כדי להבין את עולם המחשבה של תקופת שיבת ציון עלינו לחזור אל התקופה שקדמה לה, אל העמדות שנקבעו ונתגבשו במהלך אירועי החורבן עצמו. אלה משתקפות, בין היתר, בנבואות יחזקאל, שביניהן הקטעים הרלוונטיים ביותר לענייננו הם יחז' י"א 21-15 ו-ל"ג 29-23 19). הנבואה ביחז' ל"ג 23 ואילך מתחילה בהתיחסות אל "...ישבי החרבות האלה על אדמת ישראל", האומרים כי "אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה." פירושה של הצהרה חד-משמעית זאת הוא שלילת כל תביעה על הארץ מאלו שהלכו בגולה. עמדה כזאת מובעת קודם לכן גם ביחז' י"א 15, אם כי מנקודת ראות שונה: "...אחיך אחיך אנשי גאולתך וכל-בית ישראל כלה אשר אמרו להם ישבי ירושלם רחקו מעל ה'20) לנו היא נתנה הארץ למורשה."
יחז' ל"ג 23 ואילך מתייחס אל המצב ששרר בארץ יהודה לאחר החורבן. בתקופה זו ישנם אנשים היושבים בארץ, ואותם מכנה יחזקאל בעוקצנות "ישבי החרבות האלה", הטוענים "אנחנו רבים". תביעתם לבעלות מופנית כלפי הגולים בבבל, בניסוח שיש בו משום הדגשה: "לנו (ולא לכם) נתנה הארץ למורשה". האם יש לראות בדברים אלו נסיון שרירותי לנשל את הגולים מנחלתם תוך ניצול ההזדמנות שספקו התנאים ההיסטוריים, או שמא יש לכך שרשים עמוקים יותר והצדקה דתית? נראה כי האפשרות השניה יש בה משום הסבר טוב יותר הן לתביעתם של "הנשארים ביהודה" והן לתגובתו של יחזקאל.
על-פי דבריו של יחזקאל, טענתם של אלו שנותרו בארץ מושתתת על שני נמוקים. הראשון: הגולים "רחקו מעל ה' (י"א 15). פסוק זה מזכיר את דברי ירמיהו: "...מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחוק מעלי?" (ירמ' ב' 5)21). זוהי האשמה פשוטה המושתתת על הנחה תאולוגית מוצקה: אתם חטאתם כלפי האל ורחקתם ממנו, על-כן נענשתם בגלות – בהרחקה מן הארץ. המצב כפי שהוא, על שני היבטיו – הגלות והשארית, הוא איפוא הגשמה של נבואת ישע' בפרק ו' 13-11: "עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה: ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ: ועוד עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון... זרע קדש מצבתה".
נבואתו של ישעיהו על ה"שארית" חוזה תהליך אכזרי של חורבן הארץ, אשר מאה שנים לאחר מכן, הופך להיות תיאור הולם ביותר של המצב הקיים. אולם, אין בנבואה זו דבר על גורלם של אלה אשר "רחק ה'". לפי ישעיהו, הנותרים בארץ, והם בלבד, הם ה"מצבת" שתהיה ל"זרע קדש".
הניסוח המיוחד שבו נוקט ישעיהו, תיאור הגירוש המוחלט המבוטא על-ידי "ורחק ה' את האדם", מוצא לו הד אצל יחזקאל בהתייחסותו לגולים: "...כי הרחקתים בגויים..." (יחז' י"א 16)22).
תגובתו של יחזקאל מכוונת כלפי ההנחה התיאולוגית העומדת ביסוד טענתם של הנשארים בארץ והנסמכת על דברי ישע' בפרק ו' 13-11. הוא אמנם אומר ש"הרחקתם בגויים וכי הפצותים בארצות" אבל מוסיף: "...וקבצתי אתכם מן העמים... ונתתי לכם את "אדמת ישראל" (פס' 17). הוא מודה אמנם שהם חטאו ונענשו אך מבטיח "ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם... והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים" (פס' 20-19). ואילו האחרים, דינם נחרץ: "ואל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך דרכם בראשם נתתי.." (פס' 21).
העניין העומד על הפרק אינו נוגע, איפוא, אך ורק בשאלת הבעלות או אי-הבעלות על הארץ, אף כי זהו היבט חשוב שלו, אלא בשאלה מי הוא עם ה': הגולים או אלה שנותרו בארץ? וזוהי אמנם משמעותו של הטיעון השני בדברי היושבים בארץ: "...אחד היה אברהם... ואנחנו רבים..." (יחז' ל"ג 24). איזכורו הבלתי-צפוי של אברהם בהחלט נוגע לעניין. אברהם היה הראשון באבות, שלו הבטיח אלוהים שתי הבטחות: ברכת זרע וארץ. ההבטחה לאברהם אמנם מומשה: אנחנו, הנותרים בארץ, "רבים", כלומר, אנחנו צאצאיו של אברהם ומן הדין שנירש את הארץ! תגובתו של יחזקאל לטיעונים אלה תוקפנית עוד יותר. במלים בוטות של תוכחה הוא שולל את זכותם לכל תביעה. טיעונו העיקרי הוא: אתם ביצעתם את החטאים הנוראים ביותר – האם תוכלו עתה לרשת את הארץ (פס' 26-25)? הוא ממשיך ומתנבא על השמדה מוחלטת, הן להם והן לארץ שעליה הם יושבים (פס' 29-27).
דבריו של יחזקאל משקפים, איפוא, את עמדתם של הגולים בסוגיה המכרעת שעל הפרק. גישה דומה, המתייחסת לאותן נסיבות פוליטיות, ולאותה בעיה תיאולוגית, באה לידי ביטוי בדבריו של נביא ירושלמי אחר – ירמיהו, בפרק כ"ד23). ירמיהו מבטא את יחסו לשתי הקבוצות העיקריות של יושבי יהודה, אלה שהוגלו לבבל, מחד גיסא, ואלה שנותרו בארץ יהודה, מאידך גיסא24), באופן נחרץ וחד משמעי. עמדתו אינה נקבעת לאור נושא ספציפי כלשהוא: נושא ירושת הארץ אינו עולה על עיקר וגורל האנשים אינו מוצג כתוצאה של התנהגותם המוסרית או נטייתם הדתית. ירמיהו מנסח את גזר דינו באופן נחרץ ואפילו דוגמטי. הוא מדמה את אנשי יהודה לשני סלי ("דודאי") תאנים. התאנים הטובות הן "...גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים..." (פס' 5), והתאנים הרעות הן "...צדקיהו מלך יהודה ואת שריו ואת שארית ירושלים הנשארים בארץ הזאת והישבים בארץ מצרים" (פס' 8). ירמיהו מתנבא לטוב על הגולים בבבל: "ושמתי עיני עליהם לטובה והשבותים על הארץ הזאת... ונתתי להם לב לדעת אתי כי אני ה' והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלהים..." (פס' 7-6); ואילו לנשארים ביהודה הוא מנבא כליון מוחלט: "... עד תמם מעל האדמה אשר נתתי להם ולאבותיהם" (פס' 10).
התבטאות כל-כך פסקנית כמו זו של ירמיהו אינה מותירה, לכאורה, כל פתח לויכוח, אבל השאלה היא אם הויכוח בנושא זה אכן הסתיים עם דברי ירמיהו ויחזקאל. אמנם אין אנו מוצאים התייחסות מפורשת לנושא, אולם יש לשאול שמא יש לראות בכמה מנבואותיו של ישעיהו השני משום ביטוי לעמדתו הוא בויכוח זה.
ישעיהו השני מזכיר את אברהם פעמיים, תחילה בפרק מ"א 9-8: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי; אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך...". לכינויי העם המקובלים "יעקב" ו"ישראל", מוסיף הנביא כינוי שלישי: "זרע אברהם". בהמשך, מוצגת מקבילה ברורה בין אברהם לבין העם: אברהם הוא זה "אשר החזקתיך מקצות הארץ", ולפיכך, זרע אברהם, בדומה לו, הם אלה אשר נפוצו לארבע קצוות תבל ואשר עתידים לחזור לארץ-ישראל.
האיזכור השני של אברהם הוא בפרק נ"א 2-1: "...כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (פס' 2). כאן הזיקה ליחז' ל"ג 24 ברורה. יחזקאל הגיב לטענה כי "אחד היה אברהם... ואנחנו רבים...", וישעיהו השני מדגיש כי "...אחד קראתיו ...וארבהו".
ישעיהו השני ער לעניין השנוי במחלוקת אך הוא מתייחס אליו בפחות הדגש, בלא נימה פולמוסית25) ובמסגרת תפיסה כללית יותר וכמעט מופשטת של עם ישראל.
לחלקים נוספים של המאמר:
עם וארץ בתקופת שיבת ציון
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : א
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ב (פריט זה)
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ג
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ד
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ה
הערות שוליים:
19. שתי הנבואות נחשבות בדרך כלל לאותנטיות, עיין בין השאר G. Fohrer, Ezechiel, HAT 1955, IX-X; W. Zimmerli, Ezechiel, BK 1969, 201, 817; W. Eichrodt, Ezechiel, OTL, 1970, 142f, 461 f; נראה כי אין ספק ש-ל"ג 23 ואילך נאמר לאחר החורבן של 586/587 לפנה"ס, אף כי הדיעות חלוקות ביחס ל-י"א 14 ואילך. עיון בנבואות מגלה שחלה התפתחות בטיעון מנבואה אחת לשניה, דבר המשקף שינוי בנסיבות. תארוך הנבואה ב-י"א 14 ואילך לפני החורבן מסביר טוב יותר הן את הנבואה והן את זיקתה ל-ל"ג 23 ואילך. עיין פוהרר, 62; צימרלי 252, 818. מכל מקום שאלת התאריך והאותנטיות של הנבואות אינה בעלת חשיבות להשלכות שיש לנבואות אלה על נושא דיוננו.
20. הפועל "רחקו" מנוקד בנוסח המסורה כציווי של בנין פעל וגרסה זו מקובלת על פני פרשנים אחרים (ראה למשל התרגומים לאנגלית של ה-AV ו-JPS: ("Keep far from the Lord" הניקוד בקמץ, רחקו, שלפיו הפועל הוא נטיית העבר של בניין פעל, הולם יותר את רוח הנבואה. עיין אברבנאל לפסוק וכן G. A. Cooke, The book of Ezekiel ICC, Edinburgh, 1936, 125; צימרלי (הערה 19 לעיל), 200; אייכרוט (הערה 19 לעיל), 107. מובן מאליו שלכל גירסה יש תוצאות פרשניות שונות, אך אין בכך כדי להשפיע על ההצהרה המרכזית: "לא נתנה הארץ למורשה".
21. בשתי הנבואות משמש אותו ביטוי: "רחקו מעל ה'" ביחזקאל ו"רחקו מעלי" בירמיהו. על הזיקה שבין נבואת יחזקאל ובין נבואת ירמיהו עיין: J. W. Miller, Das Verhaltnis Jeremias und Hesekiels sprachlich und theologisch untersucht, Assen, 1955; 67-70 (הערה 19 לעיל).
22. נראה שיחזקאל משתמש במכוון בשרש "רחק" (בבנין הפעיל) לתיאור הגלות. הביטוי עצמו הוא נדיר וחוזר – בשינוי – רק בירמ' כ"ז 10.
23. אנחנו מתיחסים אל פרק כ"ד כאל נבואה אותנטית, אף כי יש להניח שעברה עריכה מסויימת. עיין W. Rudolph. Jeremia, HAT, 1968, 156-158. אם מייחסים את הנבואה למחבר מאוחר יותר (כמו למשל, אצל H. G. May, Toward an Objective Approach to the Book of Jeremiah: The Biographer, JBL, 55, 1942, 139-156 במיוחד עמ' 149-148), אזי יש להבין באופן אחר את הרקע הפוליטי שלה ואת זיקתה לנבואת יחזקאל בכל מקרה, הבעיה התיאולוגית נשארת בעינה.
24. תיאור שתי הקבוצות אינו מאוזן. גולי יהודה מתוארים בקצרה ובקיבוץ, במונח "גלות יהודה...", ואילו הקבוצה השניה מתוארת לפרטיה על כל מרכיביה: "...צדקיהו מלך-יהודה... שריו ואת שארית ירושלם... והישבים בארץ מצרים". מעניין כי "הישבים בארץ מצרים" אינם נמנים בין הגולים אלא נכללים בין "הנשארים בארץ".
25. האם מקרה בלבד הוא, שפרשנים רבים של ישעיהו השני מתעלמים מקשר זה או מבליעים אותו? הדעה המקובלת היא שהזכרת אברהם היא חידושו של ישעיהו השני ושייכת להקשר תיאולוגי אחר. רק פרשנים אחדים יוצאים מכלל זה, ומהם נזכיר את: J. Skinner, The Book of the Prophet Isaiah ehs, XL-LXVI, Cambridge Bible. 1898, 118 K. Elliger, Deuterojesaja, BK, 1978, 138.
