הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
המאמר סוקר את הגישה המחקרית לשאלה: האם יש אמת היסטורית בסיפורי האבות בספר בראשית. בשישים השנים האחרונות, המחקר עבר תמורות רבות ביחסו לשאלה זו. המאמר מציג את הגישות השונות, עומד על הרקע שבתוכו נוצרה כל גישה ומציע כיצד יש להתיחס למצב הקיים בתחום זה היום. 



אבות האומה : לבטים ותמורות בשישים שנות מחקר
מחבר: אברהם מלמט


כאשר אדון ספורטין לייף (Sportin' Life) מפזם במחזמר הנודע של גרשווין על אודות פורגי ובס (Porgy and Bess) את הפזמון המלבב The things you're to read in the Bible - it ain't necessarily" so", הוא פותח בלא שיידע קופסת פנדורה בחקר המקרא ותולדות ישראל הקדומות: הבעיה בדבר אמינות המסורת המקראית – שאלה שהעיקה על הבריות, חוקרים והדיוטות כאחד, מאז ומעולם. שאלה זו מכרעת וטעונת מתח כשאנו דנים באבות עם ישראל ובראשית התולדה העברית.

בחרתי לדון כאן במכוון בסוגיה שנויה במחלוקת זו שאין דומה לה בתולדות ישראל במגוון הגישות, למן הגישה הפונדמנטליסטית ועד המגמות הרדיקליות והניהיליסטיות השוללות תכלית שלילה את המסורת הלאומית על אברהם, יצחק ויעקב. למותר לציין שכהיסטוריון אין אני מתכוון לתיאור המקראי כפשוטו על קישוטיו ומליצותיו כגון שיחות האבות בינם לבין עצמם, אלא כוונתי לתשתית הבסיסית של המסורת שהמשורר גיתה הגדיר בניב die grossen Zuge – הסרטוטים הגדולים והמהותיים הגלומים בסיפורי המקרא.

שלא כמו חוקרים שמלאכתם היא ההיבטים הספרותיים של המקרא, ההיסטוריון ניצב כאן לפני דילמה מתודית כפולה שיש בה כדי להרתיע: מצד אחד עומדת לרשותו אך ורק עדות פנימית של העם על עצמו, על כל המגבלות הטמונות בעדות מסוג זה – סובייקטיביות יתרה, אידאליזציה ויחס רומנטי לעבר הקמאי, אתנו-צנטריות ועוד; מצד אחר הטקסט המקראי בלבוש הנוכחי, ובמיוחד ספר בראשית, עוצב מקץ דורות רבים לאחר האירועים, תוך פעילות ספרותית והגותית מורכבת מאוד. בעניין זה אצביע על שני תהליכים שהיה בהם כדי לפגוע פגיעה חזקה באמינות התיאור המקראי בדבר האבות:

  1. תהליך שאני רגיל לכנותו "מעשה טלסקופיה", היינו כיווץ של שרשרת עלילות למשבצת כרונולוגית צרה. לא מן הנמנע שסיפורי האבות חבקו מעיקרם פרק זמן של מאות שנים, כהנחת תומס מאן ברומן ההיסטורי על יוסף ואחיו. פרק זמן ממושך זה נדחס ונתקפל לשלושה דורות – אברהם, יצחק ויעקב – שהוא ככל הנראה תבנית פשטנית ומלאכותית. עצם כיווץ ההשתלשלות ההיסטורית משווה לתיאור המקראי נופך מיתי ואגדתי כלשהו.
  2. התהליך הידוע בחקר המקר כ"רפלקצייה", היינו תיאורים גולמיים עתיקים שהועברו תחת שבט של הרהורים, בעיקר תאולוגיים, שהולידו הערכות חדשות של המסופר במקרא. ארשה לעצמי להזכיר בהקשר זה את ספרו של אורוול 1984 שנדון רבות בעת האחרונה. לדבריו, המפלגה או "האח הגדול" משכתבים את העבר מדי כמה ימים לפי צורכיהם, וססמתם היא "אלה השולטים בהווה הם בעלי השליטה בעבר". סביר להניח שסיפורי האבות נרתמו במידה זו או אחרת לשירותן של אידיאולוגיות דתיות ומדיניות שהתהלכו בישראל בזמן מאוחר.

אכן, המצב המביך של המקורות אילץ את החוקרים לנקוט שיטות משיטות שונות כדי להתמודד עם החומר. לפיכך במאה העשרים הוצע מגוון רב של פתרונות, מהם מנוגדים ניגוד דיאמטרי. הבה נצא לאודיסאה חטופה כדי להתבונן מה עוללו לאבותינו בשישים השנים האחרונות. ברי שאוכל להתמקד כאן רק בזרמים המרכזיים של המחקר ולא להתווכח ולהשיג השגות על הדעות השונות.

הרבע הראשון של המאה העשרים עדיין עומד תחת הרושם המידי של וולהאוזן שביטל ביטול מוחלט את המסורת על האבות וראה בה אך ורק "פרויקצייה", כמינוחו, של ימי המלוכה, היינו סיפורי האבות אינם אלא בחזקת רפלקסים של זמן חיבורם, שהוא לדעתו המאות ה- 10 וה- 9 לפני הספירה, והדברים ידועים. תורה זו הולידה מעין גידולי פרא, ואפשר לסווגם לשלוש אסכולות:

  1. את התמהונית שבהן אפשר לכנות "האסכולה המיתולוגית". היא השקיפה על האבות כעל אלים מעיקרם שירדו במסורת הישראלית לדרגת בני תמותה פשוטים. הפענוח של סיפורי האבות על דרך המיתוס הבבלי היה תולדה של מחלוקת שנודעה בשם Babel-Bibel, ולפיה סיפורי המקרא אינם אלא גנבה ספרותית של התרבות המסופוטמית. שיטה זו לא היתה נקייה מאנטישמיות, למשל בספרו הגרמני של דליטש התרמית הגדולה (Die grosse Tauschung).
  2. פחות מקאברית היא האסכולה שאפשר לכנות "האפית האגדתית". לפיה אין האבות עוד אלים אלא גיבורים הירואיים קמאיים, וסיפורי האבות הם קובץ של "סאגות", במובן הסקנדינווי של המונח, ששום תרגום בעברית ואף באנגלית אינו לגמרי מתאים לו. הכוונה לעלילות עממיות שיעדן המשפחה. אחת הגרסאות של אסכולה זו ראתה בסיפורי האבות מעשיות גרדא שבהן הגיבורים מועברים ממקום למקום, מאור כשדים לחרן ומשם לכנען ולמצרים ובחזרה לכנען.
  3. האסכולה השלישית נבונה יותר. הייתי מכנה אותה "השיטה השבטית" משום שהיא מפענחת את תיאורי הנפשות הפועלות בספר בראשית כחזיונות קולקטיביים, פרסוניפיקציות של בתי אב ושל שבטים. לידת בן עשויה לשקף היווצרות בית אב, ומותו מרמז על אבדן בית האב או על הבלעתו ביחידה אחרת. נישואים משקפים מזיגה שח שתי יחידות שבטיות. הבן הבכור מייצג יחידה שבטית ראשית, ואילו האחיות מצביעות על יחידות או על יישובים בחסותן של יחידות מרכזיות. בקיצור: תהליכים מורכבים מועלים בדרך פשטנית של יחידים, וצמצום ופישוט אלו הם-הם שהעניקו לסיפורים את הקסם ואת המשיכה המיוחדים.
    המשותף לכל שלוש השיטות הוא ביטול ההיסטוריה של אברהם, של יצחק ושל יעקב כאבות האומה.

בעשור הבא, בשנות ה- 30, חלה תפנית בנושא שלנו משני כיוונים שונים לחלוטין. מצד אחד קמו שוב בגרמניה, החממה של ביקורת המקרא המודרנית, שני חוקרים דגולים האחד היה משכמו ומעלה, א' אלט, והאחר היה תלמידו וממשיך דרכו מ' נות שפעילותו נמשכה עד סוף שנות ה- 60. האסכולה של אלט-נות מייצגת למעשה עד היום את הביטוי הכולל ביותר בביקורת המקרא הנוגעת לתקופה של לפני המלוכה של עם ישראל. אנסה לנסח בחטף את שתי הנחות היסוד שהדריכו בית מדרש זה בדבר התהוותו של עם-ישראל: א) הישות הישראלית נתהוותה רק על אדמת כנען ובזמן מאוחר יחסית – בימים השופטים. ב) האומה נתעצבה כתולדה של התאגדות הדרגתית של שנים עשר שבטי ישראל שחדרו לכנען במאה ה- 14 ובמאה ה- 13 לפני הספירה מכיוונים שונים, בעיקר מספר עבר הירדן המזרחי. משמע, המסורת בדבר זיקת בראשית בין כלל שבטי ישראל בטלה, והוא הדין באשר למסורת על גורל משותף של בני ישראל לפני התיישבותם בארץ. חוקרים אלו אינם מכחישים עוד את עצם קיומם הממשי של האבות, ולפי השערתם הם היו ראשי ארגונים שבטיים נפרדים זה מזה. אמנם כתורת וולהאוזן, המסורת המקראית היא אמנם בדיה, אבל הפעם בדיה קדומה מימי ההתנחלות הישראלית והשופטים.

למהפך של ממש בסוגיה שלנו היה אפשר לצפות רק ממקום שלא היה שבוי במוסכמות של המדע הגרמני. ואכן בשנות ה- 30 עלתה לזירה בכל העצמה ארצות הברית, המתחרה מאז על כתר הבכורה עם המדע הגרמני. בתוקף תכונת הראליזם האופיינית לארצות הברית, החלה פעילות מאומצת של חפירות ארכאולוגיות בארץ. הארכאולוגיה של ארץ ישראל זכתה אז למעמד של מדע ריבוני. יתר על כן, החלו לזרום בזרם הולך וגואה תגליות מאתרים בבבל בדרום מסופוטמיה עד סוריה וטורקיה בצפון ומצרים בדרום-מערב. כך הלך ונחשף מה שקרוי "עולם המקרא". במוקדה של תפנית זו בתולדות המחקר עמדה גם הפעם אישיות משכמה ומעלה שהיו לה קשרים מיוחדים לא רק לארץ אלא גם לאוניברסיטה העברית, הלוא הוא ו"פ אולברייט.

שינוי הערכין בחקר הסוגיה שלנו ניזון מהארכאולוגיה, אך יותר מהממצא הדומם הייתה מכרעת תרומתן של עשרות אלפי התעודות שנחשפו בתלים מחוץ לגבולות הארץ. בתעודות אלו היה כדי להאיר את הסביבה שבה הלכה ונרקמה התולדה העברית ושעד כה נשארה טרה אינקוגניטה. חשוב במיוחד שנתעוררו לחיים חדשים השבטים השמים המערביים – גורם ציוויליזטורי ממדרגה ראשונה – שאבות עם ישראל נמנו עמם. האבות הפכו עתה, אולי זו הפעם הראשונה במדע, לחלק אינטגרלי של תולדות עם ישראל. חלק נכבד במהפכה זו היה גם לחוקרים מישראל, וישראל עמדה להיעשות למעצמה נוספת במחקר, בצד גרמניה וארצות הברית.

לעומת ההתלהבות שעורר החומר העשיר החדש, עלינו להודות מנקודת זמן של דור אחד שהציפיות לא נתמלאו כמקווה. לא נתגלתה שום ראיה חיצונית ישירה על אודות האבות או על קדם ההיסטוריה הישראלית בכללה. מכלול החומר העצום איננו עשוי לשמש אלא מקור עקיף בלבד, ועדותו – אם להיזקק למטבע מתחום המשפט – נותרה אך ורק עדות נסיבתית. לשם המחשה אזמן כ"עד אופי" תגלית מרשימה, ראשונה במעלה לדעתי בתגליות לחקר ראשיתו של עם ישראל, הלוא הם הארכיונים המלכותיים של העיר מארי, על גדות הפרת התיכון, מצפון לגבול עירק-סוריה. למעלה מעשרים אלף תעודות בכתב יתדות מן המאה ה-18 לפני הספירה נחשפו ועוד היד נטויה. על אף המידע העשיר והמרתק שבששת אלפי התעודות שכבר פורסמו במלמעלה מעשרים כרכים, תגלית אופטימלית זו נותרה בחזקת עדות עקיפה ונסיבתית בלבד לסוגייתנו.

משום האכזבה היחסית שהשתררה בקרב חוגי החוקרים, אפשר אולי למצוא הסבר לתפנית החריפה הנגדית שדגלו בה רבים מן החוקרים בעשור השנים האחרון: שיבה אל ההשקפות הרדיקליות ואף הניהיליסטיות, והפעם תוך הצטיידות במתודות מתוחכמות ובלהט של אידיאולוגיות חובקות עולם. רביעיית החוקרים הבולטת והעומדת בראש היא של ארצות הברית. הצמד הראשון – מנדנהול וגוטוואלד – עם כל ההבדלים שבהשקפת עולמם, העמיד מודל היסטורי מנוגד למסורת המקרא שנודע כדגם המרידה או המהפכה. הכוונה למרד של כנענים מרוששים ומדוכאים בידי האוליגרכיה הכנענית בארץ שנסוגו מערי כנען אל הפריפריה ושם נתארגנו לקהילה חברתית ודתית שוויונית, היא עם ישראל הקדום. הצמד השני – תומפסון וון-סיטרס – רדיקלי אף יותר בבטלו, כוולהאוזן בשעתו, את סיפורי האבות כבדיה מאוחרת מימי המלוכה של אריגת העלילו בדבר האבות וארץ מכורתם באור כשדים ובארם נהרים.

כיצד עלינו להתמודד כיום עם סבך הדעות והעמדות החדשות המעוררות תמיהות רבות יותר מיש בידן לפתור? כיצד להיחלץ מן המבוך המלווה מטען רגשי ניכר בעניין הנושא שלנו?

ברור שבדברי הסיום שלי אין קונסנסוס, אך בוודאי אין הם בחזקת דעת יחיד. אל הנקודות שלהלן אבקש להתייחס כאל הרהורים והגיגים בלבד:

  1. כלפי החוקרים המשתייכים לזרם הנאו-ניהיליסטי יש לטעון שהחלתם של מודלים מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה היא מתודה נאה כשהיא לעצמה, אך לא כאשר משמעות הדבר היא סירוס מוחלט של המסורת. בסופו של דבר המקור המקראי הוא העדות האחת היחידה ששרדה על הנושא שלנו, והתעלמות מופרזת או גמורה ממנה היא בחזקת שפיכת התינוק עם מי האמבט.
  2. במקום אכיפה שרירותית של מודלים מן החוץ ניטיב להשקיף על המסורת גופה כעל מודל מושגי, או ליתר דיוק, מודל האוריסטי. הנחת עבודה מעין זו עשויה למנוע גלישה לשיטות הקיצוניות, הן בקוטב הפונדמנטליסטי הן בקוטב הרדיקלי, שכן המסורת, לפי הנחה זו, איננה דוח עובדתי ואף לא סיפור בדוי, אלא? הנחה המובילה ל"מדע בדיוני".
  3. ייתכן שאני מתפרץ לדלת פתוחה בבואי לטעון לזכות גישה פלורליסטית בטיפול במקור המקראי, על פי מאגר המידע הרב שיש כיום בידינו. זאת לעומת הגישות החד-צדדיות שעדיין מקובלות על כמה חוקרים, כמו על י' קויפמן בשעתו שנשען על המקרא בלבד. אנו מצווים להביא את מכלול המקורות לאינטגרציה ולסינתזה, תוך מודעות לשוני שבאיכותם של המקורות הללו.
  4. המרשם דלעיל סולל דרך לפתיחות כלפי העדות המקראית ולגישה דיאלקטית כלפי הטקסט המקראי. יתברר כי גלומים בו, זה בצד זה, יסודות מאוחרים ושורה של אנכרוניזמים ויסודות היסטוריים עתיקים ואולי אף עתיקים מאוד כגון עצם השם יעקב או נישואי יעקב לשתי האחיות לאה ורחל. מעשה מעין זה לא יכלו להמציא בזמן מאוחר כאשר חלו האיסורים וחוקי הטאבו על נישואים מסוג זה.

בסיום, אין צורך להיות נביא כדי לחזות שבאתגרים הניצבים לפנינו ימלא המחקר הישראלי תפקיד חשוב בזכות רב צדדיותו והפוטנציאל העצום הטמון בו.

ביבליוגרפיה:
כותר: אבות האומה : לבטים ותמורות בשישים שנות מחקר
מחבר: מלמט, אברהם
תאריך: דצמבר 2002 , גליון 19
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית