לראשונה פגשתי את חייקה בביאליסטוק ב- 16 בינואר 1943. גיטו גרודנה עמד אז בפני חיסולו הסופי. נשארו רק כמה אלפי יהודים מתוך 30 אלף והתנועה מחליטה להעביר את כל מעבדת החותמות והתעודות המזויפות לביאליסטוק, על מנת לאפשר שם ליצור תנאים לאנשים שיצטרכו לצאת את הגיטו ולפעול מחוצה לו. היות שבגרודנה כבר לא היו סיכויים לפעילות של התקוממות – המחתרת היתה כבר לא מספיק חזקה – הוחלט להעביר את האנשים לביאליסטוק.
חייקה היתה אז בביאליסטוק ממנהיגי המחתרת של התנועה שלנו. היא, אדק בוראקס, זרח וגדליהו ניהלו את המחתרת והיו בקשר גם עם הקומוניסטים בביאליסטוק. חייקה היתה אז בת 24 ובאותה התקופה – כשאני הייתי עוד די ירוקה בפעילות מחתרתית – היה לה ניסיון רב. מאחריה עמדו מאות קילומטרים רבות של נסיעה ברכבות הלוך ושוב מגיטו לגיטו, מוולינה, גרודנה, ביאליסטוק, וארשה, עם מסר ברור של מרד והתקוממות. אחרי פונארי היא נדדה ממקום למקום. חוץ מזה היא היתה כבר בהנהגה הראשית עוד לפני כן, בריכוז וילנה, הרי התנועה הכריחה אותה להישאר בפולין עם פרוץ המלחמה.
הצלחתי עם עוד חברת התנועה שלנו מגרודנה, צילה שאכנס, להעביר את החותמות לגיטו ביאליסטוק. באותו ערב שהגעתי היתה ישיבה של האקטיבה התנועתית של המחתרת, ישיבה חשובה מאוד. ובשבילי הערב הזה היה ציון דרך. בפעם הראשונה שמעתי את חייקה להתבטא. זה היה אחרי שעות של דיון קשה. אפילו הטונים עלו והיה רוגז. ביאליסטוק היתה אז עוד שקטה. עוד לא היתה שום אקציה. זה היה בינואר והאקציה הראשונה היתה בפברואר. הגיטו היה שליו. בתי המלאכה פעלו בשביל הוורמאכט. שקט מדומה. אבל המחתרת, שידעה כי רוב הגיטאות באזור ובמזרח פולין כבר היו מחוסלים, התכוננה וחשה שעכשיו באה שעתה של ביאליסטוק. ובאותה הישיבה דיברו, מתי צריך להתחיל בהתקוממות, האם עם הוצאת היהודים הראשונים, או שיש לחכות, כפי שברש הבטיח: ניתן מיכסה והגטו עוד ימשיך להתקיים. אני זוכרת כי התדיינו עד השעות הקטנות של הלילה. פתאום קמה חייקה. הושלך שקט, דממה. היא התחילה לדבר בשלווה, בהגיון. לא היה לי ספק שהיא צודקת. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה. היא דיברה, הסבירה בצורה הגיונית וסיכמה את כל האפשרויות. לבסוף היתה החלטה ברוב – לא של כולם, כי היו כאלה שאצה להם השעה, שרצו להתחיל מיד – שיש לקבל את דעתה של חייקה, שיש לחכות ולראות כיצד יתפתחו העניינים.
אחד הדברים שכאב לחייקה והציק לה היה שהגיל הצעיר שלה ושל הנהגת המחתרת היה כל כך לרועץ להם. המחתרת ניסתה להסביר את חומרת המצב לאנשים, כדי שיברחו, כדי שיעשו פעולות והאנשים התייחסו אליהם כאל צעירים שאינם מבינים על מה הם מדברים. ואלמלא היו כל כך צעירים, אולי היו מצליחים בכל זאת לשכנע. אני זוכרת שאפילו אבי אמר לי: חסיה, אתם צעירים מדי לקחת על עצמכם אחריות כזאת, שיכולה לגרום לאסון של העם. כי באמת הגרמנים פעלו בצורה כזאת, שאי אפשר היה בכלל לתאר שזה באמת הולך לקראת פתרון סופי של כל יהדות פולין. אבי היה דווקא אדם מתקדם והוא ידע שאני חברת המחתרת. יכולנו אצלי בבית להתאסף בפניה קטנה. טוסיה היתה אצלי ואדק וכל אלה וכל אלה שעברו דרך גרודנה עם המסר של פונארי. אבי אמר: אתם צעירים מדי, והרי אני הייתי יותר צעירה מחייקה וכן גם החברות שפעלו איתנו בביאליסטוק.
חייקה ואדק פנו אלי שאצא למשימה מטעם המחתרת לפעול בצד הארי, כי יש לי מראה פולני והצטרכו אנשים מחוץ לגיטו – קשר עם המחתרות, קניית נשק, לעזור לגיטו ואחר-כך גם ליער. המרד פרץ ב- 16 באוגוסט 1943. אחר הצהריים, כשחייקה יצאה מן הגיטו והגיעה אלי, היא נשארה לגור אתי. זה אמנם אולי לא היה כל כך בהתאם לחוקי הקונספירציה, אבל עמדנו בזה. מעל לשנה חלקנו מיטה של 70 ס"מ רוחב. פעלנו יחד. היו לנו הרבה חוויות שאי אפשר בכלל לתאר, חוויות איומות, רגעים קשים. אבל היו גם רגעים של שמחה ברגע שפעולה כלשהי הצליחה, כשחייקה וברונקה הצליחו להעביר מכונת יריה מפורקת והבאנו את זה ליער. היו גם רגעים של שמחה שהצלחנו כן לעשות משהו, הצלחנו לרכז תא של גרמנים אנטי-פאשיסטים והם עזרו לנו הרבה ושיתפו פעולה עם הפרטיזנים.
חסיה בורנשטיין-ביליצקה
להבות הבשן
דברים באזכרה לחייקה בצוותא תל-אביב
לחלק נוסף של המאמר:
חייקה גרוסמן-אורקין 1996-1919 : קורות חיים
