עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר עוסק במשניות הסיום של מסכת סוטה, המתארות את היעלמותן של תופעות רבות מן ההוויה לאחר חורבן בית המקדש. לצד המשך הברכה הא-להית החיה בעולם אף לאחר החורבן, ישנו סוג של פירוד בין גוף ונפש, בין שכינה לחומר, שעודנו חרב ומצפה לתיקון.



מתיקות שנעלמה
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


הסיום של מסכת סוטה הוא יחיד במינו בכל ששת סדרי המשנה. על בסיס הנאמר בו חיבר הפילוסוף היהודי שמעון רבידוביץ - שפעל באנגליה ואחר כך היגר לארצות הברית ולימד באוניברסיטת ברנדייס - מאמר תחת הכותרת הקשה Israel: The Everdying People (ישראל: העם הגוסס תמיד). רבידוביץ לא התכוון למציאות של כיליון ממשי, אלא לתודעה לאומית שלטענתו מתקיימת בין האומות רק בישראל. תודעה זו לבשה סגנונות רבים לאורך הדורות, אך תוכנה אחד: מתוך התבוללות תרבותית ובגלל ש"עומדים עלינו לכלותנו", עם ישראל עומד תמיד בפני איום ההיעלמות.

סיומה של מסכת סוטה נותן ביטוי חד לתהום שבתודעת חכמי המשנה. המציאות נראית שחורה ללא אף קרן אחת של אור – נדמה שהיעלמותה של הברכה הפיזית והרוחנית לאחר חורבן בית המקדש השני וההרס הגדול והאכזרי במרד בר כוכבא היא מוחלטת. שוב ושוב, כבהספד מר אודות עולם של אור שהולך ונכחד, חוזרת על עצמה הקביעה - "משרבו... פסקו"; "משמת... בטל", "משחרב בית המקדש... אין יום ש... וניטל...". קיומו של עם ישראל נתון על הגבול הדק בין היש והאין, כהופעת הבורא עצמו בהסתר העולם.

האווירה הקודרת של משניות הסיום של מסכת סוטה איננה מייצגת את המשנה כולה. פרויקט עריכת המשנה בא כתגובה לחורבן מתוך מחויבות מזהירה של תיקון ושיקום. תוכן המשנה עצמה מהווה מפעל אדיר של שימור וחידוש ברוח תקנות רבן יוחנן בן זכאי. מחד, ששת סדרי המשנה מכילים מסורות רבות שנוסחו לאורך תקופת בית המקדש השני בכל תחומי חיי הפרט והכלל. על בסיס ההלכות המפורטות בסדרי קדשים וטהרות אפשר לחדש למעשה את עבודת המקדש על כל דקדוקיה. מאידך, המשנה מסכמת ארבעה דורות של התחדשות הרוח לאחר החורבן ועיצוב מחדש של מוסדות האומה, כולל מיסוד צורה חדשה של עבודת ה' בציבור. קשה היום לדמיין את עוצמת החידוש בעצם הקביעה שבבית הכנסת שליחי הציבור לא יהיו רק הכוהנים, כבמקדש, והם יוחלפו בחכמים מכל שכבות העם. מסכתות שלמות, כמו ברכות ומגילה וחלקים רחבים ממסכתות אחרות נערכו מתוך מודעות ברורה של ברכת ההתחדשות הצומחת בתחומים שונים של חיי העם מתוך החורבן.

למשל, המשנה האחרונה במסכת ברכות מסתיימת בשורה של "תקנות" שבאו לקיים את הנאמר בפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כ"ב), המתפרש כהוראה לפעול לתחיית השכינה שבדומה ללבנה "מזדקנת" ונעלמת ומיד מתחדשת. אחת מאותן תקנות היא "שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם (באמירה מפורשת של שם ה'), שנאמר (רות ב, ד'): 'והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים – ה' עמכם; ויאמרו לו – יברכך ה'...'". הברכות ההדדיות בשדות בית לחם לא נאמרו כברכת שלום שגרתית, אלא היו ביטוי לממשות של הברכה ביבול השדה, תפילה על שפע החיים שיתהווה בידי הקוצרים.

מטרת התקנה של שאלת שלום בשם היתה לקיים את שם ה' במציאות שנעלם ממנה "המקום אשר יבחר ה' א-להיכם... לשום את שמו שם" (דברים יב, ה'). לאמתו של דבר, כל מסכת ברכות מעצבת את חיי היהודי סביב אמירת שם ה' - גם אם ב'גלות', שהרי השם נאמר כשם אדנ"י - תחליף/זיכרון/תפילה להשראת שפע החיים שבאמירת השם המפורש בברכת כוהנים במקדש כל יום.

אמירת השם בחלל המקשר בין שני יהודים, כנראה בהיגוי "מפורש", היתה יותר מתקנה אחת בסדרת תקנות "זכר למקדש". בתקנה זו ביקשו חכמי המשנה לעורר מחדש את אשר היה בשדה בועז - אותו מקום שריחפה עליו דמותו של דוד שתתהווה – התקשרות, נאמנות, היענות. אלו הם הכלים להשראת שם הוי' וברכתה.

על רקע העדות של המשנה כולה, איך יש להבין את הסיום של מסכת סוטה? פרויקט המשנה אכן הצליח! השיקום, החידוש, הבנייה ובעיקר המשך הברכה בעם שיקפו עבור חכמי המשנה את גילוי הפנים שבהסתר. כשמחדשים "בית חדש וכלים חדשים" – המרמזים לאותו בית ולאותם כלים – מברכים "שהחיינו". ובשורש התודעה, חייבים לברך את ה' על הרעה – ויש רעה; שהרי העולם נשלט בידי הרומאים ומשרתיהם, ואליליהם מוקמים בכל כיכר בארץ ישראל, ואף בעזרה שעל הר הבית. אבל כן. מברכים על הרעה, ומברכים עליה כשם שמברכים על הטובה, היות שגם ברעה ישנה ברכה חדשה.

מאיזה תהום שבנפשו, ובנפשותיהם של רבותיו, ערך רבי את פואמת ההספד על מה שנעלם ואיננו בסוף מסכת סוטה?

שלוש מחיקות

לעומת מסכת ברכות, שמטרתה היתה לקיים את אמירת שם ה' גם בהסתרת הגלות, מסכת סוטה מתמקדת במחיקת שם ה', וזאת בשלושה אופנים שונים.

העיקר שבהם, כמובן, הוא המצווה המפורשת של מחיקת השם הכתובה בפרשת סוטה, מצווה חד פעמית המיועדת לשקם ככל האפשר את תקוות ההתקשרות, ההזדקקות וההיענות בין בני זוג כאשר הספק כרסם את עוגן הנאמנות. השכינה נענית לתקוות ההיענות המחודשת, היות שההיענות למציאות החסר בעולם היא מעצם מהותה. הזדקקות מיוחדת זו של השכינה בהופעה גלויה בעולם החומר באה בכדי להמחיש את משמעותה של ההתקשרות - ההיענות שבקודש הקודשים בין הדוד לרעיה. אחת מנקודות השורש של "שיר ההיעלמות" בסוף מסכתנו היא שמחיקת השם, שבאה להמחיש שההתקשרות וההזדקקות הן משורש הקיום, היא שנמחקה כאשר "רבו המנאפים" (ט, ט) בדור חורבן הבית. העדר הנאמנות בין בני זוג בדור ההוא שיקף את אשר אירע פנימה בקודש הקודשים.

האופן השני - בתחילת פרק ז במסכתנו המשנה מונה את המצוות הנאמרות "בכל לשון" לעומת אלו הנאמרות בלשון הקודש, בעברית. והנה, כל המצוות המבליטות את קדושת הדיבור, המעלות את זיכרון הדיבור הא-להי, למשל בכינון העם בסיני, ואת זיכרון כריתת הברית בכניסה לארץ ישראל, נמחקו כולן. רק אחת בכל הרשימה ההיא שרדה את החורבן - ברכת כוהנים; וגם היא נהפכה לזכר חיוור, שהרי נמחק ממנה היגוי השם במפורש. לאחר החורבן אפשר לשמוע את השם בברכת כוהנים רק בהסתר, בהיגוי אדנ"י, כביטוי להסתרת הברכה.

