עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר דן בפרק השני במסכת סנהדרין, העוסק ברשויות השלטון השונות של עם ישראל. מוקד המאמר במתח הקיים בהלכה ובהגות היהודית לדורותיה, בין דמות המלך האבסולוטית, האידיאלית, לבין ריסון סמכויותיו של המלך כך שלא ימלוך בעריצות.



חלום ומציאות במלכות ישראל
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


פרק שני במסכתנו דן ב"הפרדת הרשויות" במשטר הישראלי על פי התורה. בפתיחת המסכת למדנו: "אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין מוציאין (את הצבא על פי פקודת המלך) למלחמת רשות (שאין בה משום כיבוש ארץ ישראל או הגנה על יושביה), אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".

קביעה זו באה לכונן משטר בעל שלושה אגפי שלטון עיקריים: הסנהדרין, הגוף שמפרש את התורה, מחוקק את חוקיה, ובנוסף לכך משמש כמעין בית משפט עליון; המקדש; והסמכות האזרחית המבוטאת בדמותו של המלך. לאור דברי המשנה דלעיל, ניכר כי הסנהדרין היא הגוף העומד בסמכותו מעל שאר אגפי השלטון האחרים.

לאחר דיון קצר על היחס בין הסנהדרין לכהן הגדול, עיקר פרקנו דן ביחס המורכב שלה עם המלך. רוב הדיונים בתלמוד בעניין זה הינם תיאורטיים לחלוטין, היות שהתרחשו על רקע תקופה שבה לא היה קיים שלטון יהודי במלוא המובן. לפני שנתבונן אפוא בדיונים הללו אבקש להעיר הערה.

הניסיון של עם ישראל לשאת באחריות לריבונות פוליטית איננו מזהיר. מיום הכניסה הראשונה של העם לארץ עד תקופתנו, קשה להצביע על הצלחה מיוחדת בכינון שלטון יציב המלכד יחד את כל שבטי ישראל. ספר שופטים, המתאר תקופה בת כ-400 שנה לאחר מיתתו של יהושע, התאפיין בהנהגה לצורך שעה ללא רצף וללא יכולת לאחד את השבטים. רק בימי מלכות שאול, דוד ושלמה הכיר העם בשלטון אחד למען עם אחד, אולם עד מהרה התפרדה החבילה לשתי מלכויות שערכו מעת לעת מלחמות עקובות דם זו נגד זו, עד חורבן מלכות ישראל וגלות יהודה לבבל. מאז ועד לפני שישים ושתיים שנה לא התקיימה ריבונות ישראלית פוליטית ראויה לשמה. אוטונומיות, ככל שהיו, התקיימו תמיד בחסותם של זרים.

והנה אנו עומדים בראשיתו של בית ישראל השלישי ותוהים: מה יש ללמוד מניסיונם של אבותינו ומחכמתם על אודות גינוני שלטון מתוקנים? ובעיקר, מה אפשר להסיק מכך על אודות היחסים המפותלים בין הסמכות התורנית ובין הסמכות האזרחית?

התבוננות בסוגיות "המלך" בפרקנו חושפת מגמות שונות, לעתים סותרות, בכל הקשור לשאלות אלו.

כוחו של מלך

"שתהא אימתו עליך" – ביטוי מפתח זה, המופיע מספר פעמים בפרק, מעמיד כיעד את יצירת המרחק בין העם לבין הנהגתו. המנהיג, בדמותו כ"מלך", זוכה בשררה משמעותית. הוא חייב לשלוט ובשל כך הוא איננו כ"אחד העם". מתוך הכרעה מכוונת הוא "מורם מעם".

המשנה קובעת כי "המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו". בהמשך נדון בהתייחסות של הגמרא לשמועה זו, אך כבר מפשט המשנה ניתן ללמוד עיקרון יסודי בגינוני המשטר - המלך פטור מהליכי משפט המקובלים בכלל החברה. אין פלא אפוא כי בכמה מקומות במקרא המלך מתואר כמי שאחראי על מערכת המשפט. הוא הממנה שופטים ואף מהווה בית דין גבוה לערעורים שבו הוא מכריע על פי דעתו וחכמתו (ראו למשל בסיפור שלמה ושתי הנשים הטוענות לתינוק אחד).

זאת ועוד, כאשר מבקש העם משמואל הנביא "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמואל א, ח ה), הנביא משרטט את "משפט המלך" במונחים קודרים - "ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו" (שם יג-יד), ועוד מעשים של רדייה המתקרבים לעושק ממשי. והנה, בדף כ ע"ב מובאת דעתו של רב יהודה בשם שמואל: "כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו" (רוב מפרשי התלמוד מבינים שמדובר במשפט המלך שבפי שמואל).

אם כן, רצון חכמים היה להקנות למלך סמכויות רחבות כדי לבסס את יכולתו לשלוט, לקבוע מדיניות ברורה ולבצע אותה באופן רציף ולאורך זמן, זאת למרות הסכנות הטמונות בהאצלת סמכויות יתר.

יחד עם זאת, ברור לחכמי התלמוד שבכל הקשור לכוח פוליטי וליכולת השימוש בו, המלך חזק באופן משמעותי מהסנהדרין, והדבר עלול להביא לידי תקלות חמורות. כוחה, מעמדה וסמכותה של הסנהדרין הינם מוסריים בעליל, עניין של הסכמה חברתית ותו לא. לעומת זאת בידי מלך, ובמיוחד מלך עריץ, ישנם כלים כואבים הרבה יותר. הביטוי המובהק לכך הוא סיפור ההתגוששות בין ינאי המלך לשמעון בן שטח לאחר שעבדו של המלך הואשם ברצח והמלך הוזמן יחד עם עבדו לסנהדרין. בשעה שהחכם, נשיא הסנהדרין, פקד על ינאי לעמוד ככל אדם לפני הדיינים, אמר המלך: "לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה (שמעון בן שטח) לימינו – כבשו (חכמי הסנהדרין) פניהם בקרקע; נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם – מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן לא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו" (דף יט).

על פי מסורת זו, הפרדת הרשויות שנפסקה במשנה לא נקבעה כדי להעמיד את המלך כמורם מעם אלא מתוך חשש ממציאות פוליטית שבה חכמים נתונים באימת יתר מהשלטון, מסמכותו, מכוחו ומהשפעתו. גם ללא משטר מלכותי, לשלטון כלים מכלים שונים להשפיע על הרצונות האיתנים ביותר ואף להכריע אותם במשרות, בתקציבים ובקרבה למי שקובע מדיניות.

המשטר הרצוי

בהקשר זה התפתחה מחלוקת יסודית ששורשיה עוד בימי קדם ביחס לשאלה האם המלכות היא אידיאל או מעין קללה. מחד, קבע רבי נחמיה שדברי שמואל הנביא ב"משפט המלך" נאמרו כדי להפחיד את העם, שמא יתחרטו ולא ירצו מלך כלל. מי שייצג את העמדה הזו באופן חד ביותר היה החכם הספרדי דון יצחק אברבנאל, שבמחצית השנייה של המאה ה-15 בילה את רוב ימיו כיועץ למלכי ספרד ופורטוגל, ואף סבל משבטם כשגורש יחד עם כל היהודים מארצם. אברבנאל הכיר מקרוב את גינוני השלטון, ומתוך ניסיונו הרב כתב בפירושו לחומש על סלידתו ממשטר המלכים.

לטענתו דווקא תקופת השופטים יכולה להוות מודל לשלטון ישראלי. בבסיס גישתו ישנם יסודות מובהקים של חשיבה פוליטית דמוקרטית: "כבר חשבו הפילוסופים... שהמלכות יגזור (לטובת החברה) שלושה דברים: הראשון, האחדות והעדר השיתוף, והשני ההתמדה (היציבות בשלטון) והעדר החילוף, והשלישי היכולת (הסמכות) המוחלטת".

כנגד חשיבה זו, שהייתה המקובלת בסביבתו האירופית, טען אברבנאל ששיטה טובה יותר תהיה זו של "מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת... תהיה הנהגותיה משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה. ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים... (ותהיה) יכולתם מוגבל ומסודר... (שהרי) הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, (ועוד – וזה העיקר!) שיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר (משלי טז) 'חמת מלך מלאכי מוות'. ... ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם" (פירושו לדברים יז, יד). לדבריו, אין צורך להסתמך על היגיון ומחשבה ישרה. יש להתבונן בהצלחתם של המשטרים המבוססים על עקרונות אלו להוביל מדיניות וכלכלה בינלאומית; הם המודלים לשלטון יהודי - לא מלכי ספרד ופורטוגל.

מול תפיסה זו, שביקשה להפיק לקחים מהניסיון המר עם מלכים לדורותיהם, קבע רבי יהודה עמדה אחרת. במשנה ובברייתות המובאות בפרקנו רבי יהודה מרחיב באופן עקבי את סמכויותיו האישיות של המלך, כך שיוכל להכריע על פי שיקולים הנוגעים לצורך הציבור גם כנגד נורמה שנקבעה בהלכה. לדעתו, המלך חייב לעתים לפרוץ גדרות כדי לממש יעד ציבורי או מדיני, ובעצם כדי להנהיג. לא בכדי, כאשר נתבקש רבי יהודה לבסס את שיטתו ולגלות את מקור שמועתו הוא פנה לדוד המלך.

והנה הבעיה ביסוד הפנטסיה על אודות מלך בישראל, ובעצם על אודות המציאות הפלאית של ריבונות יהודית כיום. מה יקבע את דרכנו הפוליטית הלאומית – החלום או המציאות? האידיאל המתגלם בדמותו המפליאה של דוד, שגם בנפילותיו ובחולשותיו הוא מתגלה כאדם מלא רגישות, כוח פנימי, התקשרות לחבריו וביטחון בה', כבעל תשובה מעומק הלב (וגם משורר ורקדן) – או המציאות הנוקשה ולעתים האכזרית של מנהיגים בשר ודם – על גינוניהם, שאיפותיהם ורצונותיהם, המקפחים לא פעם את אותה דעת רחבה שאברבנאל כל כך חפץ לראות כבסיס לשלטון.

דמותו של משיח

מי שהאדיר את דרכו של רבי יהודה וביסס את "משפט המלך" כנורמה היה הרמב"ם. הוא זה שהביא להלכה גם את אותה שמועה המובאת בעקבות שיטת רבי יהודה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". זהו החלום היהודי במלואו, חלומו של דוד שאנו נושאים בתוכנו, וזוהי משמעותו.

בעצמיות שבה בירך ה' את עולמו קיימת יכולת לחוש את הקיום ללא בורא עולם. העמלקיות היא עצם השאיפה לקיום בלי שררה של הבורא, ופחדה הגדול הוא שבזכות שלטון ריבוני ישראלי הבא לשקף שררה זו בעולם, שאיפה זו תיעלם ותימחק. על כן, העמלקיות מתעוררת כאשר עם ישראל חוזר לארצו. מנגד, על מלכות ישראל מוטלת חובה כחלק מעצם הקמתה והתבססותה לכרות משהו מהעמלקיות. מתוך כך מלחמות דוד ושאול בעמלקים והניצחון על המן ובני בריתו היוו בסיס לבניין המקדש, בראשונה ובשנייה, והדבר נתן לבאי העולם לראות בגלוי שה' הוא אכן המלך ושורש החיות. כאשר נזכה לשלטון ישראלי שמסוגל ומוכן לא להיבנות מתוך הסתמכות על אינטרסים של עמים אחרים, תהיה מוטלת עלינו חובה זו; נכרות גם אנו משהו מהעמלקיות שבעולם ונבנה את המקדש השלישי – כביטוי למקדש החיים.

ומה בין חלומו של דוד - ושל הרמב"ם - למציאות חיינו? באופן עקבי הרמב"ם הוא גם מי שהבליט את יסוד ה"מלך" כאישיות היסטורית בתארו את הגאולה, את ימות המשיח. על בסיס דבריו נקבע בשלושה עשר יסודות האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא". אלא שבספרי הנביאים שבהם נמצאים התיאורים של אחרית הימים יש למצוא נביאים כישעיהו (לדוגמה פרקים ט ו-יא) וכמיכה (פרק ה), שהדגישו את תפקידו של אדם, בן ישי; ויש למצוא נביאים אחרים כהושע וירמיהו, שתיארו מציאות אנושית ואמונית חיונית ללא כל אזכור של דמות מפליאה שכזו.

זוהי העדות האישית שלי - אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, מלך המשיח. אני מאמין שהוא יהיה מלך ברוח דברי אברבנאל. כאשר יבוא, האם יכריע את כל המחלוקות שבינינו על ידי קביעת אמת אחת, הלכה אחת לכולם? הרי מברכות אבינו יעקב עד עצם היום הזה עם ישראל הנו פרצוף אחד בעל פנים רבות – שבטים, מחנות, דעות, בתים, מסורות, דרכים רבות אל ה'. אני מאמין שגדלותו של אותו אדם, בשר ודם, תהיה בכך שיאיר את הדרך כיצד להפריד את המוץ מהתבן. אז נקשיב ונפנים את כל הקולות, את כל הדעות שיש בהן שברי אמת. אלה ייקלטו בנשמותינו השונות והסגוליות, כדי שכל אחד יוכל לכונן בעצמיותו משהו יותר שלם – לא משהו שלם, אלא משהו יותר שלם.

חלומי על אודות בן ישי הוא חלומו של דון יצחק אברבנאל - שיבוא ויפתור את המתח העמוק שבין אידיאל למציאות; אותו מתח המעצב את פרקנו.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.

ביבליוגרפיה:
כותר: חלום ומציאות במלכות ישראל
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: כ' אדר תש"ע
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' של מוסף שבת בעיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית