בור צלמוות: זיכרונותיה של ניצולת שואה: 1939

השנים חלפו ועדיין זכר אותה ההתחלה נשאר חי בזיכרוני, קרוב ומפחיד, כאילו היה זה אתמול. ישבנו בביתנו, רחוב יגלונסקה 3 בעיר סנוק שבפולין, והאזנו למבזקי הרדיו על ההתקפות של היטלר. את, בתי, היית רק בת שנה. הסתכלת בפנינו המודאגים, בפני אביך ובפניי, ולא יכולת להבין עד כמה אנחנו חרדים. חזרת ואמרת אחרינו בשפתך התינוקית "מלחמה, מלחמה", המילה המכוערת ביותר בשפת בני האדם. לא עבר זמן רב והחלו פשיטות המוות של המטוסים הגרמניים מעל עירנו הקטנה. בלילות של מבצעים אוויריים ישבנו במקלטים.

התקדמות הגרמנים הייתה מהירה. הצוות הרפואי של בית החולים בסנוק והצלב האדום החלו להיערך לפינוי נפגעים מאחורי קו הצבא הפולני. הממשלה הפולנית עודדה את כולם, בייחוד את הצעירים, לסגת מזרחה ולהקים חזית נגד הגרמנים. היינו בין הראשונים שעזבו את העיר. ארזתי כמה חפצים בחפזה. אביך, רופא צעיר, לקח אתו רק מעט ציוד רפואי. אני חיבקתי אותך בזרועותיי, וכך עזבנו את ביתנו, השארנו הכול מאחור. מאז שוב לא ראינו אותו.

ידיים. אחי מינֶק ופינֶק רצו להתאבד וביקשו מאביך לעזור להם. אבל הוא שמר היטב על המורפין, אף שגם הוא עצמו היה שבור ומוטרף כמותם.

בגופי הייתי חלשה מכולם, אך ברוח הייתי החזקה ביותר. כאשר אני מסתכלת לאחור על התקופה ההיא, אני מבינה שאני חייבת לך את כוח ההישרדות – כי את היית בחיים, ומשום כך הייתי מוכנה לסבול ולחיות ולחכות בתקווה למחר טוב יותר.

בהתחלה היה מקום המסתור שלנו קר מאוד. האדמה מעלינו וסביבנו הייתה לחה. צפיפות המקום שבו היינו ארבעתנו צריכים לחיות נתנה לנו את התחושה שאנחנו כבר מתים. לא היו לנו מים ולא היה לנו איפה להתרחץ. לא היו לנו בגדים ולבנים להחלפה. כאשר ראיתי את החרק הראשון רציתי לצרוח. פינֶק ניחם אותי בהבטחה שיהיו עוד רבים כמוהו. מוטב שנלמד לחבב אותם, הוא אמר, כי מעכשיו אנחנו חייבים לחיות אתם בשלום.

הוא צדק. היה עליי להשלים עם התנאים. אבל אז החלה מלחמה בחרקים, קשה כמו המלחמה בגרמנים. ככל שהרגנו יותר חרקים, כן הופיעו עוד ועוד מהם, כמו צבא מאורגן, במגוון צבעים וצורות. היינו יכולים לספק צרכים של מעבדת מחקר. הרגישות בקצות אצבעותינו התחדדה ועד מהרה הצלחנו לתפוס בהן אפילו את החרקים הזעירים שבאו לאכול אותנו בחשכה.

אוורור הבור שלנו נעשה באמצעות חרך צר שפנה אל תוך המרתף הדחוס והמסריח. תארי לך כמה אוויר סיפק לנו החרך הצר הזה. היה נורא לנשום את האוויר הזה. השמיכה שהשתמשתי בה לכיסוי דופן הבור החלה להתפורר וחתיכות החלו נושרות ממנה. הכול סביבנו היה לח. מסגרת הברזל של המיטה המתקפלת החלה להחליד ולהתפורר.

כמה שבועות כבר חלפו והתחלנו להתרגל לכל זה, לסדר היום החדש שלנו. היום היה מתחיל בשש בבוקר. בעצם עליי לומר שהלילה היה מתחיל בשש בבוקר, כי בזמן ששאר העולם היה ער ופעיל התחילו שעות המנוחה שלנו. היינו שוכבים חסרי תנועה, ישנים למחצה מבוקר עד ערב, עד שנפסקה העבודה בבית המלאכה. ואז, לאחר שהלכו כולם היה יוזיו נועל את הדלת מבחוץ, וזה מעולם לא קרה לפני שמונה בערב. אז התחיל היום שלנו. כך זה היה בימי החורף, ובקיץ היתה יותר גרוע. ימי העבודה בקיץ היו ארוכים מאוד, ומשמעות הדבר שגדלה הסכנה שנשקפה לנו וסבלנו מאוד. בקיץ היו באים פועלים לעבודה בבית המלאכה גם בימי ראשון.

מלבד הביטחון היה המזון דאגתנו הבוערת. יוזיו היה צריך לנהל את בית המלאכה ולהתמודד עם הבעיות המשפחתיות שלו, ואנחנו היינו עוד ארבעה פיות להאכיל. הוא הסתובב כסהרורי. לא היה לו הזמן ולא ההזדמנות לחשוב איך להתמודד עם כל מצוקותיו. גם לא היה לו עם מי לשוחח על כל הבעיות שלו. דינו היה כדיננו – לחיים או למוות. למצוא מזון בתנאים כאלה לא הייתה משימה קלה לביצוע.

מלאי המזון שלנו בארבעה-חמישה השבועות הראשונים היה כמה תפוחי אדמה שהוא הצליח להבריח מביתו. אך כיוון שהיה שם כל כך מעט מזון, הייתה פרנקה מבחינה מיד בכל תפוח אדמה שנעלם, לעיתים קרובות היא חקרה את הילדים מה קרה לאוכל שהביאה.

אספקת מזון בדרך זו הייתה מסוכנת מאוד ולא יעילה. נגסנו במזון שהיה לנו נגיסה קטנה פעם בארבעים שעות. ראינו כיצד לאט לאט אנחנו נעלמים. היינו חיוורים, צהובים, רזים. עינינו שקעו בחוריהן ופנינו הזקינו מיום ליום.

ניסינו לשכנע את יוזיו שייסע לכפר ויקנה מעט קמח וגריסים מהמקומיים.תחילה הוא היסס לעשות זאת, מחשש שיעורר את חשדם. הוא פחד אפילו לקנות עיתון, נייר כתיבה, עפרונות או ספרים. דברים אלו היו יכולים להיות ברכה גדולה בשבילנו, אבל הוא היה זהיר מאוד ולא יכולנו לבקש שיסתכן עוד יותר למעננו.

ובכל זאת נאלצנו למצוא במה להעסיק את עצמנו כדי שלא נשתגע. במצוקתנו נדמה היה לנו כי הזמן עומד מלכת. הטבע עמד דומם, זה היה ניסיון לבחון כמה זמן אנחנו מסוגלים להחזיק מעמד.

בשעות הארוכות והחשוכות ניסה כל אחד מאיתנו להעסיק את עצמו. חשבנו על עברנו ודמיינו לעצמנו כיצד ייראה עתידנו. חשבנו על אוכל טוב ועל מסעדות. כאשר אדם רעב מאוד מחשבתו הראשונה ומחשבתו האחרונה נתונות לאוכל.

מילֶק היה מתחיל לספור לעיתים קרובות, עד אשר החל ללכת לאיבוד במספרים. פינק דקלם זמירות ושירים. הוא היה חוזר על כל מה שקרא או שמע. מה שחסר לנו במיוחד הייתה האפשרות לכתוב.

לא היו לנו אפילו הדברים הפרימיטיביים ביותר כמו אור או משטח ישר. האור הקטן שלנו היה חלש ממש והאיר מבעד לכיסוי שמעליו. רק לאחר ששקעה העיר בתרדמה היינו מדליקים את האור והחיים היו מתחילים אצלנו. רחצנו את עצמנו ככל האפשר, הצטופפנו סביב האור וניסינו ליישר את הגב. הניקיון האישי היה קשה במיוחד, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, היינו שוטפים ידיים, ואני הייתי מקלפת כמה תפוחי אדמה ומכינה מרק, מאכל מעדנים בשבילנו. מעולם לא היו לנו ארוחות כה טעימות. לא יכולנו לחכות עד שיהיו מוכנות. הכירה החשמלית הקטנה עמדה לציד המיטה המתקפלת, וזה היה המקום היחיד ב"ביתנו" שהיה יבש.

פעם ויתרנו על כמה תפוחי אדמה לטובת משחק שחמט. פיסלנו כלי משחק קטנים וייבשנו אותם עד שהיו קשים כאבן. לוח משחק הכנו מחתיכת דיקט, זה עזר להעביר את הזמן.

הבור שלנו, שהיה קר מאוד בתחילה, הלך והתחמם במרוצת הזמן. שכבנו בתחתונים, ושאר בגדינו שימשו כריות למראשותינו. הם היו רקובים ממש. לגברים זה לא היה אכפת. הדאגות של האנשים בחוץ לא היו הדאגות לנו. לא דאגנו לבגדים ולא לרחצה. בקושי הספיקו לנו המים לשתייה, ולא היה מקום לדבר על מותרות של רחצה. הגברים לא החליפו את בגדיהם ולא שטפו את עצמם במשך כל עשרים ושניים החודשים שהיינו לכודים בבור. הם לא גילחו את זקניהם ולא גזרו את שערם. בעצם היה די מעניין לראות אותם.

עצם היותי אישה אילץ אותי לנהוג אחרת. ממכסת המים היומית המשותפת תמיד הותרתי כמה טיפות לשטיפת פניי, עשיתי זאת יום יום עם כל נוזל שהיה ברשותי – מים או חמאת חלב. שטפתי את פניי והסתרקתי, ופעם בכמה שבועות, לקול מחאותיהם של אחיי, חסכתי מעט מים כדי לשטוף מעט את גופי, בחשכה כמובן.

הם התלוצצו, אמרו שאני חולמת ומתכוננת לחיים. שמלתי היחידה, שאותה לבשתי כשברחתי מהמחנה, נשארה תלויה מעל לכירה החשמלית הקטנה, ושם נשמרה יבשה ומכוסה. עטפתי אותה בסמרטוט והשגחתי עליה היטב, וכך היו נעליי ושמלתי נושא לצחוק, ושמחתי על כך.

פרנקה, אשתו של יוזיו, נעשתה חשדנית יותר ויותר עם היעלמם המסתורי מביתה של תפוחי אדמה, לחם ושאר מזונות שהיא הכינה. היא שאלה את בעלה, והוא, כמובן, לא ידע דבר. לימים סיפר לנו שהיא חקרה את הילדים. אחר כך ביקשה מהם להשגיח היטב על האוכל כאשר נעדרה מהבית, בייחוד על אביהם. היא שאלה גם את השכנים וביקשה את עזרתם בפתרון התעלומה. נחישות הדעת שלה הייתה מסוכנת לחיינו.

היא החלה לבקר בבית המלאכה בכל יום ודרשה שיוזיו יסיים את מלאכת השיפוץ של הבניין כדי שהם יוכלו לשוב ולהתגורר שם. מוזר היה לה, והדבר עורר בה תהיות, שהבית הולך ונהרס עוד ועוד. היא זעמה על כך, כי הבית היה רכוש שלה, היא קיבלה אותו בירושה. היא לא אהבה לגור בבית של יהודים, ושום בית יהודי לא היה יכול להיות תחליף לביתה.

ואז, עלה במוחה רעיון חדש. בעלה, כך חשבה, מפרנס עוד אישה, אבל היא לא יכלה להעלות בדעתה את מי. החשד שלה החל צובר תאוצה, ומרגע שהתעורר בה לא נתן לה הדמיון מנוח. לא אנחנו ולא יוזיו לא היינו ערים לעובדה שחשדותיה מסכנים את חיינו. היא החלה לרגל אחריו ואף ביקשה מהמשטרה האוקראינית לעקוב אחר בעלה עד אשר יתגלה העוול הנעשה לה ולילדיה, כיוון שהוא מזניח אותה ומפלרטט עם אחרת. מאותו הזמן היא התנהגה כמו שטן. חששנו שמא ימעד יוזיו ואנחנו נתגלה.

יוזיו היה מדהים. היו שיחק שני טיפוסים שונים לחלוטין זה מזה. בביתו היה מפוזר ומבולגן, גידל זיפי זקן והקרין חוסר יכולת לארגן את חייו ואת חיי משפחתו ואפילו את ביתו. אבל בבית המלאכה, ביחס אלינו, הוא נהג בדייקנות ובחכמה.

באמת הוא לא היה מוטרד מהופעתו החיצונית, גם לא מנוחיות החיים שלו ושל בני משפחתו, וזו הייתה ההגנה הטובה ביותר עבורנו. איש לא היה יכול להעלות על דעתו שאדם פזור נפש כזה, איש עבודה העסוק עד למעלה מראשו, שידיו ופניו מרוחים תמיד בגריז, עוסק בפעילות מחתרתית. בהפגינו יחס אדיש לסובב אותו עשה יוזיו רושם של עובד מקצועי טוב לגרמנים ועם זה נראה לא-יוצלח, רגוע, פועל קשה יום שכל גרמני יכול להתייחס אליו בזלזול.

אבל הוא היה ער לכול. הוא שם לב לכל שינוי במצב: בעיר, בכפר, אצל הגרמנים, בחנות – לכל דבר שהיה יכול להשפיע על מצבנו. הוא דאג לנו בכל לבו ובכל נשמתו, בכל רמ"ח איבריו. נזהר גם מאויביו וגם מחבריו, אמנם אשתו הייתה עקבית וערמומית החטטנות שלה, אבל יוזיו היה חכם ממנה פי עשרה. הוא מעולם לא היה עושה מעשה שהיה עלול להביא לידי גילוינו. תמיד היה מחכה עד שהכול סביב היה בטוח לחלוטין ואין מבחינים בו.

הרבה רעיונות מוזרים עברו במוחו הקודח, בראשו היקר. הוא דאג לָך. הוא היה בקשר עם אנה, שהייתה בבית של סטשק, ועם עוד רבים אחרים. הוא ידע עליהם, אך הם לא ידעו עלינו דבר. יוזיו היה האדם היחיד שידע עלינו, הקשר היחיד שלנו לעולם החיצון.

הוא היה גם בקשר עם המחתרת הפולנית. שימש להם שליח ודוור לא חוקי. היה מעביר בין הקבוצות מכתבים והודעות על פעילות מחתרתית. קשה להאמין שהצליח לטפל בנפרד בכל אחת מהפעולות האלה וגם הצליח להעמיד פנים של בעל רגיל ואב רגיל (הוא אהב את ילדיו בכל מאודו), ובכל אותו הזמן הצליח למנוע את גילוינו. כל יום היה עוד מאמץ ארוך ומתמשך, והאנרגיה שלו הייתה אין-סופית.

כמובן, באותו הזמן לא ידענו כלל על פעולותיו הרבות. אך בכל בוקר כשהיינו שומעים את קול פסיעותיו המתקרבות ובאות לבית, בירכנו את האל.

קל יותר היה בהתחלה, כאשר יוזיו החזיק את הפרה המשפחתית ברפת שמאחורי בית המלאכה. כך הייתה לו סיבה לשאת מים ודברים אחרים הלוך ושוב, דברים שאת מקצתם הוריד אלינו אחר כך. כעבור זמן מה החליטה פרנקה שהיא אינה יכולה עוד לסמוך עליו שיטפל בפרה כמו שצריך, והיא התחילה לבוא לרפת בעצמה. הדבר הקשה עלינו מאוד.

יוזיו עבד בשביל הגסטפו, תיקן את המכוניות ואת המשאיות שלהם. וגם בשביל המחלבה המקומית עבד – תיקן מכונות שהתקלקלו. בתמורה היו נותנים לו, לפעמים מעט גבינה, חמאה או חלב, והוא באופן קבוע הביא לנו את הבונוסים האלה. מחינו ואמרנו שעליו לקחת את המוצרים האלה הביתה לילדיו, והוא אמר שניקח לפחות חלק. אתם זקוקים להם יותר מהילדים, הוא היה אומר, כי הם משחקים בחוץ, בשמש ובאוויר הצח.

הוא היה רגיש וטוב אלינו כמו אבא, בייחוד אליי. הוא החליט שאני השברירית ביותר ובעלת הסיכויים הנמוכים ביותר לשרוד מן החוויה התת-קרקעית. לכן בכל פעם כשהיה בא ונשכב על הרצפה ומביט בנו דרך החור , דרש שאתקרב אל הפתח כדי שיוכל לבחון אותי טוב יותר. הוא חשב שבהיותי אישה אני עדינה יותר מהגברים ולכן בסיכון גבוה יותר.

יותר משהאכיל אותנו במזון הזין אותנו בחדשות הטובות שהביא מהחזית. הוא בישר לנו בשורות טובות אפילו כשלא היו, והכול כדי לרומם את רוחנו. תקווה קלושה הייתה מחזקת אותנו לא פחות מארוחה מזינה. אך הניצחון המיוחל התקרב בצעדי צב, ואילו האומללות והדיכאון היו מנת חלקנו יום יום.

הספרייה שלנו הכילה כמה ספרים שיוזיו מצא ברחוב והביא לנו. היו לנו כתבי שילר וספרים אחדים בעברית, בהם ספר דניאל. קראנו כל אחד מהספרים האלה מאות פעמים. את ספר דניאל למדנו בשקיקה עד אשר התפורר בידינו.

הנביא דניאל אומר שלפני בוא המשיח יהיו ליהודים זמנים קשים. מן ההרס שיבוא ישרדו רק אחד מכל משפחה, שניים מכל עיר, חשבנו שהגיעו ימות המשיח.

הבור שלנו היה חם, אך בחוץ שרר החורף הפולני הקפוא. לא יכולנו לראות אותו, יכולנו לדמיין את המראות בראשינו: השלג, העצים, נטיפי הקרח הזוהרים באור החמה – המראה היפהפה של הטבע בחורף אשר כה אהבתי. יכולנו לשמוע קול פסיעות בשלג ואת הרוח השורקת.

מאחר שפרנקה רצתה כל כך לשוב ולהתגורר בביתה והייתה מתוסכלת מפני שיוזיו לא תיקן את המקום אלא הרס אותו באטיות – היא ויתרה לבסוף, אך החליטה שהפרה תעבור לביתם החדש. מאז היה על יוזיו להשתמש בכל יכולת ההמצאה שלו כדי להשיג לנו מים. הוא ביקר בבתים רבים, נושא את דלי המים שלו. כך גם לא יכלו פרנקה ומרגליה לדעת באיזה בית הוא מבקר לעתים קרובות יותר. אבל פרנקה בחרה לה קרבן. באחד הבתים שיוזיו היה מבקר בהם גרה רווקה, מורה בגיל העמידה. היא האשמה, החליטה פרנקה, היא שגרמה לבעלה לסטות מדרך הישר. כל כעסה ומרירותה הופנו כלפי אותה הגברת. כאשר התברר לפרנקה שלא אותה מורה היא המרשעת הדמיונית, החלה לחפש מטרה חדשה לחשדותיה. היא הייתה בטוחה שבסופו של דבר תמצא את אהובתו המסתורית של בעלה.

בשעות הארוכות בחשכה הייתי בוחנת את חיי, את ביתי, והייתי בורחת אל הזיכרונות המאושרים של ילדותי בחווה. לנגד עיניי ניצבה דמותו התמירה של אבי, אב קפדן ועם זה עדין ואוהב. הוא מעולם לא נתן לנו עונשי גוף. גם לא היה צורך, כי רכשנו לו כבוד רב וצייתנו לכל מילה שלו. די היה בקול פסיעותיו המהלכות בפרוזדור כדי להפסיק כל מעשה קונדס.

אבא היה אדם חכם ועסוק. תכופות נקרא לייעץ ולגשר בעימותים בענייני עסקים ובנושאים אישיים. מגיל צעיר עבד קשה לפרנסתו ולפרנסת הוריו הזקנים. סבתי הייתה בת חמישים כאשר נולד אבי, צעיר בניה. הוא היה בן תשע-עשרה כנשא לאישה את אמי, רחל טרנק, הענוגה בנשים. עולמה היה ביתה ועשרת ילדיה, והיא גידלה אותם בדאגה ובאהבה העצומה של אם יהודייה.

אך לא רק היתה ומשפחתה היו מעייניה. הייתה לה גם משפחתה המורחבת – העניים, הנזקקים והחולים בעיירה. בקהילה שלנו, כמו בכל מקום בפולין ובמזרח אירופה, לא הייתה אגודה רפואית שטיפלה בחולים ובחסרי הישע. אמי הייתה ידועה במעשי החסד שלה. היא הייתה מחלקת מזון, כסף ובגדים. בדרך כלל לא הייתה אומרת לאן היא הולכת. היא ידעה היכן מתגורר כל אדם זקן וכל חולה והייתה משגיחה שכל מה שנתרם לצדקה יגיע למקום שבו היה נחוץ ובמהירות האפשרית. בזמן הקציר היא דאגה שתפוחי האדמה, הירקות, הדגנים והעצים יגיעו לנזקקים במהירות ובכמויות גדולות ככל האפשר.

היתה לה נפש אמנותית. היא אהבה לסרוג ולרקום. היו לנו ארונות מלאים סוודרים ושכמיות מעשה ידיה. במשך שנתיים היא הכינה את בגדי הכלולות שלי ורקמה עליהם, אך לא זכתה לחיות ולהיות נוכחה בחתונתי.

הייתי מאורסת ומיועדת להינשא לאביך בשנת 1932. הוא היה בשנת לימודיו האחרונה בבית הספר לרפואה בפראג, באוניברסיטה הגרמנית, כי קשה מאוד היה ליהודי ללמוד רפואה בפולין. כשחזר לחופשת הקיץ נפגשנו והתארסנו. אלו היו ימים מאושרים. משפחתנו הייתה מאוחדת ואוהבת. נהנינו מהחיים. אביך ואני טיילנו ביערות, שחינו באגמים בהרים, דגנו דגים, רכבנו על סוסים.

גם בחופשת החורף היה לנו כיף: מלחמות של כדורי שלג, גלישה בשלג, החלקה על הקרח. אני זוכרת עד כמה הבהלנו את הורי אביך כאשר מאוחר במוצאי שבת הופענו לפתי בליל ירח מלא, מחליקים על גלשן ואוחזים בחבל הקשור לסוס דוהר. זו הייתה נסיעה מעוררת ומלהיבה בליל ירח מלא.

בשנת 1933 סיים אביך את לימודיו בפראג ושב הביתה. רצינו מאוד להינשא, אך הדבר היה בלתי אפשרי באותו הזמן. אמא לא הרגישה טוב. אחי הבכור נישא ועבר לגור רחוק, ואחר כך נסעו גם שתי אחיותיי. הייתי הבת הגדולה בבית ורוב המטלות והאחריות נפלו על כתפיי.

אמנם לא יכולנו להינשא מיד באותו הזמן, אך יכולנו לפחות לתכנן את עתידנו. רבים מהצעירים היהודים הפכו אז לציונים ותכננו להגר לפלשתינה. גם אנחנו תכננו לבנות שם את ביתנו.

כשאימא התאוששה רצינו לשתף את הורינו בתכניותינו ולקבל את ברכתם. היה לנו טיעון מעשי: אביך קיבל תעודת רופא מהאוניברסיטה הגרמנית בפראג, אבל הוא לא היה יכול לעסוק ברפואה בפולין. כדי להיות רופא בפולין היה עליו לעבור את בחינות הרישוי הפולניות, דבר שהיה אורך זמן רב.

בכל זאת גם הוריו וגם הוריי לא הבינו מדוע עלינו למהר ולעזוב את פולין. חכה, הם אמרו לו, תיגש למבחני הרישוי, ואם לאחר מכן עדיין תרצו לעזוב, תקבלו את ברכתנו.

לפיכך נרשם אביך לבחינות בלבוב ונסע ללמוד שם. אני זוכרת את נסיעתי לשם לבקר אותו. השותף לחדר שלו היה ד"ר גלינרט, ושניהם ישבו שם ולמדו שבוע אחר שבוע ולא לקחו אפילו יום חופש אחד.

קראו עוד

בור צלמוות: זיכרונותיה של ניצולת שואה: אחרית דבר