האופן השלישי - נקודת החיבור של "שיר ההיעלמות" למשניות שקדמו לו קשורה להלכות "עגלה ערופה". לפנים בישראל, כאשר נמצא אדם שנרצח מחוץ לעיר, וברור היה מהנסיבות שנרצח בידי יהודי, הציבור מסביב היה נתבע להגיב, להכות על חטא ולהתכפר. האחריות שלקחו על עצמם מנהיגי הציבור לאירוע החריג היא שהבטיחה את הכפרה, ובעקבותיה את המשך הברכה. מתוך כך תחילתו של ההספד היא "משרבו הרצחנים – בטלה עגלה ערופה". והנה, בכל רצח נמחק שם ההוי' הטבוע בשורש הנשמה של האדם, אך אותה מחיקת השם אינה באה למען קיום ההיענות וההתקשרות, אלא מהווה גילוי של אלימות שמסתירה את פני השכינה.

רק הטעם חסר

ועדיין: אין בדוגמאות המובאות "בשיר היעלמות השכינה" מנדבכי היסוד של הקיום היהודי – אלו שורדים וממשיכים להתקיים. הנה חלק גדול מרשימת הדברים שנעלמו (בדילוג על אותן דוגמאות שמשמעותן שנויה במחלוקת): וידוי מעשר, תעשיית הברזל, נאמנות הסוחרים במכירת יבול אם הופרשו תרומות ומעשרות, השיר בבית המשתאות, האורים ותומים, השמיר שחצב את אבני המזבח, נופת צופים, אנשי אמנה, הטל לברכה, טעם הפירות, שמן הפירות, שומן הדגן, עטרות חתנים ועטרות הכלות, לימוד יוונית (!) ואפריון הכלה. הדוגמאות מתארות בחינות שונות של ברכת החיות המתגלמות באדם בפנים הנפש, במידות נעלות ובמתיקות הברכה של החיות החומרית.

כשמתוארת ירידת הדעת והרפיון בהווי של לימוד התורה שוב מודגש מימד "הטעם והריח", כעת בנפש האדם, בסגולות המיוחדות של העבודה הפנימית – בטלו מושלי משלים, שקדנים, דרשנים, כבוד התורה, זיו החכמה, זיו הכהונה, טהרה, פרישות, ענווה ויראת חטא.

העולם ממשיך להתנהל וברכת ה' שורה בו, אך המצוות המבליטות את יסוד ההיענות והנאמנות בין בני אדם נעלמו - שהרי רבו הרצחנים ורבו המנאפים. ברכת ה' מתחדשת תמיד, פושטת צורה ולובשת צורה. גם כאשר אמא מזדקנת, מיד היא מופיעה שוב כאישה צעירה וחיננית בתקוות לידת חיים חדשים, צמיחה ובניית בית שוקק, יצירה של יהודים בכל מקום ובכל זמן. אך בעולם של מנאפים ורצחנים נעלם כנורמת הקיום השיר, האורים ותומים, הריח והטעם ומידות הנפש הייחודיות. החיבור השלם בין גוף ונפש, בין שורש חיות העולם לבין מימושה, בין שכינה לחומר, אינו יכול להתממש במלואו שהרי חיבור זה מחולל, והעולם כבר אינו מהווה כלי לשכינה.

אחד מבני שילה, הרב ישי מרצבך, הראה לי הערה של התוספות בדף לד ע"א אודות קטע בברייתא הארוכה שם המתארת את מעבר ישראל בירדן עת כניסתם לארץ ואת דברי יהושע בן נון לעם כאשר רגליהם עומדות בירדן. בעלי התוספות הוסיפו לברייתא את דברי התלמוד הירושלמי:

אמר ריש לקיש: בירדן קבלו עליהם את הנסתרות (ערבות הדדית לנעשה על ידי אחרים בסתר). אמר להן יהושע – אם אין אתם מקבלין את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם... אמר לו רבי לוי: ביבנה (כאשר הסנהדרין ישבה ביבנה בתקופה שבין חורבן בית המקדש השני למרד בר כוכבא) הותרה הרצועה. יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות.

שורשי "שיר ההיעלמות" נמצאים בשני מישורים של דברי ירושלמי אלו – התרופפות הלכידות, ההיענות והשותפות, שהתבטאה בביטול הערבות "לנסתרות", היא המביאה להסתרת פנימיות העולם, אותו מימד של ברכה המקנה חיוניות ומתיקות לאור ולרוח, לשמים ולארץ, לטל, לפירות ולפנימיות נפש האדם.

 

מאמרים נוספים באתר פשיטא

ביבליוגרפיה:
כותר: מתיקות שנעלמה
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: ט' תמוז תשס"ח
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' במוסף שבת של עיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית