|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
התקופה שבה נדון היא תקופת שיבת ציון – אותו שלב בתולדות עם ישראל שבו חל מפנה של ממש. חווית החורבן והגלות הופכת לפתע לחווית השיבה והתחיה. נקודת המפנה נחשבת, בדרך כלל, ככיבוש בבל בידי כורש בשנת 538 לפנה"ס, והשינוי במדיניותם של מלכי פרס כתוצאה מכיבוש זה2). מה היה מצבו הממשי של "העם" בנקודה זו? בתקופה זו היה עם ישראל מורכב ממרכיבים שונים, אשר חלקם ישבו בארץ-ישראל וחלקם היו פזורים מחוצה לה ומרוכזים סביב מרכזים אחדים. בארץ-ישראל היו, ככל הנראה, המרכיבים הבאים: א) עדת "שבי הגולה" אשר התישבו ביהודה ובירושלים. אנו מציינים עדה זאת ראשונה לא בגלל שיקולים היסטוריים אלא מפני שהיא היא הנושא של המקור העיקרי לידיעותינו על תקופה זו, היינו ספר עזרא-נחמיה. המידע שיש בידינו על אודות חלק זה של עם ישראל הוא הרב ביותר. קבוצה זאת נזכרת בספר עזרא-נחמיה בדרכים אחדות; חלקן אינן אלא תיאורים קצרים כגון "העולים משבי הגולה" (עז' ב' 1; נחמ' ז' 6), "כל הבאים מהשבי ירושלים" (עז' ג' 8), "בני ישראל השבים מהגולה" (עז' ו' 21), "כל הקהל השבים מן השבי" (נחמ' ח' 17), ואילו אחרות נשמעות יותר כמונחים טכניים, כגון "בני הגולה" (עז' ד' 1; ו' 19, 20; י' 7, 16) ו"בני גלותא" (עז' ו' 16), "הגולה" (עז' ט 4; י' 6) ו"קהל הגולה" (עז' י' 8). נוסף לכך נזכרת עדה זאת בתארים הכלליים הרגילים כגון "בני-ישראל" (עז' ג' 1; ו' 16 ועוד; נחמ' ט' 1 ועוד), "העם" ו"כל העם" (עז' ג' 11, 13 ועוד, נחמ' ח' 1 ועוד) ועוד3). הרקע ההסטורי המדוייק לצמיחתה ולהתגבשותה של עדת "שבי הגולה" עודנו שנוי במחלוקת, הכל לפי התייחסות החוקרים להצהרת כורש בעז' א' 4-2. בהצהרה זאת מעניק כורש רשות לגולי יהודה שבבבל לבנות את בית-המקדש ולשם כך לעלות לירושלים.על-פי התיאור שבפסוק 5 ואילך קמו אמנם יהודי בבל מיד לאחר מתן ההצהרה ומימשו את כל סעיפיה. אלו מבין החוקרים המקבלים את האמינות הבסיסית של רצף אירועים זה, מייחסים את ייסודה של עדת שבי הגולה כבר לשנת 538 לפנה"ס4) לעומת זאת, אלו המכחישים את המהימנות ההיסטורית של התיאור דלעיל, וטוענים שהרשות לבנית המקדש ניתנה ליושבי יהודה עצמם ולא כללה זכות שיבה (עז' ו' 5-3), דוחים את ראשית העליה מבבל עד לימי דריווש הראשון5). מכל מקום, למעט בעלי הדיעות הקיצוניות כגון טורי, הסבורים כי הן הגלות והן השיבה לא היו ולא נבראו6), הדיעה הרווחת היא שבדורות הראשונים של תקופת "שיבת ציון" נוסדה ביהודה ובירושלים קהילה גדלה והולכת של גולים שעלו מבבל. ב) קבוצה נוספת היושבת בארץ-ישראל, אשר לא זכתה לשימת לב רבה במקורות העומדים לרשותנו, כוללת את תושבי ממלכת יהודה אשר נשארו בארץ לאחר החורבן ולא הלכו בגולה כלל. עצם קיומה של קבוצה כזאת אינו מוטל כיום בספק: ממצאים ארכיאולוגיים, טקסטים מן המקרא, ושיקולים היסטוריים כלליים – כל אלה מאששים את הדיעה כי חלק נכבד מאוכלוסית יהודה המשיך להתקיים ביהודה לאחר חורבן ירושלים ושריפת המקדש7). אלא שאך מעט ידוע על הנסיבות ההיסטוריות של קהילה זאת. אף-על-פי-כן, גם אם החוקרים חלוקים בדיעותיהם בנוגע להיקפה של אותה קבוצה, לאורח חייה, לדרכי אירגונה וכיוצא באלה הדברים, עצם קיומה נחשב לעובדה היסטורית מוצקה8). ג) מרכיב שלישי בארץ-ישראל הוא תושביה של ממלכת ישראל הצפונית אשר נשארו יושבים בשומרון ובגליל לאחר הכיבוש האשורי. גם כאן אנו ניצבים בפני בעיה של מקורות – שתיקה מוחלטת מחד גיסא, ומידע מגמתי מאידך גיסא. סוגיה זאת מסתבכת עוד יותר בגלל הבעיות הכרוכות בהתהוותה של העדה השומרונית, מוצאה ותולדותיה. אם נתעלם מן המידע הבעייתי והמגמתי ונתחשב ב"דעת הכלל" הרחבה ביותר, נוכל לקבוע בוודאות שהאשורים לא הכחידו את האוכלוסיה הישראלית בצפון הארץ, וכי האוכלוסיה הכפרית של השומרון והגליל נותרה על תילה והמשיכה להתקיים. אשר למתיישבים הנכרים שהובאו לשומרון בידי האשורים, בעניין זה הדיעות חלוקות9): יש חוקרים הטוענים כי אלה הקפידו לשמור על זהותם הזרה מפני שזה היה מקור כוחם, ואילו אחרים גורסים כי הם נטמעו בהדרגה באוכלוסיה המקומית10). מכל מקום, המהגרים הזרים לא תפסו את מקומו של הישוב המקומי. בתקופת יאשיהו חלה ככל הנראה התאוששות אצל האוכלוסיה הישראלית הכבושה ונוצר מגע הדוק יותר עם ממלכת יהודה11), כפי שמתברר מן הסיפור המעניין בירמ' מ"א 4-5. על-פי סיפור זה, שמונים איש משכם, משלה ומשומרון "מגלחי זקן וקרועי בגדים" עולים לרגל לירושלים כשבידיהם מנחה ולבונה להביא אל בית המקדש החרב. לידיעה זאת יש חשיבות מיוחדת כמקור לתולדות התקופה, מפני שהוא מובאת בדרך אגב, תוך כדי סיפור רציחתו של גדליהו בן אחיקם, ואיננה חשודה במגמתיות כל שהיא. בעצם הימים הסוערים שלאחר חורבן ירושלים, מתארגנת קבוצה גדולה של אנשי הצפון, תושבי שלוש הערים הראשיות בנחלת אפרים, לעלות לרגל לירושלים12). אפשר בהחלט להרחיב את הדיבור על מספרם הכללי של אנשי ישראל המיוצגים על-ידי אותם שמונים איש, על אירגונם של אנשים אלו – הן במישור הדתי והן במישורים אחרים – אשר איפשר ותאם את הליכתם המשותפת של בני ערים שונות, וכיוצא באלה הדברים. אך מה שחשוב לדיוננו כאן היא, בראש ובראשונה, המעורבות הרגשית העמוקה של אנשים אלה, והדרך שבה הבינו וביטאו את זהותם הלאומית. אין סיבה להניח כי בשנים שלאחר מכן, תחת שלטון בבל, חלו תמורות משמעותיות במצב עניינים זה. ניתן להסיק כי אותם תנאים שררו בארץ-ישראל גם בתקופת שיבת ציון. קיבוצים אחדים של בני ישראל היו קיימים גם מחוץ לארץ-ישראל, אף כי המידע המצוי בידינו ביחס אליהם מצומצם ביותר: ד) גולי יהודה אשר בבבל, ואחר כך גם בפרס. פרטים אחדים על קיבוץ יהודי זה ניתן ללקט מספרי המקרא (כגון ירמיהו, יחזקאל, עזרא-נחמיה, דניאל, אסתר, תהילים וכו'), מן הספרות החיצונית (כגון ספר טוביה ועוד), וממקורות אחדים נוספים13). זה היה ככל הנראה הריכוז היהודי הגדול ביותר מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל14). ה) הישוב היהודי במצרים. את ראשיתו של ישוב זה נוטים לייחס לשלהי המאה השביעית לפנה"ס או לראשיתה של המאה השישית15). זרם הפליטים, אשר נהר מיהודה למצרים במהלך המלחמות האחרונות של יהודה, תרם בודאי להגדלת מספרה ולחיזוקה של הקהילה הקיימת. בספר ירמיהו ניזכרים בני יהודה כמי שהתיישבו במגדול, תחפנחס, נוף (ממפיס) וארץ פתרוס (ירמ' מ"ד 1). הפפירוסים מיב מעידים על כך שהחיים היהודיים במצרים המשיכו לשגשג במשך דורות רבים 16), ככל הנראה אל תוך התקופה ההלניסטית. ו) אין בידינו עדות מפורשת ומתועדת על קיומה של קהילה יהודית בעמון בתקופת שיבת ציון. עם זאת, תולדות בית טוביה והמימצאים הארכיאולוגיים באיזור, מצביעים על קיומה של קהילה כזאת17). ז) אין אנו יודעים דבר על גורלם של "עשרת השבטים" שהוגלו בידי מלכי אשור ויושבו באיזורי הגבול של הקיסרות האשורית. האם שרדו עד תקופת שיבת ציון? מוטב להניח שאלה זאת בלא מענה18), לפחות לפי שעה. מכל הנאמר עד כה עולה כי תמונת "ישראל" בתקופת שיבת ציון היא פסיפס מורכב. הקו המאפיין אותה היא עובדת קיומן של מספר קהילות שונות, שכולן מזהות את עצמן כחלק מעם ישראל, אבל במידה זו או אחרת נוהגות במנהגים שונים ומקיימות אורח חיים שונה. במציאות כזאת בעיית הזהות מקבלת משמעות ראשונה במעלה והיא סבה סביב מספר שאלות מרכזיות: מה צריכה להיות הזיקה בין העם היושב בארץ-ישראל לבין אלה שמחוצה לה – או בין הקהילות השונות בתוככי ארץ-ישראל? כיצד ניתן להגדיר את מעמד הגולה במסגרת המושג "ישראל" – האם המושג "ישראל" יחול על כל הקהילות מחוץ לארץ-ישראל, על חלק מהן או שמא אף לא על אחת? בקצרה: "מיהו-ישראל"? מחשבת התקופה ניסתה להתמודד עם שאלות אלה, אם כי הביטויים להתמודדות זאת הגיעו אלינו בחלקם בלבד. בדברים שנביא להלן ננסה להבין את עולמה הרוחני של תקופת שיבת ציון באמצעות התשובות השונות שניתנו בתקופה זו לאחדות מן השאלות האלה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
