|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מהו הכובד הקיומי של הדיבור שלנו? מתי אנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים? מהי נקודת האחריות שאנו נושאים כאשר אנו מתכוונים לדבר אחד ואומרים דבר אחר, ומצפים שהשומעים יקלטו את המרחק שבין המילה לבין הכוונה, ויגיבו בהתאם?
שאלות אלו חוזרות ונשאלות באופנים שונים לאורך מסכת נדרים. למשל, בדף ט ע"ב מובא סיפורו של "הנזיר מן הדרום" מפיו של שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול בתחילת השלטון היווני בארץ ישראל, בימי בית המקדש השני. הוא מציג את אותו נזיר מופלא כדוגמא לאותנטיות נפשית של מי שמקבל על עצמו את חומרת משמעת הנזירות. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. דרישה חמורה של אותנטיות מופנית על ידי שמעון הצדיק אל כל המבקש להתעלות בדרגות רוחניות ולהתקרב לא-להים על ידי קבלת סדרי חיים אציליים. על פי עדותו של שמעון הצדיק - שזו היתה לו הפעם היחידה שהצטרף לאכול, ככהן, את חלקו בקרבן המובא על ידי הנזיר בסוף ימי נזירותו - האותנטיות של תנועת הנפש של הנזיר הבא מן הדרום היתה חד פעמית. יסוד הנזירות שלו נבע מהראייה שהחיות החומרית היא קניין של הבורא ולא של האדם, ושהיופי הסוחף והמפתה הנו זמני. הגמרא מסכמת שרוב בני האדם המקבלים על עצמם את החובות המיוחדים של הנזירות לשם התעלות רוחנית עושים זאת מתוך מניע מסוג אחר לחלוטין: "כשהן תוהין – נוזרין". כלומר, מתוך ריבוי הספקות הקיומיים, או מתוך משבר אישי, ואולי בשל דחף ההתלבטות החברתית - מקבל אדם על עצמו חובות רוחניים חדשים; אך כאשר מוטל עליו להתמודד לאורך זמן עם אותן התביעות החמורות – למשל, הרחקה מכל טומאה כמו כהן המשרת במקדש - מתחרט האדם על נדרו ומבקש מפלט ממנו.
הסוגיה הראשונה בפרק השלישי במסכתנו עוסקת בפן נוסף של קלות הדיבור הנובע מהזיוף הקיומי בהבעת הנפש. בסוגיה מודגש המימד הבלתי נשלט, האימפולסיביות הרגשית, ומתוך כך גם נקשר הנדר ליסוד הכעס בנפש. המשנה בדף כ ע"ב קובעת שישנם ארבעה סוגים של נדרים ש"התירו חכמים". בכוונת המשנה נחלקו בגמרא ובמפרשים, האם ארבעת סוגי הנדרים הנמנים במשנה אינם בגדר נדרים כלל וכלל, ואינם מחייבים את הנודר לכתחילה; או שהם סוגי נדרים שחכם מתיר על ידי גילוי חוסר האותנטיות שביסוד הבעתם המקורית. ארבעת סוגי הנדרים, כפי שמוסבר במשניות בהמשך, הם אלו: א. נדרי זירוזין - הבעת התחייבות לקביעת מחיר מצד מוכר וקונה בשעת משא ומתן, כאשר כל צד מביע את עמדתו באופן קיצוני, הגם ששני הצדדים יודעים שיש כוונה להגיע לפשרה בין שתי עמדות. ב. נדרי הבאי - הבעת התחייבות דרך גוזמה מופלגת, גוזמה הבאה לבטא את עומק הנחישות בנפש, בדרך שלא יכולה להיות לה אחיזה במציאות. ג. נדרי שוגגין – הבעת התחייבות המותנית במציאות שהנודר מאמין שהיא קיימת, ומתברר שטעה. למשל, הנודר אוסר על אשתו הנאה מסוימת מתוך הנחה שהיא גנבה ממנו כסף או הכתה את בנם, ומתברר שטעה. ד. נדרי אונסין - הבעת התחייבות המותנית בקיום עתידי, שמתוך אונס הנסיבות לא התרחש בפועל. למשל, אם אסר הנודר על חברו ליהנות מכל נכסיו אם לא יבוא לאכול אצלו - זאת בכדי לבטא את רצונו העז שחברו יבקרו - וחלה חברו ולא יכול היה לבקרו על אף רצונו לעשות כן. בארבעת המקרים הללו מביע אדם את עצמו בלשון של התחייבות מוחלטת, כאשר ברור שאין מילותיו מכסות בשלמות את כוונותיו. ההלכה אינה מתייחסת להתבטאות שכזאת כהתחייבות שבמסגרת ציווי התורה, שאסור לאדם להפוך את דיבורו לחולין. על כן, לפי הפירושים השונים למשנה, ההתחייבות בטלה מעיקרה, או שחכם יכול להתירה. חשוב להדגיש שבנדרי הקדש, הכוללים התחייבות לצדקה, כל הבעה מחייבת, על אף שהיא אינה ברורה בהבעתה ואינה מותאמת באופן מושלם עם כוונת הנודר.
משנת "ארבעת הנדרים" מהווה שער לדיון מרתק בגמרא אודות פן אחר של בעיית האותנטיות בהתחייבויות האדם ובהבעתן. התורה התייחסה לתחום זה כחטיבה משמעותית ביותר בתביעה להתרחקות משקר וזיוף. אין לאדם או לחברה לנקוט במדיניות של "הכל דיבורים", אלא יש לשאת באחריות על הכמות והאיכות בחשבון המילים השוטפות את הנפש פנימה ואת הסביבה הפרטית והחברתית. אך כאמור, פתחה ההלכה פתח מפלט למתחייב בדיבורו מתוך הבנה שבמקרים רבים ההתכוונות של המתחייב אינה כפי תוכן דיבורו, לעיתים במודע ובדרך כלל שלא במודע. רק המאמץ למלא אחר ההתחייבות באופן מעשי, ולאורך זמן, יחשוף לאדם את אמיתות כוונותיו. הדיבור כמשקף את תנועות הנפש מכונן את המעשה, והמעשה מהווה בירור נוקב של הטמון בנפש. נחלקו חכמי ההלכה במשך כל הדורות אודות גבולות מרחב הפעולה שנקבעו לניתוח הפסיכולוגי של החכם הבא להתיר. ככל שהגבולות היו רחבים יותר כך נוצר החשש לדילול ממד ההתחייבות שבדיבור האנושי. מאידך גיסא, החמרה וצמצום בכוח החכמים להתיר עלולים היו ליצור מצב שלמקבלים על עצמם התחייבויות לא תהיה דרך מפלט בשעת הצורך. יסוד עקרוני ביותר מכוון את החכם-הפסיכולוג, הבא "לפתוח פתח" להימלטות הנודר מדיבורו ולחזרתו לאמיתות נפשו, והוא מלמד הרבה על תפיסת ההלכה את השאיפה לקבלת התחייבויות ולהבעתן. עצם התעוררות החרטה אינה מספיקה כבסיס להתרת החכם. החרטה בנקודת זמן מאוחרת יותר בחיי נפשו של המתחייב אינה משנה במאומה את שורש ההתחייבות שהתקבלה בנקודת הזמן המקורית של הבעת הנדר. לא די בכך שהחרטה היא אותנטית בנקודת הזמן שלה; יחד איתה יש להמשיך ולהקפיד על שמירת תוקף ההתחייבות שהאדם קיבל על עצמו מלכתחילה. השמירה הפנימית על תוקף ההתחייבות היא ההכשרה הנחוצה לבניין העצמי של האדם, המעוצב מקבלת כובד הדין הקיומי ואיום האחריות.
הזרימה והמבנה של הסוגיה הראשונה בפרק 'ארבעה נדרים' נקבעו מתוך הדו-משמעות העמוקה הזו. לאורך הסוגיה מובאות פעם אחר פעם דוגמאות של "פתיחת פתח" של חכם שכמו מוביל את מי שהתחייב בדיבורו לברר לעצמו את נקודת הזיוף בדיבורו המקורי. כך היא מגמת פסיקתו של רבא בשם רב נחמן: "הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין (להתיר נדר המובע בשם) א-להי ישראל". יחד עם זאת, הסוגיה טורחת במספר הזדמנויות להביא פסיקה מחמירה ומצמצמת: "אין פותחין בחרטה"; "ואף על גב דפתח רב ינאי ליה (עבורו) – אנן לא פתחינן ליה (אנו לא פותחים עבור הנודר כך), ולא פתחנין בהדא אחרנייתא" (ולא פותחים באלו האחרים שיובאו בהמשך הסוגיה); "אמר רב אסי: אין נזקקין לא-להי ישראל"; "אין פותחין לו בנולד" (באירוע שעדיין לא התרחש). מגמת כל המקרים המעשיים המתועדים לאורך הסוגיה היא חד משמעית: כמה שרק אפשר פותחים את פתח המפלט – עד כדי חשש שחכמים יוכלו לבטל כמעט כל התחייבות שבעולם. גם כאשר לא מוצא החכם "פתח" בבדיקה רגישה של כוונותיו ושל רצונותיו של המתחייב בכדי להביאו אל הכרת הזיוף בדיבורו המקורי, תמיד יוכל לשאול את הנודר: "אם ידעת בזמן שהתחייבת שתצטרך להטריח את בית הדין בכדי להתיר לך את הנדר, היית נודר?"; והרי זהו פתח שמאפשר התרת כל נדר של מי שבא לפני חכם. הדוגמה המפליגה למגמה זו היא זו:
במקרה זה מלמד רבי יוסי את הנודר ששורש הזיוף הוא בעצם הרצון לנדור ולהתחייב. עצם הרצון של הנודר לכוף את רצונה של אשתו הוא הנקודה שבנפש שמתגלה כמזויפת, שהרי אין לה קיום במציאות. בהעמדת הנודר מול הבעיה שבעצם ההתייחסות שנקט כלפי אשתו - לימד רבי יוסי את הנודר גם על זוגיותו וגם על שורש ההתנשאות שבבקשה להפוך תנועה חזקה שברגש להתחייבות מוחלטת. עורך הסוגיה רמז שביסוד הנדר עומד יסוד הכעס. אפיון זה מבאר את המניע של המגמה ההלכתית של הסוגיה, להרחיב את כוח החכם להתיר נדרים. מטרתה לחשוף את שחרור המאוויים האגואיסטיים, שבמקרים רבים הם שמניעים את הדחף ליצור התחייבויות אישיות מוחלטות, ולפעול לבטל תופעה זו. למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
