עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב


תקציר
מאמר זה דן במגמתו החינוכית של ספר דברים, במוצאה ובתכליתה,  באמצעות עיון בשני שורשים בעלי אוריינטציה חינוכית – למ"ד ויר"ה .



תפיסת החינוך בספר דברים: עיון בשורשים למ"ד ויר"ה
מחבר: דוד כהן-צמח


על מגמתו החינוכית של ספר דברים (= ס"ד) דובר לא מעט.1 עיון בשני שורשים בעלי אוריינטציה חינוכית – למ"ד ויר"ה – עשוי לסייע בידינו לעמוד על טיבה, מוצאה ותכליתה של גישה חינוכית זו.

א. השורש למ"ד

מבחינה לשונית השורש למ"ד הוא הסממן החינוכי המובהק ביותר של ס"ד. ראשית, יש לציין, כי אין הוא נזכר כלל בארבעת ספרי התורה הראשונים. לעומת זאת תפוצתו בס"ד רבה. מתוך כ-90 היקרויותיו במקרא, הוא מופיע בס"ד 17 פעמים, בתהלים 27 פעמים (מתוכם 13 פעמים במזמור קיט), בירמיה 14 פעמים ובישעיה 13 פעמים (7 פעמים בדברי בן אמוץ ו-6 פעמים בדברי הנביא המנחם) ועוד פעמים בודדות בספרים נוספים. מכאן שבאופן יחסי מופיע השורש למ"ד בס"ד יותר מבכל ספר אחר במקרא; היחס שבין המספר הכולל של היקרויותיו ובין מספר פרקי הספר הוא 2:1, היקרות אחת על כל שני פרקים מפרקי הספר.

שנית, אין להתעלם ממשמעותו המקובלת של שורש זה מתקופת המקרא ועד ימינו. הקשר של שורש זה לעולם החינוך איננו טעון הוכחה.2

אנו נבחן בהמשך בפרוטרוט את תפוצת בס"ד ואת ריכוזיו של השורש, אך בעיקר ננסה לעמוד על מוצאו ושל משמעותו הראשונית ונסיק את המסקנות המתבקשות. אולם קודם לכן ראוי להעיר כי ריכוזו הגבוה במזמור קיט עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על אופיו של מזמור זה. כידוע, מזמור קיט נחשב למזמור לימודי, דידקטי. מבחינה זו קיימת קרבה בין רוח המזמור לבין רוחו של ס"ד.3 אשר לשכיחות הופעותיו בספר ירמיה – יתכן שבחלק מההיקרויות ההסבר נעוץ בקרבה בין ספר ירמיה לס"ד ולעריכתו הדויטרונומיסטית של ספר ירמיה. נקודה מעניינת היא מיעוטן היחסי של הופעותיו של שורש למ"ד בספרות החכמה (בעוד שהיקרויותיו של השורש יס"ר רבות הן בספרות החכמה). דומה לפיכך כי הטענה שרקע צמיחת הספר הוא בעולם החכמים והחכמה אף כי היא טענה הגיונית, היא איננה מספקת ושלמה ויש מקום לחדד את הדברים.4

תפוצת השורש למ"ד בס"ד היא כדלקמן: פרק ד 1, 5, 10 (פעמיים), 14; פרק ה 1, 28; פרקים ו 1; יא 19; יד 23; יז 19; יח 9; כ 18; פרק לא 12, 13, 19, 22. בס"ד משמש השורש למ"ד בשני בניינים: קל (7 פעמים) ופיעל (10 פעמים), כלומר הוא מציין הן את עמדת הלומד והן את עמדת המלמד. בבניין קל משמש למ"ד על פי רוב בסמוך לביטויים "ליראת אותי", "ליראה את ה'", "יראו את ה'" (ד 10, יד 23, יז 19, לא 12, 13) כלומר הוא מבטא לימוד של יראת ה'. וזו כמובן מטלה המוטלת על העם. בבניין פיעל בא השורש למ"ד בדרך כלל בסמוך לצירוף "חוקים ומשפטים", "המצוה החוקים והמשפטים" (ד 1, 5, 14; ה 28, ו 1) או אל "דברי ה'" (יא 19-18) שמן הסתם רומזים אף הם לחוקים (השווה ו 6 כהמשך ל-ו 1).5 וכן הוא מופיע פעמיים בפרק לא בצירוף המושא "השירה הזאת" (פס' 19, 22). בכל אלה נקשר הצירוף "ללמד חוקים ומשפטים / דברי ה' / שירה" אל משה וזהו ביטוי למהות תפקידו של משה כלפי העם.6

נמצא שהשורש למ"ד בס"ד מציין, על סמך רוב היקרויותיו, שתפקידו של משה ללמד חוקים ומשפטים ותפקיד העם ללמוד יראת ה'. מכאן שהתורה שמשה מלמד אין תכליתה אלא להנחיל את יראת ה' לעם. לימוד התורה הוא האמצעי להשגת יראת ה', שהיא הערך החינוכי העליון של ס"ד.7

נשאלת השאלה: מהי משמעותה המעשית של "יראת ה'"? והתשובה על כך נמסרת במפורש בס"ד: שמירת החוקים והמשפטים שציווה ה' (יז 19; לא 13-12 ועוד).8

לפנינו שיטה חינוכית בעלת מגמה תכליתית-מעשית מובהקת: לימוד לצורך עשייה. אין ללימוד ערך בפני עצמו אלא רק בהיותו אמצעי לעשייה הנובעת ממנו. זו השיטה שחז"ל העלוה על נס ברבות הימים. וזהו הצעד הראשון לקראת יצירת עולם של הלכה מעשית (וראה עוד להלן בדיון על יר"ה). עוד יש לציין שלאורך ס"ד משה הוא המלמד את העם ולא ה'. ה' השמיע את עשרת הדברות במעמד חד פעמי. ולאחר מכן העניק למשה את הידע ואת הסמכות ללמד את העם (ה' 28: "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל-המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם...") ומשה אכן פועל בהתאם להנחייה זו (ו 1 ואילך). הווי אומר, ה' משמש מורה למשה ומשה משמש מורה לישראל.9 פעולתו זו של משה היא בעצם פרשנות של דברי ה'. מכאן שעיקרו של ס"ד סובב על פעילות אנושית, שאנו יכולים להגדירה כפעילות חינוכית, שבה אדם מלמד אדם. זה מעשה ארצי, גשמי, טבעי ולא מטאפיסי.10 זו תמצית העשייה החינוכית של ס"ד. בעשייה זו משמש משה מודל לחיקוי; הוא מדגים את פעולתו של המורה האידיאלי, המורה המתרגם עקרונות יסוד מופשטים לדרישות מעשיות. לא בכדי פותח משה את נאום החוקים בהיגד: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות..." (ד 1) – כבר בפעם הראשונה שנזכר השורש למ"ד בא לצידו השורש עש"ה. ואמנם בפרקים א-ג איננו מוצאים כל דרישות מעשיות מן העם, אלא רק סקירה היסטורית. אך עם תחילת "הלימוד" בדרך ה' מתחילה מיד הדרישה לעשייה. הוא הדין בסיומו של הספר: לאחר דברי הסיכום (לב 47-45) המתייחסים לתורה ולחוקיה, שב הספר אל הסקירה ההיסטורית ואיננו תובע עוד לעשות דבר.11

מעניין שהצירוף "למד חק" מופיע במקרא רק בס"ד, בתהלים קיט (שמונה פעמים) ובעזרא ז 10. כך עולה הזיקה בין פעילותו הדתית-חינוכית של משה לזו של עזרא. וכמו כן מובלטת כאן הזיקה בין ס"ד לבין מזמור התורה המובהק הנחשב למזמור מאוחר.12 בהקשר זה ראוי אף לציין שהצורה "חקים" בנטיותיה שכיחה בס"ד, באופן יחסי, יותר מבכל ספר מקראי אחר.13

אשר להוראתו הבסיסית של השורש למ"ד, מציינים המילונים המקראיים את המשמעות הרווחת והמובנת מאליה של אימון. הכשרה ולימוד (בניין קחל משקף כאמור את עמדתו של הלומד ואילו בניין פיעל את עמדת המורה, המלמד). נרדפיו של שורש זה הם שמ"ע, יד"ע, בי"ן14 הראויים לדיון נפרד.

מעבר לעובדות בסיסיות אלו ראוי להדגיש כאן את הקשר שבין השורש למ"ד ובין צורת האות למ"ד בכתב העברי הקדום. צורתה הגראפית של אות זו ככל הנראה כצורת מקל או שבט ששימש בידי המורה לצורכי ההוראה ולצורכי הלקאה או כצורת מלמד הבקר. אף השם "מלמד" מכוון לכלי דומה ששימש בידי החקלאי לצורך דרבון הבהמה אילופה והכוונתה בדרך.15

פרטים אלה חשובים להבנת מוצא השורש למ"ד ורומזים לסוגיית השימוש בעזרים וכלים שונים שתפקידיהם הן להורות על כיוון או על חפץ והן להכות, להצליף, לייסר ועל ידי כך להדריך, ללמד לקח ולהורות. ואמנם יש הטוענים שנרדפו של השורש למ"ד הוא יס"ר.16 מלמד הבקר הנזכר בשופ' ג 31 הוסב והיה לכלי מלחמה בידיו של שמגר בן ענת במלחמתו בפלשתים. הסבת תפקיד זו מלמדת אל נכון על הפוטנציאל המיליטנטי שהיה טמון בכלי זה ועל דרכי השימוש בו. מלמד הבקר היה למעשה מוט עץ, אך הוא כלל גם חלק שנקרא "דרבן".17 הדרבן שהיה עשוי מתכת, אף הוא עשוי היה להפוך לכלי קרב לעת מצוא (שמ"א יג 22-19). שורש המילה דרבן (דר"ב) משמעו בערבית לאמן, להדריך וגם לחדור, וכן להכות ולייסר (ומכאן בעברית של ימינו הפועל "לדרבן").18

והנה, זיקה קיימת במקרא בין אילוף בעלי חיים והשימוש בהם בתחום החקלאות לבין מושגים מעולם החינוך האנושי: הדוגמאות הבאות רומזות להקבלה בין שני תחומים אלה: הושע י 11: "ואפרים עגלה מלמדה אהבתי לדוש ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים יחרוש יהודה ישדד לו יעקב"; ירמיה לא 18 (17): "שמע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד השבני ואשובה כי אתה ה' אלהי". השורש למ"ד בהקשרים אלה מבטא היטב אילוף, חינוך ותרגול הן של בעלי חיים והן של אדם.19 יתרה מזאת, בשני ההקשרים מופיע גם השורש יס"ר על הקונוטציה המשתמעת ממנו (ירמ' לא 18, הושע י 10).20 וכן מופיעים השורשים יר"ה (הושע י 12: "ויורה צדק" – ראה להלן הדיון על יר"ה) ויד"ע במובן של עינוי, השפלה ולימוד לקח והשפלה (ירמ' לא 19: "ואחרי הודעי ספקתי על ירך).21 ואף אזכורי מלחמה (הושע י 9, 14, ירמ' לא 16-15). מסיומו של ספר קהלת ניתן לקבל חיזוק לתפיסת עולם המושגים המיליטנטי הכרוך בהוראה ובחינוך. נאמר על קהלת שהיה חכם ו"למד דעת את העם" (יב 9) ולאחר מכן נאמר "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים וגו'" (פס' 11). נמצא שבדברי החכם המלמד יש גם יסורים כמו יסורים הנובעים מדקירת "דרבנות ומשמרות נטועים".22 צירוף השורש למ"ד אל דרבן רומז היטב לפעילותו של המורה. ויש לשים לב גם לשמות חכם, דעת, משל, ולפעמים אזן, חק"ר, כת"ב המופיעים בהקשר זה. לפנינו מושגים מעולמם של המורים והסופרים שעשויים לשפוך אור אף על הפעילות החינוכית המתוארת והנרמזת בס"ד. יש לתת את הדעת לכך ש"דרבן" מצוי פעמיים במקרא. בהיקרות הראשונה (שמ"א יג 21) בקשר לחריש ולמלחמה ובהיקרות השנייה (קהלת יב 11) בקשר להוראה ולחכמים.

השורש למ"ד משקף ביסודו, כאמור, עולם מושגים מיליטנטי ובמקרא הוא קשור כמה וכמה פעמים למושג "מלחמה" ולמושגים קרובים. הצירוף "למד מלחמה / קרב" מצוי בכתובים הבאים:

  1. שופ' ג 2: "ללמדם מלחמה?
  2. שמ"ב כב 35 (תה' יח 35): "מלמד ידי למלחמה"
  3. יש' ב 4: "ולא ילמדו עוד מלחמה" ומקבילתו במיכה ד 3: "ולא ילמדון עוד מלחמה"
  4. תה' קמד 1: "המלמד ידי לקרב"
  5. שה"ש ג 8: "אחזי חרב מלמדי מלחמה"
  6. דה"א ה 18: "נשאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה"

על אלה יש להוסיף את שמ"ב א 18: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" ואולי גם את ירמ' ט 19: "ולמדנה בנתיכם נהי" – ביטוי הרומז לתוצאות המלחמה (השווה שמ"ב א 17 בהקשרו) ויחז' יט 3, 5 בהקשריהם ותהלים ס 1 בהקשרו. נמצא שהשורש למ"ד נטוע היטב בעולם מושגי המלחמה במקרא.23

לעניות דעתי, ממצאים אלה הינם ביטוי אותנטי לתהליך ההיסטורי-הריאלי של היווצרות מושגי החינוך; ראשיתם של מושגי החינוך בעולם החקלאות ובעולם הלחימה, שהם התחומים הבסיסיים ביותר בהם עסק האדם הקדמון, שהחל להתיישב ולפתח תרבות ראשונית.24 הסמל המובהק הן של החקלאות והן של המלחמה הוא המקל, השבט, המוט, המטה ודומיהם או המלמד והמחוקק.25

ברבות הימים, הופך "המלמד" לשרביט ההדרכה של המורה, וה"מחוקק" נעשה לקולמוס של הסופר הכותב את התורה.26

תפנית זו מקבלת ביטוי ספרותי בימים בהם החל ס"ד להתגבש, ימי חזקיהו-יאשיהו. השינוי כרוך בהתעצמות האימפריה האשורית (מאות 7-8 לפנה"ס). בימים אלה מתגבשת ביהודה תנועה אנטי-אשורית המתנגדת הן לתרבות ולדת האשורית והן להויי ולאופי המיליטנטי של מעצמה זו. ההתנגדות לדת ולתרבות האלילית באה לידי ביטוי בס"ד פעמיים תוך צירוף מילת השלילה "לא" אל השורש למ"ד: "לא תלמד לעשות כתעבת הגויים ההם" (יח 9); למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר אשו לאלהיהם..." (כ 18) – אלה הן התועבות הפולחניות הנרמזות בספר מלכים בקשר לחדירת אשור לתחומי ישראל ויהודה (מל"ב טז 3 ואילך; כא 7-1; כג 12-4).27 שני הכתובים הללו מנוסחים בלשון שלילה ("לא תלמד; לא ילמדו"). ובנוסף להם מצויים עוד שני כתובים בקובץ החוקים הנוקטים לשון למ"ד, אך הם מנוסחים בלשון חיוב:

"...למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים" (יד 23); "למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם". דומה ששני הכתובים הללו מביעים עמדה מנוגדת בתכנית לשני הכתובים הקודמים; שני הראשונים מתנגדים התנגדות נחרצת ללימוד התרבות האלילית (שים לב במיוחד ללשון התכלית: למען אשר לא ילמדו אתכם וגו'" כ 18) ושני האחרונים מדרבנים ללמוד יראת ה' ולשמור את חוקי ה' (שים לב ללשון התכלית: "למען תלמד... למען ילמד..."). והנה מעניין הדבר, שבמקביל להשפעות הזרות הללו, מתחילה להתפשט בישראל באותם ימים (מאת שמינית לפנה"ס) גם ידיעת קרוא וכתוב וזו ראשית ההיסטוריוגרפיה המקראית.28 נמצא שהמיליטנטיות של ס"ד ניצבת בהתרסה כנגד המיליטנטיות האשורית, ההתנגדות לאופי המיליטנטי של אשור בא לידי ביטוי נוקב בנבואת ישעיה על אחרית הימים (פרק ב וכן בטקסט המקביל במיכה ד). ישעיה הפועל ממש באותה תקופה צופה לעתיד ומייחל ליום שבו יחדל הכוח להיות הגורם המוביל בחברה. "...וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ב 4).

ברישא נרמזים אנו על הפעולה המקובלת בעתות קרב להסב כלי חקלאות לכלי מלחמה (כנאמר לעיל על המלמד והדורבן – וראה גם יואל ד 10) ובסיפא – על האידאל של קץ המלחמות. יש לתת את הדעת להנגדה העולה מפסוקים אלה: מחד "וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (פס' 3) ומאידך "ולא ילמדו עוד מלחמה" (פס' 4) הווי אומר: התקווה היא ליום בו לא ילמדו מלחמה, אלא ילמדו תורה. (וראה עוד על יר"ה להלן). הנביא ישעיה וס"ד נותנים ביטוי לימים בהם החל תהליך חינוכי שיעודו העברת מרכז הכובד מלימוד המלחמה אל לימוד התורה וחוקיה.29 ובאופן פיגורטיבי; מן המלמד אל שרביט המלמד.

לנוכח הדברים הללו מוארת באור חדש, טענתו של הרן כי בס"ד טבועה שאיפה מיליטנטית להשפיע על הציבור וכי חוזרות בספר תביעות אל כל ישראל שיכירו את הכתוב בספר, ילמדו וישננו אותו בכל עת.30

ב. השורש יר"ה

לשורש יר"ה במקרא כמה הוראות ואפשר שיסוד הוראות אלה בהתפלגות שורש אחד לתחומים שונים, או בהתרחבות שורש אחד לכמה עניינים. המילונים המקראיים מבחינים בין פעלים שונים המסומנים ע"י האותיות יר"ה: ואלה כמה מהוראותיהם השכיחות:

1. להשליך, להטיל, לירות;
2. להתיז מים, לפזר מים, להשקות;
3. לסמן באצבעות (להצביע על) ומכאן: להורות, ללמד (מופיע בבניין הפעיל בלבד).

יש לציין שאין תמימות דעים בין הבלשנים והמילונאים בסוגייה זו. שאלה אחרת הקשורה לבעייה זו היא מאיזו הוראה מן ההוראות של הפועל יר"ה נגזרת המילה "תורה" ושמא הפועל יר"ה נגזר משם העצם "תורה".31 איננו מתיימרים, כמובן, להכריע בסוגייה זו אך נביע את דעתנו על סמך הנתונים שבידינו ועל סמך הצטברות הראיות מניתוח השורש למ"ד ושורשים קרובים.

בס"ד מופיע פועל זה במשמעות להורות, ללמד פעמים ספורות ועל סמך הצטברות הראיות מניתוח השורש ללמד פעמים ספורות ואין ספר באשר לכוונה המשתמעת באותם הקשרים הכתובים בהם הוא מופיע הם:

יז 10: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"
יז 11: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה..."
כד 8: "...ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות"
לג 10: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל..."32

יש לתת את הדעה על כך שבכל ארבעת הכתובים מופיע הפועל יר"ה בבניין הפעיל, גוף שלישי רבים, עתיד. ובכל המקרים הפועל מתייחס אל הכוהנים ואל תפקידם במערכת השיפוט וההוראה.33 בשני מקרים (יז 11, לג 10) הם מופקדים על "התורה" "והמשפט" אשר מופיעים בהקבלה זה לזה. ובשני המקרים האחרים (יז 10, כד 8) הם מופקדים באופן כללי על כל דבר: ככל אשר יורוך/יורו אתכם. כאמור, רק בבניין הפעיל של שורש זה מתקבלת המשמעות ללמד, להורות.34

בניגוד לתפוצה המועטה יחסית של הפועל, הרי שם העצם "תורה" בא בס"ד 22 פעמים בכתובים הבאים: א 5; ד 8, 44; יז 11, 18, 19; כז 3, 8, 26; כח 58, 61; כט 20, 28; ל 10; לא 9, 11, 12, 24, 26; לב 46; לג 4, 10. ברוב המכריע של כתובים אלה נזכר הצירוף "התורה הזאת" או: בכמה מקרים "ספר התורה הזה". הכינוי הרומז (הזאת, הזה) בא להדגיש שהכוונה היא לס"ד עצמו.35 רק ביז 11, לג 4, 10 נזכרת המילה "תורה" ללא הכינוי הרומז אלא בצורות תורה, התורה, תורתך.

השורש יר"ה אף הוא – כמו השורש למ"ד – בחלק ניכר ממופעיו במקרא, קשור לעולם מושגים מיליטנטי. וכך אפשר לציין למשל את הכתובים שעניינם יריית חיצים (שמ"א כ 20, 36, 37; מל"ב יג 17; יש' לז 33 = מל"ב יט 32; תה' יא 2 ועוד) או יריית אבנים (שמ' יט 13) או ביטוי ציורי לפעולה אלימה במסגרת מלחמתית (שמ' טו 4. שים לב להיגד הסמוך: "ה' איש מלחמה"). כפי שניתן לראות כלי המלחמה המובהק המשמש ליריה הוא כמובן החץ. החץ הוא ל מעשה מקל ובדומה למלמד הבקר אף הוא היה מורכב ממקל המחובר לראש מתכת חד.36 ואולם בניגוד לכלי המלחמה האחרים נועד לחץ בעידן העתיק גם תפקיד של מגילוי עתידות, חשיפת סודות ובקשת עצה להתנהגות נכונה. כך עולה בבירור מן המבחן שעורך יהונתן עם נערו (שמ"א כ 42-18)37 וכן ממעשי אלישע ויואש (מל"ב יג 19-14). התייחסות אל החץ והמקל כאל אבזרים מאנטיים עולה גם מדברי הנביאים. הושע קובל: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (ד 12).38 ויחזקאל מתאר את מלך בבל עומד על אם הדרך "בראש שני הדרכים" ומתלבט לאן לפנות: "...לקם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד" (כא 26) ואם כן יריית החץ נועדה גם לחיפוש דרך.

כידוע, לכהנים בישראל פנו גם בשאילה ובבקשת הדרכה (במ' כז 21)1 שמ"א ל 8-7 ועוד). אף בס"ד משמשים הכהנים לצורך דומה, אלא שכאן אין כל שימוש במאנטיקה אינסטרומנטלית ובמקום זאת ניצבת התורה: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה..., (יז 11 והשווה לג 10). מכאן שהתורה משמשת בידי הכהנים תחליף רוחני – אינטלקטואלי לשימוש המאנטי בכלים שונים כולל בחצים. אף כאן נודעת מגמת ס"ד להציע חלופה לעולם המושגים האלילי המיוסד על מאגיה. התורה היא התחליף למעשי הקוסמים והמכשפים למיניהם (השווה דב' יח 9 ואילך). לימוד התורה והוראת התורה ניצבים בהתרסה נוכח "תועבת הגוים", היינו עולם אלילי מיליטנטי השטוף בקרבנות אדם ובמעשי כישוף (דב' יח 10-9). השימוש במילה "תורה" בכתובים הללו (דב' יז 11-10, כד 8, לג 10) כוונתו אכן ל"תורה" כללית, אוסף של כללים, ידיעות ועקרונות שהיו בידי הכהנים ועל פיהם הם פסקו בדין. לפיכך איננו מוצאים כאן את הצירוף "התורה הזאת" המציינת, כאמור, את ס"ד ואת חוקיו בלבד.

מכאן להגדרת "תורה". על סמך הנתונים הללו ניתן להגדיר תורה כהוראה, וליתר דיוק הוראת דרך, כלומר: הכוונה והתוויית דרך.39 "התורה" איננה אלא מורה דרך לעם. הכתוב מיש' ב 4-2 שנזכר קודם (ראה למ"ד) קשור קשר הדוק אל דב' יז 11-8. הקשר מתבטא בהקבלה של שלושת הביטויים: דבר, שפ"ט, תורה. שילוש זה קיים במקרא רק בשני מקומות אלה. באמרו "תורה" מתכוון ישעיהו, כמו בדב' יז 11-8. להדרכה כללית ולא לספר מסויים של חוקים.40 ישעיהו מצרף כאן גם את מושג הדרך: "וירנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".

כדי להוכיח שהמושג "דרך" הוא מושג חיוני להבנת רעיון "התורה" בס"ד נצביע בקצרה על כמה מן הכתובים בספר. בפרקי הסקירה ההיסטורית שבפתיחת הספר (א-ג) מתוארת הליכת העם בדרך במדבר תחת השגחתו של ה' (א 33-30: שים לב לריכוז המילה "דרך"). גם בפרקי החוק נזכר המסע במדבר תוך ציון "הדרך" בדרך בצאתכם ממצרים" (כג 5, כד 9, כה 17, 18). "הדרך" ממצרים לכנען נרשמה בזכרון ההיסטורי כחלק מתהליך חשוב בתולדות העם. ההליכה בדרך הפיסית הזאת מתורגמת בקובץ חוקי ס"ד להליכה בדרך רוחנית.41 כפי שציין הכותב את ההליכה במדבר "בכל הדרך אשר הלכתם..." (א 31) כך הוא מציין את דרישתו מן העם לעתיד "בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו" (ה 30). וכפי שהזכיר את התחייבות העם לסיחון: "בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאול" (ב 27) כך הוא תובע מן העם לעתיד "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז 11: והכוונה כאן היא לתורה) וכן: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (יז 20) וכן בפרק ח 6-1: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך... במדבר" (פס' 2 – הדרך הפיסית) ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו (פס' 6: הדרך הדתית-רוחנית)".42 וינפלד ציין זה מכבר כי הביטויים "הלך אחרי ה'" ו"הלך בדרכי ה'" הם ביטויים דויטרונומיסטיים43 ויש לציין שביטויים אלה מקבלים את מלוא משמעותם ועומקם מעצם ההשוואה להליכה אחרי ה' במדבר (השווה ירמ' ב 2).44

מסקנה: ההליכה במדבר משמשת כהכנה וכהכשרה להליכת ישראל בדרכי ה'. כפי שהעם הלך אחר ה' במדבר כך עליו ללכת אחרי ה' בארץ. כך הופכת ההליכה הפיסית להליכה דתית רוחנית הכוללת את שמירת התורה וכך הופכת לימים ההליכה להלכה.45 ס"ד מכין את הקרקע למעבר מעולם של תורה הכוללת "חוקים ומשפטים" לעולם של הלכה. כאמור הביטוי הרווח בס"ד הוא "התורה הזאת" (היינו ס"ד) ולא סתם "תורה". מכאן שס"ד טוען שהתורה למעשה היא "התורה הזאת". והיינו חוקי ס"ד הם התורה האמיתית והמחייבת ובכך הוא מציע תחליף כוללני ומקיף לחוקים אחרים שקדמו לו; לא עוד "תורה" סתם אלא "התורה הזאת".46

שפת ס"ד הוגדרה בצדק ב"שפה אינטלקטואלית".47 לאור הנאמר לעיל, ראוי אולי להגדיר את גישתו החינוכית של ס"ד כ"אינטלקטואלית מיליטנטית".

הערות שוליים:

  1. נזכיר לדוגמה את הפרק שייחד מ' ויינפלד בספרו. ראה, M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, Oxford, 1972, pp. 298-306. (להלן: DDS).
  2. ראה, M. Weinfeld, Deuteronomy, 1-11, Anchor Bible, NY 1991, p. 200 (להלן: DAB) וכן ויינפלד DDS (הערה 1 לעיל), עמ' 189. ויינפלד סבור שלמ"ד משקף את האידיאולוגיה החינוכית של הספר, שיסודה בסופרים שהיו גם מורים לאומיים ומחנכים. לדעתו (DDS, עמ' 303 הערה 3) מובנו המקורי של למ"ד היה לחנך. על משמעיו השונים של השורש ראה בהמשך הדיון.
  3. ראה, א' הורביץ, שקיעי חכמה בספר תהלים, עיוני לשון וסגנון, ירושלים תשנ"א, עמ' 100 ואילך (בעיקר עמ' 119-116, 123); in: G. J. Botterweck, H. למד, A. S. Kapelrud, Ringgren, H. J. Farby (eds.), Theological Dictionary of the Old Testament, vol.1-8, Michigan-Cambridgem 1984, vol. +8, p. 7
  4. ראה ויינפלד, DDS (הערה 1 לעיל), עמ' 352; R. E. Clements, The Book of Deuteronomy, The New Interpreters Bible (NIB), Nashville, 1998, p. 275. השורש יס"ר שכיח מאוד בספר ירמיה ויותר מכך בספרות החכמה, בעיקר במשלי, על זיקת שורש זה לחינוך ראה למשל, ויינפלד DAB (הערה 2 לעיל), עמ' 340, 390. על מונחי חכמה וחינוך ראה, נ' שצ'ופק, עולם התנ"ך – משלי, תל אביב 1996, עמ' 20-14. על בית היוצר של ספרות החכמה, ראה שם עמ' 27-26.
  5. והשווה ויינפלד, עשרת הדברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, ת"א 2001, עמ' 136-135.
  6. למ"ד בבניין פיעל אינו קשור אף פעם לה'. ראה J. P. Sonnet, The Book Within the Book, Writing in Deuteronomy, (=Biblical Interpretation 14) Leiden, N.Y. Koeln, 1997,p. 37
  7. עיין Sonnet (הערה 6 לעיל), עמ' 145-143.
  8. Kapelrud (הערה 3 לעיל), עמ' 6; השווה י' ברוידא, הנאום בספר דברים, סגנונו ואמצעיו הרטוריים (עבודת דוקטור), ת"א תשל"ג, עמ' 80, 85.
  9. J. Kaster, "Education, OT", in: Interpreter's Dicftionary of the Bible, (eds. G.A. Buttrick, E. S. Bucke). N. Y., Nashville, 1962, vol. 2, p. 33.
  10. הצורה "מלמד" בבינוני פיעל מוסבת במקרא תמיד על ה'. רק בדב' ד 1 היא מוסבת על אדם . ראה, הורביץ (הערה 3 לעיל), עמ' 117 הערה 285.
  11. שים לב לאיזכורי השורש עש"ה במיוחד בפרק ד וכן לשורש שמ"ר. וראה, N. Lohfink, Das Hauptgebot, Romae 1963, pp. 67, 68, 150. והשווה א' רופא, "המסירות ללימוד התורה בשלהי התקופה המקראית: יהו' א, ח; תה' א, ב; יש' נט, כא", בתוך: המקרא בראי מפרשיו, ספר זיכרון לשרה קמין (עורכת: ש' יפת), ירושלים תשנ"ד, עמ' 624-623. על דב' ה-ו ראה Sonnet (הערה 6 לעיל), עמ' 81; על סגנונו ומבנהו של פרק ד ראה, ברוידא (הערה 8 לעיל), עמ' 60 ואילך. השורש עש"ה נסמך תכופות אל השורש למ"ד בס"ד (ד 1, 5, 14; ה 1, 28; ו 1; יז 19; יח 9; כ 18; לא 12). עובדה זו מוצאת את ביטוייה באמרת חז"ל: "כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה כל שאינו בעשייה אינו בלמידה" (יבמות קט, ע"ב).
  12. פרט זה מצטרף לפרטים אחרים, שלא נזכירם במסגרת זו, העשויים ללמדנו על זמנה המאוחר יחסית של עריכת ס"ד, שהרי הביטוי "למד חקים ומשפטים", שהוא ביטוי מרכזי וטעון כל כך בס"ד, נעדר לחלוטין מן ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית ומן הנבואה ומופיע רק בספרות מן התקופה הפרסית.
  13. צורת היחיד "חק" איננה מופיעה כלל בס"ד. ראה, מ' פארן, דרכי הסגנון הכהני בתורה, ירושלים תשמ"ט, עמ' 233.
  14. D. J. Clines, The Dictionary of Classical Hebrew, Sheffield, 1995, 549-550; וראה KBL כרך שני, עמ' 507, 531; BDB, עמ' 541-540.
  15. ראה, וינפלד DAB (הערה 2 לעיל), עמ' 442 על השורש למ"ד, האות ל' ומלמד הבקר; מ' צפור, "תלת קלשון (?), מלמד הבקר וחבריהם", בית מקרא לב (תשמ"ז), עמ' 182, הערה 19; גרינפילד מדגיש את יסוד האימון וההכוונה בדרך מסויימת. ראה J. C. Greenfield, "Ugaritic mdl and its Cognates", Biblica 45 (1964). Pp. 529-530 ו-Kapelrud (הערה 3 לעיל), עמ' 6, מציין כי מס"ד עולה שהלימוד הוא לכוון את האדם לחוקי ה'.
  16. וינפלד DDS (הערה 1 לעיל), עמ' 303 הערה 3. על קרבת למ"ד להכאה ולענישה במצרים ראה שצ'ופק, מונחים נבחרים בספרות החכמה המקראית בהשוואה לספרות החכמה המצרית (עבודת דוקטור), ירושלים, תשמ"ד, עמ' 1. על שימוש בשבט (מקל) לצורכי חינוך הוראה ואילוף ראה שצ'ופק (הערה 4 לעיל), עמ' 13, 28, 106. מילון KBL, כרך שני, עמ' 531 מציין שמשמעו הבסיסי של השורש למ"ד הוא: לדקור, לדרבן, להמריץ ("to prick, spur on") והיינו לפעול באופן אלים ולוחמני. שרידים לכך הוא מוצא בתה' נא 15 ובבן סירא נא 17. הפועל "יסר" מופיע בס"ד 5 פעמים (ד 36, ח 5 – פעמיים, כא 18, כב 18). שם העצם "מוסר" נזכר פעם אחת (יא 2). גם שורש זה מבטא את תפיסתו החינוכית של ס"ד, אך אין זה המקום להרחיב על כך. נציין רק שמשמעיו העיקריים הם להעניש, להוכיח, לענות, לחנך, ללמד (ראה BDB, עמ' 415; KBL, כרך 2, עמ' 418 ועוד). בס"ד הוא מופיע גם בהקשר של חינוך ילדים, הלקאת ילדים וכיו"ב. ראה ח 5, כא 18 ובכך הוא קרוב אל ספרות החכמה (כגון משלי יג 24, כג 14-13 ועוד).
  17. ש' ייבין, "מלאכה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, עמ' 1015; צפור (הערה 15 לעיל), עמ' 181 ואילך Clines (הערה 14 לעיל), כרך חמישי, עמ' 328. וראה, רד"ק, ספר השורשים, ערך למ"ד וכן ערך דר"ב.
  18. E. Klein, A Comprehensive Etymological Dictionary of the Hebrew BDB ;Language for Readers of English, Jerusalem, 1987, p. 131, עמ' 201. השווה, ד' איילון, פ' שנער, מלון ערבי עברי ללשון הערבית החדשה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 104 (דרב1) עם עמ' 114 (דרב2).
  19. ראה M. H. Goshen-Gottstein, "Ephraim is a well-trained heifer' and Ugaritic mdi", Biblica 41 (1960), pp. 65-66, mdl": ע"א סימון, אנציקלופדיה חינוכית (עורכים מ"מ בובר ע"א סימון ואחרים), ירושלים תשכ"א-תשכ"ד, כרך א, עמ' 74, משווה בין אילוף בע"ח לאילוף ילדים. מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, אוצר לשון המקרא מאל"ף עד תי"ו, ירושלים תשס"ו, עמ' 565.
  20. אשר להושע י 10 יש לגרוס באותי ואיסרם – ראה, ש' מורג, מחקרים בלשון המקרא, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 84.
  21. ראה,in ידעJ. A. Emerton, "A consideration of some alleged meanings of Hebrew", JSS 15 (1970), pp. 148-151 
  22. על דרבנות ומשמרות נטועים ראה למשל פירוש מ' זר כבוד לקהלת יב 11 בסדרת "דעת מקרא" וכן פירוש מ' פוקס לכתוב זה בעולם התנ"ך, מגילות ב, עמ' 58.
  23. מאלף הדבר שמספר הכתובים לעיל גדול ממספר הכתובים שעניינם צרופי למ"ד עם דעת, לקח, חכמה, צדק וכיו"ב שמקורם בעולם החכמה ("למד חק" הוא כאמור עניין בפני עצמו), מכאן שממצא זה איננו מקרי או תלוי הקשר בלבד. גם בקומראן מצאנו צירופים כגון: "מלומדי מלחמה, מלומדי רכב" וכיו"ב. ראה י' ידין, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, ירושלים, 1955, עמ' 297-296; Kapelrud (הערה 3 לעיל), עמ' 8. לביטוי "מלומדי מלחמה" ראה גרינפילד (הערה 15 לעיל), עמ' 533-532. וראה ח' ילון, לשונות ידע, למד, תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 397-396 על קרבת יד"ע ולמ"ד אל לח"ם ומלחמה.
  24. שמא זהו הפשר לזיקה המפתיעה שבין ש"ע "לחם" ובין "מלחמה". וראה J. Barr, The Semantics of Biblical Language, Oxford, 1967, p. 102; גב"ע צרפתי, סמנטיקה עברית, ירושלים, תשל"ח, עמ' 107. והשווה הביטוי "מטה לחם" (ויק' כו 26 ועוד). אף גזרונו של ש"ע "מאכלת", משורש אכ"ל, מעורר מחשבה בכיוון דומה, וראה שופ' יט 29, משלי ל 14, וכן דב' לב 42: "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר". וראה עוד על יר"ה להלן. מעניין גם סיפור קין והבל (בר' ד) המתאר את ראשית התרבות האנושית ומשלב מושגי חקלאות עם מושגי מלחמה. עוד השווה יש' כח 29-23 המשלב יחדיו מושגים מתחום החקלאות החינוך והמלחמה. וראה רמיזתו של Lohfink (הערה 11 לעיל), עמ' Klein .68 (הערה 18 לעיל), עמ' 302 מעריך שהמשמעות המקורית של השורש למ"ד הייתה לדקור, להכאיב, לשסות, לדרבן – "to prick, sting, incite, goad" יש לציין שאחת המשמעויות של שורש למ"ד היא לחבר, להדביק וכיו"ב ואף לשורש לחם נודעת משמעות כזו. השווה שני שורשים אלה במילון KBL כרך שני, עמ' 531 עם עמ' 526. הנחת החוקרים ששורשיה של החכמה הם בבית, במשפחה ובקהילה השבטית הפרימיטיבית מתקבלות על הדעת וראה R.E. Murpht, The Tree of Life, Michigan, 1996, p. 4; R.N. Whybray, "Prophecy and Wisdom, Israel's Prophetic Tradition", Essays in Honour of P.R. Ackroyd (ed: R. Coggins, A. Phillips, M. Knibb), Cambridge, 1982, pp. 184-185. אנו הצבענו על שני תחומים מרכזיים בחברה הפרימיטיבית שהשפיעו על עולם המושגים של החכמה והחינוך: החקלאות והמלחמה.
  25. על ה"מחוקק" ככלי ראה למשל, בר' מט 10, במ' כא 18-17. ועיין, צ' רדי, ח' רבין, המלון החדש לתנ"ך, כרכים א-ג, ירושלים, 1989, עמ' 293, ש"א ליונשטם, "מחקק" אנציקלופדיה מקראית ד, עמ' 812.
  26. הפועל "חקק" מקביל אל הפועל "כתב" במקרא. עיין BDB, עמ' 149; י' בלאו, ש"א ליונשטם, אוצר לשון המקרא, קונקורדנציה שלמה ומילון עברי אנגלי, כרכים א-ג, ירושלים, תש"כ, כרך ג (בהשתתפות מ"צ קדרי), עמ' 2.
  27. פולחן המולך הנרמז בדב' יב 31, יח 10 – חודר לארץ בתקופה זו. ראה מ' ויינפלד, מיהושע עד יאשיהו, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 172-170; י' קנוהל, מקדש הדממה, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 200-190.
  28. ראה נ' נאמן, "העבר המכונן את ההווה, עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן", ידיעות ג, ירושלים, תשס"ב, עמ' 23 ואילך, 34 ואילך.
  29. המבנה של יש' א-ב מקביל למבנה של דב' טז-יז ורומז על זיקה ביניהם. ראה א' הכהן, "סדר הנבואות בישעיהו פרקים א-ד', מגדים ד' (תשמ"ח), עמ' 62-55. (וראה עוד הדיון על יר"ה להלן). על ירושלים העוברת מטמורפוזה ממרכז כוחני למרכז רוחני ראה, מ' ויינפלד, "ירמיהו והמטמורפוזה הרוחנית של ישראל", בתוך: זר לגבורות, ספר שזר (עורך: ב"צ לוריא), ירושלים, תשל"ג, עמ' 250-248.
  30. מ' הרן, "מלאכת הסופר בתקופת המקרא", תרביץ נ' (תשמ"א), עמ' 72. לא ייפלא, על כן, שס"ד שעיקר עניינו הוא לכאורה החינוך והלימוד, דן רבות בסוגיית המלחמה ובחוקי מלחמה וחרם (דב' א 21-ג 29; ז 26-16; ט 6-1; יא 25-22; יב 4-1, 31-29; כ'; כא 14-10 ועוד).
  31. לחלוקות השונות, להוראות השונות ולקשרים הפנימיים ביניהן ראה, H. W. Gesenius, Gesenius' Hebrew and Chaldee Lexicon to the Old Testament Scriptures (transl. BDB ;S. P. Tregelles), Michigan, 1950, p. 366, עמ' 435-434; KBL, כרך שני, עמ' 437-436; Clines (הערה 14 לעיל), כרך 4, עמ' 292-290; Klein (הערה 18 לעיל), עמ' 264; מילון רדי-רבין (הערה 25 לעיל), כרך א, עמ' 219; E. Jenni, C. Westermann, Theological Lexicon of the Old Testament, Munich-Zurich, 1997, p. 1415. הקושי הוא ההכרעה לצד המשמעות הראשונה או השלישית. להתלבטות בסוגייה ראה, KBL, כרך רביעי, עמ' 1712-1710; מ' פישביין, "תורה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ח, עמ' 470-469; Jenni-Westermann (שם), עמ' 1415; G. Oestborn, Tora in the Old Testament. A. semantic study, Lund, 1945, p. 4-22.
  32. בנוסף לאלה נזכרת המילה "יורה" במובן גשם ביא 14. אין כמובן קשר מיידי בין מילה זו לבין ביטויי ההוראה בס"ד ואולם מצאנו במקרא משחקי מילים הקושרים בין היורה לבין הוראה. ראה J. Barr, Comparative Philology and the Text of the O.T., Oxford, 1968, pp. 249-250. בדבריו על דב' יא 14, תה' פד 7, יואל ב 23 ועוד. השווה מל"א ח 36: "...תורם את הדרך... ונתת מטר" וראה להלן הדיון על "דרך".
  33. ראה Clines (הערה 14 לעיל), כרך 4, עמ' 291; KBL, כרך שני, עמ' 437-436; BDB, עמ' 435.
  34. ראה Clines, בהערה הקודמת. על הדמיון ועל הקשר של יז 10 ו"כד 8 ראה דבריי בעולם התנ"ך, דברים, עמ' 186-185. שם הצבעתי גם על ההירארכיה לפיה דרגת משה היא מעל לדרגת הכוהנים, רוצה לומר: הוא מורם של אלו המופקדים על "ההוראה".
  35. S. R. Driver, A Critical and Exegetical Commentary on Deuteronomy (ICC), Edinburgh, 1986, p. 8; ויינפלד DAB (הערה 2 לעיל), עמ' 200. יש לציין כי ריכוזו הגבוה ביותר של ש"ע "תורה" בכל ספרי המקרא הוא בספר נחמיה (21 פעמים ב-13 פרקים) ואח"כ בס"ד (22 פעמים ב-34 פרקים). כמו"כ ראוי לציין כי מבחינת פרקי המקרא נמצא כי ש"ע "תורה" בא בריכוז הגבוה ביותר בנחמ' פרק ח ולאחר מכן בדב' לא ובנחמ' ט. מבחינה זו מצוי תה' קיט במקום השלישי. נחמ' ח הוא פרק בעל מעמד חשוב לעניין גיבוש ספר התורה והקדשתו. ראה לדוגמא, A. T. Chapman, An Introduction to the Pentateuch, Cambridge, 1911, pp. 170ff., 181ff. גם דב' לא מגלה זיקה לסוגיית עריכת התורה. ראה דבריי בעולם התנ"ך, דברים, עמ' 229-226.
  36. השווה ש' אחיטוב, "נשק, כלי הנשק במקרא", אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 974, וראה את הסמיכות שבין מקל ובין חצים וכלי נשק נוספים ביחז' לט 9. וכן התקבולת "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר" (דב' לב 42), וראה הערה 24 לעיל.
  37. שים לב בעיקר לפעלים "אורה, מורה" בפס' 20, 36 ולמשמעות הנוספת היכולה להתקבל בהקשר אחר. השווה מל"ב יז 28. איוב כז 11.
  38. ראה למשל פירושו של י' קיל לכתוב זה בסדרת "דעת מקרא".
  39. ראה Destborn (הערה 31 לעיל), עמ' 32-29, 61, 111, 169; השווה י' עמיר, "מקומו של מזמור קיט בתולדות דת ישראל", תעודה ב' (עורך: ב' אופנהיימר), ת"א, תשמ"ב, עמ' 69 Kaster (הערה 9 לעיל), עמ' 27. ש' טלמון, אנציקלופדיה חינוכית, הנ"ל, כרך ד, עמ' 70, רואה את משימת החינוך במקרא להשיב את האדם אל דרך הישר ממנה סטה. על היגד זה אנו מוסיפים שהתורה היא האמצעי לכך.
  40. ראה Chapman (הערה 35 לעיל), עמ' 258-257. וכן שד"ל בפירושו לישעיה ב 3: "תצא תורה, הוראה ולימוד, לא דת וחוק..." על הקבלת תורה אל מוסר ראה ג' שצופק, משלי (הערה 4 לעיל), עמ' 13, 24. ועיין מה שכתבתי שם, עמ' 187 (במבוא לפרק כח).
  41. השווה Oestborn (הערה 31 לעיל), עמ' 36-31, 64. וראה את משמעויות השורש דר"ך באוצר לשון המקרא (הערה 26 לעיל), כרך ב, עמ' 320. יש לציין כי שורש זה נדיר מאוד בספרות הכוהנית, אך שכיח מאוד בס"ד.
  42. קדרי מעיר כי המילים "תורה" ו"דרך" שייכות למילות המפתח משדה החיוב במגילות קומראן. ראה מ"צ קדרי, "שדות סמנטיים בלשון המגילות הגנוזות", לשוננו כט (תשכ"ה), עמ' 237-226, בעיקר עמ' 235.
  43. ויינפלד DDS (הערה 1 לעיל), נספח, עמ' 333-332. והשווה Lohfink (הערה 24 לעיל), עמ' 70.
  44. מעניין לציין שהמונח "פדאגוגיה" נגזר מתפקיד "הפדגוג" (Paidagogos) ומשמעו המילולי ביוונית הוא "להוליך ילד". הפדגוג ליווה את ילדי אדונו והוליכם למקומות שונים ואף השגיח עליהם, ראה ע"א סימון, אנציקלופדיה חינוכית, הנ"ל, כרך א, עמ' 47; ב, עמ' 979; א"א הלוי, ערכי האגדה וההלכה לאור מקורות יווניים ולטיניים, כרכים א-ד, ירושלים, תשל"ט, כרך א, עמ' 131. האנלוגיה לתפקידו של משה ובעיקר לתפקידו של ה' מתבקשת (ראה א 32-31, ב 7, ח 2 ועוד). השווה Kaster (הערה 9 לעיל) עמ' 33.
  45. "הליכת ישראל בנתיב ההיסטוריה אינה אלא הליכה לפני ה'" (עמיר [הערה 39 לעיל] עמ' 80). א' רופא (מבוא לס"ד, חלק ראשון ופרקי המשך, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 107) מעיר, כי סוף התקופה הפרסית היא שעת המעבר מהיצירה המשפטית המקראית אל תחילת ההלכה. וראה גם דבריו במאמרו הנזכר בהערה 11 לעיל.
  46. השווה Oestborn (הערה 31 לעיל), עמ' 40, 64; פישביין, (הערה 31 לעיל), עמ' 472-471; יא זליגמן, מחקרים בספרות המקרא (עורכים: א' הורביץ, ע' טוב, ש' יפת), ירושלים, תשנ"ב, עמ' 461-460, הערה 18 Jenni-Westermann (הערה 31 לעיל), עמ' 1420 )"תורה").
  47. T. Frymer-Kensky, "The Sage in the Pentateuch: Soundings", In: J. G. Gammie and L.G. Perdue (eds.), The Sage in Israel and the Ancient Near East, Winona Lake, 1990, pp.275-287. סבורני שהמגמה המיליטנטית של ס"ד שהוצגה בדיון לעיל, איננה עומדת בסתירה למגמה ההומניסטית של הספר. שני מימדים אלה של הספר עשויים להשלים זה את זה, אך זהו נושא לדיון אחר.
ביבליוגרפיה:
כותר: תפיסת החינוך בספר דברים: עיון בשורשים למ"ד ויר"ה
מחבר: כהן-צמח, דוד
שם  הספר: אור למאיר : מחקרים במקרא, בלשונות השמיות, בספרות חז"ל ובתרבויות עתיקות מוגשים למאיר גרובר במלאות לו שישים וחמש שנה
עורך הספר: יונה, שמיר
תאריך: 2010
בעלי זכויות : אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
הוצאה לאור: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
הערות לפריט זה: 1. לפרופסור מאיר גרובר בהוקרה רבה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית