פולמוס אחר העולה מסיפור צרעת נעמן, ושוב באופן גלוי, הוא הדרישה להימנע משימוש באמצעים מגיים, מעין קסמים, לחשים וכדומה. בעל הסיפור מביע עמדה מפורשת באשר למקומה של המגיה במסגרת האמונה באלוהי ישראל.
נעמן ציפה שהנביא ירפה אותו בכוחות מגיים, כדבריו: "הנה אמרתי אלַי יֵצא יָצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצרע" (מלכים ב' ה 11). נעמן אינו מכיר את המונח מגיה, אך הוא מכיר היטב את התופעה, את הציפיות מן המגיה ודרכי השימוש בה. נעמן, המייצג תרבות המרבה להשתמש באמצעים מגים, מביע זעמו על איש האלוהים ומציין כי ציפיותיו היו שאיש האלוהים, שלדידו הוא רב-מג הפועל בעצמו, יתייצב בפניו ולא ישלח שליח "אלי יֵצא יָצוא", אך בעיצוב הפולמוסי של סיפור זה, המעוניין לבטל את כוחה של המגיה, מודגש שכל ציפיותיו של נעמן לא התממשו. אפילו מחולל הנס, הנביא, נעדר, וההוראות ניתנו בעקיפין, באמצעות שליח אנונימי. נעמן ציפה שמחולל הנס יקרא בשם אלוהיו, במילים אחרות הוא ציפה ללחש בעל כוח השפעה על אלוהי ישראל. אולם הסיפור בעיצובו זה נאבק במגיה ומטעים כי נעמן נרפא ברצון ה', ולא בזכות אמצעי כפייה מגיים שהפעילו על האל, כמו למשל קריאה בשמו. נעמן גם ציפה ללהטים, למעשה של הנפת יד לעבר המקום הנגוע, אך אלישע מאופיין בהתנהגות אנטי-מגית והוא שולח את נעמן, באמצעות שליח, לרחוץ בירדן, שהוא מקור מים חיים: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן ויָשׂב בשרך לךָ וטְהר" (שם, 10). אופן הריפוי הפשוט שהציע אלישע לא דמה לשום סוג מסוגי הכישוף המוכרים לשר הצבא הארמי, ולכן נעמן הטיל ספק בכוחו של הנביא, רק בלחץ עבדיו השתכנע לנהוג כעצת הנביא, ונרפא. לפי קויפמן (תולדות, כרך ראשון, עמ' 476): "ההבדל היסודי בין המגיה האלילית ובין מעשה הנפלאות הישראלי כאילו נסתמל בסיפור על דבר רפואת נעמן על-ידי אלישע". הסיפור נוקט עמדה מפורשת בנושא המגיה. הנושא עולה באמצעות העמדת ציפיות נעמן מול עצת הנביא. נעמן מפקפק אפוא בכוחו של שליח אלוהים וסובר כי אם הריפוי אינו אלא טבילה במקור מים חיים, עדיף שיעשה זאת בנהרות דמשק. עבדיו משכנעים אותו לנהוג בעצת הנביא, וכך נוכחים נעמן והקורא כי רפואתו הושגה ללא אמצעים מגיים, כדברי קויפמן: "לא פרי חכמה מגית קבועה, לא אופן רפוי המועיל תמיד, אלא אמצעי פשוט יותר מדי ומיוחד לשעתו" (שם). הטלת הספק בכוחה של המגיה נשקפת מסיפורנו הן באמצעות התנהגויות הדמויות והן באמצעות דבריהן המפורשים. ההתנהגות האנטי-מגית זוכה לציון לשבח ולהמלצות אצל עבדי נעמן, שנתפסים, בניגוד לאדונם בשלב זה, כדמויות מהימנות, המשוכענות בכוחו של נביא ה': "דָבר גדול הנביא דִבר אליך הלוא תעשה" (שם, 13).
אולם יש לתת את הדעת כי גם על-פי הוראת שליח ה' חייב נעמן לטבול בירדן שבע פעמים דווקא, ושבע כידוע הוא מספר מגי. נמצא שבעקיפין רומז מחבר סיפורנו שהוא אינו משוחרר כליל מעולמה של המגיה וגם הוא, כמו סביבתו, נוטה להאמין במיסטיקה של המספרים ובכוחם. כוחם של אלה אף עולה מתיאור מעשי אליהו על הר הכרמל, שבנה מזבח דווקא משתים-עשרה אבנים והשתמש בארבעה כדי מים שלוש פעמים (מלכים א' יח 31-35 וראו גם שם, 34-44, ובעוד מקומות). בסיפור צרעת נעמן קיימים אפוא זה לצד זה מין ושאינו מינו. באופן גלוי נשללת המגיה, אך בעקיפין אין היא מתבטלת לגמרי וענף אחד שלה, הוא השימוש במספרים מיסטיים, ממשיך להתקיים.
בבליוגרפיה:
קויפמן י', תולדות האמונה הישראלית מימי קדם ועד סוף בית שני (4 כרכים: ירושלים- תל אביב: מוסד ביאליק- דביר , תשט"ו- תשט"ז)
