עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'


תקציר
תלדות חייה של חיקה גרוסמן ילידת ביאליסטוק שבפולין, פעילתה במסגרת תנועת השומר הצעיר, והפעילות המחתרתית בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר עלייתה לישראל הייתה חיקה חברת כנסת מטעם מפ"ם ואשת ציבור.



חייקה גרוסמן-אורקין 1996-1919 : קורות חיים


חייקה גרוסמן-אורקין נולדה ב- 20 בנובמבר 1919 בביאליסטוק, השלישית והצעירה בבניהם של נחום ולאה גרוסמן. היא גדלה באווירה ספוגה מסורת ותרבות יהודית וציונית, חילונית בעיקרה. בבית דיברו יידיש ועברית. הלשון הפולנית נלמדה בבית הספר ובמשפחה נחשבה כ"שפה זרה". שישים אלף יהודי העיר שהיוו את מחצית תושביה חיו בגושים מרוכזים, בעיקר סביב המרכז המסחרי ולא היה זה מקרה שהפולנים היחידים שהכירה חייקה בנעוריה היו השרת של הגימנסיה העברית שבה למדה, עוזרת הבית ומטאטא הרחובות.

סבא וסבתא, ר' ישראל ופייגה גרוסמן, עלו עם משפחתם לארץ ישראל בראשית המאה, אך חזרו לביאליסטוק ועימהם אביה של חייקה, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בנים אחרים נשארו בארץ. ב- 1935 חזרו ועלו סבא וסבתא לעת זיקנה וקנו לעצמם בית למגוריהם סמוך למאה שערים בירושלים. סבא עסק בתורה ונפטר במחצית השניה של 1947, מספר חודשים לפני עלייתה של חייקה וסבתא האריכה ימים בירושלים ובראשון לציון אצל בני משפחתה ונפטרה בגיל 92.

האב היה בעל בית-חרושת בעיירה סוקולקי. על אף השקפותיו המעמדיות המתקדמות, ה"כמעט סוציאליסטיות", לא התחבט בייסורי מצפון כמעביד, כשם שגם לא ראה סתירה בין השקפותיו החילוניות לבין היותו מנאמני בית-הכנסת ואפילו גבאי מכובד בו. אורח-חיים זה רווח בחברה היהודית שרובה ככולה היתה מצאצאי חרדים.

לא כן חייקה. הנערה המתבגרת, בעלת המזג המהפכני שמצא את ביסוסו הרעיוני בתנועת השומר הצעיר שבשורותיה התחנכה מגיל 10-9, החרימה מטעמים עקרוניים את מקור הפרנסה של המשפחה המנצל פועלים, מה גם שפרצו שם שביתות.

חייקה למדה בגימנסיה העברית "תרבות" וסיימה את לימודיה שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. הגימנסיה היתה ידועה ברוחה הציונית החילונית וברמת לימודיה שתרבות העולם וההשקפות הנאורות של מערב-אירופה שולבו בה יחד עם לימודי היהדות. המקצועות המועדפים היו בה תנ"ך והספרות העברית החדשה בצד ספרות העולם.

הצטרפותה של חייקה להשומר הצעיר היתה טבעית. הקן היה מקור השראה לטובים שבנערים ובו אפשר היה להשלים ולהרחיב את החינוך וההשכלה שהקנה בית-הספר. נוסף להעמקת הידע בתורת החברה וגיבוש ההשקפות הסוציאליסטית והציונית-חלוצית אימצה התנועה לעצמה את העיון בספרות ופולקלור של יידיש וכך מילא הקן השומרי את מה שהחסיר בית-הספר. שנות הלימוד והחינוך בבית-הספר ובתנועה היו בשביל חייקה שנות הכנה להגשמה החלוצית בארץ ישראל. עד מהרה התבלטה כמדריכה מובילה בקן ולמעשה עמוד התווך שלו.

בתום לימודיה התיכוניים הגישה חייקה את תעודותיה לאוניברסיטה העברית בירושלים ובעזרת בני משפחתה שם קיבלה היתר עלייה במסגרת מיכסת הסרטיפיקטים לסטודנטים. דעתה של ההנהגה הראשית בווארשה היתה אחרת. זו לא ראתה טעם בוויתור על כשריה החינוכיים, האירגוניים ובעיקר הרעיוניים של חייקה והטילה עליה שליחות של הדרכה בקני גליל פולסיה, בערים ובעיירות של מזרח פולין. חייקה המצפונית נכנעה ל"צו התנועה". חצי שנה נדדה מקן לקן, הרצתה והדריכה. מגורי הקבע שלה היו בקיבוץ ההכשרה של "החלוץ" בעיר בריסק. בספרייתה העשירה של הגימנסיה העברית המקומית עשתה את שעותיה הפנויות.

חייקה לא ויתרה על חלום עלייתה במסגרת האוניברסיטה. היא קיוותה ללמוד שם ספרות ולצפות לבואו של גרעין קיבוץ ההכשרה התנועתי שלה שהיה בחווה החקלאית בצ'נסטוכוב, כדי להצטרף אליו. ושוב התערבה התנועה: העלייה "בטרם עת", כלומר בלי שהתנועה הפיקה מהאדם את מלוא התרומה שהוא מסוגל להעניק לה, כמובן תוך התחשבות בגיל, לא היתה מקובלת. וההודעה מווארשה לא נשמעה לשתי פנים: אם חייקה תממש את כוונותיה הפרטיות היא תורחק מהתנועה. חייקה לא יכלה לעמוד באיום כזה ושוב ביטלה את רצונה מפני רצון התנועה.

המאורעות התרחשו במהירות. היה סוף הקיץ 1939. המלחמה עמדה בשער. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה קיבלה חייקה מברק מההנהגה הראשית ובו הוראה לבוא מיד לווארשה. היא התייצבה. הודיעו לה כי נבחרה ל"הנהגה ב'", כלומר ההנהגה הראשית החילופית הצעירה, רובה חברות, שתתייצב בראש התנועה במקרה הצורך, כמו גיוס כל הגברים. היא היתה בת 19. לצורך סידורים נחוצים חזרה לביאליסטוק וכעבור יומיים פרצה המלחמה.

פולין קרסה לפני צבאות היטלר. שבוע ימים הם שלטו גם בביאליסטוק ועל פי הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב פינו את העיר ואת האזור כולו לטובת ברית המועצות. לאור השמועות על צירופה של הצפוי של וילנה לליטא נעו אלפי פליטים מפולין הכבושה מזרחה וכאלפיים מהם היו חברי התנועות החלוציות, בכוונה לפלס דרך לעלייה מליטא העצמאית. גם חייקה הגיעה לווילנה אל הריכוז השומרי שהתארגן בעיר על קיבוציו. במשלחת מדריכי קנים שיצאה מהריכוז לתנועה בליטא בלט מקומה של חייקה שהשתלבה חיש-מהר בפעילותו של קן קובנה הגדול, בעיקר בהדרכת שכבת הבוגרים.

ביוני 1940 השתלט הצבא האדום על ליטא. התנועות וקיבוצי ההכשרה חוסלו וחייקה חזרה אל חבריה בריכוז השומרי בווילנה שגם הוא פוזר. ותיקי ההנהגה, ברובם "שרופים" ומייחלים לעלייה יחד עם ותיקי ההכשרות האחרים לא הפסיקו את פעילותם, אך שעתה של "הנהגה ב'" בהרכב אחר ועם מטלות חדשות – פעילות תנועתית במחתרת במשטר הסובייטי – הגיעה.

ושוב באה "דרישה" מהאוניברסיטה העברית מלווה בסרטיפיקט על שמה של חייקה ושוב – בישיבה דרמטית של ההנהגה – הוחלט כי עדיפה פעילותה התנועתית. בינתיים, בכמה גלי יציאה חוקיים וחוקיים-למחצה, יצאו ותיקי התנועה ברובם ואיתם גם חברי ההנהגה הוותיקה.

מאסרים פקדו את התנועות החלוציות וחייקה נרשמה, לצורך כיסוי פורמלי של ישיבתה בווילנה, בחוג לכלכלה וללימודי המארקסיזם שבאוניברסיטה המקומית ובקיאותה בחומר הנלמד עוררה התפעלות בקרב מורים וסטודנטים. באותה עת היא התפרנסה ממתן שיעורים לילדי אמידים ומעבודה כעוזרת בית.

ב- 22 ביוני 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות. וילנה נכבשה. צעירים רבים וביניהם מרבית חברי הריכוז השומרי ברחו מזרחה אל עומקה של ברית המועצות. ההנהגה הראשית הצעירה, שחבריה אבא קובנר, אדק בורקאס, מרדכי רוזמן, פנחס שטרן, משה בלוש וחייקה, התכנסה לפגישה חטופה ברחוב תחת מטר הפצצות של הפולשים והחליטה להתפלג: חלקה האחד ייצא עם כל החברים האחרים מזרחה וחלקה השני יישאר במקום. חייקה הודיעה בנחישות שאם מישהו חייב להישאר הרי זו בשורה הראשונה היא. כבחורה יהיה לה קל יותר לנוע ולקיים קשרים. את מראה פניה ה"ארי" עדיין לא הביאו בחשבון.

החלו החטיפות לעבודה, הטלאי הצהוב, הגיטו ושאר הגזירות. התברר מהר כי המראה ה"ארי" איפשר לחייקה לנוע באופן חופשי ולהיות מקשרת בין החברים ואפילו בין חלקי התנועה המבותרת. מחברת המחתרת הפולנית קיבלה תעודת לידה קתולית ומעתה היה שמה הלינה וורונוביץ'.

במסעותיה על פני פולין – לביאליסטוק, לווארשה, לצ'נסטוכוב, ללובלין, לגרונדה ועוד, היא חצתה גבולות בין האזורים השונים של ממלכת הכיבוש הגרמנית, חדרה פעמים אין-ספור לגיטאות, קישרה בין המחתרות החלוציות והלא-יהודיות הלוחמות. היא גם השתתפה בהתכנסות ההיסטורית התנועתית החשאית במנזר ליד וילנה, שבה הוחלט על ההתנגדות האקטיבית והוקרא לראשונה הכרוז של אבא קובנר "אל נלך כצאן לטבח!"

חייקה נשלחה על ידי חבריה בהנהגה לעיר הולדתה ביאליסטוק כדי לארגן שם את בוגרי התנועה ולפעול, יחד עם אדק בוראקס, מפקדו הראשון של האירגון הלוחם בגיטו, להקמת מחתרת יהודית מאוחדת של כל התנועות והגופים הפוליטיים. מכאן ואילך היתה ביאליסטוק ה"בסיס" שממנו היתה יוצאת לשליחויותיה ואליו חוזרת. היא עמדה בראש המגעים בין "חזית א'" (השומר הצעיר והקומוניסטים) לבין "חזית ב'" (השומר הצעיר והחלוץ-דרור) לשם איחודן לכלל חזית לוחמת אחת בראשותו של מרדכי טננבוים. מטעם האירגון הלוחם היא נשאה ונתנה עם ראש היודנראט כדי לשחררו מהאשליה ש"ביאליסטוק אינה וילנה ולא תהיה בה פונאר" ולהטותו לתמיכה אקטיבית במחתרת הלוחמת.

ב- 16 באוגוסט 1943 פתחו הגרמנים באקציית החיסול של גיטו ביאליסטוק ופרץ המרד. חייקה שלרגל תפקידיה היתה אז בצד הארי חדרה לגיטו כדי ליטול בו חלק פעיל. לאחר שדוכא המרד יצאה חייקה לצד הארי, כדי למצוא מקומות מחבוא לנמלטים מן האש ולחדש את הקשרים עם הקבוצות של הפרטיזנים היהודים שיצאו בשעתו ליער מטעם האירגון הלוחם.

מאוגוסט 1943 עד אוגוסט 1944 פעלה חייקה בביאליסטוק ובמחוז בשליחותו של מטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית והיתה מיוזמי הוועד האנטי-פאשיסטי יחד עם עוד חברות יהודיות אחדות וביניהן גם חסיה ביליצקה-בורנשטיין. לוועד היו כל הסמכויות להקים תאי מחתרת ולגייס פרטיזנים. במוקד הפעילות היתה הצלת יהודים והבאתם ליער. תחום פעילות חשוב ביותר היה השגת נשק והבאתו לפרטיזנים היהודים. לזכותה של חייקה, יחד עם חברתה וידידתה חסיה נרשמה גם הקמתו של תא מחתרת גרמני מקרב בעלי ההשפעה בשלטון, שסיפקו נשק ליהודים ובשלבים מכריעים העבירו מידע צבאי סודי למטה הבריגדה הפרטיזנית. חייקה עוטרה על ידי ממשלת פולין העממית בעיטור הגבורה הגבוה "צלב גרונוואלד".

לאחר המלחמה עברה חייקה לווארשה שבה התארגן "הוועד היהודי המרכזי". חייקה שייצגה בו את "החלוץ" ואת השומר הצעיר, עסקה בקליטת פליטים מבוגרים וילדים שהגיעו מהיערות ומהמחנות ושחזרו מהמחוזות האסייניים של ברית המועצות. כן עסקה בפריצת דרכים לעלייה ובהקמתה מחדש של תנועת השומר הצעיר.

באוגוסט 1945 השתתפה חייקה, יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן במשלחת שארית הפליטה הפולנית לכינוס הציוני הראשון שלאחר המלחמה – כינוס לונדון. הם הביאו את דברה של שארית יהדות פולין לעולם היהודי החופשי ופרשו יריעה רחבה של השואה על זוועותיה והבשורה של ההתנגדות הפעילה והמרד. היה זה גם מפגש מרגש עם מנהיגי התנועה מ. יערי וי. חזן. ב- 1946 השתתפה במשלחת יהדות פולין לארצות הברית ואחר כך היתה צירה בקונגרס הציוני בבזל.

במאי 1948 עלתה חייקה לארץ באוניה "פרובידנס" ובהיותה בלב ים שמעה את הבשורה על הכרזת המדינה.

חייקה דרכה על אדמת ישראל וכאילו חזרה הביתה אחרי מסע ארוך אל המוות שמולו עמדה פעמים אין-ספור. העברית היתה שגורה בפיה, המקומות והאתרים השונים, עתיקים וחדשים, היו ידועים לה והתנועה, תנועתה, קיבלה אותה בזרועות פתוחות. תחנתה הראשונה היתה קיבוץ עין-השופט שבו עבדה בחקלאות. מקץ חצי שנה עברה לקיבוץ עברון אל ידיד-נעוריה ומדריכה בתנועה מאיר אורקין שאיתו הקימה בית ומשפחה. ספרה "אנשי המחתרת", האוטוביוגרפי והמונומנטלי מבחינה כללית-יהודית, הופיע בהוצאת ספרית פועלים ב- 1949. ביום שהשלימה את הכתיבה הוזעקה לבית-החולים ללדת את בתה הבכורה לאה.

ב- 1950 נבחרה חייקה כראש המועצה האזורית געתון ובמרכז עיסוקיה היו, מלבד הבעיות המוניציפליות, קליטתם של העולים החדשים במעברות, הצלת ילדיהם משטפונות, דאגה למובטלים וחילוצם ממחסור וסף הרעב בימי ה"צנע" הקשים.

בקיבוצה מילאה חייקה תפקידים של מדריכת נוער, מורה לעת מצוא, מזכירת הקיבוץ ועובדת מטבח. בתנועה היתה עלייתה אל הפיסגה טבעית ומהירה. בנטיותיה הרדיקליות התייצבה לא-אחת מול מנהיגי התנועה המוכרים תוך דברות בהשקפותיה, אך מעולם לא הלכה בקרי עם התנועה. היא היתה מעמודי התווך של מפ"ם. בימי "הפרשה העגומה", פרשת הפרישה של חבורת סנה, ניתקה עצמה מהפורשים כשנוכחה לדעת שדרכם מוליכה אל הבגידה בציונות. משפטי פראג – מאסרו של מרדכי אורן והעמדתו למשפט כ"סוכן האימפריאליזם האמרקני", כקושר קשר להפלת המשטר הסוציאליסטי בצ'כוסלובקיה – הסירו בה את אחרוני הספקות לגבי מקומה בוויכוחים הסוערים של התקופה. הנאמנות לציונות והדבקות באחדות המחנה התנועתי הם שהכריעו.

תפקידיה של חייקה במפ"ם היו רבים ומגוונים – מריכוז השכונות והיישובים סביב חיפה ומזכירות מפ"ם בחיפה, הגדול בסניפים בארץ, ועד לחברות בכנסת. באותם שלבי עלייה היתה מזכירת הברית העולמית של מפ"ם ובמסעה אל יהדות צפון ודרום-אמריקה ואוסטרליה הרשימה את הציבור היהודי של אותן ארצות. לאחר הפסקה של לימודים באוניברסיטת תל-אביב נבחרה ב- 1969 לכנסת השביעית כנציגת "המערך" ומפ"ם. במאבקים הפוליטיים הפנימיים במפ"ם מצאה חייקה את עצמה באגף ה"שמאלי" ואף התנגדה למערך עם מפא"י, אבל קיבלה את הכרעת הרוב.

בפעילותה הממלכתית כחברת הכנסת זכו הופעותיה בהקשבה דרוכה, ויחס ההערכה והכבוד לאישיותה ולכושר הביטוי שלה קרן אליה מכל חוגי הבית, אף הימניים ביותר. בכנסת מיקדה חייקה את תשומת לבה בבעיות הסוציאליות, נוער במצוקה, שכונות העוני, בעיות בריאות וזיקנה ולא במקרה מילאה את התפקיד של יושב-ראש ועדת השירותים הציבוריים. היא גילתה רגישות למעמדה של האישה והיתה מהדוברים הבולטים נגד הכפייה הדתית. יוזמותיה בחקיקת חוקים מתקדמים בתחומים הסוציאליים זכו בחלקן הניכר להיכלל בספרי החוקים של מדינת ישראל. הופעותיה במליאת הכנסת נשמעו תמיד בהקשבה דרוכה ומשקל מיוחד היה להתרעותיה קבל העולם על סכנת הניאו-נאציזם והכחשת השואה.

חייקה כיהנה בחמש כנסות, עד הכנסת האחת-עשרה ועד בכלל והיתה מוכרת כמנהיגת מפ"ם מהשורה הראשונה. היא ריכזה את הסיעה בכנסת וכיהנה כסגן יושב-ראש הכנסת.

לאחר פטירתה של רוז'קה קורצ'ק היא נתמנתה כיושב-ראש "מורשת", בית-העדות ע"ש מרדכי אנילביץ'. מעתה ואילך רוכזה תשומת לבה בכיתות הלימוד וההנחלה של מורשת השואה ובארכיון מורשת, כל אלה בגבעת חביבה, ובהוצאה לאור של ספרי מורשת וכתב-העת "ילקוט מורשת". היא נטלה חלק בישיבות, הופיעה בכינוסים בארץ ובחו"ל, קיימה קשרים עם מוסדות ואישים בישראל וביהדות הגולה, פרסמה המאמרים וקראה כתבי-יד. גולת הכותרת של מרצה הסוער היתה התמכרותה למימוש הפרוייקט, פרי הגותו של אבא קובנר המנוח, של "בית מורשת" – קריית תנועות הנוער החלוציות העתידה לקום בגבעת חביבה. היא לא חסכה מאמצים בהשגת המשאבים הנדרשים, בעיצוב החוץ והפנים של הבניין ובהתוויית התוכן והיעדים של הבית.

חייקה זכתה להנחות את טקס הנחת אבן-הפינה של בית מורשת. לאחר הפסקה ניכרת הוחל בבנייה, המתקדמת בימים אלה לקראת השלמת האגף המרכזי של הבית, ומה צר שחייקה לא תזכה לראות את התגשמות החלום ולפתוח את שערי הבית לקהל שוחריו.

חייקה היתה בפמלייתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל במסעו לווארשה ולמחנות ההשמדה בפולין במלאת חמישים שנה למרד גיטו וארשה. היא התכוננה ולא זכתה להגיע לטקס הזיכרון במלאת יובל שנים למרד גיטו ביאליסטוק שבו השתתפה, שאמור היה להיערך ביוזמתם ובחסותם של שלטונות העיר.

ביום העצמאות ה- 45 נתכבדה חייקה בהדלקת משואת החג בטקס הממלכתי המסורתי שעל הר הרצל. היה זה אות הוקרה של העם והמדינה לאישיותה ולפועלה. אחרי ימים מספר נערכה בביתו של השייח מוחמד אבו-גוש מסיבה משותפת של כל מדליקי המשואה שהמארח היה אחד מהם. באותה מסיבה אמרה חייקה בין השאר: "אני שמחה מאוד שזכיתי כחברת הכנסת לשעבר וניצולת השואה להדליק משואה יחד עם ערבי שקשר את גורלו עם מדינת ישראל. אני חשה את פעמי השלום מתקרבים."

בתום המסיבה, כשירדה במדרגות התלולות של הבית קרא לה מישהו מלמעלה. היא סבה לאחור ורגלה מעדה. חייקה נפלה ונפגעה בראשה. מחוסרת הכרה הובהלה לבית-החולים, עברה ניתוח מסובך, אך הכרתה לא חזרה עוד. שקועה בתרדמת היתה מאושפזת תחילה בבית לוונשטיין ואחר-כך בבית הסיעודי של קיבוצה עברון במשך שלוש שנים.

ביום א', 26 במאי 1996, בחמש לפנות בוקר, נדם לבה.

יחד עם מאיר, חברה-לחיים, הבנות לאה ויוספה, הנכדים יוני ואורי והנכדה גל ואחותה מרים, אבלים כל ידידיה ומוקיריה, אבל כל בית ישראל.

לחלק נוסף של המאמר:
במחתרת

ביבליוגרפיה:
כותר: חייקה גרוסמן-אורקין 1996-1919 : קורות חיים
תאריך: תשרי- אוקטובר תשנ"ז - 1996 , גליון ס"ב
שם כתב העת: ילקוט מורשת : כתב עת לתיעוד ועיון
בעלי זכויות : מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
הוצאה לאור: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית