ספר יונה מחבר: זלמן שזר

חזרה3

הרשו נא לי לפתוח בהרצאה קצרה שיש בה מקצת מפרשנותה של ספרות המקרא. בחרתי לי הפעם ספר צנוע מאד בין ספרי הנבואה, אחד מספרי תרי-עשר, ספר המכיל רק ארבעה פרקים, והפרקים הללו עניינו את העולם הרבה. היה מפרש אחד שאמר, שמספר הספרים והפירושים שנכתבו על הספר הקטן הזה, ספר יונה, עולה על מספר הכתובים שבתוך הספר עצמו. אדבר על ארבעת הפרקים הללו, על החידוש הגדול שהם הכניסו בתרבותנו ובתוך התודעה היהודית והעולמית בכלל.

לכאורה אין הדבר מובן, איך יכירנו מקומו של ספר יונה בין ספרי הנבואה. הוא אחד הספרים שאין בו ולא כלום מדברי הנבואה. אין בו חזון ואין בו דבר ה' ואין מסופר בו שום דבר על הנבואה, לא לבני ישראל ולא לאומות העולם. אין שם דברי נבואה, מלבד פסוק אחד בן חמש מילים: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אלה כל דברי הנבואה שבספר והשאר דברי סיפור ופרק תהלים, אך דברי נבואה אין. יותר מזה: אין בספר יונה שום דבר על יהודים, לא על ישראל ולא על ישראל ולא על ירושלים ולא על ציון ולא על גאולת ישראל, אין בו שום דבר מכל הדברים הגדולים שאנחנו רגילים למצוא בתוך ספרי הנבואה.

איני שואל: מה מקומו בתוך כתבי-הקודש, אבל מקומו היה צריך להיות בכתובים לכל הפחות, באשר שם מסופר על חיי נביא. אבל להכניס אותו לספרי נביאים ולספרי תרי עשר – זה לא מוסבר. מה פירוש תרי-עשר? זוהי אנתולוגיה של קטעי דברי נבואה שנשתמרו מנביאים, שדברו אולי הרבה יותר מאשר נשאר מהם, ואולי דברו רק מה שנשאר אצלנו. אבל אם תשוו את יונה לעובדיה, צפניה וזכריה, הרי זה נוסח אחר לגמרי ודיבור אחר לגמרי, והנושא שלהם הוא לגמרי אחר.

ולי נדמה שייחודו של ספר יונה ותפקידו בקרב ספרי הנבואה אינו מקרי אלא הוא יסודי. הייתי אומר שהוא כולו מבוא לדברי הנבואה, הוא מפענח לנו את עצם החידה, מה תפקידו של נביא בישראל ולשם מה היתה נחוצה הנבואה בישראל ומה תפקידה בהתפתחות הדברים בעולם.

נאמר בעמוס ב', י'-י"א: "ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי. ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים". זהו הדבר הגדול שהנחיל ה' לעם ישראל: שהוציאנו ממצרים ונתן לנו נביאים.

השאלה העומדת לפנינו היא: מה תפקידו של הנביא ויעודו? איפה נאמר מהו יעודו של הנביא בישראל? השאלה הזאת קשורה בשאלה אחרת, שהיא ממלאה את כל חלל עולמו של התנ"ך. בחוג התנ"ך שלנו אנו לומדים את ספר ירמיהו, והוא מלא וגדוש פרובלימות: יש נביאי אמת ויש נביאי שקר, ועלינו לדעת להבחין ביניהם. מהו ההבדל בין נביאי אמת לנביאי שקר? בספר ירמיהו אנו מוצאים השוואות בענין זה, כדי שיידע האדם מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר, מה תפקידו של הנביא ומה מוטל על אדם כדי שיהיה נביא בישראל.

אולי נוכל למצוא את המפתח לכך בספר הקטן הזה ששמו יונה.

בתורה עצמה, (דברים י"ח) יש לנו הבחנה מה זה נביא אמת ומה זה נביא שקר. בפסוקים כ"א-כ"ב נאמר: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו". זהו הכלל שקבע לנו ספר דברים. אבל זהו כלל שלאחר מעשה, בשעת מעשה אי אפשר לדעת אם יקום הדבר או לא יקום. אם לתרגם זאת לשפה פרוזאית הייתי אומר, עדיין אין זה המבחן למי שאומר דברי נבואה, זהו מבחן למגיד עתידות: הוא אומר מה שעתיד להיות, ואנחנו מעוניינים לדעת האם באמת הוא יודע כי זה יבוא ומהיכן הוא יודע כי זה יבוא, ואיך אנחנו יכולים לדעת האם לשמוע בקולו או לא לשמוע בקולו. הרי זה רק ענין של מגיד עתידות, הוא אומר משהו למרחק הזמן, שאין בן תמותה רגיל יודע, אבל הוא ניחון באיזה חוש אחר, ברוח אחרת, ברוח הקודש שאינה מצויה אצל כל אדם, והוא יודע מה יהיה.

הדבר מבוטא יפה ובפשטות בספר שמ"א ט': "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה". עוד לפני היות נביאים בישראל היו בישראל "רואים", חוזי חלומות, רואים שראו באספקלריה מה עתיד להיווצר בעולם, או מה נעשה במקום רחוק, ראיה רחוקה שבן אדם רגיל, בשר ודם, אך עינו מגעת לשם. אם למשל אבדו האתונות לקיש אבי שאול וצריך לדעת היכן הן, הלך שאול אל הרואה, והרואה צריך היה להגיד לו היכן נמצאות האתונות באותה שעה. את זה ראה הרואה.

ורצה התנ"ך להבדיל יפה בין רואים ובין נביאים; הוא לא רצה לערבב את התחומים, הוא רצה שיהיה הבדל גדול בין רואים לבין נביאים. הרואים הם חוזים, מגידי עתידות, שהיו שייכים למקדש, לכל מקדש – לאו דווקא אצלנו; בכל מקדש ומקדש היו אנשים שהיתה להם היכולת לדעת ולראות את שאדם רגיל בעיני בשר אינו יכול לדעת ולראות. לאלה קראו "רואים". ושמואל היה "ראה", הוא מבטא את התקופה ההיא לפני היות נביאי-כתב בישראל. עכשיו אנחנו קוראים לנביאים עמוס, ישעיהו ודומיהם נביאי הכתב, כדי להבדילם מן הרואים, מגידי עתידות, מנבאים ומתנבאים שהיו מצויים במקדשים.

יש בספר שמואל ספור מזעזע באכזריותו, כמעט שהייתי אומר שהוא עומד בסתירה למושגי הנבואה של גדולי הנביאים. שמואל אומר לשאול: "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמ"א ט"ו, ג'). ושאול שמע בקול שמואל, הלך ולחם והכריע, אבל חמל על אגג ועל מיטב הצאן ולא הרגם. אז אומר לו שמואל: "כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (ש, כ"ו). ושאול, המלך הראשון בישראל, שרק עכשיו היה "משכמו ומעלה", ואהוב על העם, כיוון שלא ציית בפרט זה, מאס אותו ה' מהיות מלך על ישראל. המלך מתחנן בפני שמואל: "חטאתי עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל" (שם, ל'). הוא מבקש סליחה ומתחנן בפני שמואל. וה"ראה" הזה, שמואל הזקן, עונה לו בפשטות, אבל בתשובתו כל האכזריות שיש בדברי הרואה: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שם, כ"ט). האל אמר, וכך יהיה! אין הוא, הרואה, ואין המלך הראשון יכול לשנות את האורקול שנפל, נחתך הדין ואין עצה כנגדו, והמלך מוכרח לפנות את מקומו "לרעך הטוב ממך" (שם, כ"ח) ושמואל אינו יכול לעזור לו בשום דבר. המושג של האורקול, הגורל שנפל הוא כולו טרום-נבואי, לפני היות הנבואה שבכתב. ולא יתואר כלל שיעלה על דעתם של ישעיהו וירמיהו לדבר ככה.

נעיין בדבריו של עוד אדם טרום נבואי, מהימים שעוד לפני שמואל – בלעם. הוא אומר במפורש: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" (במדבר כ"ג, י"ט). נחתך הדין ואין לעשות דבר, אין כל יכולת לאדם לשנות את הגורל. זה מזכיר משהו הידוע מן העולם היווני – הגורל שנפל, ואין אדם יכול להתגבר עליו; האדם משועבד לו והוא עבר לגור הדין הזה, ואין להמלט ממנו.

נביאי הכתב חושבים אחרת: הם חושבים שהדבר תלוי לא בפסק הדין, כי אם במעשי בני אדם: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר" (ישעיהו א', י"ט-כ'). בידכם נתון הגורל, ובכם תלויה ההכרעה לטובה או לרעה.

ספר קטן זה, ספר יונה, הוא סטירה גדולה שכתב איש הנבואה על "הרואה" יונה. זוהי סטירה שכתב אדם שחי כבר בתקופת המעבר בין הרואה לבין הנביא. הספר נכתב כדי להראות כי לנבואה יש יעוד בעולם, והיעוד הוא – לשנות את הגורל. אילולא פחדתי מפני פרדוכס ולא חששתי שיצטטו אותי לא נכון, הייתי אומר: אם תפקידו של הרואה היה כמו שכתוב בספר דברים: אם יקום הדבר שאמר הנביא הרי הוא נביא, ואם לא יקום – יש לרגום אותו, הרי התפקיד של הנביא האמיתי הוא שדברו לא יקום. הנביא נשלח על מנת להעיר, לעורר ולהוכיח, להגיד לעם: סכנה נגד פניכם ובכם תלוי הדבר לקרוע את רוע הגזירה ולבטלה, ומשום כך גאל אתכם ממצרים. "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים" כי זה נחוץ כדי לשמור על יכולתו של העם להיות כראוי ולהינצל מן הסכנות. זהו הרעיון שמביע הושע (י"ב, י"ד): "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר". לא רק שעל ידי נביא נגאל העם ממצרים, הוא גם נשמר מפני הסכנות, משום שהיה לו נביא, שהזהיר אותו מפניהן. כלומר, אפשר לומר שבוטל המושג כי אלהים לא יינחם ונוצר מושג חדש (יונה ג', י'): "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".

בספר ירמיהו אנו מוצאים קיטרוג על המושג של "רואה" שאי אפשר לשנות גזר דין; ירמיהו טוען שאין לחשוב שהקדוש ברוך הוא אינו יכול להתחרט. ולהיפך – דברו של הקדוש ברוך הוא עשוי כולו על מנת שתינתן לו האפשרות להתחרט על הרעה אשר דבר לעשות. בספר ירמיהו מובאים דבריהם של זקני הארץ: מיכיה (מיכה) המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית למות יער. ההמת המתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני ה' וינחם ה' אל הרעה אשר דבר עליהם" (כ"ו, י"ח-י"ט). זהו ספור עובדתי שהוא עומד בניגוד גמור למה שאמר שמואל. שאול, שהוא מלך בישראל, מתחרט ומתחנן בפני שמואל, ושמואל אומר לו שאינו יכול לעשות דבר, כי אלהים איננו אדם שהוא יכול להתכחש לדברים שאמר, הוא אמר והוא יקימנו. והנה ירמיהו מספר מה שניבא מיכה המורשתי, וחזקיהו מלך יהודה לא המית את מיכה מפני שניבא רעות, אלא שחזקיהו שינה את דרכו, חזר בתשובה והפך להיות מלך ישר בעיני ה' והביא גם את העם לזנוח הבמות.

הדברים הגיעו אצל יונה לכך ששם מובאות שלוש עשרה המדות, תפלה קדושה ביותר הנאמרת בחרדת נפש כאשר פותחים את ארון הקודש. ביונה יש קצת שינוי בסוף, נאמר "כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ב"כי תשא" נאמר בסוף "ונקה לא ינקה". אצל יונה אנו מוצאים "ונחם על הרעה". היינו אחת המדות הגדולות של הקדוש ברוך הוא היא שאין הוא עומד בדיבורו, אלא הוא יכול להינחם והוא מתחרט על שהוא אמר, ואם הוא גזר משהו – יכול האדם, העם או המשטר לשנות זאת. ואפילו אם לא אדם חטא, אלא עם שלם חטא, נינוה חטאה – נינוה זה המושג של עם שחטא, של משטר שחטא, משטר ששעבד, משטר שחמס וגזל והוסיף בקרבו עוון על פשע – אפילו עם זה ומשטר זה, אסור לו להוואש, כי יום יכול לבוא והעם הזה יחזור בתשובה והוא ייהפך לעם חופשי ולעם צודק. וזהו התפקיד של יונה הנביא. הוא נשלח לאיזו שהיא ארץ – איני יודע אם ידוע היטב היכן היא נינוה ומהו המשטר של נינוה, יש הרבה שחפשו ולא ידעו מה קרה באותו זמן בנינוה, האם יש ענין היסטורי כזה – אבל לא הענין ההיסטורי הוא חשוב, אבל חשוב הצד הספרותי, והדמיון הזה של איש הנבואה, אבל העיקר היא המחשבה של "אל יאוש". זוהי הבשורה הגדולה של הנבואה: "אל יאוש"! גם אם רע מאד אדם ועם, הם יכולים לתקן את דרכיהם, ואז הם ישובו ויגיעו לגאולה. וגם עם לא יוואש, "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש" (ישעיהו נ"ו, ג'), היינו גם החוטא אל יוואש. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, "ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נ"א, ז'), והמכשולים מרובים והיצרים רבים, ומבית ומחוץ אורבת הסכנה, וכל אחד יכול ליפול שולל, אבל האדם החוטא יכול לחזור בתשובה.

הדרמה היוונית בנויה על זה שאם אדם חטא, החטא הזה רודף אחריו, ודור אחרי דור ישלם אדם על חטא אבותיו. היצירה העברית והנבואה הגדולה – גדולתה בכך שהיא עלתה על מנת לשחרר את האדם מעבותות האסון הרובץ עליו, שאין לאן לפנות. גם החוטא יידע כי לא אומלל הוא, ודינו עדיין לא נחתך, ועוד הבחירה בידו. והדת העברית אומרת שהאדם שנוצר, כיוון שהבחירה בידו, יכול הוא עוד לתקן את מעשיו, ואז כעשן יכלה כל גזר הדין.

והמשורר הגדול של ספר יונה גם מתלוצץ על צמצום דעתו וקטנות מוחו של יונה עצמו, שהוא מפחד להגיד רעות, שמא נמצא אחרי כן שהקדוש ברוך הוא ירחם והעם ישוב מדרכו ואילו הוא יהיה בדאי – על כן מוטב שלא יביא לנינוה את הנבואה ולא יחזור העם למוטב. על מנת שהוא הנביא לא ייראה כבדראי והוא יציל את כבודו ואת נפשו. מסופר שהוא משונה במידותיו, ואי אפשר כלל לתאר אותו בתקופה של הנביאים הגדולים, כאילו ניתן כלל להגיד ש"הנביא קם ובורח מאת ה'". והנה על יונה נאמר: "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" מי מכם יודע היכן תרשיש ואם אין זו ארץ אגדתית. אבל יונה עולה על אניה הבאה תרשיש "ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'", הוא יורד לאניה נוסע כי בורח הוא מה' ומהמשימה שה' רוצה להטיל עליו. לנביא לא חשוב אם נינוה תיחרב – תיחרב, אבל כבודו יינצל והוא בדאי לא יישאר. לפי מושגיו של הנביא המתלוצץ על יונה, שאין הוא מבין את תפקיד, הוא רואה שאיננו יודע כלל למה נחוצה המשימה הזאת, אם בין כך הקדוש ברוך הוא ישליט את חסדו וישים לאל את כל דברי הרעה שהוא רוצה להפוך את העיר. יונה איננו יודע כי לשם כך נוצר הנביא שהוא יצטרך להזהיר ולהציל את נינוה מהסכנה. ואם הוא לא יילך לשם, לא יוכל הקדוש ברוך הוא להפוך את גזר דינו, משום שהאדם והעם לא ייטיבו את דרכם. מה שנחוץ הוא שהאדם ייטיב את דרכו, ואם האדם ייטיב את דרכו – לעולם אין זה מאוחר, ותמיד עוד ישנה אפשרות שהעם יינצל, ואם הנביא יישאר בדאי או לא יישאר בדאי – לא זוהי השאלה המרכזית; עליו לבוא ולהגיד את דברו, ולהגיד את דברו כך, שהעם ישמע אליו, יזדעזע וישים אותו בדאי. תפקידו של הנביא להשאר בדאי אם הוא אומר את דברו. כל זה כתוב בספר יונה.

ויש לשבח מאד ונברך כולנו על האינסטינקט הדתי הכביר, העמוק, של האומה שהיא לקחה ספר-סטירה על הנביא, שאיננו מבין את תפקידו והפכה אותו ל"מפטיר יונה" ביום הכיפורים, לאיפופיאה של התשובה. מה אתה מבקש מהקדוש ברוך הוא? סליחה ומחילה וכפרה, אתה מספר לו את הדבר הזה, התהלה והשבח לסגולה המיוחדת שהנחיל הקדוש ברוך הוא לאדם, שיכול האדם לחזור בתשובה, וזה חזק יותר מכל גזר-דין.

אני חושב איפוא שהספר הקטן הזה, ספר יונה, הוא הספר הפרוגרמטי של נביאי-הכתב, האומר למה נשלחו נביאים לישראל, מה תפקידו של הנביא, שהוא גם יסבול, והדברים כאשר עצורה בלבו, לכלכל לא יוכל, ומהי הברכה הזאת שאלהים שלח נביאים לישראל, ובחר בנביאים טובים, משום שהנביא הוא המזהיר את העם ומשנה את גורלו על ידי זה שהוא משנה את דרכו של העם מרע לטוב.

בדברים המועטים שהגמרא כותבת על תולדות החיים של הנביאים ושהיא קובעת מי הוא, אומרת הגמרא שיונה בן אמתי של ספר יונה הוא אותו יונה בו אמתי שעליו נאמר בספר מלכים לגבי ירבעם השני, הוא ירבעם בן יואש: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד-ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר: (מל"ב י"ד, כ"ה). יכול להיות שהגמרא אומרת זאת על יסוד הדמיון של השם: אנחנו יודעים שהיה יונה בן אמתי אחד ופה מדובר "אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי", הרי זה אותו יונה בן אמתי. אבל לי נדמה שהדברים פה עמוקים יותר. יונה זה הוא יונה בן אמתי שמימי ירבעם השני, שנבואתו היא על השבת גבול ישראל מלבוא חמת, "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל" (שם, כ"ו). כלומר הגמרא קבעה שיונה בספר יונה הוא אותו יונה בן אמתי אשר מנת החפר שעליו כתוב במלכים ב', כלומר זהו בדיוק הזמן שבין שמואל לבין עמוס, היינו הוא עומד בגמר תקופת "הרואה" ובראשית תקופת עמוס, זה חברו בתרי עשר עומד בגמר תקופת "הרואה" ובראשית תקופת עמוס, זה חברו בתרי עשר עומד על ידו והוא ראשית הראשונים לנביאי הכתב הגדולים האידיאולוגיים, הוא עדיין ברגל אחת בתקופת "הרואה" וברגל שניה הוא כבר עומד בתוך התקופה של נביאי-הכתב, והוא עצמו עדיין אינו יודע מהו התפקיד שהקדוש ברוך הוא נותן לו, והמחבר מספר את הדבר בצורה שנונה כזאת, איך הנביא אינו מבין כלל את תפקידו.

פעם כתבתי על זה אי שם שאני מכיר משהו דומה מבחינה ספרותית בצורתו בתנ"ך ליונה הנביא. אני רואה זאת בספר איוב. ספר איוב, לפי צורתו הספרותית שלפנינו, לפי ההקדמה ולפי הפרולוג – בו מתלוצץ המחבר על איוב. אין אני מדבר על עצם הויכוח ועל הספר כשלעצמו, הויכוח טעון מחשבה רבה. אבל כפי שזה ניתן בספר, מתהלך איוב כעיוור שאיננו יודע מה נעשה בו. הוא רואה שניתכו עליו כל האסונות הללו, הוא שואל וזועק, הלוא הוא לא חטא, למה ועל מה בא עליו כל העונש הזה. והוא אינו ידע את אשר הקורא יודע ואת אשר אתם יודעים וכל לומדי התנ"ך יודעים: קודם היה הפרולוג, בא השטן, היה משחק מיוחד במינו, הם החליטו ביניהם לנסות את איוב. כלומר הקורא חכם יותר מהגיבור. הגיבור איננו יודע את אשר הקורא כבר יודע. בפרולוג מדובר קודם על המטרה של המשחק הזה. הוא הדבר ביונה. יונה אינו יודע למה נשלח לנינוה. הוא אינו יודע מדוע עושה אותו הקדוש ברוך הוא לצחוק. אבל הקורא יודע, כי לשם כך נוצר הנביא, לא על מנת שדבר ה' יקום – לא זאת הכוונה, אלא למען ייטיב האדם את דרכו ושב ורפא לו.