עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהם
ידיעות אחרונות


תקציר
העלאת קורבנות אדם הוא נושא שזוכה לגינוי מפורש בכתובים מקראיים שונים. עקדת יצחק הוא לכאורה סיפור שבו האל מבקש קרבן אדם, אולם עיון בסיפור כפי שמציע הקטע שלפניכם, מגלה שסיפור עקדת יצחק מעוצב כך שאחד המסרים הברורים שלו הוא ההתנגדות לקרבן אדם.



הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם : פרשת העקידה (בראשית כב 19-1)
מחברת: פרופ' יאירה אמית


נושא העלאת בנים לעולה נזכר בסיפור העקדה, המייצג עמדה עקיפה בפולמוס שעניינו העלאת קורבנות אדם. דברי האל: "קח נא את בנך [...] והעלהו שם לעלה" (שם, 2) הם אזכור מפורש של הנושא. הצהרות גלויות המגנות העלאת קורבנות אדם ומתנגדות לעניין זה מכול וכול מצויות בסוגיה השונים של הספרות המקראית. במסגרת ההיסטוריוגרפיה המקראית מואשמים אחז ומנשה, מלכי יהודה, שהעבירו את בניהם באש כתועבות הגויים (מלכים ב' טז 3, כא 6; דברי הימים ב' לג 6). ואילו על יאשיהו נאמר "וטמא את התפת אשר בגי בני-הנם לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למֹלֶך" (מלכים ב' כג 10). מעניין שאף לא לאחד ממלכי ישראל הצפונית מיוחס מעשה מעין זה, אך בנאום המשנה-תורתי, הבא לנמק את נפילת ממלכת הצפון בידי אשור, מואשמים תושביה בין השאר גם בחטא זה (מלכים ב' יז 17). ובנבואה – מיכה, ירמיהו ויחזקאל מאשימים במעשה זה את העם כולו ולא רק מלכים מסוימים. מיכה מוכיח את העם ומגנה את יחסו לקורבן אדם כאילו הוא קורבן יקר ביותר, שמקומו לאחר סוגי קורבנות אחרים: "במה אקדם ה' [...] האֶתֵן בכורי פִּשעי פרי בטני חטאת נפשי" (מיכה ו 6-7). לפי ספר ירמיהו שרפת הבנים נתקיימה באזור מיוחד: "ובנו במות התפת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש" (ירמיהו ז 31). בירמיהו נזכר בהקשר זה הבעל (שם, יט 5) והמולך (לב 35); כמו כן, לשלושת הכתובים הנזכרים משותפת הצהרה דומה שתוכנה הוא "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי". יש המתייחסים לדברי ירמיהו כאל הגזמות רטוריות-פולמוסיות (קרול, ירמיהו, עמ' 221-224). לפי לוונסון (הקרבת ילדים, עמ' 19), המסקנה הנראית ביותר היא שהמולך המקראי נמנה עם אלי השאול ובמסגרת פולחנו הוקרבו ילדים וילדות, אך ייתכן שמדובר בפולחן המשלב עבודת ה' עם סממנים של עבודה זרה (פולחן סינקרטיסטי), שבו העלאת בנים לעולה היא חלק מעבודת ה' (ראו שמות כב 28-29, שלפי לוונסון, שם, עמ' 3-17, מלמד על נורמה). יחזקאל מגדיר מעשה זה תועבה וחילול קודש (יחזקאל טז, 20-21, כג 37, 39), ובתקופה הבתר-גלותית מגנה פולחן זה ישעיהו המאוחר: "שחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים" (ישעיהו נז 5). ספרות החוק המאוחרת לספר הברית אוסרת על סוג זה של קורבן (דברים יב 31, יח 10; ויקרא יח 21, כ 2-5 וראו גם דין פדיון הבכור: שמות לד 19-20 ובשמות יג 11-15), ואף בתהילים הוא נזכר לגנאי: "ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים. וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען ותֶחֱנף הארץ בדמים" (תהילים קו 37-38). מחאות חוזרות ונשנות אלה מלמדות על פולחן שרווח במציאות ועל ניסיון נמשך ומפורש לעקור אותו, משמע על קיומו של פולמוס גלוי. ראוי לציין שמרבית הכתובים הנזכרים מתייחסים לתקופה של אמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, מימי אחז ועד התקופה הבתר-גלותית, ובחלקם אף ניכר חותמן של העריכה המשנה-תורתית (דברים, מלכים וירמיהו) ושל העריכה ברוח אסכולת הקדושה (ספר הקדושה, שהוא ויקרא יז-כו, ספר יחזקאל, ועוד), דבר המלמד על איחורם היחסי.

בסיפור העקדה מונחה הקורא להניח כי הצו שקיבל אברהם מן האל, להעלות את בנו לעולה, הוא בבחינת ניסיון: "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב 1). עם תום הסיפור למד הקורא על תכליתו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, 12). יצחק לא עלה לעולה משום שברגע המכריע התערב האל ומנע את ביצוע המעשה, ובתמורה זימן איל לעולה. המרת קורבן האדם בקורבן איל מחזקת את דברי המספר בפתיחה כי מדובר בניסיון. רק בשלב זה למד הקורא כי לא מדובר בצו שהיתה כוונה לממשו, אלא בצו שבא לבחון את נכונות האדם להקריב את בנו. קורבן אדם בסיפור זה משרת איפוא הוראה יוצאת דופן וחד-פעמית שהאל מצווה עליה, ובדיעבד מתברר שהוא לא התכוון שתמומש, ולכן לצורך הקרבת הקורבן נמצא לפתע איל אחוז בקרניו בסבך. נמצא שכבר באופן עיצוב העלילה יש בסיפור זה ביקורת עקיפה על קורבן אדם והצגתו כקורבן שהאל אינו מעוניין בו, שהרי גם אם אברהם לא היה עומד בניסיון, קורבן אדם היה נמנע ויצחק היה נותר בחיים. חוקר המקרא יעקב ליכט, שהקדיש ספר שלם לנושא הניסיון, מדגיש כי מדובר במגמה עקיפה: "מגמה שלישית הניכרת בסיפור היא דחיית קורבן אדם. מגמה זו משתמעת רק דרך-אגב מצורתו שלפנינו, אבל יש מקום לסברה שהיא היתה עיקר באחת מצורותיו הקדומות" (ליכט, עקדת יצחק, עמ' 336). במילים אחרות, קורבנות יש לקחת מן הצאן והבקר. קורבן אדם אינו אלא הוראת שעה, חד-פעמית, שאין כוונה לממשה, והיא ניתנה רק לצרכים של ניסיון.

הביקורת על העלאת בנים לעולה עוברת אלינו בסיפור זה גם באמצעות הצגת הנושא כנורא מכול. המספר יוצר בקורא את הרושם שקורבן אדם הוא מעשה קשה ואכזרי הן מבחינת דרישת האל והן מבחינת הביצוע הנדרש מן האדם. מעצם הצגת הדרישה כניסיון ניתן ללמוד שהיא דרישה קשה ביותר. יתירה מזו, אברהם נדרש להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב. הכינויים החוזרים מבליטים את הקושי שבניסיון, משמע בדרישה ובביצועה. קושי זה עולה גם מן החזרה לאורך הסיפור על המלה "בן", שהיא מלת מפתח בסיפור זה, ומופיעה הן מטעמו של המספר (שם, 3, 6, 9, 10, 13), הן מטעמו של אברהם (שם, 7, 8), והן מטעמו של האל (2, 12, 16). בהמשך מתעכב המספר באריכות על הפרטים הטכניים של העקדה: "ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים, ויעקד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים" (שם, 9). כמו כן הוא מקפיד בברירת המילים היוצרות קונוטציה של הריגה. שימוש בתיבה "מאכלת", שהיא החרב האוכלת (השוו שופטים יט 29, משלי ל 14 וראו גם שימוש בשורש אכ"ל בשמואל ב' ב 26: "הלנצח תאכל חרב"), ותיאור אברהם כשוחט: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו" (בראשית כב 9-10); והשוו שופטים יב 6, מלכים א יח 40, ועוד). באופן זה מונמך התיאור ומתמקד בעניינים טכניים, המעמד מומחש, ניטל ממנו כל שמץ של הוד והדר והוא מותיר את הזוועה שבהריגת אב את בנו. נראה אפוא שאמצעים עקיפים מגוונים אלה חברו יחדיו כדי לבטא מחאה על קורבן אדם.

הניסיון, כדרכם של נסיונות שהאל מנסה בהם את האדם, מעמיד את האדם בפני קושי. לרוב מתוארים נסיונות אלה כפתרון לקושי במישור התאולוגי, כלומר ניסיון להבין את התנהגות האל. כך במקרים של חיפוש אחר תשובה לשאלות: מדוע סבלו בני-ישראל בתקופת הנדודים במדבר (דברים ח, 2, 16), מדוע מתקיימות נבואותיהם של נביאים לאלוהים אחרים (דברים יג 2-6), מדוע נותרו בארץ כנענים מן האוכלוסיה שחיה בארץ עוד לפני הכיבוש הישראלי (שופטים ב 22, ג 4)? ועוד. אולם במקרה שלפנינו הניסיון לא בא לתרץ קושי. הניסיון הוא יוזמה של האל, המעוניין להציב בפני אברהם את הקשה מכול, וכך להציגו כגדול המאמינים והצייתנים, מופת לדורות. הרעיון האכזרי להעלות קורבן אדם משרת בסיפור זה בראש ובראשונה צרכים של עיצוב דמות אברהם. בדרך עקיפה זו של הבלטת הנורא מכול מבטא סיפור העקדה את עמדתו במאבק נגד העלאת קורבנות אדם. קורבן אדם הוא מעשה נורא, שהאל אינו מעוניין בו. השימוש החד-פעמי, לצרכים של מבחן בלבד, שבמסגרתו הומר הקורבן האנושי בקורבן מן החי, נועד להדגיש בדרכים עקיפות כי אלוהים אינו מעוניין בהעלאת אדם לעולה.

בבליוגרפיה:

Carrol, R.P. The Book of Jeremiah (OTL: London: SCM pRESS 1986).

Levenson, J.D. The Death and Resurrection of the Beloved Son: The Transformation of Child Sacrifice in Judaism and Christianity (New Haven and London: University Press1993) .

ליכט , י"ש, "עקדת יצחק", אנציקלופדיה מקראית ה' (ירושלים: מוסד ביאליק תשכ"ח) עמ' 283-277.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם : מישע מלך מואב
הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם : בת יפתח (שופטים יא 29-40)

ביבליוגרפיה:
כותר: הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם : פרשת העקידה (בראשית כב 19-1)
שם  הספר: גלוי ונסתר במקרא : פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים
מחברת: אמית, יאירה (פרופ')
תאריך: 2003
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות; ספרי חמד
הערות: 1. סדרה : יהדות כאן ועכשיו.
הערות לפריט זה: 1.  מתוך הפרק השני של החלק הראשון של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית