עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מצוות חברתיות



תקציר
המאמר עוסק ביסודות איסור הריבית, ובהתפתחותו של ה'היתר עיסקא' והדעות השונות באשר למעמדו המשפטי בימינו.



"לא תשיך לאחיך... למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך": היתר עסקא – אכיפתו ועקיפתו
מחבר: עו"ד דוד משען


איסור הריבית

איסור הריבית, שהוקדשו לו שלוש פרשיות בתורה, נחשב בעיני חכמינו כאיסור חמור ביותר. וכך נאמר בתלמוד: "תניא. ר' שמעון אומר: מלוי בריבית יותר ממה שמרוויחים מפסידים, ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת [בלשון סגי נהור]1". על כן, נראית ההתעלמות ממנו תמוהה ביותר. תמיהה זו כפולה ומכופלת היא לנוכח העובדה שהמונח "היתר עסקא", שהוא המכשיר שבאמצעותו נעקף איסור הריבית (ובו נדבר להלן), הפך למעשה לצירוף מילים בעלמא. להלן ננסה להבין כיצד הגיעו הדברים עד הלום.

האיסור בתורה

שלוש פרשיות בתורה דנות באיסור הריבית:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעֶך, עד בא השמש תשיבנו לו... כי הִוא כסותה לבדה הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אָני (שמות כב, כד-כו).

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלֶך (ויקרא כה, לה-לז).

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (דברים כג, כ-כא).

איסור מוחלט על לקיחת ריבית, בלא זיקה למצבו הסוציו-אקונומי של הלווה, ייחודי הוא למשפט התורה (הכנסייה הקתולית והאסלאם העתיקו ממנה את האיסור). בחוקים שונים במזרח הקדום, אנו מוצאים הגבלות על ריבית ביחס לאלמנות ויתומים. אף היו הגבלות על שיעורי הריבית בחוקי המזרח, כבשיטות המשפט המודרניות, המבחינות בין ריבית בשיעור המותר (interest) לבין ריבית חריגה (usury). איסור מוחלט על הריבית בכל מצב, ייחודי הוא לתורה2.

איסור הריבית, כיתר מצוות התורה, אין לו הנמקה מפורשת. חכמי המשנה נחלקו בשאלת הגישה הפרשנית-הלכתית הראויה למשפטי התורה. ר' שמעון סבור שניתנה רשות לחכמים להוסיף מדעתם נימוקים למשפטי התורה ולהסיק מהם את המסקנות ההלכתיות המתבקשות. לעומתו, סבורים חכמים שקצרה יד אדם מלדעת אל נכון את הנימוקים לחוקי התורה. אמנם ניתן להציעם, אך הם יישארו בגדר השערות שאין להסיק מהן מסקנות מעשיות-הלכתיות3. אולם גם לדעת חכמים, חובה להתחקות אחר טעמי האיסורים שבתורה, כדי לאפשר לחכמים לעצב את המדיניות ההלכתית הראויה לקביעת גבולות האיסור ולמציאת סייגים ודרכים עוקפות.

לאור זאת, נפנה לדברי חז"ל, כדי לראות כיצד עיצבו הם את איסור הריבית, ומה ניתן ללמוד מדבריהם על טעם האיסור.

האיסור בדברי חז"ל

איסור הריבית, אף כשהלווה מסכים לשלם אותה, הוא כה חריג ביחס לשאר דיני הממונות4, עד שנכשל בו האמורא רב חמא, כמסופר בתלמוד:

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא. כלו זוזי דרב חמא. הוא סבר: מאי שנא ממרא. ולא היא. מרא הדרא בעינא, וידיע פחתיה. זוזי לא הדרי בעינייהו, ולא ידיע פחתיה5.

תרגום: רב חמא היה משכיר זוזים תמורת פשיטא [=מטבע קטן] ליום. לימים, כלו כספי רב חמא. הוא סבר: מה שנה [הכסף] מן המחרשה? וזה אינו נכון. המחרשה חוזרת בעין, ויש לה פחת ידוע. והכסף אינו חוזר בעין, ואין לו פחת ידוע.

רב חמא ידע שהשכירות מותרת, וסבר שיוכל להימנע מאיסור ריבית על ידי פעולה פשוטה: תכונֶה עסקת ההלוואה בשם "שכירות", ולא הלוואה, ועל ידי כך יוּתר לו לגבות דמי שכירות, כמקובל. אך הוכיח סופו על תחילתו: שגגה יצאה מלפניו, שהרי כלו כל נכסיו, כעונש המיועד למלווים בריבית. התלמוד דן בשאלה: מדוע טעה רב חמא בסברתו, הרי השכירות מותרת? והוא מצביע על שני הבדלים אובייקטיביים בין ההלוואה ובין השכירות: בשכירות המושכר חוזר בעין למשכיר, ויש לו פחת.

היש לפנינו הבדל אחד - החפץ חוזר בעין, ולכן יש פחת - או שמא שני הבדלים יש כאן? ואם כן, מה חשיבותם ומה הגיונם של ההבדלים הללו, והאם הם מצטברים או חלופיים? הפוסקים הרבו לדון בשאלות הללו, ותקצר היריעה מלמנות את כל השיטות שנאמרו בהן6. לענייננו, די שנציג את השיטה השלטת: הקריטריון המובהק שראוי לקבוע על פיו אם יש לפנינו הלוואה אם לאו הוא האחריות. קרי: ההלוואה מתאפיינת באחריותו המוחלטת של הלווה להשיב את מה שקיבל בהלוואה, ובעל המעות אינו שותף לאחריות זו. ואם בעל החפץ מקבל על עצמו חלק מן האחריות, שוב אין לפנינו הלוואה, אלא שכירות.

אכן, התלמוד אינו מתיר לאדם "להשכיר" כסף לחברו ולגבות ממנו "דמי שכירות", גם אם בעל הממון נושא באחריותו, כפי שסבר רב חמא לעשות7. הנשיאה באחריות מתירה לבעל הממון לקבל תמורה, אך לא לקבל תשלום קצוב של דמי שכירות, אלא רק את הרווחים הנובעים מהשקעות המתעסק8. דברים אלו מפורשים בסוגיה אחרת בתלמוד, סוגיית ה"עסקא":

אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון [=חכמי נהרדעא אומרים: העסקה מחציתה הלוואה ומחציתה פיקדון].

ה"עסקא" מתואר בסוגיה כ"עסקת חבילה", שבה בעל הממון נותן כסף לאחר להשקיעו בעסק, ושניהם מתחלקים ברווח ובהפסד. ותיקנו חכמים שאם ניתן הכסף למטרת "עסקא", אך לא נתפרשו תנאיו, ברֵרת המחדל היא: מחצית הכסף הלוואה ומחציתו פיקדון. וכך פסק הרמב"ם:

תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן, יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות9.

סוגיה זו שופכת אור על טעם איסור הריבית כאיסור סוציאלי: אסור לנצל את מצוקת מי שזקוק להלוואה ולתבוע ממנו תשלום תמורת ההלוואה, שהרי חובה להלוות לו10. משום כך, איסור הריבית חל רק בהלוואה שנועדה לצריכה, שבה הכסף נתון להוצאה, והוא באחריותו המלאה של הלווה. לא כן כשהכסף מיועד לסחור בו ולהפיק ממנו רווחים. בנסיבות אלה, מותר לבעל הממון לדרוש תמורה מן הרווחים שתניב השקעת המתעסק, ובלבד שייעשה הדבר בדרך של "עסקא": מחצה הלוואה ומחצה פיקדון, שיהיה בעל הממון שותף עם המתעסק לא רק ברווחים אלא גם בהפסדים.

העסקא לא השביע את רצון המלווים לאורך הדורות, והם ביקשו להימנע מסיכון מחצית הפיקדון, העלול לרדת לטמיון.

התפתחות היתר עסקא

אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות היתר העסקא באה בדברי בעל "תרומת הדשן", ר' ישראל איסרליין [מגדולי רבני אשכנז במאה הט"ו]:

שאלה: ראובן בקש למסור מעותיו לשמעון שילווה אותם בריבית, ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר, ושיהיה לו גם כן כמעט בטחון גמור בקרן שלא יהא נפסד לו כלל. איך יעשה בהיתר?

תשובה: יראה למצוא תקנה וצדדים לעשות בהיתר... ראובן הנותן יקבל עליו כל האחריות. אך אם שמעון המקבל [=המתעסק במעות] פושע בממון כל כך, שדומה הוא כמזיק בידים, יתחייב שמעון באחריותו. וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפילו בשבועה דאורייתא, ואפילו על פי עדים, אפילו הן מאה, שלא פשע בהן פשיעה גדולה, שהוא כמזיק בידים, רק אם יעידו לו הרב והש"ץ [=שליח הציבור] - המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה, ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם... וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות... ואף על גב דבוודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים, ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הריבית בהיתר... אמנם אין ראיה מכאן שיש לחפש צדדים ודקדוקים, רק להתיר הריבית רבנן... אפילו אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא [=במפורש] בלי שום תנאי האחריות, מכל מקום לא הוי אלא איסור דרבנן, הואיל ואינו קוצץ עמו כלום... אבל בנדון דנן, דקוצץ עמו להדיא [=במפורש], ואם לא היה התנאים ביניהם, הוי ריבית דאורייתא, מאן לימא לן דשרי [=מי יאמר לנו שמותר] לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה בכמה אזהרות11.

בעל "תרומת הדשן" נשאל: כיצד יכול בעל הממון לתת את כספו בעסקא, מחצה הלוואה ומחצה פיקדון, אך להימנע מהסיכון שמחצית הפיקדון תרד לטמיון שלא באשמת המתעסק. והוא מחדש בתשובתו שהצדדים רשאים לקבוע מראש את הראיות שה"מתעסק" צריך להביא כדי להוכיח שההפסד נגרם שלא באשמתו, אף שידעו הצדדים מראש שכמעט ולא ניתן להביאן. חידושו הוא, שאין בקביעה זו כדי לפגוע בהגדרת הכסף כ"פיקדון", וממילא בעל הממון מרוויח בהיתר בלא להסתכן בהפסד. אמנם הוא מגביל את ההיתר לרווח שאינו קצוב מראש, שאז איסור הריבית הוא רק "מדרבנן", מדברי חכמים, ולא מן התורה.

ברבות הימים הורחב היתר בעל "תרומת הדשן", והוא נוצל להתרת איסור ריבית מן התורה, כשבעל הממון מבטיח לעצמו רווחים קצובים מראש. אבן דרך חשובה בהתפתחות זו אנו מוצאים בדברי ר' אברהם הלוי, בעל "גינת ורדים" (מצרים, המאה הי"ז), המציע נוסח מיוחד של "היתר עיסקא":

בפנינו עדים חתומים מטה, הודה ראובן שקיבל משמעון סך מאה דינרין בתורת עסקא לזמן י"ב חודש... עוד התנו ביניהם שאם יעלה מחצית הריווח לחלקו של שמעון עד עשרה דינרין... הנה מה טוב... ואם יפחות מחצית הריווח הנוגע לחלקו של שמעון, ולא יגיע לעשרה דינרין, מעתה ומעכשיו קיבל עליו ראובן שבועה חמורה על דעתו ועל רצונו של שמעון. וכל זה שכתבנו, כשאנו יודעים בבירור שזה הלווה מתעסק בהן בודאי, שלוקח מעות הללו ועושה בהן סחורה... אמנם אם זה המתעסק הוא אדם עני... [=והוא] הולך ופורע בהם חובותיו או אוכל ושותה בהם, אז בוודאי איסור גדול יש בדבר...

ב"היתר עסקא" זה, קובעים הצדדים ברֵרת מחדל ביחס לשיעור הצפוי של הרווחים שיצמחו ממחצית ה"פיקדון": אם יטען ה"מתעסק" ששיעור הרווחים פחות מן הצפוי, יצטרך להוכיח את הדבר בשבועה חמורה, אף שידוע מראש שלא ירצה להישבע עקב החומרה המיוחדת של איסור שבועה. בעל "גינת ורדים" מגביל את תוקף ההיתר רק למקרה שידוע שמקבל העסקא מתעסק בכסף ומשקיעו, ולא במי שלווה לצורך מזונותיו. אך גם לזה מצא היתר בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון [מגדולי המשיבים בגליציה במאה הי"ט]:

נשאלתי ממלמד אחד שאין לו שום מסחר, רק מה שמקבל שכירות המלמדות, ועתה צריך להשיא בנו, ואין לו [כסף] להשיאו, וצריך ללוות מעות על רווחים. ושאל אם מותר לו להלוות על צד היתר עסקא, כיון דעיקר עסקא הוא פלגא [=חצי] מלוה ופלגא [=וחצי] פיקדון, והריווח הוא לאמצע... והרי הוא אין לו שום מסחר... ואם כן, אין לו שום היתר...

[תשובה:] המלמד, שפרנסתו מהמלמדות, ואם לא יהיה לו מה לאכול, לא יוכל לעבוד עבודת המלמדות, ולא ירוויח פרנסתו, ואם כן שפיר [=יפה] נקרא היתר עסקא, דכל מה שאדם עושה להרוויח פרנסתו, מקרי ריווח, ואם כן אותו מעות היו לו עזר שיוכל להרוויח פרנסתו, ושפיר נקרא עסקא12.

תוקפו ההלכתי והמשפטי של ההיתר

בדברי חכמי ההלכה, ניתן למצוא דיונים רבים בעניין היתר עסקא, רובם ככולם מתייחסים לכוחו בהתרת איסור הריבית: באלו תנאים יש בכוחו להתיר את איסור הריבית? כיצד מותר להערים על איסור תורה? האם ההיתר צריך להיות ידוע לצדדים? ועוד. אך כמעט ולא נידונה השאלה: כיצד מתייחסת ההלכה ל"מתעסק" המפתיע את בעל הממון, ובמקום לשלם לו את הריבית שציפה לה, הוא מבקש להרים את נטל ההוכחה הקשה הרובץ עליו בדבר הפסד השקעתו.

לכאורה, הדבר מותר, שהרי על כך מבוסס כל ההיתר, אלא שבמציאות הדברים אינם כה פשוטים. נוסף על שאלת התוקף ההלכתי, יש לבחון את התוקף המשפטי של ההיתר: האם יזכה לווה "סורר" זה, המבקש לממש את זכויותיו על פי ההיתר ולהימנע מלשלם ריבית, לגיבוי בית המשפט האזרחי?

הזיקה בין שתי שאלות אלה, התוקף ההלכתי והתוקף המשפטי, מושפעת גם מעמדתם האידיאולוגית של הנשאלים: יש מי שכתב שההלכה אין לה כל עניין בתוקפו המשפטי של ההיתר, מאחר שברור שהצדדים עתידים להתדיין בדין תורה13; יש מי שהגיע לאותה תוצאה מנימוק פשוט יותר: דיני התורה הם הקובעים, "דאין לנו רק דין שפסקה לנו תורה"14; ויש מי שכתב שלגבי הבנקים, שכל עסקיהם מתנהלים על פי חוק, ודאי שיש צורך לתת להיתר תוקף משפטי15. וכשאנו באים לשקול את נפקותו ההלכתית של ההיתר, ראוי לשים לב, נוסף על השאלה האידיאולוגית, לשני שיקולים מרכזיים:

השיקול האחד, הנפקות המשפטית עשויה להוות בסיס לגמירת דעתם של הצדדים. כלומר, כשהם יודעים שאין נפקות משפטית להיתר העסקא, הם עלולים להתייחס אל העסקה כעסקה שאינה מחייבת. והשיקול השני: אין גורם היכול לאכוף התנהגות מסוימת על הצדדים זולת בית המשפט. משום כך, אם ייקבע שאין להיתר העסקא נפקות משפטית, לא יהיה ההסכם בר אכיפה, וייתכן שבנסיבות אלה, החיובים הנובעים מן ההיתר אינם קיימים.

תוקפו המשפטי של היתר העסקא עדיין לא נבחן בבית המשפט העליון, אך נידון כמה פעמים בבתי המשפט המחוזיים והשלום. חוט השָׁני בכל החלטות בתי המשפט בשאלת היתר עסקא אחד הוא: עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו. הווי אומר: בכל המקרים שהובאו בפני בתי המשפט, נקבע שאף שההיתר תקף, קבעו בתי המשפט במקרים המסוימים שנידונו לפניהם שהלווים אינם יכולים, מסיבות שונות ומשונות, להיבנות מן ההיתר להוכיח שהפסידו ולהיפטר מלשלם ריבית16.

במקרה אחד17, דחה בית המשפט בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבע כנגד תביעת הבנק לתשלום ריבית, שבה ביקש הלקוח להסתמך על היתר העסקא שבידו. בנימוקיו כתב בית המשפט שעל פי תנאי היתר העסקא, הלווה צריך להוכיח בשבועה ובשני עדים שהפסיד. ומאחר שבית המשפט אינו המקום להישבע בו, היה על הלווה להישבע ולהביא שני עדים, על פי תנאי היתר העסקא, לפני שהוגשה בקשת הרשות להתגונן, כדי שתקום לו הגנה, אפילו לכאורה. משלא עשה כן, שוב אינו רשאי להסתמך על ההיתר.

פסיקה זו, למצער, בעייתית היא. כי אם בית המשפט רואה עצמו כפורום נאות המוסמך לדון בסכסוך בעניין היתר העסקא, ראוי היה שיחיל את כללי סדר הדין האזרחי הרגיל. לפי כללים אלה, המבקש רשות להתגונן אינו נדרש להוכיח את טענותיו כבר בשלב הבקשה, אלא רק להעלותן.

במקרה אחר18, נקבע שעל פי תנאי היתר עסקא, הלווה (=המתעסק) היה חייב להישבע בכל ערב ראש חודש שפעל כדין בניהול הכספים. משלא עשה כן, לא יוכל ליהנות מתניית הפטור שנקבעה בהיתר העסקא.

במקרה נוסף19, פסק בית המשפט שבדרך כלל היתר עסקא תקף, אך במקרה שדן בו, התובע מנוע מלהסתמך עליו, מאחר שגילה את דעתו בהתנהגותו שאינו חפץ בקיום תנאי ההיתר, ויש לראותו כמבוטל מכוח התנהגות הצדדים.

ניתן לומר שמגמת בתי המשפט היא לאחוז בחבל משתי קצותיו: מצד אחד, נמנע בית המשפט מלערער את תוקף היתר העסקא כדי שלא לפגוע בלקוחות שומרי המצוות המסתמכים עליו; ומצד שני, הוא מוצא (וניתן לעשות כן בקלות) בכל מקרה עילה מסוימת שלא לתת "במקרה הנדון" תוקף להיתר, כדי להימנע מגרימת זעזוע במערכת הבנקאית.

בניגוד למגמה הנזכרת לעיל, נאמר בחוות דעת שנתן השופט ח"ה כהן ז"ל עבור בית משפט בניו-יורק, שאין להיתר עסקא כל תוקף משפטי משום שהוא מסמך דתי, ולא משפטי. לפיכך, כתב השופט כהן, אין לצדדים גמירות דעת. עוד נאמר בה, שיש בניסיונו של הלווה להסתמך על ההיתר חוסר תום לב, כיוון שהבנק נעתר לצרכיו הדתיים וניאות להסדיר לו "היתר עסקא", ולכן אסור לו להסתמך על ההיתר ולפגוע בבנק20. ניתן להבין ל"רוחה" של חוות הדעת: קשה להעלות על הדעת שייתן בית משפט כלשהו תוקף ל"היתר עסקא", ויאפשר ללקוח להימנע מתשלום ריבית. אשר על כן, לאמִתו של דבר, לפנינו מסמך חסַר תוקף משפטי.

ברם, הנימוקים שהעלה השופט כהן בחוות דעתו אינם משכנעים: בהיעדר גמירות דעת, היתר העסקא אינו יכול למלא את ייעודו כמסמך דתי, עקיפת איסור הריבית. ברי אפוא שהמבקש להימנע מאיסור הריבית גומר בדעתו ליתן תוקף להיתר העסקא. גם טענתו בדבר חוסר תום הלב אינה משכנעת: דרישת אחד הצדדים לממש את זכויותיו שבחוזה אין בה חוסר תום לב, כל זמן שאין בה תחבולה או הכשלה21.

גם חכמי ההלכה נוטים לחזק את תוקפו התאורטי של ההיתר, אך מונעים את יישומו בפועל, מחשש שמא יניע יישומו את הבנקים להפסיק את השימוש בו. נוצר מצב תמוה ביותר: חכמי ההלכה עומדים על תוקפו של היתר העסקא, אך בה בעת, ומאותם נימוקים, מתנגדים לאפשרות שיסתמך עליו הלקוח. באחד המקרים שנבחן בהם תוקפו של היתר העסקא בבית הדין הרבני בתל-אביב, בעניין מניות בנק צפון אמריקה, נאמר: "יש לזכור כי נושא 'היתר עיסקא' הוא נשמת אפו של כל בנק מודרני. אין שום אפשרות לנהל בנק בימינו - ואפילו בנק חרדי - מבלי להתבסס על היתר עיסקא... מטעם זה בלבד יש לצמצם ככל האפשר את אפשרויות הטענה כלפי בנקים הנוהגים לפי ההלכה"22 [הדגשה במקור; ד"מ].

במקרה הנידון, ביקש אחד הלקוחות להוכיח שהפסיד ולהימנע מתשלום הריבית. המקרה הועבר לבוררות בבית הדין הרבני. טענת הלקוח נדחתה ברוב דעות, מפני שלא עמד במועד שנקבע (חמישה-עשר יום) למסירת השגותיו על דפי הודעות החיוב. משלא עשה כן, ויתר על זכותו להוכיח את הפסדיו על פי היתר העסקא. אחד הדיינים אף אמר: "אנשים ישרי לב ונקיי כפיים היו טורחים למצוא דרך היתר לשלם לבנק חובותיהם, ולא לחפש דרך זו הגורמת נזק לרבים ולחילול שם שמיים"23.

דברי סיכום

מנגנון "היתר עסקא", שפותח ושוכלל במשך הדורות, הביא לביטולו של איסור ריבית הלכה למעשה. בו בזמן, המגמה הרווחת - הן בפסיקת ההלכה הן בבתי המשפט - היא לראות בו מנגנון תאורטי שלמעשה לא ניתן להסתמך עליו.

ייתכן שהיה ראוי לפתח דרכים אחרות להתמודד עם שאלת הריבית, כגון עמידה על הבחנה בין הלוואה הניתנת למטרות "צריכה", שיש לתת אותה בלא ריבית, במסגרת מצוות צדקה, לבין הלוואה הניתנת עבור השקעה, שיש להשיב בה את היתר העסקא המקורי על כנו, משום שבה המלווה והלווה נושאים יחדיו בסיכוי ובסיכון24. דרך נוספת עשויה להסתמך על דעת מי שסובר שהבנקים, כתאגיד, פטורים מעוּלם של איסורי ריבית.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* עו"ד דוד משען, שירות התעסוקה, הלשכה המשפטית; מרצה למשפט עברי במכללה האקדמית למשפטים, רמת-גן.

  1. בבא מציעא עה ע"ב.
  2. R. Maloney "Usury and Restrictions on Interest Taking in the Near East" CBQ 36 (1974) 1.
  3. תוספות, גיטין מט ע"ב, ד"ה "ורבי שמעון".
  4. יש להעיר שהלכות ריבית בטור ובשולחן ערוך מקומן בחלק יורה דעה, העוסק בדיני איסור והיתר ה"דתיים", ולא בחושן משפט, העוסק בדיני ממונות.
  5. בבא מציעא סט ע"ב.
  6. ראה מאמרי, "היבטים הלכתיים ומשפטיים של היתר עסקא", כתר ב (תשנ"ט), עמ' 405, שדנתי בו בשיטות השונות שנאמרו בעניין זה.
  7. ראה שו"ת הריב"ש, סימן שח, שהסביר שהייתה זו טעותו של רב חמא.
  8. לדיון בשאלה זו, ראה: שו"ת מהרי"ק, סימן קיט; בית יוסף, יו"ד, סימן קעז.
  9. רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ו, הלכה ב.
  10. להיתר להלוות בריבית למומר, ראה פסקי רא"ש, בבא מציעא, ה, נב.
  11. תרומת הדשן, חלק א (שו"ת), סימן שב.
  12. שו"ת שואל ומשיב, מהדורה א, חלק ג, סימן קס.
  13. שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן יח.
  14. שו"ת חלקת יעקב, חלק ג, סימן קצב.
  15. הרב י' בלוי, ברית יהודה (תשל"ט), עמ' תרלא.
  16. ראה א' הכהן וז' סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית ו'היתר עסקא' ב'מדינה יהודית ודמוקרטית' - הלכה ואין מורין כן?", שערי משפט ב.1 (תשנ"ט), עמ' 100-77.
  17. ת"א 1024/86 (ת"א), בנק המזרחי המאוחד נ' טישלר, פס"מ תשמ"ח(ב) 353.
  18. ת"א (י-ם) 6136/89 בנק איגוד לישראל נ' ויזל בע"מ (לא פורסם).
  19. ה"פ (י-ם) 145/00 אברהם אוחנה נ' בנק ירושלים לפיתוח (לא פורסם).
  20. בפס"ד אוחנה, הנזכר בהערה הקודמת, נידונה ונדחתה חוות דעת זו.
  21. ראה המקורות שהבאתי במאמרי הנזכר בהערה 6, בעמ' 447.
  22. "היתר עסקא במניות הבנקים", תחומין ח (תשמ"ז) 133, בעמ' 142.
  23. שם, בעמ' 147.
  24. ראה: מאמרי הנזכר בהערה 6, עמ' 454 ואילך; מאמרם של הכהן וסורוצקין הנזכר בהערה 16, בעמ' 96-98.

ביבליוגרפיה:
כותר: "לא תשיך לאחיך... למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך": היתר עסקא – אכיפתו ועקיפתו
מחבר: משען, דוד (עו"ד)
תאריך: תשס"ב , גליון 88
שם כתב העת: פרשת השבוע
עורכי כתב העת: הכהן, אביעד  (ד"ר) ; ויגודה, מיכאל  (ד"ר)
בעלי זכויות : ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הוצאה לאור: ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית