עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ג

ביחס לתקופת שיבת ציון עלינו לבחון שלושה מקורות: ספרי חגי וזכריה א-ח, הנביאים שפעלו בשלבים הראשונים של שיבת ציון, וספר עזרא-נחמיה, המתאר את פרק הזמן מכורש ועד עזרא ונחמיה, אבל נתחבר מאוחר יותר²⁶⁾. מסוף התקופה הפרסית וראשית התקופה ההלניסטית, מצויים בידינו ספר דברי הימים, שבו אנו מוצאים מסר דתי רב-משמעות בנושאים של "ארץ" ו"עם" ואלו נדונו במקום אחר ביתר פירוט²⁷⁾, ונבואותיו של זכריה השני, הנדונות בכרך זה במקום אחר.
חגי וזכריה אינם דנים בבעית הזהות ואין הם מתמודדים באופן ישיר עם השאלות בנושא זה הנובעות מן השינוי בנסיבות הפוליטיות. אולם, מתוך נבואותיהם ניתן ללמוד בכל זאת על עמדתם לגבי היבטים אחדים של הבעיה.
בנבואותיו של חגי אין אנו מוצאים אפילו שם אתני אחד, לא בישראל ולא מחוצה לה. השם "ישראל" אינו מופיע כלל בספר, ואילו "יהודה" מופיע ארבע פעמים כחלק מתוארו של זרובבל – "פחת-יהודה" – כאשר הוא מתייחס ל"מדינת יהודה" כאל יחידה מנהלית-פוליטית²⁸⁾. ספר חגי אף אינו מכיל שמות גיאוגרפיים, ואפילו ירושלים אינה נזכרת בו כלל, בניגוד כה בולט לישעיהו השני ולזכריה.
במה שנחשב למסגרת של הספר, מסופר שחגי פנה אל "...זרבבל... ויהושע... וכל שארית העם..." (א' 12 וכן 14; ב' 2). מה משמעות הביטוי "שארית העם"? האם הכוונה בפשטות ל"יתר העם", או לאלה שהם בחזקת "שארית"? כלומר: האם חגי רואה ב"שארית" את אלה שנותרו בארץ ולא הוגלו, או לחלופין, את אלה שהוגלו ושבו?²⁹⁾ בשני ההקשרים שהזכרנו, אותם אנשים מכונים גם "העם" (א' 12, 13).
דברים מאלפים יותר אנו מוצאים בנבואותיו של חגי עצמו. את נבואתו בפרק ב' 9-3 הוא פותח בפניה אל קבוצה קטנה של אנשים: "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה...?" (ב' 3). חגי פונה כאן אל "הנשאר", מתי מעט הזקנים אשר שרדו לאחר החורבן והם עדים לבניתו המחודשת של המקדש³⁰⁾. בפסוק 4 הוא פונה אל הקהל כולו במילות עידוד: "ועתה חזק זרבבל... וחזק יהושע... וחזק כל עם-ישראל...". דומה, אם כן, כי המונח "שארית העם", במינוח של המסגרת, שווה-ערך למונח "עם הארץ" בדברי חגי עצמו, וזהו הכינוי שבו הוא מכנה את יושבי יהודה³¹⁾. בהזדמנויות אחרות, כאשר הוא מוכיח את העם על מעשיו ודבריו, הוא מדבר עליו במכוון כעל "העם הזה" (א' 2; ב' 4), על פי דוגמת קודמיו הדגולים³²⁾.
חגי עצמו אינו מזכיר בדבריו את מוצאו של העם ביהודה, ונראה כי די היה לו בהגדרה הפשוטה "עם הארץ". אולם, נראה כי ניתן ללמוד על משמעותו של ביטוי זה מעמדתו של חגי כלפי הגולה. חגי אינו מזכיר את הגלות לא כשלעצמה ולא בהתייחסות לאלו השבים ממנה. יתרה מזאת, ספר חגי אינו מכיל אף נבואה על קבוץ גלויות, בניגוד לנבואות בן-זמנו, זכריה. אפשר, כמובן, לטעון שהספר הקטן המצוי בידינו אינו כולל את כל נבואותיו של חגי, אבל אין אנו יכולים ללמוד אלא ממה שיש בידינו. יתר על כן, יש בספר נבואות לעתיד בעלות נימה אסכטולוגית מודגשת (ב' 9-6, 23-22)³³⁾, שהאופק שלהן הוא קוסמי ואוניברסלי. ביחס לעמי העולם מצהיר חגי "והרעשתי את כל הגויים ובאו חמדת כל הגויים ומלאתי את הבית הזה כבוד..." (ב' 7); הוא מדבר על מהפכות בעולם העמים, כאשר אלהים יהפוך "כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגויים..." (ב' 22). אבל, גם בקשר לארועים אלו ובפתחו של "היום ההוא", אין הוא מזכיר כל קבוץ גלויות או שיבה אל ארץ-ישראל.
נבואותיו של חגי מתמקדות ביהודה, והוא פונה אל "עם הארץ" בשני נושאים: בניתו מחדש של בית-המקדש והתקרב מועד אחרית הימים הקשור בכך. אין אנו מוצאים בנבואותיו כל איזכור של תושבי הצפון בשומרון או של הגולים³⁴⁾. העולם נראה כנחלק לשניים: "העם" – צבור מאזיניו של חגי מחד גיסא, ו"ממלכות הגוים", מאידך גיסא. ממקורו אחרים אנו יודעים שזרובבל ויהושע היו, למעשה, גולים ששבו³⁵⁾, עובדה שחגי כלל אינו טורח לציינה. על-פי חגי הם מנהיגי העם ותקוותו לעתיד. ניתן להסיק איפוא כי חגי אינו מוציא את שבי הגולה מכלל העדה או מפלה אותם לרעה; הוא מתמקד בתושבי יהודה ושבי הגולה, לגבי דידו, הם חלק בלתי-נפרד מן הקהילה, "עם הארץ" היושב ביהודה. האם יש לחגי יחס כזה גם לתושבי הצפון? לשאלה זו אין לנו מענה.

זכריה בן דורו של חגי, מפגין אוריינטציה יותר גיאוגרפית ונבואותיו משופעות במונחים גיאוגרפיים הקשורים הן ביהודה והן בעולם שמסביב³⁶⁾. בנבואותיו יש מקום מרכזי לירושלים, המוזכרת באופנים שונים³⁷⁾, אך הוא מזכיר גם את יהודה בשורה של מונחים: "יהודה" (ב' 2, 4, 16), "ארץ יהודה" (ב' 4) "ערי יהודה" (א' 12) ו"בית יהודה" (ח' 13, 15, 19), ופעמים אחדות נזכרים ירושלים ויהודה יחדיו (א' 12; ב' 16; ח' 15).
בדברו אל העם, פונה זכריה, לעיתים, ישירות אל הקהל, בלא תארים או כינויים; על-ידי כך הוא יוצר אוירה של קירבה, אבל יש בכך גם מעין טשטוש של זהות קהלו (עיין א' 1 ואילך; ב' 12 ואילך; ח' 15 ואילך ועוד). אולם, אם נבחן את הכינויים שהוא בכל זאת נוקט, יתגלה שעיקר דבריו מופנים אל תושבי יהודה וירושלים, המכונים "שארית העם הזה" (ח' 6, 11, 12), "בית יהודה" (ח' 15) ו"כל עם הארץ" (ז' 5). עם זאת, האופק של נבואותיו רחב הרבה יותר ושלא כחגי, הוא ער לקיומה של הגולה ומתייחס אליה בנבואותיו בדרכים אחדות. זכריה מדבר על "עמי", המפוזר ב"ארץ מזרח" וב"ארץ מבוא השמש" (ח' 7), ומתנבא על קבוץ גלויות ועל יציאה מבבל (ב' 10, ח' 8-7). הוא יודע על אנשים הבאים מבבל לירושלים ובידם מתנות מן "הגולה" (ו' 9 ואילך), וכנבואה לעתיד הוא מכריז: "ורחוקים יבאו, ובנו בהיכל ה'..." (ו' 15). אלה שעל-פי דבריו "באו מבבל" (ו' 10) הם, ככל הנראה, אנשים יחידים שהוא נוקב בשמותיהם; אין בנבואותיו כל איזור או אפילו רמז לקהילה של "שבי גולה" ביהודה.
אשר לאנשי הצפון – אלה נזכרים פעמיים בנבואות זכריה, יחד עם העם שביהודה. המקרה הראשון הוא בחזון הקרנות; המלאך מזהה את הקרניים בחזונו של זכריה כ"הקרנות אשר זרו את יהודה את ישראל וירושלם" (ב' 2). במקרה השני משווה זכריה את העבר עם העתיד ואומר: "והיה כאשר הייתם קללה בגויים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה" (ח' 13). יתרה מזאת, ההקשר של נבואה זאת מוכיח כי שני ה"בתים", של יהודה ושל ישראל, כלולים בפניה אל "שארית העם", מונח שבו מתייחס זכריה אל בני דורו הוא. הווה אומר, אף-על-פי ש"בית ישראל" אינו הקהל המיידי של הנביא, ושימת לבו מופנית אל הבעיות השוטפות של יהודה, בכל זאת הם כלולים בנבואותיו ובתפיסתו את עם ישראל³⁸⁾.
הנטיה הנבואית הכוללת של זכריה חושפת תחושה עזה של המשכיות: הוא מדבר על "האבות" אשר חטאו ונענשו, ומיעץ לדור הנוכחי להפיק לקח מנסיונם (א' 4 ואילך); הוא מזכיר את "הנביאים הראשונים" ותוכחותיהם (א' 4 ואילך; ז' 7 ואילך); הוא מעלה על נס את ימי העבר הטובים "בהיות ירושלם ישבת ושלוה ועריה סביבותיה והנגב והשפלה ישב" (ז' 7); הוא מזכיר את ה"ימים הראשונים" הרעים (ח' 11) ומבקש את מחילת אלוהים לאחר שבעים שנות קצף (א' 12). הנסבות שבהן הוא פועל הן קשות ורצופות בעיות, אך התחושה השלטת היא זו של המשעיות העם, שידע בימי עברו ימים טובים יותר ורעים יותר, מצפה בתקוה גדולה לעתיד טוב יותר.

לחלקים נוספים של המאמר:
עם וארץ בתקופת שיבת ציון
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : א
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ב
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ג (פריט זה)
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ד
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ה

הערות שוליים:
26. השאלות הנוגעות לבקורת הספרותית של ספרים אלו, כגון שאלת המחברים וזמן החיבור, נלקחו בחשבון לכל אורך הדיון, אך הוזכרו במפורש רק כאשר הדיון הצריך זאת. לפרטים ספציפיים יותר על עזרא-נחמיה עיין בהמשך.
27. ש. יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית, ירושלים, 1977, 228-333.
28. חגי א' 1, 14; ב' 1, 21 – כל אלה מצויים במסגרת הספר (עיין: H.C. Mitchell, Haggai, Zechariah, Malachi and Jonah, ICC, Edinburgh, 1912, 27. אם נקבל את דעת רוב הפרשנים ולא נייחס את המסגרת לחגי – (למשל מיצ'ל, שם וכן: W. Rudolph, Haggai, (Sacharja 1-8, Sacharja 9-14, Maleachi, BK, 1976, 22-23 – אזי גם מונח אחד זה אינו שלו.
29. דעת המסורת היא השניה והיא המקובלת גם על רבים מן הפרשנים המודרניים. עיין בין השאר E. Sellin. Das Zwolfprophetenbuch II, KAT 1938, 453 ("בחגי ובזכריה "שארית" הוא פשוט "הגולה", אלו שנגאלו מבבל ושבו, ראה חגי א' 14, ב' 2, ב' 3, זכ' ח' 6, 11"); יינסן (הערה 7 לעיל), 119 ושם הערה 3. רודולף מתייחס למונח זה כאל מונח טכני המגדיר את שבי הגולה (הערה 28 לעיל), 32; ובעקבותיו: W.A.M. Beuken, Haaggai-Sacharja 1-8, Assen 1967, 30. אלא שהפסוקים שעליהם מושתת פירוש זה אינם מחייבים אותו כל עיקר, ולאמיתו של דבר מקורו של הפירוש הוא בהנחות ההסטוריות של הפרשן והן מתבססות על תמונת ההסטוריה שבספר עזרא-נחמיה. בביטוי עצמו, או בהקשרים שלו בחגי ובזכריה, אין כל רמז לכך שיש להבינו במשמעות מצומצמת וטכנית כזאת ואילו השימוש ב"שארית" בהקשרים אחרים תומך בהבנתו על דרך הפירוש הראשון. עיין גם מיצ'ל (הערה 28 לעיל, 54). פרוש קיצוני בכיוון זה הוצע על ידי W. H. Kosters, Die Wiederherstellung Israel, 1895, 17 ff ואילו ארליך מציע פירוש כללי יותר (A.B. Ehrlich, Randglossen zur Hebraischen Bible V, Leipzig 1912, 321).
30. מאז חורבן בית המקדש בשנת 587 לפנה"ס חלפו כמעט שבעים שנה ועל-כן אלו שיכלו לזכור זאת היו בודאי כבר באים בימים באותה עת. לעומת זאת, את המסע הקשה מבבל לירושלים ערכו בודאי אנשים צעירים, או צעירים יחסית (זרובבל ויהושע, למשל, שנזכרו כראשי העולים, היו בני הדור השלישי לגולים, ראה דה"א ג' 19; ה, 41), כך שסביר להניח כי זקנים אלה לא היו מבין העולים אלא דווקא מבין אלה שכלל לא יצאו לגלות. האירוע כלו מקבל פירוש חדש בעז' ג' 12.
31. יש לפרש את המונח "עם הארץ" בחגי ובזכריה בתוך ההקשר של דבריהם הם, ועל יסוד הרקע ההסטורי של תקופתם. הנסיון להסביר את המונח לאור עז' ד' 4 הוא אנכרוניסטי ושולל מכל אחד מן ההקשרים את השימוש הספציפי שלו ואת מקומו בהתפתחות המונח. עיין בעיקר J. W. Rothstein, Juden und Samaritaner, BWAT 3, Leipzig 1908, 3 ff. זלין למשל, נוכח באי ההתאמה של הפירוש הנובע מעז' ד' 4 לחגי ב' 4, אבל לא היה מוכן לשקול מחדש את משמעות "עם הארץ". על כן העדיף להציע תיקון טקסט בחגי (הערה 29 לעיל, שם, 460), ובעקבותיו הולך גם: E. Wurthwein, Der amm haarez im Alten Testament, Stuttgart, 1936, 53
32. השימוש בביטוי "העם הזה", בכעס ובתוכחה, בניגוד ל"עמי" וכינויי חיבה אחרים, מאפיין את דברי ישעיהו וירמיהו, ראה ישע' ו' 10, ח' 6, 11, 12, ועוד ובמיוחד ט' 15 לעומת ג' 12; ירמ' ו' 19, 21 ועוד. ראה גם בהמשך הערה 34.
33. עיין בין היתר S. Japhet, Sheshbbazar and Zerubbabel against the background of the historical and religios tendencies of Ezra-Nehemiah, ZAW 94, 1982, 76ff.
34. אף-על-פי שרבים קיבלו את פירושו של רותשטיין, שחגי ב' 10-14 הוא נבואה נגד השומרונים (הערה 31 לעיל, שם, עמ'5-41), ביסוסה קלוש למדי והסתמכותו על עז' ג' 8 ואילך ו-ד' 1-5 יש בה כדי להטעות. בנבואה עצמה או בהקשרה ההסטורי אין דבר שיתמוך בפירוש כזה. הוא נעשה קשה עוד יותר לאור התארוך המאוחר של הפילוג השומרוני, נושא שביחס אליו הולכת ומתגבשת הסכמה כללית (עיין F. M. Cross, Aspects of Samaritan and Jewish History in the late Persian and Hellenistic Times, HThR 59, 1966, 201 ff; J.D. Purvis, The Samaritan Pentateuch and the Origins of the Samaritan Sect, Cambridge Mass. 1968, 118 etc). אם נחזיק בכל זאת בפירושו של רותשטיין, נצטרך לטעון שחגי ב' 10-14 איננו נבואה אותנטית והיא מאוחרת לחגי. זוהי אמנם דעתו של בויקן (הערה 29 לעיל), 77-64.
35. ספר עזרא-נחמיה מדגיש עובדה זאת מאד. הם נזכרים בעז' ב' 2 כמנהיגי העליה, הם ממשיכים להנהיג את העדה עד לימי דריווש ונזכרים בפעם האחרונה בעז' ח' 2. על העובדה שנולדו בבבל ניתן ללמוד גם מאילן היוחסין שלהם: דה"א ג' 17 ואילך; ה' 41-40.
36. כגון: ארץ צפון (זכריה ב' 10, ו' 6, 10), בבל (ב' 11, ו' 10); ארץ שנער (ה' 11) ארבע רוחות שמים (ו' 5), ועוד.
37. ירושלים מכונה בעיקר בשם זה, כחמש-עשרה פעמים (א' 12, 14, 16, 17, ועוד), אבל גם ציון (א' 14, 17, ח' 2, 3), בת ציון (ב' 14) ו"הר ה' צבאות" (ח' 3).
38. גישתו של זכריה כלפי הנכרים אשר "נלוו... אל ה" (ב' 15) עולה בקנה אחד עם התפיסה הרחבה של ישראל. בזכריה ישנה קבלה מלאה של אנשים אלה כ"עם ה'" (ב' 15 וכן ח' 23-20). לגבי עמדת עזרא-נחמיה בשאלה זאת, עיין להלן עמ' 163 ואילך.