיק 7/8 S).
35. מכתב סינאטור אל וייצמן מ- 1 ביולי 1934 (אצ"מ, תיק 49/77 S) ומכתב לנדאואר אל ולטש מ- 27 ביוני 1934 (אצ"מ, תיק 7/77 S).
36. מכתב לנדאואר אל טשרתוק (לימים תשר) מ- 20 באפריל 1934 (אצ"מ, תיק 7/7 S).
37. דין-וחשבון מ- 31 במאי 1934 על פעולות המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל (אצ"מ, תיק 25/9713 S).
38. דין-וחשבון של הע"ג מאפריל 1934 על פעולותיה בשנת 1933-4 (אצ"מ, תיק 6/2573 S).
39. מכתב יוסף פראגר אל מאקס (?) מ- 16 בינואר 1934 (תיק יוסף פראגר).
40. מכתב לאנדסברג אל הע"גמ מ- 16 באפריל 1934 (אצ"מ, תיק 222/10/1 A).
41. מכתב לנדאואר אל גורביץ מ- 22 באוגוסט 1935 (אצ"מ, תיק 7/130 S).
42. מכתב גורביץ אל המחלקה הגרמנית מ- 5 בדצמבר 1935 (אצ"מ, תיק 7/249 S).
43. מכתב גורביץ אל המחלקה הגרמנית מ- 5 בדצמבר 1935 (אצ"מ, תיק 7/249 S).
44. מכתב אלפרד מארקוס אל לנדאואר מ- 17 בדצמבר 1935 (שם, שם).
45. מכתב לנדאואר אל פנקס מ- 10 ביולי 1938 (אצ"מ, תיק 7/512 S).
46. ראה: Short Statistical Survey of Palestine, Jerusalem 1939, p. 12
47. נתונים מפורטים על השקעות הון פרטי בבנייה בערים השונות ובמושבות הגדולות ראה: גורביץ וגרץ (לעיל, הערה 5), עמ' 265.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok