מחירות לעבדות: ברכבת לפולין

שלטונות הגיטו הודיעו, כי המשלוח הבא לפולין ייצא ביום ה- 7 באפריל 1943, יומיים לאחר בואנו לגיטו "ברון הירש". בהתאם להחלטתנו הצטרפנו למשלוח. בשעות הבוקר המוקדמות של היום האמור, או קצת מאוחר יותר, יצאה קריאה לצאת מן הבתים ולנוע לעבר אחת היציאות של הגיטו. כשחפצינו בידינו, הצטרפנו לשורה הארוכה של אנשים שצעדו לעבר אותו השער וממנו לעבר הרציף, שנמצא בריחוק של כמה מאות מטרים. התקרבנו לרכבת – קטר ושורה ארוכה של קרונות. קרונות להובלת בהמות, סוסים. הגרמנים, בצעקות, הפנו אותנו אל הקרונות ודחקו בנו למהר ולעלות. הדבר לא היה קל. הכול עלו זרקו את חפציהם על רצפות הקרונות. אלה שהיו מסוגלים לכך הזדרזו לטפס על הקרונות, כדי לתפוס מקום טוב. זקנים ומוגבלים, שלא יכלו לעשות כן בכוחות עצמם, נעזרו נתמכו על ידי קרוביהם. אין צורך לומר, כי רעש וצעקות שלטו בכל מקום.

הגיע תורנו לעלות לקרון. קודם כל העלינו את חפצינו. אחותי ואני טיפסנו עליו בזריזות, ראשונים מבין בני המשפחה. דודי למטה ואנחנו בקרון, עזרנו לסבא ולסבתא ולשאר המבוגרים לעלות. עלו עוד ועוד אנשים, 80 -90 נפש. הצפיפות הייתה גדולה ביותר. כמעט שלא היה אפשר לנוע מבלי לדרוך על מישהו או על משהו. ניסינו לשבת, הצלחנו בקושי. משהתמלא הקרון, הגיפו הגרמנים את דלתו וסגרו את בריחיה. חריץ ברוחב של כ- 10 ס"מ בין הדלת ובין דופן הקרון ושני אשנבים מסורגים בשני קצותיו היו הפתחים היחידים לעולם החיצוני, שאפשרו כניסה של אור ושל אוויר. כל משפחה ומשפחה השתדלה להסתדר יחדיו, על חפציה, באחד מחלקי הקרון. אנו תפסנו מקום ליד הדלת. התיישבנו על החבילות שלנו. אחותי ואני התחרינו על הקירבה אל הפתח. ממקומנו יכולנו להציץ החוצה מבעד לחריץ. למוחי התגנבה המחשבה, כי נהיה הראשונים לרדת, כאשר תיפתח הדלת.

לפתע תנודה קלה. הרכבת התחילה לנוע, יצאה לדרכה באיטיות. דממה נשתררה בקרון לפרק זמן קצר. כאילו הכול הרגישו בגורליות הרגע. ככל שחלפו הדקות הגבירה הרכבת את מהירותה. מבעד לחריץ נראו הבתים, העצים ושאר פרטי הנוף נעים לאחור עד שנעלמו מן העין. היות שלא נסעתי לפני כן ברכבת, וכל שכן לא הכרתי את הנוף אשר מחוץ לעיר, עיני לא שבעו מלהביט בו.

אך לא לזמן רב. בהדרגה הוסטה תשומת הלב אל הנעשה בתוך הקרון. נשמעו בו קולות מקולות שונים: של אנשים ששוחחו זה עם זה; של תינוקות שבכו ושל אימהות שניסו להרגיעם; של חולים שנאנחו; של מוגבלים בתנועותיהם, אשר התלוננו על כי אינם יכולים ליישר את אבריהם; של נערים שצעקו, ואולי רבו, ועוד ועוד. הבטתי סביבי, אל תוך האפלולית, שעטפה את חלל הקרון. רוב האנשים ישבו על חבילותיהם, אחדים היו שרועים עליהן. מעטים עמדו ליד האשנבים, מתרוממים על קצות אצבעותיהם בניסיון להביט החוצה. לא הייתה פיסת רצפה פנויה. מישהו פילס את דרכו אל עבר אחת מפינות הקרון שם כיסתה יריעת בד כלי קיבול כלשהו. עם הסטת היריעה התגלתה חבית חתוכה במחצית גובהה, שנועדה להכיל את הפרשותינו. בני מזל היינו להימצא רחוק מן המקום ההוא!

השעות חלפו להן. הרכבת המשיכה כל העת בנסיעתה. לפי צורת הכתב והשמות של היישובים שבתחנות הרכבת הקטנות, שעל פניהן חלפנו ידעתי, כי אנו נמצאים כבר ביוגוסלביה. לפנות ערב עצרה הרכבת ליד אחת התחנות. חיילי הליווי הגרמניים ירדו ממנה וקיימו משמרות מסביב לקרונות.

הרכבת נשארה חונה במקומה במשך כל הלילה. מזמן לזמן נשמעה צפירה של קטר והדהד השקשוק האופייני של רכבת נוסעת, שניתן היה אף לראותה מבעד לפתחי הקרון שלנו. רוב הרכבות היו עמוסות בחיילים ובסוגים שונים של ציוד צבאי. ניתן היה להבין, כי ההמתנה שלנו נועדה לתת קדימות למעבר הרכבות, הקשורות למאמץ המלחמתי של גרמניה.

לגבינו, המסוגרים בתוך הקרונות, שעות הלילה היו הקשות ביותר. כל אחד רצה להשתרע מלוא אורכו, כדי לישון, דבר שלא ניתן היה לעשותו כלל בתנאים שבהם היינו נתונים. וכך, נשמעו מכל עבר ויכוחים, אנחות וגניחות, בכי וקריאות לשקט. בהדרגה נרגע המצב. עד שאני עצמי נרדמתי יכולתי לראות אנשים שנמנמו מי בישיבה, מי שעון על דופן הקרון, מי מכורבל שוכב על חבילתו.

בבוקרו של היום חידשה הרכבת את נסיעתה. הנסיעה וההמתנות הארוכות נמשכו חליפות בימים שלאחר מכן. לצרכים הקשורים בנו חנתה הרכבת פעם ביום או ביומיים הרחק ממקום מיושב. אז פתחו את דלתות הקרונות ואפשרו לנו לרדת מהם ולשהות בשדה הפתוח, כאשר מסביבנו התפרסו חיילי הליווי. כל מי שרק יכול, ירד מן הקרון. הירידה נוצלה להליכה ולחילוץ עצמות. רבים ניצלוה לעשיית צורכיהם בתנאים נוחים יותר מאשר בחבית. את זו, שבינתיים התמלאה על כל גדותיה (כך בשאר הקרונות), הורידו ורוקנו באותה ההזדמנות. את ביצוע עבודה זו, שלא הייתה מן הנעימות, כפו הגרמנים על בחורים חסונים, שבחרו מבין נוסעי הקרון.

באחת החניות של הרכבת הורדה מאחד הקרונות הסמוכים לשלנו גווייתו של איש, שנפטר בעת הנסיעה. בני משפחתו עמדו לידה והתייפחו. לקראת המשך נסיעתה של הרכבת ציוו עליהם חיילי הליווי לחזור לקרונם. התפתח מעין ויכוח, שבו ניסו בני המשפחה לטעון, כי חובתם לקבור את המת. הם נענו כי הרכבת לא יכולה להיעצר, אך יהיה מי שיטפל בקבורת המת. בלית ברירה עלו קרובי המת לרכבת, זו החלה בנסיעתה, והמת נשאר מוטל שם.

הימים והלילות באו אלו אחר אלו חליפות. הנסיעה נמשכה כבר קרוב לשבוע ימים. המצב בקרון נעשה קשה יותר וקוצר הרוח, ועימו העצבנות, הלכו וגברו. מה שהשפיע על כך במיוחד היה המצב של המים ושל המזון. בכל הנוגע למים, היו אומנם מאפשרים לנו למלא את כלינו בעת החניות, אך מכיוון שמקומות המילוי היו מעטים וההתנפלות גדולה, היו רבים שלא הצליחו להשיג את מבוקשם. והצמא היה מציק.

באשר למזון – היו אנשים שלאחר שצרכו את כל מה שלקחו עימם, נזקקו לסיועם של אחרים, שעוד נשארו מצרכים באמתחתם. אך האחרונים, בחוששם כי הם בעצמם יגיעו למצב דומה, לא ששו תמיד לסייע. אין פלא איפוא, כי כולנו רצינו, שהמסע יבוא אל קיצו, שנגיע סוף סוף אל יעדנו. מהו המסלול המדויק של הנסיעה לא ידענו. מה שנוכחנו לדעת הוא, כי עזבנו את יוגוסלביה, חצינו את הונגריה (עברנו ליד בודפשט?) ונמצאנו בתוך תוכה של צ'כוסלובקיה. בכל מקום שראינו אנשים לאורך דרכנו, הם עמדו והסתכלו אל הרכבת שלנו. ניכר היה בהם כאילו הם צופים במחזה מוזר. היו בינינו כאלה, שפנו אליהם בצעקות, שואלים שאלות שלרוב לא נענו, ואם כן נענו, הרי שלא הבנו את הנאמר.

בשעות הבוקר של היום השביעי למסע, ה- 13 באפריל 1943, התפשטה השמועה, כי בו ביום נגיע לקרקוב. אי המעש, שבו היינו שרויים במשך כל ימי המסע, התחלף בקדחת עשייה: אלה סידרו את חפציהם וארזו אותם בחבילות או במזוודות שמהן הוצאו במרוצת הימים שחלפו; אלה הכינו את הבגדים החמים, שהתכוננו ללבוש אותם לפני הירידה מהרכבת; ואחרים העסיקו עצמם בביצוע פעולות הכנה שונות לקראת הרגע המתקרב. השעות חלפו. בוקר, צהריים, ערב. התכוננו והמתנו.

לחלקים נוספים מתוך הפרק: