עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > משטרים והגות מדינית > רפובליקהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומית
זמנים : רבעון להיסטוריה


תקציר
למרות ריבוי אסיפות העם, הבחירות וההצבעות לא הייתה רומא מדינה דמוקרטית. לא העם  שלט ברומא, אלא אריסטוקרטיה מצומצמת, עתירת-נכסים וייחוס. במאמר תיאור מפורט של ההליכים הפוליטיים ברומא העתיקה והתפקיד שמלאו אסיפות העם והאזרחים במאבק בין המחנות היריבים.



בוחרים ונבחרים ברומא העתיקה
מחבר: בנימין כהן


רומא הרפובליקנית לא חסרה סממנים של מדינת קלפיות. אבל מדינה דמוקרטית היא לא התיימרה להיות בשל כך. למרות ריבוי אסיפות-העם, הבחירות וההצבעות – אזרח רומי "טוב", אם רצה ליטול חלק בכל הפעילות הפוליטית והציבורית הקדחתנית שהתנהלה ברומא, היה חייב להיבטל ממלאכתו 30 עד 40 ימים בשנה – לא העם בהמוניו שלט ברומא, אלא אריסטוקרטיה מצומצמת, עתירת-נכסים וייחוס.
מדוע, אם כן, נזקק משטר, שכל מטרתו שימור שלטון המעטים, לתהליכים פוליטיים המחייבים את מעורבותם של הרבים? כלום מרצונם-שלהם הפקירו שליטיה הכל-יכולים של רומא את שאלת-השאלות של חייהם, את גורל הקאריירות הפוליטיות שלהם, בידי חסדיו ההפכפכים של העם? והאמנם היו אסיפות-העם הרומיות רק מראית-עין של גינונים עממיים, או אבן מאבני-הפינה של הרפובליקה?

רומא לא היתה מעולם מדינה דמוקרטית. שלא כאתונה, היא אף פעם לא התיימרה להיות כזאת. אף על פי כן, מאז ייסוד הרפובליקה ועד קצה, במשך חמש מאות שנים בקירוב, פעלו בה כסדר אסיפות-עם אלקטורליות ולגיסלטיוויות, ואזרחיה היו "נקראים אל הקלפי" בתדירות רבה יותר מאשר אזרחי מדינה דמוקרטית כלשהי בימינו.

ius suffragii, זכות ההצבעה, נחשבה לעליונה שבזכויות האזרח. היא עוררה ברומא העתיקה דימויים רעיוניים דומים לאלה הנפוצים גם בימינו. היא נתפרשה גם שם כהוכחה ניצחת ליישום חרותו הפוליטית של העם. "לוחית ההצבעה", נהג קיקרו להטיף בנאומיו. "היא ערובת החרות". על תפישה דומה מעיד גם מוטיב ההצבעה המופיע על אחדות מן המטבעות שהותירה אחריה הרפובליקה: לצד אבזרים של קלפי, מוטבע עליהן ראשה של Libertas – הפרסוניפיקציה הרומית של אידיאל החרות. (קיקרו, על החוקים, ס' 3 פ"פ 39-33; על חוק הקרקע, ס' 2 פ' 4; בעד ססטיוס, 103).

כל המגיסטראטים הרומים, גם הזוטרים שבהם, היו חייבים להיבחר לתפקידיהם כחוק, להגיש את מועמדותם במועד ולזכות ברוב קולות מוחלט. מספרם הכולל של המגיסטראטים גדל והלך במהלך התפשטותה הטריטוריאלית של רומא באיטליה ובעקבות כיבושיה האימפריאליים. ברפובליקה המאוחרת כלל המנגנון הנבחר של השלטון הרומי שני צנזורים, שני קונסולים, שמונה (ולבסוף אף ששה-עשר) פרייטורים. ארבעה עד ששה איידילים, 10 טריבונים של הפלבס, 20 קווסטורים, 24 טריבונים צבאיים וששה בעלי תפקידים אדמיניסטרטיוויים (מטבעונים ופקחי משטרה), בסך הכל כ- 80 נושאי משרה בעלי סמכויות שלטון. פרט לשני הצנזורים שבחירתם נערכה אחת לחמש שנים, היו כל שאר המגיסטראטים נבחרים לשנים-עשר חודשים בלבד ומשרותיהם עמדו לבחירה מדי שנה. תהליך ההצבעה היה בהכרח איטי ולא תמיד היה יכול להסתיים בו ביום. מטעמים מעשיים ורליגיוזיים כאחת, חייבת היתה כל הצבעה, גם אם לא השיגה את תכליתה, להיפסק לפני שקיעת החמה. מכאן שבחירתם של 10 טריבונים או 20 קווסטורים היתה יכולה להימשך גם יותר מיום אחד. לעתים היתה ההצבעה נפסקת לצורך מניפולציות פוליטיות, אם בתירוץ של "אותות רעים" בשמיים ואם במעשי אלימות ללא תירוצים. גם מקרים כאלה חייבו הצבעה חוזרת במועד אחר. אבל, גם אם נתעלם מהצבעות חוזרות, בחירות-משנה וכיוצא באלה, עדיין נמצא כי לעומת הבחירות הכלליות בימינו, הנערכות אחת לכמה שנים, נדרש האזרח הרומי להשתתף לפחות בשבע מערכות-בחירה נורמטיוויות מדי שנה בשנה.

קולו של הרומאי נדרש לא רק לבחירת מגיסטראטים, אלא גם לחקיקת חוקים. ורוב ימי הרפובליקה גם להכרעות-דין במשפטים ציבוריים (נושא שלא יידון בעמודים אלה). הסנאט הרומי, על אף מעמדו המרכזי במערכת השלטון, היה כשלעצמו נטול סמכות חקיקה לגבי רובם הגדול של ענייני המדינה. רק הצבעתה החיובית של אסיפת-העם היה בה כדי להפוך את המלצת הסנאט לחוק ממלכתי מחייב. על הבאת דבר הסנאט להצבעה באסיפת-העם היו מופקדים הקונסולים, הפרייטורים ובעיקר - הטריבונים של הפלבס. אבל לא תמיד הסתפקו בעלי-משרות אלה בתפקיד הפאסיווי של מתווכים בין הסנאט לעם. סמכותם איפשרה להם ליזום הצעות-חוק גם מכוח עצמם. חקיקה "פרטית" כזאת נשאה בדרך כלל אופי אנטי-סנאטוריאלי וככל שגברו הניגודים בקרב השכבה השלטת, כן רבתה יוזמתם העצמית של המגיסטראטים.

המהפכה הלגאליסטית ביותר

את אסיפת-העם היה אפשר לכנס לצורך חקיקה פעמים רבות מן המשוער. לוח-השנה הרומי הועיד לא פחות מ- 195 ימים בשנה לפעילותן של אסיפות-העם (dies comitiales). גם אם נפחית ממספר זה את הימים שנדרשו לקיום בחירות, לישיבות הסנאט, לעריכת חגיגות ממלכתיות וכדומה, עדיין ייוותרו כ- 90 עד 100 ימים (לא-רצופים) בשנה, שבהם היה אפשר לקיים פעילות תחיקתית לא-מופרעת. ספק אם בתי-מחוקקים מודרניים זקוקים למיכסת זמן נדיבה יותר. מאידך גיסא, ידיעותינו על מספר החוקים שנחוקו מדי שנה, הלכה למעשה, הן בהכרח חלקייות בלבד, ולו רק משום שפעולות חקיקה נורמטיוויות, שלא עוררו מחלוקת פוליטית חריפה, לא תמיד הותירו את רישומן במקורות שבידינו. הוא הדין באותן הצעות חוק שלא זכו ברוב הדרוש ובטלו מאליהן. רק מאתיים חוקים בקירוב מתועדים במקורותינו מכל מאתיים שנות השלווה הסוציאלית היחסית שבין גמר המאבק בין הפטריקים והפלבאים לבין הטריבונאט של טיבריוס גראקכוס. לעומת זאת, אם מותר לכנות את התקופה שהחלה עם טריבונאט סוער זה בשם "מהפכה", הרי שהיתה המהפכה הלגאליסטית ביותר בהיסטוריה. נשקה העיקרי היה אסיפות-עם קונסטיטוציונליות לחלוטין וצרורות של חוקים. טיבריוס גראקכוס הספיק לשלח בסנאט שבעה חוקים; אחיו גאיוס – 15; רפורמאטורים ובעלי-יומרה רפורמאטורית אחרים בדורות האחרונים של הרפובליקה כמו מאריוס, סאטורנינוס וליוויוס דרוזוס הצעיר, או הטריבונים של שנות ה- 70* הצטיינו אף הם בחקיקה שופעת ומסעירה. שנת 67, שנה שזימנה יחדיו שלושה טריבונים נמרצים וקונסול שאפתן, נתברכה ב- 15 מבצעי חקיקה באסיפות-עם. טריבון בודד, בעל נאמנויות סותרות כמו קוריו, היה יכול לבדו ליזום בשנה אחת, שנת 50, ששה חוקים הרי-גורל, ואילו פובליוס קלודיוס, האלים שבדמויות "המהפכה הרומית" הספיק בטריבונאט שלו, בשנת 58, להפעיל את מנגנון החקיקה הרומי 13 פעמים. במקביל לכך המשיך הסנאט בהגשת החוקים לאסיפת העם על-ידי טריבונים מטעמו ואפילו שליטים רבי-כוח כמו קראסוס. פומפיוס ויוליוס קיסר לא ויתרו על מתן גושפנקה חוקית לכל אחד ממעשי השדרה שלהם. אמירתו הסרקסטית של טאקיטוס על הרפובליקה, כי חוקיה רבו במיוחד בתקופה שבה גברה ביותר שחיתותה, יש לה על מה לסמוך. אלא שגם החוק המושחת נזקק ברומא למצביעים, ואכן, בתקופה הסוערת של סוף הרפובליקה נקראו הרומאים לקלפיות לעתים תכופות ביותר.

בנוסף לבחירות הממלכתיות נתקיימו ברומא ובערי-השדה של איטליה גם בחירות מקומיות. העממיות בכולן היו הבחירות לוועדי שכונות ולוועדי ההתאגדויות השונות. רומא של סוף המאה הראשונה היתה עיר בעלת 800,000 תושבים בקירוב. במטרה לייעל את ניהולה ולהגביר את הפיקוח על המתרחש בחלקיה השונים, חילק אותה אוגוסטוס קיסר ל- 14 רובעים. כל רובע נתחלק לשכונות ובראש כל שכונה עמדו מעתה ארבעה פרנסים שנבחרו מדי שנה בידי התושבים ונהנו ממעמד ממלכתי מוכר. אבל עוד בימי הרפובליקה נהגו פשוטי-עם להתאגד לפי מקומות מגוריהם ולפי משלוח-ידם ולהקים לעצמם התאגדויות שכונתיות, מקצועיות ופולחניות. בראש התאגדויות אלה עמדו כבר אז פקידים שנבחרו בהצבעה, מדי שנה בשנה, על-ידי תושבי השכונה או חברי האגודה. בתקופת הרפובליקה עוררו לא אחת התאגדויות עממיות אלה (collegia), את זעם השלטונות, על שום היותן משמשות אירגונים יעילים של הפלבס במאבק הפוליטי שניהלו ה"פופולרים" נגד הסנאט. יוליוס קיסר אסר על רובן. אוגוסטוס השכיל ליטול אותן תחת חסותו ולמסדן. אבל אפילו בתקופת הקיסרות המאוחרת, כאשר הבחירות הממלכתיות בוטלו זה כבר, המשיכו עדיין התאגדויות עממיות אלה לבחור מדי שנה בשנה את ראשיהן – שריד אחרון לחרות רפובליקנית אבודה.

הבחירות בערי-השדה, בקולוניות וביישובים הרומיים בפרובינציות נסמכו, בדרך כלל, על הדוגמה של רומא. למרבה הפרדוקס, המסמך המקורי המפורט ביותר על נוהלי הבחירות הרומיות נתגלה דווקא בקירבת מאלאגה שבספרד. מסמך זה, שהוא מעין כתב-זכויות שהעניק לעיר זו דומיטיאנוס קיסר, כולל תקנון-בחירות מדוקדק המפרט את אופן הגשת המועמדות, את זכויותיו וחובותיו של יושב-ראש אסיפת-האזרחים, את סדרי ההצבעה ועוד. למלומדים אין ספק שתקנון זה משקף, בשינויים קלים, את הליכי הבחירות ברומא עצמה. אלא שבעוד שמגיסטראט שנבחר לתפקידו במאלאגה. שלטונו היה מוגבל לתחום שיפוטה של עיר זו בלבד, הרי המגיסטראטים הבכירים שנבחרו על-פי תקנון דומה ברומא, סמכותם האזרחית והצבאית נשתרעה על פני האימפריה כולה. מכאן אופיין הפוליטי המובהק של הבחירות ברומא וחריפות המאבק על תוצאותיהן.

אנדרטה קיסרית לזכר הרפובליקה

מערכת בחירות רומית לא היתה מוגבלת ליום ההצבעה עצמו. היא כללה, אז כהיום, מסע-תעמולה נרחב וממושך. קיקרו פתח את מערכת הבחירות שלו לקונסולאט של שנת 63 ב- 17 ביולי שנת 65. למחרת סיומה של המערכה הקודמת והוא המשיך בה במשך שנה שלמה, עד יום היבחרו, בו ביום פתחו המועמדים לקונסולאט הבא, של שנת 62, במסע הבחירות שלהם ואף הם המשיכו בו עד ליום היבחרם. והיות שפעילות פוליטית דומה חזרה על עצמה מדי שנה בשנה והקיפה את כל עשרות המגיסטראטים שעמדו לבחירה, נקל לשער שלא ימים רבים בשנה שקטו חוצותיה של רומא מהמולת הבחירות.

סיכום כל אסיפות התעמולה ומערכות ההצבעה הלגיסלטיוויות והאלקטורליות מורה כי אזרח רומי "טוב", אם רצה ליטול חלק בכל הפעילות הפוליטית והציבורית הקדחתנית שהתנהלה ברומא, היה חייב להיבטל ממלאכתו 30 עד 40 ימים בשנה. אלא שרומא לא חסרה אזרחים מובטלים ממילא, אשר ההשתתפות באירועים ציבוריים ופוליטיים היתה בעבורם עיסוק משתלם.

אסיפת-העם הקונסטיטוציונאלית – comitia או concilium – נקראה לתכלית אחת ויחידה: הצבעה בהן או בלאו על החוק או על המועמד שהובאו בפניה להכרעה. באסיפה מסוג זה אסורים היו כל תעמולה, דיון או ויכוח. אפילו הצעת תיקון לחוק לא היה אפשר להגיש בה. לצרכים אלה נועדה התכנסות פחות פורמלית ה-contio. ברפובליקה המאוחרת, בגבור המתחים הפוליטיים והחברתיים, דמתה במידת מה אסיפת ה-contio לכנסים הסואנים שמפלגות בימינו רגילות היו לכנס בדור שקדם לדור הטלוויזיה. בכינוסים המוניים אלה, היו האוראטורים הרומים משחיזים לשונם במיטב המליצה הלאטינית וגם ההמון היה, בשעת מעשה, נותן פורקן לרגשותיו בקריאות עידוד, בשריקות בוז ואף בתגרות ידיים. כינוסי תעמולה לא-פורמליים כאלה היו פתוחים לכל דיכפין. השתתפו בהם פשוטי-עם רומים וזרים ובכללם, כמסתבר, גם יהודים, בין שישבו כבר אז ברומא ישיבת קבע ובין שנזדמנו לרגל עסקיהם בלבד. קטע מן המפורסמים ביותר מתוך נאומו של קיקרו "בעד פלאקוס", מעיד ישירות על השתתפות יהודים (לצד יוונים וזרים אחרים) ב-contiones ברומא. פלאקוס היה בשנת 62 נציב רומי, פרו-פרייטור, בפרובינציה "אסיה". בין שאר מעשיו הטובים הוא אסר על יהודי אסיה-הקטנה להעלות למקדש בירושלים את התרומה של מחצית שקל הזהב. בשובו לרומא נתבע פלאקוס זה לדין באשמת "סחיטת כסף" בפרובינציה. המשפט היה פומבי ונתקיים בפורום. בנאום-ההגנה עליו יוצא קיקרו נגד "המון היהודים" (multitude Judaeorum) המפריעים לו לשאת דברו ומאשים אותם בכך שהם "מרעישים תדיר באסיפות-העם". "הרי אתה יודע – פונה קיקרו לקטיגור – מה רב מספרם, מה גדולה אחדותם ומה חזקה השפעתם באסיפות-העם – “in contionibus. (שם, פרק 66).

אריסטוקרטיה מצומצמת ומוסדות עממיים

מאות שנים היו אזרחי רומא מתכנסים לאסיפותיהם ב"קומיטיום" שבפורום בתוך העיר או ב"שדה-מארס" שמחוץ לתחום העיר והיו עורכים את הצבעותיהם תחת כיפת השמיים. אבל בימיה האחרונים של הרפובליקה, החליט קיסר הדיקטטור להקים ברומא את גדול המונומנטים לזכרה: מבנה ענק, מצופה שיש, 94 מטרים רוחבו, 286 מטרים אורכו, משכן מקורה לאסיפות-העם הרומיות, היכל פאר להצבעות. משהושלם המבנה ונפתח לקהל, בימי אוגוסטוס קיסר, לא היה עוד כל צורך בו. אסיפות-העם, גם אם המשיכו עדיין להתכנס, היו כבר בתהליך מתקדם של גוויעה. בתקופת הקיסרות הפכו הבחירות לטקס פורמלי שבו אושרה המלצת הקיסר וזכות-ההצבעה השמורה להלכה לכל אזרח שוב לא מומשה אלא בין כתלי הסנאט. היכל ההצבעות של יוליוס קיסר – Saepta Julia – נותר שומם ממצביעים. אבל מעיקרו הוא נועד להכיל לא מפחות מ- 70,000 איש.

ספק אם מספר מצביעים כה גדול השתתף אי-פעם בפועל בבחירות או בהצבעה על חוקים. אבל אפילו מספר תיאורטי זה מהווה רק 7.8 אחוזים מכלל 900,000 האזרחים ברפובליקה המאוחרת. רוב רובם של בעלי זכות ההצבעה גרו הרחק מרומא, פזורים על פני איטליה כולה. חלקם אף חי בפרובינציות. לא רבים מהם טרחו להגיע לעיר הבירה לבחור איידיל או קווסטור. אזרחים פעילים מבחינה פוליטית יכלו בתנאים אלה להיות בעיקר תושבי רומא וסביבתה: פוטנציאל מצביעים בן 300,000 עד 350,000 איש. 70,000 המצביעים שנועדה להכיל ה-Saepta Julia אילמלא נותרה שוממה, היו לא יותר מ-20 עד 23 אחוזים מתוכו. שיעור מצביעים כזה נחשב גבוה למדי בתנאי העת העתיקה. באתונה הדמוקרטית נחשבה אסיפת-עם שבה השתתפו 6,000 מצביעים, 14 אחוזים מכלל האזרחים. לאסיפה בעלת אחוז נוכחות גבוה במיוחד.

אכן, רומא הרפובליקנית לא חסרה סממנים של מדינת קלפיות. אבל, כאמור, מדינה דמוקרטית היא לא התיימרה להיות בשל כך, למרות ריבוי אסיפות-העם, הבחירות וההצבעות, לא העם בהמוניו שלט ברומא. אלא אריסטוקרטיה מצומצמת. עתירת-נכסים וייחוס. הסנאט הרומי מנה. רוב ימי הרפובליקה, רק 300 איש. זאת היתה קבוצת-הסטאטוס הראשונה במעלה במדינה: ordo senatorius. אבל בהיותה מוגבלת להיקף מספרי מצומצם וקבוע מראש, נותרה קבוצה זו חסומה אף בפני רובם הגדול של בני מעמדה שלה, אריסטוקרטים בעלי עושר וייחוס דומים, שלא יכלו לזכות במעלת סנאטורים. יתר-על-כן, בהתאם לאותו עקרון עצמי של סלקטיוויות חברתית ואכסקלוסיוויות מספרית, היו גם 300 הסנאטורים מדורגים בינם לבין עצמם לשש דרגות הירארכיות, שבראשן קבוצת אצילים. מורכבת מיוצאי 25 עד 27 בתי-אב נודעים ששאפו להתחלף בשלטון בינם לבין עצמם ולהורישו לצאצאיהם מדור לדור, ואף הצליחו בכך לעתים קרובות. קבוצה זו של משפחות-אצולה, שקיבלה את הכינוי הקולקטיווי nobilitas , היא-היא שהחזיקה את הרפובליקה הרומית בגרונה במשך רוב ימי קיומה. את הדרך לשלטון פתחו בפניה המגיסטראטורות הרמות ביותר. ובראשן – הקונסולאט.

גם אחרי שהקונסולאט נפתח בפני בכירי הפלבאים ועד קרוב לסוף המאה השניה, הצליחו 16 בתי-אב פטריקיים להחזיק ביותר ממחצית מכל משרות הקונסולים. הפטריקיאט הקדום לא תם לגווע במשך כל שנות הרפובליקה. במקום המשפחות הפוחתות והולכות של הפאבים והוואלרים, שהחזיקו כל אחת מהן ב- 45 קונסולאטים, באו הקלאודים, הקורנלים, האיימילים ולצדם החלו להתבלט משפחות האצולה הצעירה יותר, הפלבאית: ליקינים, דומיטים, ליווים ויותר מכל – המטלים. משפחות ובתי-אב אצולניים אלה, פטריקים ופלבאים, היו קשורים וסבוכים זה בזה באינטרסים כלכליים, בבריתות פוליטיות ובקשרי חיתון ואף שחצתה ביניהם יריבות מרה על בכורת השלטון, הם היו ביחד האוליגרכיה הכלכלית, הפוליטית והצבאית של רומא. מוקד לאחדותם שימשה השאיפה המשותפת לשמור, ככל האפשר, על האכסקלוסיוויות של מעמדם. סגירותה של אוליגרכיה פטריקו-פלבאית זו גברה במיוחד מאז מלחמות ההתפשטות הגדולות והפיכתה של רומא לאימפרייה עולמית. מכלל 222 הקונסולאטים הנורמטיוויים שבין פרוץ המלחמה הפונית השניה (218) ועד עלייתו של מאריוס (107) החזיקו לא יותר משמונה בתי-אב אצולניים ב- 100 קונסולאטים בקירוב.

עם כל חשיבותה של המשרה הבכירה ביותר, לא ויתרו אותן משפחות אצולה ספורות גם על נתחי שלטון פחותים ממנה אלא שככל שפחתה חשיבותה של המגיסטראטורה היא נותרה פתוחה גם בפני סנאטורים "פשוטים". ב- 30 השנים האחרונות לקיום הרפובליקה, בתקופה שבין הדיקטטורה של סולא לזו של קיסר, חלשו ה-nobiles על 30 אחוזים ממשרות הטריבונים, על 40 אחוזים ממשרות האיידילים, על כ- 50 אחוזים ממשרות הפרייטורים ועל לא פחות מ- 88 אחוזים ממשרות הקונסולים. "אדם חדש", שלא ממעמד הסנאטורים יכול היה בתנאים אלה לעבור רק לעתים נדירות ביותר את מערכת המחסומים כולה ולהגיע אל הקונסולאט. רשימות הקונסולים הרומים מעידות כי מאז המלחמה הפונית השניה ועד קץ הרפובליקה, במשך 175 שנים ובהן 350 קונסולאטים סדירים, עלה רק בידי 12 "חדשים" לשמש במשרת שלטון עליונה זו: 3.4 אחוזים בלבד.

סתירה לכאורה זו בין שלטון בוטח, רצוף, כמעט נורש של צמרת אריסטוקרטית מצומצמת לבין תיפקודם המקביל של מוסדות עממיים, דמוקרטיים-כביכול, בעלי סמכות קונסטיטוציונאלית להחליף להלכה מדי שנה בשנה את מנגנון השלטון כולו בעזרת "פתק הצבעה" – תובעת מענה.

נאה לגרוס יחד עם אחרים מן ההיסטוריונים המשכילים בדורנו, כי תפישת החרות של הרומאים נבדלה בתכלית מזו של היוונים: היא כללה את הזכות לבחור אבל לא את הזכות להיבחר. הג'נטלמן הרומי הכיר בזכות האזרחים לצרור מסויים של חירויות פוליטיות, היינו ה-libertas : האזרחים מצדם הכירו בכך שצרור זה אינו כולל את הזכות לשלוט – היא ה-dignitas. זכות זו מגיעה בדין, לדעת פשוטי-העם עצמם, לבעלי ה-virtus, ה-honos, ה-gloria, כלומר, אך ורק לאריסטוקרטים מלידה. ברומא נתרחש, לפיכך, פלא היסטורי נדיר: אף כי להלכה יכול כל יחפן פלבאי להיות בה קונסול, הסכים העם הרומי עצמו למסור את השלטון כולו לידי האוליגרכיה של ה-nobiles. הוא הכיר בעליונותם וקיבל על עצמו את ה-auctoritas של יוצאי חלציהם. לפיכך, לא מתוך כפיה מעמדית וחוסר ברירה פוליטי היה הבוחר הרומי "השמרן" חוזר ומביע, בחירות אחר בחירות, את אמונו במועמדי האצולה, אלא מתוך הזדהות רעיונית עם הפירוש האריסטוקרטי של ה-libertas כאידיאה פוליטית. כמובן, אמרי-שפר כאלה אינם קלוטים מן האוויר, דוגמתם מצויים בשפע במקורות, אלא שביטויים אלה, בהיותם לקוחים מתוך אוצר המליצה של האריסטוקרטיה הרומית, אינם משקפים אלא את המערכת האידיאולוגית שלה עצמה ולאו-דווקא את זו של הנתונים לשליטתה. מי יערוב לנו כי תפישת ה-libertas של האזרח הפשוט היתה אמנם כה חסרת יומרות, כה כנועה וסטרילית, כפי שניסו להכתיב לו הקורנלים. הקלאודים או המטלים, ובעקבותיהם – גם היסטוריונים אחרים בימינו?

מכל מקום, מקורותינו מודים לא-אחת, כי השלמה אידילית כזו בין ה"דיגניטאס" של השליטים ל"ליברטאס" של העם היתה משאלת-לב חסודה יותר מאשר נורמה חברתית מצוייה. "כוחם של המעטים ('האוליגרכים'), קובע ליוויוס בצער, היה גדול מן ה'ליברטאס' של העם". ומאידך גיסא, מתלונן ליוויוס גם על העם הנוטה "מעצם טבעו" לדרכים קיצוניות ודוחה את שביל-הזהב של ה"ליברטאס" (ליוויוס, ס' 10 פ' 9: ס' 24 פ' 25). דברי ה"פופולרים", בכתביו של סאלוסטיוס, מכנים את סוג "החרות", אשר האריסטוקרטיה הסנאטוריאלית מעניקה לעם בשם "עבדות" ומטיפים להשתחרר ממנה בכוח הזרוע (היסטוריה, ס' 1 פ' 55: ס' 3 פ' 48: מלחמת יוגורטה, 31, 42-41, 85). גם אסיפות-העם לא תמיד שימשו חותמת-גומי להחלטות הסנאט, אפילו בתקופה שקדמה לגראקכים, ובשעת-דחק מגלה גם קיקרו. הפרקליט המובהק של הסדר הקיים, כי לא תמיד יכלה האצולה לסמוך על הבוחר הרומי "השמרני" שיצביע בעד מועמדיה שלה. בנאום ההגנה שלו על פלאנקיוס, פרש מוניציפאלי שהביס בבחירות לאיידילאט אציל בן אצילים ונתבע על ידו לדין, פונה קיקרו לאציל שהובס ואומר: "וכי ספק בלבך כי כל שוחרי טובתה של 'הנוביליטאס'... הצביעו בעדך? – לי אין כל ספק בכך, אבל כלום אשמתנו היא שאוהבי 'הנוביליטאס' הם מעטים מדי?" (בעד פלאנקיוס, 18 והשווה בעד מורנה, 16, 17).

ליברטאס קצוצת-כנפיים

תופעות מסוג זה לא היו מעשים שבכל יום ברומא ובוודאי שאין בהן כדי לשוות לרפובליקה האוליגרכית צביון שוויוני כלשהו. אבל המקרים שבהם היו "אוהבי הנוביליטאס" במיעוט בשעת הצבעה על חוקים, או בשעת בחירה של מגיסטראטים, מעידים כי גם "ליברטאס" קצוצת-כנפיים לא היתה חסרת-סיכונים לאוליגרכים הרומים.

מדוע, איפוא, נזקק משטר שכל מטרתו שימור שלטון המעטים לתהליכים פוליטיים המחייבים את מעורבותם של הרבים? כלום מרצונם שלהם, הפקירו שליטיה הכל-יכולים של רומא את שאלת-השאלות של חייהם, את גורל הקאריירות הפוליטיות שלהם, בידי חסדיו ההפכפכים של העם? ואם נהגו כן שלא מרצונם, מהו שאילצם לכך? פחד מפני דעת-הקהל?

ודאי, אימת הרבים היא הסיוט של כל אוליגרכיה, כאז כן עתה. אריסטוקרטיות-העבדים בעולם העתיק, לא פחות מאשר אריסטוקרטיות-ההון המודרניות, היו מעוניינות לחפות על הבסיס המעמדי הצר של שלטונן במראית-עין של גינונים עממיים. אבל דווקא המקרה של רומא מעיד כי דעת-קהל אפשר לפתות גם בהטבות של מה בכך, בדמגוגיה פופוליסטית, ב"לחם ושעשועים", ולא בהכרח דרוש לצורך זה משטר קפדני של אסיפות-עם, של בחירות והצבעות. אדרבה, פסוידו-דמוקרטיה מעין זו עלולה להתגלות חממה מסוכנת להתפתחותה של דעת-קהל אנטי-אוליגרכית יותר מאשר פעלול מוצלח לשיתוקה.

לכן, גם אם נקבל את הנחתו האקסיומטית של רונאלד סיים, כי כל אוליגרכיה זקוקה לכיסוי כדי להסתיר מאחוריו את מערומי שלטונה, עדיין נצטרך להשיב על השאלה מדוע נזקקות אוליגרכיות מסויימות, כמו זו הרומית, לכיסוי קונסטיטוציונאלי כה מסוכן כמו בחירות והצבעות – הליכים שאת סדריהם אפשר אמנם לעוות, לתמרן ולהשחית, אבל אי אפשר להימנע מלהפעיל בהם המוני-עם – דבר שכל אוליגרכיה שומרת-נפשה נזהרת מפניו. יתר-על-כן, האמנם היו אסיפות-העם הרומיות לא יותר מאשר כיסוי, מראית-עין שאין מאחוריה דבר?

פוליביוס, עד-ראיה לאסיפות הרומיות במיטבן והיסטוריון הנחשב לאנאליטי, לא חשב כן. הוא ראה באסיפות אלה רשות ממלכתית חשובה, אחת מאבני-הפינה של משטר הרפובליקה. באקסקורסיה הנודעת שלו על "הקונסטיטוציה המעורבת" של רומא, לאחר שהוא גומר את ההלל על חלקם של המגיסטראטים והסנאט במדינה, הוא כותב: "ובכל זאת, נשאר חלק גם לעם, והחלק שנשאר לו הוא המכריע ביותר. כי העם הוא היחיד במדינה להטיל עונשים ולחלק כיבודים... העם דן תכופות בדיני קנסות ושופט בייחוד את המחזיקים במשרות הרמות, והוא היחיד הדן בדיני נפשות... והוא-הוא המעניק את המגיסטראטורות לראויים להן... ובידו הסמכות לאשר או לדחות את החוקים, ומעל לכל, העם הוא זה שלשיקול דעתו נתון עניין המלחמה והשלום. וגם בנוגע לבריתות, לתנאי-שלום ולחוזים, העם הוא המאשר אותם או מבטלם. וכך, מצד זה, ניתן לומר, בצדק, כי חלקו של העם בשלטון הוא הגדול ביותר וכי המשטר הוא דמוקרטי" (ספר 6 פ' 14).

דברי פוליביוס על טיבו של המשטר הרומי משמשים חומר חשוב למחקר ולפירושים בקרב המלומדים. לענייננו כאן, מן הראוי להעיר אולי רק זאת. שבניגוד לרושם שעלול הקטע שלעיל לעורר, אין פוליביוס טוען כי המשטר הרומי בכללו הוא דמוקרטי. שהרי גם לדעתו, מצד חלקם של הקונסולים בשלטון, המשטר הוא מונארכי, ומצד חלקו של הסנאט – הריהו אריסטוקרטי. אלא שלדבריו גם לעם חלק מכריע בשלטון וחלק זה הוא המהווה את המרכיב הדמוקרטי במשטר הרומי המעורב. פוליביוס אינו מגזים גם במניין הסמכויות הקונסטיטוציונאליות המצויות עקרונית בידי העם. הפרט האחד שאין פוליביוס טורח, לפחות בקטעים שנשתמרו מספרו, להשכילנו על אודותיו, הוא – מיהו אותו "עם" אנונימי שכוחו כה רב במדינה הרומית? מה הרכבו החברתי? כיצד הוא מפעיל, הלכה למעשה, את סמכויותיו הרבות? אין ספק כי בדברו על "העם" מתכוון פוליביוס לאזרחים הרומים המאורגנים כמוסד פוליטי, דהיינו, לעם באסיפתו. הראשית שבשלושת סוגי האסיפות שנתקיימו ברפובליקה היתה ה-comitia centuriata, "אסיפת הקנטוריות". אסיפה זו היא שבחרה במגיסטראטים הרמים ביותר: צנזורים, קונסולים, פרייטורים, היא שהיתה מצביעה על הכרזת מלחמה, דנה בדיני נפשות ובמשפטי בגידה, ובידה היתה גם סמכות החקיקה, אף שעיקר הפעילות בתחום זה עבר בהמשך הזמן ממנה ל"אסיפת-השבטים" (בה ידובר להלן), לא לשווא זכתה במקורות "אסיפת הקנטוריות" לכינוי "האסיפההראשית" (שנים-עשר הלוחות, לוח 9; קיקרו, על החוקים, ס' 3, פ' 4, 11). כל המכיר את הרכבה המעמדי על אסיפה זו, את צנז הרכוש שעליו היא מושתתת ואת שיטת ההצבעה ההירארכית הנהוגה בה, לא בנקל יסכים כפוליביוס, לראות בה מוסד המייצג את "העם" ובוודאי יהסס להצמיד לה תווית כלשהי של דמוקרטיה.

האילוצים הפנימיים של האריסטוקרטיה

שיטת הבחירות וההצבעות הרומית תאמה את אופיו האוליגרכי של השלטון ללא השוואות קונסטיטוציונאליות מיותרות. כל המקורות המתארים את אסיפת-הקנטוריות, הלכה למעשה. מודים בגלוי-לב ראוי לציון, כי היא עוצבה מלכתחילה באופן שיבטיח מראש כי רוב הקולות יימצא בידי מיעוט המצביעים. יישומו של עקרון כה אוליגרכי לגבי מוסד שנועד לייצג את "העם". הצריך שיטת הצבעה אנטי-דמוקרטית סבוכה ביותר ואין כל אפשרות להיכנס לפרטיה במסגרת של מאמר. די לציין שבאסיפה זו, שכל קנטוריה בה היוותה יחידת מצביעים בעלת קול אחד הוקצו 98 מכלל 193 הקנטוריות, דהיינו, רוב קולות מוחלט, למחלקת הצנז העליונה, המורכבת מבעלי הרכוש הגדולים ביותר. יתר-על-כן הקנטוריות ייצגו סדרי גודל שונים של מצביעים. במחלקות הצנז העליונות הן היו דלילות-משתתפים ואילו במחלקות התחתונות, ככל ששיעור הצנז הנדרש היה נמוך יותר, כן היו הקנטוריות המוניות יותר. קיקרו שהיה חסיד נלהב של הירארכיה טימוקרטית זו, מציין כי בקנטוריה האחת של הפרולטרים היו רשומים מצביעים יותר מאשר בכל 98 הקנטוריות של המחלקה הראשונה. אף על פי כן, הקנטוריה הדלילה של גדולי העשירים וקנטוריית הפרולטרים הדחוסה מאוד, היו שתיהן בעלות ערך אלקטוראלי שווה: לזו ולזו קול אחד. סדר ההצבעה גם הוא היה הירארכי. ראשונות הצביעו קנטוריות "הפרשים", אחריהן מחלקת הצנז הראשונה, השניה וכו'. ההצבעה כולה היתה נפסקת משהושג רוב קולות מוחלט, דהיינו, 97 קנטוריות. בצדק מסכם, איפוא, סופר אחר, דיוניסיוס מהאליקארנאסוס, את תיאורו על אסיפת הקנטוריות במלים אלה: "לרוב הוכרעו הדברים בהצבעתה של המחלקה הראשונה ולעתים רחוקות הרחיקו לכת עד לקריאתה להצבעה של המחלקה הרביעית, החמישית והאחרונה היו מיותרות. בקבעו הסדר זה שהעניק יתרון כה רב לעשירים, רימה (סרוויוס טוליוס, המלך הקדום, שהמסורת מייחסת לו את ייסוד אסיפת הקנטוריות) את המון העם, מבלי... שהם יבחינו בכך והוציא את העניים מן ההשתתפות בענייני המדינה" (ס' 4, פ"פ 21-20). דברים דומים משמיע גם ליוויוס (ס' 1, פ' 43), ואילו קיקרו מסיק מהסדרו של המלך הקדום עיקר גדול בתורת המדינה וממליץ להקפיד עליו ברפובליקה בכל עת: "בל יהיו הרבים ביותר בעלי הכוח הרב ביותר" (על הרפובליקה, ס' 2, פ"פ 40-39).

לא יכול, איפוא, להיות ספק: אסיפת הקנטוריות הרומית לא ייצגה את "העם" של רומא, ערכו של הקול נמדד ברכוש בעליו, זכות הצבעתן של השכבות הנחותות קופחה קשה, והמון חסרי-הרכוש, "הפרולטרים", זכותוו כלל לא הגיעה לידי מימושה. אבל, היא הנותנת: שיטת בחירות כה בלתי-דמוקרטית היא שקופה מכדי לשמש "כיסוי" לשיטת שלטון אוליגרכית במובהק. את סיבת היזדקקותה של האריסטוקרטיה הרומית להליכים של בחירות והצבעות יש לחפש. איפוא, לא בתמרוני הסוואה חיצוניים, אלא באילוצים פנימיים חשובים שלה-עצמה. מכל מקום הקיום עצמו של אסיפות-עם, של בחירות והצבעות חייב את האוליגרכים להוציא את דבר הרכבתו של המימסד הפוליטי הרומי אל מחוץ לחוגם הצר, אפילו אל מחוץ לסנאט, ולהפקיד דרך קבע עניין כה חיוני להם, בידי גורם רחב ועממי לאין שיעור מן המעמד השליט עצמו.

מן הראוי אולי להזכיר, כי בחירות כלליות ושוות, ללא צנז מחייב וללא הפלייה קונסטיטוציונאלית גלוייה של פשוטי-העם, אינן תופעה בעלת ותק ארוך, אף לא בארצות אירופה הפרלמנטריות. גם אחר "חוק הרפורמה" של 1832, רק 20 אחוזים מכלל הגברים הבוגרים של אנגליה זכו להיות בעלי זכות בחירה. בצרפת שלאחר מהפכת יולי היו רק 241,000 בעלי זכות בחירה מתוך אוכלוסיה בת 35,000,000 בקירוב. ואילו בפרוסיה ובאוסטריה הקיסרית היו האזרחים בעלי זכות ההצבעה מחולקים, עד מלחמת העולם הראשונה, לשלוש מחלקות מצביעים. שלא נבדלו עקרונית ממחלקות הצנז בבחירות הרומיות: גם הן נועדו להבטיח "שלא הרבים ביותר יהיו בעלי הכוח הרב ביותר". בחירות ללא צנז רכוש החלו לקנות שביתה לעצמן, ברוב ארצות אירופה, רק בעשור השני של המאה העשרים. תהליך שיתופן של נשים בזכות ההצבעה היה, כידוע, איטי עוד יותר. בני-הטובים של אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' וכן סוגים מסויימים של בעלי עסקים באנגליה נהנו מזכות של "קול כפול" בבחירות, עד 1948. העקרון הדמוקרטי של "אדם אחד – קול אחד" נותר גם בימינו אלה. בחלק נכבד מב- 140 הארצות שבהן מתקיימות בחירות, חזון למועד.

לכן, עד שבאים אנו לתמוה על אופייה האוליגרכי של שיטת הבחירות הרומית, מוטב כי ננסה לבחון אותה באמת-מידה יותר היסטורית. דהיינו, בהקשר החברתי-פוליטי של זמנה. ככל שהדבר עשוי להפליא, בהשוואה לאסיפות-עם אחרות בעולם העתיק, לא היתה האסיפה הרומית הגרועה שבכולן.

אסיפת-עם פתוחה לכל

אמנם, לטעמו של קיקרו היו האסיפות היווניות דמוקרטיות מדי, בהשוואה לאסיפת-העם הרומית. הוא שם ללעג את שאונן והמונן, גינה את התכנסותן בישיבה (ולא כברומא: בעמידה צבאים). את אופן ההצבעה בהן, בהרמת ידיים פשוטה (ללא מחלקות צנז, ללא קנטוריות) וטען כי שולטים בהן סנדלרים, רצענים, שכירי-יום, חנוונים ושאר "פסולת המדינה". דעתו לא נחה עד שהטיל את אשמת נפילתה של יוון על "האנארכיה" (licentia) של אסיפות-העם היווניות. קיקרו דיבר בלשון רבים: אסיפות, מדינות, לשון כזו היתה דרושה לו לצרכי הרגע של דמאגוגיית הנאום. אבל למעשה, הדמוקרטיה העיקרית (אם לא היחידה) שהסעירה את רוחו, היתה – אתונה, ולא אתונה של ימיו שבה לא נותר עוד הרבה מן ה"אנארכיה" של ימי גדולתה, אלא זו של המאות החמישית והרביעית (בעד פלאקוס, 19-15: על הרפובליקה, ס' 1 פ"פ 44, 67, 68; ס' 3 פ' 23). אבל גם בשעתה לא שיקפה הדמוקרטיה האתונאית את הכלל. היא התיימרה אמנם להיות 'בית הספר ליוון כולה", אבל ספק אם העמידה תלמידים רבים.

במילטוס של המאה הששית, תקופת ייסודה המשוער של אסיפת הקנטוריות הרומית, השייכות לגוף האזרחים בעלי זכות ההצבעה היתה מותנית לא רק בצנז גבוה של רכוש, אלא בנוסף לכך בתביעה כי רכוש זה יהיה קניין קרקע, והרי מילטוס נתקיימה על המסחר והספנות שלה לא פחות מאשר על החקלאות שלה. מכאן, שאפילו לא כל בעלי המאה הורשו להיות בה בעלי-דעה: רק האריסטוקרטיה של בעלי-האחוזות. בערים אחרות בתקופה המקבילה, כמו ארגוס או קורינתוס של תקופת הבקכיאדים, היה גוף האזרחים המורשה להשתתף בבחירות ובהצבעות מוגבל, להצטייד על חשבון עצמם בנשק כבד. אסיפות-עם כאלה לא היו אפילו את כל ה"הופליטים", שהרי "פראויקים" ששרתו כ"הופליטים" היו חסרי זכות הצבעה. גם במאות החמישית והרביעית, מאות השיא בהתפתחותה של הדמוקרטיה האתונאית, שרר משטר אוליגרכי יציב ברוב ערי הברית הפלופונזית והשתלטותן של אוליגרכיות היתה מן הסיבות העיקריות לפרישתן של ערים רבות מן הברית האטית-דלית. בערי בויאוטיה חייב צנז של רכוש ובעצם ימי הפריחה של הדמוקרטיה אצל שכנתן האתונאית, בשנים 386-449, שלט בהן גוף אזרחים מצומצם שהיה דומה למועצת אוליגרכים יותר מאשר לאסיפת-עם. בתקופה ההלניסטית, תקופה שבה הגיעו אסיפות-העם הרומיות למלוא התפתחותן, היו כבר אסיפות-העם ברוב ערי יוון נתונות בתהליך של ניוון ושקיעה. בערים רבות הונהגה, נוסף על צנז הרכוש, מיגבלה מספרייה קבועה מראש על גודלו המירבי של גוף האזרחים הפעיל.בפדרציה הארקאדית הונהגה מיגבלה של 10,000 אזרחים, כן גם בקירנה. עלייתו של מקדוניה הביאה להצטמקות נוספת של המסדרים הדמוקרטיים בערי יוון. בתבאי אחר מפלתה בקרב כירוניאה (338) הונהג שלטון אוליגרכיה מוגבל ל- 300 בעלי-דיעה בלבד. גם באתונה עצמה, בעקבות תבוסתו במלחמה ההלנית, הוגבלה זכות ההשתתפות באסיפת-העם ל- 9,000 אזרחים והותנה בצנז של רכוש. מיגבלות אוליגרכיות דומות הוטלו גם על מוסדות-העם בפולייס היווניות באסיה הקטנה ובמזרח. אלא שבערים אלה הוצאו מראש מכלל גוף האזרחים "הילידים" המקומיים, שהיו רק התושבים ואסיפת-העם היתה בהן מלכתחילה אסיפתו של המיעוט השליט. בעיר מסחר פורחת כמו מאסיליה (מארסיי הצרפתית של ימינו היה גוף האזרחים הפעיל מוגבל, עוד זמן רב לפני התקופה הרומית, למועצת נוטאבלים בת 600 איש בלבד.

על רקע זה של דמוקרטיה שוקעת והתבצרותן של אוליגרכיות אפשר להעריך באורח מציאותי יותר את ייחודה החברתי-פוליטי של אסיפת-העם הרומית. צנז של רכוש, קיפוח המעמדות הנחותים בזכות הבחירה ומכל שכן בזכות ההיבחרות. היו תופעות נפוצות ברוב ערי המדינה בעולם העתיק. לכלל שוויון זכויות פוליטי מלא לא הגיעו הדברים אפילו באתונה הדמוקרטית: גם במאה הרביעית לא הותרו בה ה'תטס', חסרי הרכוש, לכהן כארכונטים. אפלטון שלל את השוויון "האריתמטי" בין האזרחים והעדיף על פניו את 'השוויון (?) הפרופורציונלי' - לפי עשרו של האיש וסגולותיו. בחוקים שלו הוא מציע דירוג גוף האזרחים לארבע מחלקות-צנז (שם, 744 ב').

הרפובליקה הרומית היתה אוליגרכית במפורש, אבל המייחד אותה לעומת אוליגרכיות אחרות בנות זמנה אינו מתמצה בכך שגם בה היה צנז של רכוש וגם בה היתה זכות ההצבעה של האזרחים העניים מקופחת בגלוי, אלא בכך שבה, בניגוד לרוב האוליגרכיות האחרות, קויימה במשך מאות שנים שיטה אלקטורלית ולגיסלטיווית, אשר עם כל מיגבלותיה האנטי-דמוקרטיות, חייבה את תיפקודה הסדיר של אסיפת-עם פתוחה בפני גוף האזרחים כולו, על כל דרגות הרכוש שלפיהן הוא מסווג ועל כל המעמדות החברתיים שמהם הוא מורכב, כולל עבדים משוחררים, "פרולטרים" ואפילו אותם חסרי-כל, תרתי משמע. אשר כונו capite censi, "מנויים על-פי ראשיהם", על שום שחסרו גם אותו מינוי מיזערי של רכוש שנדרש מן ה"פרולטרים". כפי שנראה. פתיחות יחסית זו לא תמיד נותרה תיאורטית בלבד.

אוכלוסיית האזרחים של רומא היתה גדולה בהרבה מזו של הפולייס היווניות. אף על פי כן, עקרון ההגבלה האבסולוטית של גוף האזרחים הפעיל, העמדתו על מספר משתתפים קבוע מראש ועל דרגת צנז אכסקלוסיווית, עקרון מעין זה היה זר לאריסטוקרטיה הרומית בכל הזמנים. והרי הגבלה אבסולוטית כזו, כדי "שלטון האלף", "שלטון שלושת-האלפים" וכיוצא באלה, היא שהיתה סימן ההיכר המובהק ביותר של כל אוליגרכיה עתיקה. לכן, השאלה הנכונה שיש להציב לגבי אוליגרכיית הבחירות הרומית איננה מדוע ניתנה בה עדיפות ההכרעה הפוליטית בידי מיעוט העם, אלא – מדוע ניתנה בה זכות ההצבעה לכל העם?

רפורמה דמוקרטית או תמרון אוליגרכי

פוליביוס לא היה היווני היחיד שסדריה הרפובליקניים של רומא העמידוהו במבוכה רעיונית או, לפחות, במצוקה סמאנטית. המונח "דמוקרטיה" הוכיח גמישות מפליאה כבר בעולם העתיק. לעתים הוא בא לציין רק את עובדת היות המדינה לא-מונארכית, ולאו-דווקא את היות הדמוס שולט בה. סופרים יווניים כמו פלוטארך, אפיאן ודיו קאסיוס מכנים בכתביהם את משטר הרפובליקה בכללותו (לעומת הקיסרות) בשם "דמוקרטיה". אבל מעבר לשאלה הסמאנטית, קובעת העובדה, כי בעוד שהמוסדות העממיים העתיקים ברוב ערי-המדינה האחרות הולכים ומצטמקים, מקיימים האוליגרכים הרומים, במרכזו האימפריאלי של העולם העתיק, מדינה אשר תיפקודה הסדיר של אסיפת-עם, רחבה יחסית ופעילה, הוא תנאי בל-יעבור לשלטונם בה: משתתבטלנה אסיפות-העם יבוא הקץ על הרפובליקה ויחד עמה – על חרותה הפוליטית של האוליגרכיה הסנאטוריאלית עצמה.

המיגבלות האנטי-דמוקרטיות שהיו מוטלות על אסיפות-העם הרומיות מעידות כשלעצמן עד כמה היו השלטונות מודעים לסכנות הטמונות בעצם קיומם של מוסדות עממיים. אף על פי כן, נכונותה של האוליגרכיה ליטול על עצמה סיכונים מחושבים כאלה הלכה וגברה במשך הזמן. וככל שהרפובליקה נהייתה אוליגרכית יותר, חלו בהליכי הבחירות וההצבעות שלה תמורות הנראות "דמוקרטיות" יותר. אחת התמורות האלה זכתה במחקר המודרני לכינוי "הרפורמה של אסיפת הקנטוריות". על מועדה המדוייק, פרטיה הטכניים ומטרתה הפוליטית של רפורמה זו נצטברה ספרות-מחלוקת עניפה. מקור אי-הוודאות הוא בדלות המידע שנשתמר בנושא זה במקורות. אך אין ספק כי אסיפת הקנטוריות הארכאית, כפי שתיארנוה לעיל, איננה זהה עם זו המוכרת לנו מתקופות מאוחרות יותר.

כל שלושת הסופרים העתיקים המייחדים מקום בכתביהם לאסיפה הארכאית אינם שוכחים להוסיף כי חלו בה שינויים. אותו דיוניסיוס, שאת דבריו הבאנו לעיל, ואשר לא היסס להגדיר את שיטת ההצבעה באסיפה המקורית כמעשה מירמה, הוא המציין בפירוש, כי האסיפה הפועלת בימיו היא "דמוקרטית יותר" (ליוויוס, ס' 1, פ' 43: קיקרו, על הרפובליקה, ס' 2, פ"פ 40-39; דיוניסיוס, ס' 4, פ' 21). אלא שטיבה של אותה "דמוקרטיזציה" אינו מסתבר בנקל מדבריו ואת פרטי השינויים שחלו אפשר להסיק רק בעקיפין, מפרורי מידע אחרים.

לצורך דיוננו זה נוכל להסתפק בציון כי אף שהמבנה הטימוקרטי הבסיסי של אסיפת הקנטוריות נותר בתוקף, הרי שכתוצאה מן הרפורמה הפסידה שכבת בעלי-הרכוש הגדולים, המרוכזת במחלקת הצנז הראשונה, את יתרונה הפוליטי החשוב ביותר – את האפשרות להוות, היא לבדה, רוב קולות מכריע בבחירות ובהצבעה על חוקים. כדי להשיג את הרוב הדרוש היה הכרח מעתה ואילך לשתף בהצבעה, לכל הפחות, את מחלקת הצנז השניה, ולדעת חלק מן המלומדים גם את השלישית. אבל ההפסד האפקטיווי שנגרם בכך לבעלי שיעור הצנז הגבוה ביותר היה גדול בהרבה מהפסד הקולות הנומינאלי שנגרם להם. שכן, כוחה האלקטורלי העדיף של מחלקת הצנז הראשונה, היה מותנה בכך שהקנטוריות הרבות שהוקצו לה תצבענה באופן אחיד, כל פיצול קולות היה מבטל ממילא את יתרון הרוב המוחלט שההסדר הארכאי, "הסרוויאני", העניק לה. מכאן שגם בעבר, כאשר רוב המצביעים במחלקה הראשונה היו בעלי רקע חברתי ואינטרס פוליטי דומה, לא בקלות יכול היה מיעוט בעלי-הרכוש הגדולים לממש, הלכה למעשה, את יתרון הרוב שלו. אבל הרפורמה חוללה שינוי מהותי בהרכבה החברתי של המחלקה הראשונה ועירערה קשה את סיכויי הצבעתה האחידה. מכלל 70 הקנטוריות שנותרו כעת בידי מחלקה זו היו 62 חייבות להיות מאויישות במצביעים מ- 31 מחוזות-כפר שונים באיטליה. מצביעים אלה היו אמנם בעלי רקע מעמדי דומה, רובם – בעלי קניין קרקעי גדול, אבל הם באו מאזורים שונים באיטליה, ייצגו אינטרסים רגיונאליים לא-אחידים, היו קשורים לבתי אצולה יריבים ומחוייבויותיהם הפוליטיות היו בהכרח מפוצלות, מול הרוב המכריע של קנטוריות שהוקצו לשועים "הכפריים", נותרו עשירי העיר רומא, מי שבעבר, בזכות קירבתם למקום ההצבעה יכלו לחלוש על רוב הקנטוריות במחלקה זו ולהבטיח את הצבעתן האחידה. כשברשותם כעת שמונה קנטוריות בלבד. בתנאים אלה, ספק אם השייכות המעמדית המשותפת היה בה כדי למנוע תחרות הדדית, יריבויות קרתניות והימור על מועמדים שונים בבחירות. גיוון דומה בהרכב החברתי וקושי דומה להגיע לכלל הצבעה אחידה ציינו מעתה גם את שאר מחלקות הצנז הגבוהות יותר. והנה, נסיבות אלה, שגרמו לפיצול קולות במחלקות הצנז הגבוהות, הן שאילצו לשתף בהצבעות גם את המחלקות הנחותות, ולא אחת נמצא כי ההכרעה בתוצאותיהן של הבחירות עברה לידי פשוטי העם.

פיצול קולות במחלקות העליונות

תמורה זו בהרכב החברתי של המצביעים אינה משתקפת במלואה מן המקורות ואף אינה יכולה להשתקף מהם. מקורותינו ממעיטים למסור פרטים על מהלך ההצבעה. הם מסתפקים על-פי-רוב בציון התוצאה הסופית: מי ומי נבחרו קונסולים, פרייטורים וכו'. אבל תיאורים אחדים מפורטים יותר מעידים כי לעתים הוכרעה ההצבעה בקולות הקנטוריות האחרונות ממש. מי שעל-פי הסדר "הסרוויאני" נועדו להישאר מחוץ למעגל המצביעים האפקטיווי, והרי דוגמאות אחדות:

בשנת 217, שנת המפלות הגדולות שנחלה רומא מידי חניבעל באיטליה התחרו על שתי משרות הקונסולים, לא פחות מששה מועמדים, אבל אחד מהם נבחר: טארנטיוס וארו, ממתנגדיה הבולטים של האצולה. איש משאר חמשת המועמדים, בהם שלושה פטריקים, לא זכה במינימום הקנטוריות (- הקולות הקבוצתיים) הדרוש כדי להשיג רוב וחמש נכשלו (ליוויוס, ס' 22, פ' 35). כשלונם מעיד, בראש ובראשונה, על כי מחלקות הצנז העליונות, שבידן נשמר רוב מכריע של קנטוריות אחרי הרפורמה, סרבו להצביע בעדם ככלל, או שהן נתפלגו בהצבעה כדי-כך עד שלא היו מסוגלות להעניק רוב לאיש מחמשת המועמדים אבל תקנון הבחירות הרומי מחייב במקרה כזה להמשיך את ההצבעה בשאר המחלקות, עד הסוף, עד אשר ייבחר גם הקונסול השני ('חוק מאלאגה', סעיף 57). ההצבעה נמשכה, איפוא, עד למיצוי כל הקולות האפשריים. אם למרות זאת הקונסול השני לא נבחר, הרי שהדבר מעיד כי במקרה זה שותפה בהצבעה אפילו האחרונה שבקנטוריות, קבוצת ההצבעה של חסרי הרכוש, "הפרולטרים".

בשנת 169 נתבע לדין אחד המפורסמים שבצנזורים הרומים. גאיוס קלאודיוס פולכר. משפטו נתקיים בפני אסיפת הקנטוריות ונשא אופי פוליטי מובהק. על-אף שהאצולה הסנאטוריאלית התייצבה לצדו,עורר עניינו מחלוקת חריפה אפילו במחלקת הצנז הראשונה ורוב קנטוריות "הפרשים" וקנטוריות רבות אחרות של מחלקה זו הצביעו נגדו, ההצבעה נמשכה, איפוא, במחלקות האחרות. ולא חסרו – מוסר ליוויוס - אלא שמונה קטגוריות, כדי שהצנזור יורשע. תוצאות הצבעה כאלה מעידות שוב על פיצול קולות רב במחלקות העליונות, על האילוץ לשתף בהצבעה גם את המחלקות בעלות שיעור הצנז הנמוך וייתכן כי ההכרעה, על חודם של שמונה קולות בלבד, לא הושגה אלא באחרונה שבהן (ליוויוס, ס' 43, פ' 16).

בשנת 148 היה סקיפיו אמיליאנוס, כובשה ומחריבה של קרתגו, מועמד לקונסולאט. על פי החוק היה הוא צעיר מכדי לשמש במשרה זו והיה עליו לעבור תחילה שלבים קודמים ב"מסלול הקידום" הרומי. הסנאט התנגד בתוקף, לא רק לבחירתו אלא לעצם המועמדות שלו, אבל נאלץ להיכנע וסקיפיו נבחר לקונסול. במקרה זה אין בידינו פרטים על מהלך ההצבעה. אבל נוכח התנגדותו התקיפה של הסנאט ועל סמך זה שבמועמדותו תמכו הטריבונים ואסיפת-הפלבס, אסיפה עממית בהרבה מאסיפת הקנטוריות, אפשר להניח במידה רבה של ודאות כי גם סקיפיו לא נבחר בקולות מחלקות הצנז העליונות, או לפחות – לא בקולותיהן בלבד (אפיאן, ליביקה, 112). בקווים דומים חזרה על עצמה פרשה זו בשנת 135, כאשר הסנאט אולץ, למרות התנגדותו, להתיר את בחירתו של סקיפיו אמיליאנוס לקונסול בשנית – ושוב על-פי דרישתה של אסיפת-הפלבס (ליוויוס, אפיטומה, 56: אפיאן, איבריקה, 84).

בשנת 64 נבחר קיקרו לקונסול. על מהלך בחירתו הוא מוסר בגאווה, כי "העם" בחר בו "פה אחד" (על חוק הקרקע, ס' 2, פ' 4). על-פי נוהלי ההצבעה הרומים, פירוש הדבר כי הצביעו בעדו כל הקנטוריות של מחלקות הצנז העליונות (דהיינו: מיעוט "העם") והוא לא נזקק לתמיכתם של חסרי הרכוש, "חלאת העיר", כביטויו במקום אחר. אבל שונה מזה היה מזלם של שניים ממתחריו, אנטוניוס וקטלינא. התחרות ביניהם על משרת הקונסול השניה היתה כה צמודה עד שאנטוניוס ניצח את קטלינא רק בקולותיהן של "קנטוריות מעטות" (אסקוניוס, ע' 94 ק.). משמע, כי גם במקרה זה חדרה ההצבעה עד לתחתיתה של פירמידת הצנז כולה וגורל המועמדים הוכרע רק בקולותיהם של פשוטי-העם, מצביעי מחלקת הצנז הנמוכה ביותר.

כאמור, אין בידינו נתונים מספיקים להוכחת שיעור תדירותן של הצבעות כאלה. גם אם הן לא היו נדירות, כפי שאפשר להניח לפחות לגבי הרפובליקה המאוחרת. אין הדבר צריך להטעותינו: גם אחר הרפורמה נותר בידי מיעוט בעלי-הרכוש הגדולים יתרון קולות מכריע. מאידך גיסא, נטילת הרוב האלקטורלי ממיעוט זה ותיגבור משקלם של "הרבים", של האיכרות הבינונית ושל דלי-אמצעים עירוניים, לא יכלה להיעלם מתודעתם של יוזמי הרפורמה. מי היו, איפוא, יוזמיה של רפורמה זו, אולגירכים או דמוקרטים? מה היתה תכליתה?

שלוותם הפוליטית של פשוטי-העם

אחדים מטובי המלומדים נוטים לראות ברפורמה של אסיפת הקנטוריות מעשה דמוקרטי של ממש ואף מכנים אותה לעתים "הרפורמה הדמוקרטית". יש שמייחסים את ייזומה ל"מפלגה האגראית" או ל"תנועה עממית", במטרה לפגוע באוליגרכיה השלטת. תיאודור מומזן אף הציע בשעתו לראות בגאיוס פלאמיניוס, "חלוץ המפלגה העממית", את מחוללת הוודאי ביותר של רפורמה זו.

המקורות אינם מספקים שום סימוכים להשערות "הדמוקרטיות". דמותו של פלאמיניוס איננה כדי כך עלומה. פעלו מחוור במקורות יותר מאשר פעלן של רוב הדמויות האחרות שנתבלטו בדורו. אבל שום מקור אינו רומז להתרסה מצדו על סדרי הבחירות הקיימים ומכל שכן על מעשה כלשהו שעשה לשינויים. אין למצוא במקורות אחיזה לדיעה שה'דמוקרטיזציה' של אסיפת הקנטוריות היתה מעשה אנטי-אוליגרכי שנכפה על הסנאט כתוצאה של לחץ המונים "מלמטה". ההנחה הכללית, כי פופוליזם של בחירות, דהיינו, עצם מתן פתק הצבעה לידי פשוטי-עם, חייב בהכרח לנגוד את האינטרסים הפוליטיים הבלתי-אמצעיים של המעמד השליט, טעונה אף-היא הוכחה. משאלי-העם הבונאפרטיסטיים בעת-החדשה לא העידו על דמוקרטיזם עמוק. גם הענקת זכות ההצבעה לנשים, דווקא בארצות שבהן הן נודעו בדבקותן היתרה בכומר הכנסיה, באה "מלמעלה" ולאו דווקא מתוך כוונות קידמה. הרפורמה של אסיפת הקנטוריות לא נועדה אף היא לקדם את הדמוקרטיה ברומא: היא תאמה בהחלט את אינטרס האוליגרעים עצמם. אצולת הייחוס הפטריקופלבאית הבחינה מוקדם למדי שמתחריה המסוכנים על השלטון אינם איכרי אטרוריה או דלת העם העירונית של רומא. אדרבה, ההתחרות הגוברת בין האוליגרכים לבין עצמם על מגיסטראטורות, דחפה כל אחד מהם להרחיב ככל האפשר את מחנה תומכיו ואילצה אותם לשתף בהצבעות חלקים גדלים והולכים של האיכרות האיטלקית – מאגר הקולות הנרחב ביותר של רומא. הרפורמה של אסיפת הקנטוריות, שעיקרה היה, כמוסבר, לא בהפחתה האריתמטית של מספר קולות מסויים ממחלקת הצנז הראשונה, אלא בשינוי ההרכב החברתי של הקנטוריות ואיוש רובן במצביעי המחוזות הכפריים, רק ביטאה הזדקקות גוברת זו של האוליגרכיה לקולות האיכרים ואיפשרה את שיתופם בהצבעה הלכה למעשה. בתקופה שבה נערכה הרפורמה, יותר ממאה שנים לפני הופעת הגראקכים, יכלו עדיין שליטי רומא לסמוך על תלותה הכלכלית של האיכרות בחסדיהם ועל שלוותם הפוליטית של פשוטי העם העירוניים. כיבושיה של רומא באיטליה, נצחונה במלחמה הפונית הראשונה וראשית התפשטותה אף מעבר לים, איפשרו לשלטונות לייסד קולוניות חדשות, לספק קרקעות לאיכרים. לפתח מסחר, מלאכה וספנות במימדים שלא נודעו בעבר. הכיבושים בחוץ איפשרו, איפוא, לאוליגרכיה הרומית למתן באורח זמני את הניגודים הסוציאליים בפנים, "להיטיב" עם העם ולסמוך על נאמנותם של "המוטבים" הן כחיילים במערכות הקרב והן כאזרחים במערכות ההצבעה.

ואכן, תוצאות הרפורמה מעידות, כי גוף המצביעים האפקטיווי באסיפת הקנטוריות אמנם התרחב, אבל הרחבה זו לא הביאה בכנפיה שום דמוקרטיזציה של השלטון ברומא. אותם שמות של הפאבים, האיימילים, הקורנלים, חוזרים על עצמם שוב ושוב ברשימות הקונסולים. אדרבה, דומה שסתגרנותה של ה"נוביליטאס" גברה עוד יותר" מאז 241 – התאריך המשוער המוקדם ביותר לרפורמה שבדיוננו – ועד סוף המאה השלישית, רק חמישה בתי-אב חדשים הצליחו להבקיע לעצמם דרך אל הקונסולאט, פחות מאשר בתקופה מקבילה כלשהי מאז 367, כאשר משרת-מפתח זו נפתחה גם לבכירי הפלבאים. יתר-על-כן, שיעור ההרכז של השלטון בידיים מעטות אף גבר בתקופה שלאחר הרפורמה, ואנו עדים לראשית התהליך של עליית "האיש החזק" ברומא. פאביוס מאקסימוס, "המתמהמה" הנודע בזמן מלחמת חניבעל, נבחר חמש(!) פעמים לקונסול, שימש פעמיים דיקטטור ופעם צנזור, 10 אחוזים בקירוב מכל הקונסולים שנבחרו במאה השנים הבאות היו קורנלים. גם מבית הקלאודים לא מנעה הרפורמה "הדמוקרטית" להציב מקרבם לפחות קונסול אחד מדי דור, עד קץ הרפובליקה.

אסיפת הפלבאים ואסיפת השבטים

אנו עדים, איפוא, לתהליך החייב לעורר מחשבות: "הדמוקרטיזציה" של הבחירות, דהיינו, הזדקקותה של האריסטוקרטיה השליטה לקולותיהם של איכרים, של שכבות ביניים ואף של דלת-עם, לא סיכנה כהוא-זה את שלטונה.

אזרחי רומא היו מתכנסים להצביע כשהם מסווגים לא רק לפי קנטוריות אלא גם לפי שבטים. בהתאם לכך תיפקדו במקביל ל"אסיפת הקנטוריות" עוד שני מוסדות רפובליקניים: "אסיפת הפלבאים" ו"אסיפת השבטים". ההבדלים בין שני מוסדות אלה אינם משמעותיים לדיוננו זה והעיון בשני יכלול גם את הראשון.

יחידת ההצבעה הקבוצתית באסיפה זו היתה, כמשתמע משמה, השבט. ייתכן שבתקופה הקדומה ציין גם השבט הרומי שותפות של מוצא גנאלוגי. בתקופה המוכרת לנו, השבט הרומי הוא בעיקרו יחידה טריטוריאלית, מעין מחוז במדינה. העיר רומא היתה מחולקת לארבעה שבטים וככל שנתרחב שלטונה על פני איטליה. הוקמו שבטים נוספים. בשנת 241 הגיע מספרם הכולל של השבטים ל- 35 וכזה הוא נשאר גם בתקופת הקיסרות. אזרחים ושטחים שנוספו לרומא מאז ואילך צורפו לאחד השבטים הקיימים. לשבט נודע גם תפקיד פוליטי חשוב: הוא שימש מעין "איזור בחירות". אסיפת השבטים, שאף היא היתה מתכנסת אך ורק ברומא-העיר היתה, איפוא אסיפה של גוף-האזרחים כשהוא מחולק, בהתאם לאיזור מושבם של המשתתפים, ל- 35 קבוצות מצביעים. ארבעה שבטים יוחדו גם להבא לתושבי רומא-העיר ונתכנו "עירוניים". 31 השבטים האחרים כללו את כל שאר האזרחים שבאיטליה ונקראו "כפריים".

גם אסיפת השבטים היתה מנועה מהפעלת יוזמה עצמית, גם היא היתה רשאית להתכנס רק כאשר מגיסטראט מוסמך כינס אותה וגם היא היתה רשאית להצביע, בהן או לאו, רק על חוקים ומועמדים שהוצעו בפניה, גם אותה היה אפשר לפזר להלכה בכל שעת "סכנה" בתירוץ של "אותות רעים". דהיינו, גם בה היו מצויים כל סימני ההיכר של רפובליקה אוליגרכית. אף על פי כן, כמוסד שהקימו הפלבאים בתקופת מאבקם הסוער בפטריקים, היתה אסיפת השבטים, מראשיתה, עממית יותר ושוויונית יותר מאשר אסיפת הקנטוריות. באסיפת השבטים לא היה דירוג על פי צנז של רכוש, לא היתה הירארכיה של "מחלקות", לא היתה העדפה קונסטיטוציונאלית של בעלי העושר והייחוס. בבחירות הצביעו כל 35 השבטים באופן סימולטני, בהצבעה על חוקים נקבע תור הצבעתם בהפלת גורל, כלומר, ללא הפלייה חוקתית בין שבט למשנהו.

והנה, על אף אופייה זה, העממי יותר, בידי אסיפת השבטים היו מסורות סמכויות נרחבות ביותר, שעלו בחלקן אף על אלה של אסיפת הקנטוריות. אסיפת השבטים היא שבחרה בקווסטורים, בטריבונים של הפלבס, באיידילים ובכל שאר בעלי התפקיד נמוכי-הדרג. אבל גם הקונסולים, הפרייטורים והצנזורים היו נאלצים להזדקק לחסדיה בשלב משלבי הקריירות הפוליטיות שלהם, שכן גם מגיסטראטים רמי מעלה אלה חייבים היו להיבחר תחילה כקייסטורים. חשיבות עוד יותר רבה הוענקה לאסיפת השבטים בתחום החקיקה. היא, ולא אסיפת הקנטוריות הטימוקרטית, היתה המוסד המחוקק הראשי של הרפובליקה. מאז 287 היה להחלטותיה תוקף חוקי מלא, שווה לזה של אסיפת הקנטוריות. ו- 90 אחוזים ויותר של החוקים שהיו זקוקים לאישור העם נחוקו באסיפה זו. הדבר שוב מתמיה: אסיפת הקנטוריות הטימוקרטית תואמת לכאורה יותר את האינטרסים הפוליטיים של האריסטוקרטיה השלטת. מדוע, איפוא, היא מעדיפה, בתחומי הכרעה בה חשובים. את הצבעותיה של האסיפה העממית? השאלה מחריפה במיוחד ברפובליקה המאוחרת, כאשר כתוצאה מן המשבר הכולל שפקד את החברה הרומית במוצאי מלחמות ההתפשטות הממושכות, הפכה העיר רומא לאבן שואבת להמוני איכרים מנושלים, לחיילים משוחררים חסרי-בית, לכלל נפגעי המשבר שנתיישבו בה וניפחו לאין שיעור את מימדי הפרולטריון העירוני. בסוף הרפובליקה, תקופה שסיפקה לנו מספרים מדוייקים יותר, מנתה דלת-העם העירונית של רומא 320,000 איש בקירוב. סווטוניוס, יוליוס האלוהי, 41). לא כולל נשים וילדים. זהו לכל הדעות נחשול אדם המסוגל, לכאורה,לסכן את יציבות שלטונה של כל אוליגרכיה שהיא, ודאי ברומא הרפובליקנית שבה הוקנתה להמון פלבאי זה העוצמה הפוטנציאלית הגלומה בלוחית ההצבעה. היה אפשר, איפוא, לצפות כי לפחות בתקופה זו ינקטו השלטונות בכל האמצעים כדי לצמצם את כוח ההצבעה שבידי העם. אך העובדות מוכיחות כי האוליגרכים, על אף מודעותם לסכנה שבדבר, לא נקפו אצבע כדי למנוע את הפיכתה למעשה של אסיפת השבטים לאסיפת הפלבס העירוני המרוד.

לכאורה יכלה האוליגרכיה הסנאטוריאלית ליישם ללא קושי גם באסיפת השבטים את כלל-הזהב שהשיא לה קיקרו ולדאוג כי גם בה לא הרבים יהוו את הרוב. לצורך זה לא נדרש אפילו עיוות חוקתי חריג. שהרי די היה במימוש סמכותם של הצנזורים, באי-כוחה המובהקים של האוליגרכיה, להעביר את מנושלי הכפר האיטלקי שהתיישבו בינתיים ברומא-העיר מ- 31 השבטים הכפריים, שהשתייכותם אליהם היתה עתה לפיקציה גלוייה, אל ארבעת השבטים העירוניים, כמתחייב להלכה ולמעשה ממקום מושבם הנוכחי. כתוצאה מפעולה אדמיניסטרטיווית מעין זו המון-הפלבס של רומא, ותיקים וחדשים כאחת, למרות כוחו המספרי, הופך למיעוט חסר-אונים בן ארבעה קולות (מתוך 35) בכל הצבעה באסיפת השבטים. את הרוב המכריע בן 31 הקולות היה, בתנאים אלה, מהווה המיעוט הקטן של בעלי האחוזות, הנוטאבלים מערי השדה וכלי-השרת שלהם, שהיו ממשיכים לאייש את השבטים הכפריים.

אבל פרט לעבדים המשוחררים, שהנסיונות לדחקם לתוך ארבעת השבטים העירוניים לא פסקו בכל תקופות הרפובליקה, אין זכרבמקורות לפעולה דומה לגבי האיכרות החופשית שבעקבות נישולה בכפרים התרכזה בעיר. העבדים המשוחררים היוו אמנם חלק ניכר מכלל דלת-העם העירונית, אבל צימצום משקלם בהצבעות לא היה בו כדי לבטל את עדיפות כוחו של פלבס העיר: באסיפת-עם המתכנסת אך ורקברומא עלה, בכל מקרה, מספר המצביעים מקרב דלת-העם העירונית על מספר האיכרים המבוססים ובעלי האחוזות מרחבי איטליה שהיה אפשר לסמוך על בואם העירה ביום ההצבעה. ואפילו כך, עוררה שאלת הצבעת העבדים המשוחררים מחלוקות חוזרות ונשנות בקרב האריסטוקרטיה הסנאטוריאלית עצמה, ומאז המאה הרביעית ועד קץ הרפובליקה לא פסקו המאמצים, מצד בכירי האצולה והמקופחים שבה כאחת, להגביר את כוחם של "המשוחררים" בהצבעות על ידי שיתופם בכל השבטים, גם בכפריים.

לגיטימציה מן השכבות הנחותות

אין, איפוא, מנוס מן המסקנה כי בגבור משבר הרפובליקה העדיפה האוליגרכיה הרומית עצמה לשאוב את הלגיטימציה הדרושה לשלטונה משכבות-עם נחותות, שלכאורה היה עליה לחשוש מפניהן ולהימנע מלהעניק להן משקל רב בהצבעות. העדפתה זו איננה יכולה, כמובן, להיות עקבית וחסרת סטיות, אבל היא בולטת אפילו באסיפת הקנטוריות. סבוכה בתוך סתירותיה שלה היתה האוליגרכיה השלטת חייבת, כזכור, להעביר את כוח ההכרעה, גם באסיפה טימוקרטית זו, מן השכבה האמידה ביותר לידי האיכרות הבינונית, ולהזדקק אפילו לקולותיהן של מחלקות צנז נחותות, שזכות הצבעתן אמורה היתה במקורה להיות פיקטיווית בלבד. באסיפת השבטים, העממית יותר מיסודה, באה מגמתה זו של האוליגרכיה על ביטוייה המלא. עוד בשנת 312 נמצא צנזורמכובד, אפיוס קלאודיוס קייקוס, ראש בית הקלאודים הפטריקי, אשר העז להשתמש בסמכותו כדי לפזר את דלת-העם העירונית בכל השבטים, במגמה להגביר את משקלה הן בבחירות והן בהצבעה על חוקים. חבריו למעמד טפלו עליו שבמעשהו זה הוא "השחית" את הפורום (מקום התכנסותן של האסיפות המחוקקות) ואת שדה-מארס (מקום התכנסותן של האסיפות הבוחרות). הצנזורים הבאים אחריו נחפזו והחזירו את "הנחותים" למקום המיועד להם – השבטים העירוניים (ליוויוס, ס' 9, פ' 46). אבל בהמשך הזמן היה מעשהו יוצא-הדופן של הצנזור המגונה למדיניות המקובלת בקרב האריסטוקרטיה הסנאטוריאלית: לאחר שאסיפת השבטים צויידה בסמכויות התחיקה שהיו תחילה נחלתה של אסיפת הקנטוריות, ולאחר שאסיפת השבטים הפכה למוסד המחוקק הראשי, לא נרתעו האוליגרכים להשליט עליה, לבסוף, את מי שאמורים היו להיות אוייביהם המעמדיים הנחרצים – הפרולטרים של רומא.

אדרבה, המצדדים הנלהבים ביותר ב"דמוקרטיזציה" של הבחירות וההצבעות ברומא נמנו לעתים קרובות, בדומה לצנזור הקלאודי הנזכר, דווקא על צאצאי האצולה הבכירה ביותר, הפטריקית. כאלה היו, בין השאר, סקיפיו אפריקאנוס, מנצחו המהולל של חניבעל, מארקוס איימיליוס לפידוס, צנזור בשנת 179, סקיפיו הצעיר, מחריבה הנזכר של קרתגו, מרקוס איימיליוס סקאורוס, קונסול שנת 115 ויושב ראש הסנאט, פובליוס סולפיקיוס רופוס. טריבון שנת 88 ופובליוס קלודיוס, טריבון שנת 58, שניהם ממוצא פטריקי, וכן היוריסט הנודע והמועמד לקונסולאט של שנת 62, סרוויוס סולפיקיוס רופוס. חלקם צידד בהענקת זכויות הצבעה מלאות לעבדים משוחררים. אחרים תמכו בהנהגת הצבעה חשאית, ועל אחדים מהם נאמר שהם הטיפו לביטול גמור של הבדלי הרכוש והמעמד באסיפות-העם.

האמנם הפרה בכך האריסטוקרטיה הרומית את הכללים האלמנטריים של מלחמת המעמדות בהיסטוריה? – אכן, מי שרגיל לראות בכל עדת יחפנים פרולטריון נחוש אלי קרב ובפתק ההצבעה שתוקעים בידם – נשק מהפכני המסוגל לירות רק בכיוון אחד, לא נותר לו אלא לתמוה על מתירנותה המעמדית של האריסטוקרטיה הרומית, אבל לא קשה להיווכח כי גם בשיא מתירנותה "הדמוקרטית" לא נטלה על עצמה האריסטוקרטיה הרומית אלא סיכון מחושב היטב.

פטרונים, קליינטים ולוחית ההצבעה

רומא היא שתרמה ללכסיקון הסוציולוגי שלנו את המונח "פרולטריון". לא בלי צד אימצו אותו אבות הסוציאליזם והפכו אותו לשם נרדף, טעון אמוציות, למעמד הפועלים המודרני. ה-proletarii הרומים שהיו משולים אמצעי-ייצור, שנאלצו להתקיים על עבודה שכירה וחיו בתנאי ניצול מחפירים, יכלו להיחשב לבני-דמותו הקדומים של הפרולטריון בן-ימינו. אבל למותר לציין: ההשוואה הסימפטומטית בין שתי הפורמאציות החברתיות המרוחקות כל-כך זו מזו, אינה מעידה על דמיון איכותי ביניהן. בעוד שהפרולטריון בן-ימינו הוא המרכיב היצרני ביותר בחברה ומקומו חסר התחליף בתהליך-הייצור מקנה לו עוצמה חברתית ופוליטית רבה, נגזר על הפרולטרים הקדומים של רומא להיות מעמד פועלים שולי ורפה-אונים במדינה של בעלי-עבדים.

יחסי-הייצור העבדותיים של רומא לא ביטלו את הצורך בעבודה שכירה, אבל הם הכתיבו לה תנאים. הפקיעו ממנה את חיוניותה הכלכלית. המעיטו ככל האפשר את הביקוש לה ונטלו מבעליה, הפרולטרים הקדומים, את האפשרות להגשים בפועל את זהותם החברתית: להיות מעמד שכירים "חופשי". לא שכל הפרולטרים היו חסר-פרנסה לחלוטין ואכלו "לחם חינם", כביכול, אלא שגם החלקים היצרניים ביותר שבהם, הבנאים, האורגים, הצורפים, הסנדרלים ואחרים נאלצו להשכיר למעבידם יחד עם כוח-עבודתם ומיומנותם המקצועית גם את עצמם, את אי-תלותם האזרחית, המשפטית והפוליטית, ולהיות לקליינטים של פטרון כדי להתפרנס מיגיע-כפיהם. רבים מהם היו בלאו-הכי עבדים לשעבר, שהשיגו את שחרורם רק בתנאי שיישארו רתוקים לבעליהם הקודמים. אבל גם הפרולטרים החופשיים-מלידה, נאלצו לסגל את עבודתם השכירה, הבלתי-תלוייה, להלכה, ליחסי-הייצור העבדותיים, השליטים במדינה, ולהשכירה, לכל-הפחות, בתנאי שיעבוד חלקיים, תנאי-תלות בפטרון. בדרך זו השפילה האריסטוקרטיה של בעלי-העבדים חלקים גדולים של הפרולטריון הרומי השכיר לרמה של תת-פרולטריון נכה מלידה. למעמד של קליינטים, אשר יותר משהם מסוגלים לצאת למאבק נגד "מטיביהם", הריהם נידונים להיות תלויים בחסדיהם הכלכליים ובדיקטט האידיאולוגי והפוליטי שלהם. יחסים אלה של פטרון-קליינט, שהם המפתח להבנת המבנה המעמדי והמכניזם הפוליטי של חברת-האזרחים הרומית, קשרו בעבותות תלות את דלת-העם – ישירות או באמצעות פטרוני-משנה – לבתי האצולה הגדולים והפכו אותה למאגר קולות לא-אכזב בשירותם.

הפטרונאז' הפרטי על הקליינט הבודד הושלם על-ידי פטרונאז' ציבורי ממלכתי על הפלבס ככלל. באתונה היה צריך הדמוס לאלץ את העשירים לשאת בעול ה"ליטורגיות". ברומא היו צנזורים וקונסולים יוזמים בעצמם הקמת מקדשים ובזיליקות על חשבונם. פרייטורים ואיידלים היו אפילו מתחרים ביניהם בעריכת חגיגות ציבוריות ומשחקים פומביים. במטרה להפגין את יכולתם בהענקת חסדים ולהרחיב את הקליינטלות שלהם. כך צמחה התופעה, הפילנטרופית לכאורה, של חלוקת לחם לעם של רומא על-חשבון המדינה, נציגתם הקולקטיווית של כלל הפטרונים. לא היה זה, בשום פנים, מעל כוחו של האוצר: 20 אחוזים לכל היותר מהכנסותיו ממסי הפרובינציות. "אופטימטים" קשוחים, שלא הבינו את התועלת שבמדינת פטרונים, חרקו שן, אבל איזו ברירה נותרה לה, לאוליגרכיה המצומצמת המתאווה לשלוט על אימפריה ענקית והזקוקה לקליינטלה מפוייסת בביתה פנימה?

כדי לפייס לא את פלבס עיר הבירה, אלא את פלבס הכפרים והעיירות שבאיטליה היתה האוליגרכיה הרומית חייבת לשלם מחיר כבד בהרבה. גם דלת-העם הכפרית היתה לכודה ברשת קשרי התלות אשר חוטיה התרכזו, בסופו של דבר, בידי האצולה הסנאטוריאלית, אבל אותה לא היה אפשר להרגיע במנת דגן עלובה. איכרים שנתדלדלו, חיילים ותיקים בתום שנות שירות ארוכות וכפריים חסרי-נחלה, תבעו במפגיע חלוקת קרקעות ויישובם מחדש על "אדמת הציבור", אלא שברפובליקה המאוחרת, כאשר בעלי האחוזות הגדולים השתלטו זה כבר על רובה של "אדמת הציבור" והיו אחוזים בולמוס של הרחבת אחוזותיהם והקמת לאטיפונדיות, ההיענות לתביעות האיכרות היתה פוגעת בהכרח במקור עושרם, בנכסי הקרקע, שהיוו בסיס גם לעוצמתם הפוליטית (קיקרו, בעד ססטיוס, 103), ניגוד האינטרסים בין האוליגרכים לבין האיכרות המיתדפקת על אחוזותיהם באיטליה היה, איפוא, חריף לאין שיעור מן הניגוד בינם לבין דלת-העם העירונית של רומא, אשר את רגיעתה הפוליטית היה אפשר להשיג, לתקופות ממושכות, בהטבות סוציאליות של מה-בכך. אין פלא כי בתנאים אלה העדיפו בתי האצולה המתחרים ביניהם על מגיסטראטורות ופרובינציות, לגייס את חיל המצביעים הדרוש להם מקרב פרולנטריון הקליינטים העירוני: קולותיהם – הזולים ביותר: נאמנותם – הרבה ביותר: הסכנה הצפוייה מלוחיות ההצבעה שלהם – הקטנה ביותר.

טיבריוס גראקכוס נתמך במאבקו נגד הסנאט בעיקר על-ידי פלבס הכפרים. דלת-העם העירונית הפקירה אותו וחלק ממנה אף הצטרף בפועל לרוצחיו. כאשר הביא טיבריוס את החוק האגרארי שלו להצבעה באסיפת-העם – מוסר דיודורוס איש סיציליה – זרמו לרומא מכל עבר המוני כפריים "כזרום נהרות אל הים" (ס' 34 – 35, פ' 6). אחר העברת החוק הם שבו כמובן למקומותיהם. משעמד הטריבונאט הראשון של הרפורמאטור הנועז לפוג. הוא החל לקרוא שוב לכפריים לבוא ולהשתתף באסיפת-העם ברומא כדי להבטיח את היבחרותו לטריבונאט שני, אבל, לרוע מזלו, זה היה בקיץ, ובהיות הכפריים טרודים בקציר השדות, הם לא באו. חייו היו בסכנה והוא ניסה להשיג את תמיכת פלבס העיר, אך נכשל ובהגיע יום הבחירות נרצח (אפיאן, מלחמת האזרחים, ס' 1, פ"פ 15-13). רוצחיו כללו, נוסף על האריסטוקרטים, הסנאט ו"הפרשים", גם את "הפלבס הבלתי נגוע ברעיונות משחיתים" (ווליוס פאטרקולוס, ס' 2, פ' 3). לכל המצוי בטרמינולוגיה הפוליטית הרומית ידוע מיהו פלבס "בלתי נגוע" זה. בבוא היום יבדיל גם טאקיטוס בין הפלבס "השפל" לבין "החלק ההגון שבהמון-העם, הקשור לבתי-האצולה הגדולים, קליינטים ועבדים משוחררים" (היסטוריה, ס' 1, פ' 4). אכן, תת-פרולטרים אלה נשארו נאמנים לפטרונים שלהם גם כאשר נזדמנה להם האפשרות להשתחרר מן התלות הפוליטית בהם.

גאיוס גראקכוס, ספק אם היה נבחר, מלכתחילה, אילו היתה בחירתו לטריבונאט תלויה בקולותיו של המון הקליינטים העירוני של רומא. גם לאסיפת הבחירות שלו מסופר כי נתאספו ובאו המונים כה רבים מרחבי איטליה עד שלרבים מהם לא נמצאה אכסניה בעיר ושדה-מארס היה צר מלהכיל את כל המצביעים. אם למרות זאת הוא נבחר רק רביעי במספר, ולא ראשון המועמדים, סימן שמתנגדיו בקרב פלבס-העיר היו רבים (פלוטארך, ג. גראקכוס, פ' 3). בניגוד לאחיו, הוכיח גאיוס דאגה רבה גם לאותן שכבות מדלת-העם העירונית שאינן מעוניינות לצאת להתיישבות חקלאית: הוא היה ראשון הטריבונים שהעביר חוק לחלוקה מוזלת של דגן ברומא, דבר שהיה באינטרס הישיר של פלבס העיר. אך גם זכותו זאת לא עמדה לו ובשעת המבחן נאלץ אף הוא לתור אחר עזרה בכפרים. הטרגדיה של דלת-עם קליינטלית הנוטשת את מנהיגיה ועוברת לצד הפטרונים שלה חזרה על עצמה גם הפעם. מעמדו בעיר הלך ונחלש. הצעת החוק שלו על הענקת זכויות אזרח לאיטלקים נכשלה. הסנאט הצליח למנוע את היבחרותו לטריבונאט שלישי ובעזרת הצבא ערך טבח המוני במצדדי הגראקכים.

רבים מחוקיו של גאיוס בוטלו אחר מותו. אחד בשם מרקוס אוקטאוויוס, ככל הנראה טריבון בשירות הסנאט, הצליח לשכנע את "העם" להצביע גם בעד ביטול חוק הדגן "הבזבזני" של גראקכוס ולהחליפו בחוק "חסכוני" יותר לאוצר. גם חוק זה הועבר באסיפת השבטים וגם במקרה זה הוכיחה שיטת הפטרונאז' את יעילותה: פלבס-הקליינטים הצביע נגד עצמו "ברוב קולות גדול" (קיקרו, ברוטוס, 222; על החובות, 72). זמן לא רב אחר כך, בשנת 119, עלה גם בידי מאריוס. בתפקידו כטריבון, להביא לבטול דומה של חוק לחלוקת דגן לעם (פלוטארך, מאריוס, 4). הפרטים במקרה זה אינם ידועים, אבל חטאו האנטי-עממי של מאריוס לא הפריע לו להתגלות כאחד מגדולי ה-populares. "מצדדי-העם" (שם, שם, פ"פ 18-13).

הנאמנות היחסים והמוחלטת של הפלבס

טריבון נועז אחר, אפוליוס סאטורנינוס, שאב גם הוא את התמיכה ההמונית בחוקיו האנטי-סנאטוריאליים בעיקר מן האיכרות ומחיילים משוחררים, שגם הם היו ברובם הגדול איכרים. הסנאט, לעומת זאת, נעזר במאבק נגדו ב"תושבי העיר" שתבעו להפסיק את אסיפת-העם שבפניה הובאו להצבעה חוקיו העממיים של סאטורנינוס (אפיאן, מלחמת האזרחים, ס' 1, פ"פ 30-28). גם "מסעירי-עם" אחרים הוכשלו לא אחת, בעיקר בתקופה שקדמה לדיקטטורה של סולא, על-ידי קולות הרוב הקליינטלי שעמד לרשות האוליגרכים. לא לחינם חייבים היו "הפופולרים", שאת נאומיהם מביא סאלוסטיוס (כגון: ממיוס, לפידוס, מאקר), לעמול קשה על מנת לעורר את הפלבס מן ההשלמה הפאסיווית עם מצבם ולשכנעם להיאבק ב"שלווה" שבחסות שליטיהם (מלחמת יוגורטא, פ' 31; היסטוריה, קטעים 48, 53).

מתופעות אלה ודומות להן אין להסיק שמשטר הפטרונאז' הצליח אמנם לכפות על הפלבס כולו ובכל הזמנים נאמנות מוחלטת, ולמנוע גילויים של אהדה כנה ושל תמיכה ב"פופולרים". אחר מות הגראקכים הופיעו בחוצות העיר פסלים לזכרם ומקומות נפילתם היו לאתרי פולחן. לוקיוס אקוויטיוס, מי שהציג עצמו כבנו של טיבריוס גראקכוס, זכה להיבחר טריבון בשנת 100, כשלושים שנים אחר הרצחו של "אביו", למרות שהצנזור סרב לרשום אותו אפילו כאזרח. גם שמו של מאריוס, הקונסול "הפופולרי" הגדול, שילהב את דמיון העם. ארבעים שנים ויותר אחר מותו נהו עדיין המונים אחר אחד בשם אמאטיוס שהתיימר להיות (ואולי היה?) נכדו, ועורר מהומות ברומא בעקבות רצח יוליוס קיסר. שניהם היו מסוכנים מדי למשטר ושלמו בחייהם על אהדת ההמונים שעוררו. גם קברו של המורד קטלינא כוסה בפרחים ארבע שנים אחר מותו (פלוטארך, טיב, גראקכוס, 21, גאיוס, 18); אפיאן, מלחמת האזרחים, ס' 1, פ' 32, ס' 3, פ"פ 4-2; ואלריוס מאקסימוס, ס' 3, פ' 8, 6; ס' 9, פ"פ 7, 2. 15, 1: קיקרו, בעד פלאקוס, 95). דלת-העם הרומית עברה תהליך מזורז של פוליטיזציה. אבל עבותות התלות בפטרונאז' הפרטי והממלכתי מנעו רוב הזמן מחלקים גדולים מתוכה להפוך את מריים הסוציאלי הצבור לגורם פוליטי אפקטיווי במאבק נגד האוליגרכיה השלטת.

מאלפת בהקשר זה היא פרשת ההצבעה החשאית. עד השליש האחרון של המאה השניה היו הרומאים מצביעים בהרמת יד או בהכרזה בעל-פה, דהיינו, בהצבעה גלוייה. בין השנים 139 ו- 129 הועברו שלושה חוקים שהנהיגו את השימוש בלוחיות הצבעה, וכל ההליכים האלקטורלים והלגיסלטיוויים, ורוב ההליכים השיפוטיים נערכו מאז ואילך בשיטת ההצבעה החשאית. "האופטימטים", דהיינו, הנציגים הפוליטיים של אריסטוקרטיית הפטרונים, התנגדו בתוקף לחידוש הנועז וראו בכך כוונה לפגוע בזכותם המסורתית לפקוח עין על הצבעת הקליינטים שלהם. "הפופולרים", שצידדו בהנהגת ההצבעה החשאית, טענו לזכות העם להצביע באופן "חופשי". המחלוקת לא פסקה גם בימי קיקרו ובספרו על החוקים הוא מציע "פשרה" ראויה לציטוט. לפי הצעתו יש להשאיר את לוחיות ההצבעה החשאיות בידי העם, "מעין ערובה לחרותם ובלבד... שהם יציגו אותן מרצונם לטובים ולמכובדים שבאזרחים" (שם, ס' 3, פ"פ 39-38; בעד ססטיוס, פ' 3; בעד פלאנקיוס, פ' 16) דהיינו, לפטרונים.לכאורה, הרי זו "פשרה" כה מטופשת עד שלא נותר אלא לגחך למקראה.הצבעה חשאית? – בבקשה, אבל בתנאי שתהיה גלוייה דווקא בפני מי שהיא נועדה להיות נסתרת מפניהם. אלא שבמסגרת הכפייתית של יחסי תלות קליינטליים, גם עיוות כה מגוחך של מושג "החרות" אינו נעדר הגיון משלו: ההצבעה החשאית נטלה אמנם מן הפטרון (להלכה לפחות) את אפשרות הפיקוח על מידת נאמנותם של הקליינטים, אבל היא נטלה גם מן הקליינטים דבר חשוב: את אפשרות ההוכחה לפטרון כי הם אכן נשארים נאמנים לו, למרות החרות שניתנה להם להצביע בחשאי כרצונם ולרמותו. והיות שנאמנותם היא התנאי לקבלת "חסדיו" של הפטרון, חייב המצביע עצמו, על פי הגיון מעוות זה, להעדיף מרצונו להציג לפטרון את לוחית ההצבעה שלו כערובה לנאמנותו הקליינטלית, ולא להסתירה מפניו. ואכן, זאת בדיוק מסביר קיקרו מיד בהמשך דבריו: "החרות (libertas) תהא, איפוא, בדבר זה עצמו, שלהמון-העם תינתן היכולת לזכות ביושר בטובות ההנאה של האריסטוקרטים" (שם, שם).

הנהגת ההצבעה החשאית לא שינתה באורח קיצוני את המציאות הפוליטית של הרפובליקה האוליגרכית. גאיוס פלאמיניוס הצליח להעביר באסיפת השבטים הפלבאית את חוקיו האנטי-סנאטוריאליים כמאה שנה לפני הנהגת ההצבעה החשאית, ואפילו חוקי טיבריוס גראקכוס זכו ברוב קולות למרות שהועמדו עדיין להצבעה גלוייה. ואילו רבים מן החוקים של אחיו גאיוס בוטלו כאשר ההצבעה כבר היתה חשאית. הפוליטיקה הרומית, ככל אחרת, לא נקבעה מאחורי פרגוד הקלפי אלא בהתמודדות בין הכוחות בשטח. הפלבס של רומא היווה גם הוא, ולו רק בשלהמוניו, כוח חשוב בשטח, אבל כוחו לא היה יכול לבוא לכלל ביטוי אפקטיווי אלא כאשר הפילוג בקרב המעמד השליט איפשר לחלקים ניכרים מתוכו להינתק מן התלות הפוליטית בפטרונים המסורתיים, וגם אז לא תם הפטרונאז' לגווע. לעתים שוכחים כי מה שמכונה (בטעות) "המהפכה הרומית" ודאי שלא בבחינת מהפכה מתמדת ונושאת לא בהכרח היה פלבס העיר. בין טיבריוס גראקכוס לממשיך פועלו, גאיוס, ידעה האוליגרכיה הסנאטוריאלית 10 שנים בקירוב של רגיעה יחסית: בין גאיוס גראקכוס לטריבון הממרה ממיוס עברו 11 שנים, ובין הטריבונאט הסוער של סאטורנינוס לזה של ליוויוס דרוזוס הצעיר עברו תשע שנים. במאבק הדמים בין המאריאנים לסולאנים נועד לדלת-העם העירונית תפקיד מיזערי. תומכיו של קורנליוס קינה היו בעיקר האזרחים החדשים באיטליה ולא ה-plebs urbana: מלחמת בנות הברית האיטלקיות החרידה את האוליגרכיה הרומית לאין ערוך יותר מאשר "הכנופיות" של הטריבון סולפיקיוס רופוס: גם במרד קטלינא – עם כל חשיבות חלקם של בעלי הטברנות ברומא – בלי הצבאות שהמורים גייסו באטרוריה: בלי המהומות שפרצוט בגאליה הציזאלפינית, בפיקנום, בברוטיום ובאפוליה. בלי התמרדות המלחים בצי והבריחה ההמונית של עבדים מבעליהם, לא היה מרד זה מקבל את מימדיו המאיימים. באותה שנה עצמה, שנת 63 נשא קיקרו שלושה נאומים לעם במטרה להניא את פלבס-העיר מלתמוך בחוק לחלוקת קרקעות שהציע הטריבון רולוס, איש חסר שם ומעמד ברומא. אבל אילמלא תאוות הדברנות של קיקרו יתכן שהיה אפשר להסתפק בנאום אחד בלבד.

פשוטי-העם של רומא לא היו כחומר ביד היוצר בידי המנהיגים "הפופולרים", ולא בקלות הם נענו לקריאות התיגר שלהם. נסיונם המר לימד אותם שכדי להשליך את יהבם על מנהיגים "פופולריים", צריך שמנהיגים אלה עצמם יהיו בעלי עוצמה של פטרונים. הטריבון רולוס והעומדים מאחוריו היו אמנם "פופולרים" טובים אבל עדיין לא פטרונים תחליפיים. זאת אולי הסיבה שכדי שפרולטריון-הקליינטים של רומא ידמה ולו במשהו ולזמן קצר, להמון סאנקילוטי מאיים, יש לחכות עד לשנותיה האחרונות של הרפובליקה. כאשר יתייצב בראשו טריבון בעל יוהרה פטריקית כפובליוס קלודיוס או קונסול בעל עוצמה צבאית כיוליוס קיסר.

אבסורד החרות האזרחית וממשות הכפיה המעמדית

בתקופת הקיסרות, כאשר עמדות השלטון במדינה נתחלקו לא עוד באמצעות לוחיות הצבעה שבידי קליינטים, אלא ישירות ובגלוי על-ידי כתבי-המלצה של פטרון הפטרונים, הקיסר, או-אז חשפה סוף-סוף המלה suffragium, שבמקורה ציינה "הצבעה", את משמעותה התוכית יותר: היא החלה לציין "פטרונאז'", חד וחלק.

אבל עוד בתקופת הרפובליקה, כאשר בעלי-השררה היו חייבים עדיין "לזכות באמון העם", גם אז ביטאו הבחירות את כוח-הכפיה של השליטים יותר מאשר את חרות ההצבעה של הנשלטים. קיקרו אשר הכיר את מכניזם הבחירות ברומא לפני ולפנים, היה מודע לכך לחלוטין. רק בנאומיו הפומביים הירבה הדמאגוג הראשון במעלה של האריסטוקרטיה הרומית ללהג על זכות-ההצבעה כעל התגלמות "החרות" של העם. אבל בחיבורו על הרפובליקה שנחשב לאקדמי ולא נועד לשימוש ההמון הפלבאי, אין הוא חושש לגלות את דעתו על מהותן האמיתית של בחירות, ולא ברומא בלבד אלא בכל משטר שבו ה-libertas היא שווה לכל רק in verbo, רק באופן נומינאלי, וראויים הדברים לעיון ושינון, מקור ותרגום:

Ferunt suffragia, mandant imperia, magistratus, ambiuntur rogantur, sed ea dant quae etiamsi nolint danda sint, et quae ipsi non habent, unde alii petunt.

הם הולכים להצביע, הם מעניקים פיקודים צבאיים, משרות שלטון, קולותיהם מבוקשים, דעתם נשאלת, אבל הם נותנים רק זאת אשר גם אילמלא רצו לתתו חייבים היו לתת; ואת אשר אין להם, זאת מבקשים מהם זולתם" (שם, ס' 1, פ' 47).

זהו אולי המשפט הנוקב ביותר בכל הרפובליקה של קיקרו והוא חודר אל שורשי הבעיה של חרות וכפיה בבחירות.

א. קיקרו מבחין בין מדינות אבסולוטיסטיות שבהן משולל העם מעיקרו זכויות אזרחיות כלשהן, לבין רפובליקות, כמו רומא, שבהן קיימת להלכה חרות אזרחית, חרות in verbo. רפובליקות כאלה מצטיינות בכך שקיים בהן הליך של ערוב האזרחים בתהליכים פוליטיים מסויימים,וראש לכל – שיתופם בבחירת השלטונות.

ב. ברפובליקות כאלה פונים המועמדים אל העם, מהלכים אחר קולותיו, מבקשים ממנו לבוא ולהצביע בעדם – הכל כאילו הוא, העם, היה אמנם מקור הסמכות של השלטון במדינה. העם מצדו משתף עצמו בהליך זה. נענה להפצרות המועמדים, מצביע ומעניק להם, כביכול, את מבוקשם: פיקודים, מגיסטראטורות, שלטון.

ג. אלא שכל הפעילות הקדחתנית הזו היא, ביסודו של דבר, חסרת ממש וככל שהדבר נוגע ל"חרות" העם, מודה קיקרו, כי תכליתה להוליכו שולל, שכן, הפונים אל העם ומבקשים ממנו סמכות לשלוט כלום אין הם מי שהשלטון מצוי בידיהם בלאו-הכי, עם הבחירות או בלעדן?
מהו, איפוא, תכליתן של הבחירות? האם היתה רומא נותרת ללא שלטון אילמלא הן נערכו? או שמא, אילמלא הסכים העם הבוחר לבחור את שליטיו בקלפי, היו שליטים אלה, הם-עצמם או בניהם, או חתניהם או פרקליטיהם הפוליטיים כופים את שלטונם עליו גם ללא מעשה-הקלפי? מכאן, שאין הבוחרים מעניקים בבחירות אלא את אשר etiamsi nolint, גם אילמלא רצו, danda sint – היו חייבים להעניקו, בעל כורחם. מדברי קיקרו עצמו עולה, איפוא, כי הבחירות הנתפשות כהתגלמות ה-libertas, החרות האזרחית, אינן למעשה אלא גילוי של כפיה מעמדית.

ד. יתר על כן, בחירות בחסותה של אוליגרכיה אינן נעדרות גם מידה של אבסורד: המועמדים בבחירות הבאים ומבקשים, כביכול, מן העם שיעניק להם שלטון, הריהם מבקשים ממנו לא רק דבר המצוי בידיהם ממילא, אלא, כפי שקיקרו מציין בצדק, דבר שהעם חסר אותו לחלוטין: וכי לעם יש מגיסטראטורות, פרובינציות, שלטון? דברים אלה, הוא ממשיך ואומר, שמורים לבעלי הייחוס או לבעלי העושר, וכיוון שאת אשר אין לעם אין הוא יכול, בשום פנים, להעניק לזולתו, הרי שכל הליך הבחירות הוא פיקציה חסרת הגיון. כל המנגנון המסובך שהוקם כדי להעניק ממשות לפיקציה חסרת-הממש – הקנטוריות, השבטים, לוחיות ההצבעה, הקלפיות – הכל נראה, בסופו של דבר, כאוסף של אבזרי-בימה בתיאטרון ענק של אבסורד פוליטי.

השאלה היא רק למי דרושה בימה זו, אביזרים אלה, אבסורד זה?

מלחמת בחירות ומלחמת אזרחים

הבחירות ברומא יותר משהיו צורך העם היו כורח חיים לאוליגרכיה השלטת עצמה.

אוליגרכיה זו היתה מורכבת, כמוסבר, ממשפחות אדירות-כוח, משופעות בנכסים ועטורות הילה של ייחוס-אבות, שהיתחרו, במשך דורות, בינן לבין עצמן על בכורת השלטון. הן עשו זאת בתאוותנות מתישה. רבים כשלו, אך רק מעטים היו נכונים לפנות את הזירה לזולתם. קנאת-אצילים פילגה משפחות, ליבתה משטמת דורות ושיסעה את קומץ האוליגרכים, הסולידרי בסתגרנותו כלפי חוץ, לסיעות עויינות מבפנים. ההתמודדות החלה עם המגיסטראטורה הנחותה ביותר; המטרה היתה ה-fasces הקונסולאריים. איש לא רצה להישאר "סנאטור זוטר". קווסטורים חתרו לפרייטורה. פרייטורים לקונסולאט, אכן, רק הקונסולאט היה בו כדי לספק את תאוות העושר והכבוד של אוליגרך רומי, בעל בעמיו: סמכות פוליטית עליונה, פיקוד על לגיונות, שלל מפרובינציות ומעל לכל – כרטיס הצטרפות לצמרת השליטה, ל"נוביליטאס", לכל החיים. אלא שהתאווה עלתה על יכולת המימוש. בעשרות השנים האחרונות של הרפובליקה עלה מספר הקווסטורים פי 10 על מספר הקונסולאטים האפשרי; מספר הטריבונים – פי חמישה; מספר האיידילים – פי שלושה ומספר הפרייטורים – פי ארבעה לפחות. הסנאט כולו מנה רוב ימי הרפובליקה רק 300 איש. גם במירב המאמצים לא כל האריסטוקרטים יכלו להשיג בפועל את אתגר חייהם, אבל כולם ראו עצמם קרואים לשלטון מיום היוולדם. מלת הקוד וסיסמת-הקרב היתה – dignitas. המילה אינה קלה לתרגום, אבל היא גם פחות צפרירית משנוהגים בה איסטיניסים אחדים. היא כוללת ייחוס, עושר, השפעה, סטאטוס, אבל מובנה הכולל הוא: הזכאות לשלטון.

שיעורה של "דיגניטאס" אינו ניתן לקביעה "צודקת". כאשר מעמד שלם רואה עצמו "זכאי" לשלוט ואילו שלטון של ממש מתרכז רק בידי מעטים מתוכו, הרי שמבחן ה"צדק" היחיד שהכל יהיו נאלצים לקבל על עצמם את גזר דינו, הוא – מבחן של כוח. כוחו הריאלי של הטוען לשלטון מצטרף מגורמים כלכליים, פוליטיים וצבאיים שונים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. רק בדרך אחת ניתן להביא לכלל סיכום גלוי, אמין ומדיד את טענות ה-"דיגניטאס" היריבות של המתחרים השונים: לחשוף למבחן פומבי את פוטנציאל הקליינטים הנתון לפטרונאז' שלהם. הקליינטלה הניתנת למניין היא ההוכחה האריתמטית המשכנעת ביותר לעוצמתו הכלכלית של המתחרה על השלטון, להיקף חסותו, לרשת בריתותיו עם פטרונים אחרים, לקשריו הפוליטיים, ליכולתו הפינאנסית, לכושרו לשכנע, לתמרן, לשחד, בקיצור: לשיעור האובייקטיווי, כביכול, של ה"דיגניטאס" שלו. פטרון המסוגל, בכפיפות למוסכמות קונסטיטוציונאליות מסויימות, להציב כנדרש, בשדה-מארס או בפורום הרומי, במועד שנקבע מראש להתמודדות הכללית בין "הזכאים" לשלוט, את המספר הגדול ביותר של קליינטים-מצביעים, מוכיח בעליל כי שיעור עוצמתו בתוך המעמד השליט עולה, בסיבוב הנוכחי, על זה של מתחריו, ומושא ההתמודדות, המגיסטראטורה, אכן מגיע לו ב"צדק".

כאן, ב"צדק" האוליגרכי, טמון בצורה היולית כל הגיונו של אבסורד הבחירות העממיות. לא לעם הן דרושות אלא לשליטיו, לא כ"כיסוי" חיצוני אלא ככורח פנימי. לצורך שימור שלטונם-שלהם נאלצים הארכי-אוליגרכים להזדקק לגינונים "דמוקרטיים", לעירוב פשוטי-עם בפוליטיקה, לקיום רפובליקה של קלפיות. הבחירות האמורות להיות התמודדות דעות בין הבוחרים אינן, למעשה, אלא התמודדות כוחות בין השליטים לבין עצמם. קהל המצביעים משמש להם מעין צבאות פרטיים ובשעת מבחן-הכוח הקרוי "בחירות" הריהם משלחים אותם זה בזה, כדי שיכבשו את השלטון למענם.

לא בכדי שימרה אסיפת הקנטוריות, מוסד הבחירות הראשי של הרפובליקה הרומית, עד קץ ימיה, את כל הסממנים הקדומים של אופייה הצבאי, האות להתכנסותה היה תרועת-קרב; מקום התכנסותה – שדה-מארס – היה מגרש ההיערכות של הלגיונות הרומיים: דגל התרעה צבאי חייב היה להתנוסס על מבצר העיר כל זמן מהלכה; גם המצביעים עצמם היו ערוכים בשעת מעשה כאילו נתכנסו למפקד צבאי; הם ניצבו על רגליהם, סדורים שורות-שורות, מסווגים לקנטוריות, לגילים, למחלקות: בראש כל קנטוריה מפקדה; לחוד רגלים, לחוד פרשים; exercitus urbanus "חיל המצב" (כשמה המקורי של האסיפה הפוליטית) יצא אל מחוץ ל-pomerium (תחום-העיר) והוא ערוך כאילו לקרב.

אכן, "כאילו" לקרב, שכן, קרב של ממש כלל אינו מתרחש. הקנטוריות אויישו באזרחים ולא בחיילים, המצביעים לבשו טוגות לבנות ולא מדי-קרב, נשיאת נשק נאסרה בתכלית, שדה-מארס לא היה אלא מגרש-תרגילים ולא שדה-מערכה. הבחירות היו קרב מדומה בלבד. אדרבה, תפקידן היה למנוע את הקרב הממשי בין סיעות האוליגרכים היריבות, הניצות ביניהן על השלטון, ההכרעה הפוליטית בעזרת לוחיות ההצבעה שימשה להם תחליף להכרעה הצבאית ב"אש חיה": במקום לשקוע בקטילת ראשים הדדית על כל קונסולאט, כל מושב בסנאט ונציבות בפרובינציה ולהיכחד כמעמד שליט, במלחמת אזרחים מתישה, איפשרה מלחמת הבחירות לסיעות השליטים השונות להמשיך ולהחזיק בשלטון במשותף למרות יריבותם ההדדית. הבחירות המוצגות כיישום חרותו הפוליטית של העם להחליף שליטים כרצונו, היו, למעשה, ביטוי לחרותה של האוליגרכיה להבטיח את רציפות שלטונה ללא שפיכות-דמים.

כי אכן כך הוא, כי מלחמת הבחירות היא אמנם תחליף למלחמת אזרחים, זאת הוכיח, באופן המשכנע ביותר, יוליוס קיסר, בנה הלגיטימי וקברנה המוכשר של אוליגרכיית הקלפיות הרומית. על-פי גירסתו, מוטלת האשמה לפרוץ המערכה, בינו לבין פומפיוס, על יריביו בצמרת השלטון. הם זממו ליטול ממנו את היקר לו מכל, את ה"דיגניטאס" שלו, זכותו המוכרת לעמוד לבחירות (in absentia) בהיעדרו מרומא, בוטלה באורח בלתי-חוקי, כל הצעות הפשרה שלו נידחו בסנאט, הטריבונים שצידדו בו נאלצו להימלט על נפשם, הוא הוכרז אוייב המדינה ופומפיוס כבר קיבל לידיו את הפיקוד נגדו. "גיוסים, מתלונן קיסר, נערכים בכל איטליה. המדינה כולה חוגרת נשק". גם קיסר עצמו כבר חצה את הרוביקון. צבאותיו כבר הספיקו לכבוש ערים ראשונות בצפון-איטליה. אכן: alea iacta est – הפור נפל. אף על פי כן, בטרם תתלקח המערכה שכבר החלה למלחמת-אזרחים שאין עוד לעוצרה, משגר קיסר לפומפיוס ולסנאט הצעה של הרגע האחרון בנסיון למנעה. הצעת קיסר היא קצרה ועניינית, וזה עיקרה: ייפרקו שני המצביאים, הוא ופומפיוס באחת, את צבאותיהם, יניחו הכל את נשקם, יוסר הפחד מעל המדינה ותקויימנה בחירות חופשיות – libera comitia, זאת הדרך היחידה, לדעתו, להחזרת הרפובליקה העומדת על סף מלחמת-אזרחים למתכונתה הקונסטיטוציונאלית: "לשלטון הסנאט והעם הרומי" (קיסר, מלחמת האזרחים, ס' 1, פ"פ 9-7).

סיכוייה המעשיים של הצעת קיסר ומידת כנותו בה אינם מענייננו כאן. אבל המצב שנוצר והמוצא האפשרי ממנו מאלפים ביותר: האוליגרכיה הסנאטורליאלית נתפלגה לשני מחנות יריבים. פומפיוס ומצדדיו מזה, קיסר ומצדדיו מזה. המאבק אינו על פרוגרמות, אלא על השלטון, "על כתרה של רומא:, כביטויו הקולע של מומזן, אלא שראשה של רומא צר מלהכיל שני כתרים ואין מנוס ממבחן של כוח בין המחנות. מבחן כוח זה יכול להיערך בשני אופנים שונים: על-ידי קנטוריות של חיילים בשדות-קרב של ממש (כפי שאמנם קרה) או באמצעות קנטוריות של מצביעים בשדה-הקרב המדומה, שדה-מארס. מוצא שלישי אין. ואמנם התחליף היחיד שקיסר מציע למלחמת האזרחים העומדת בפתח, הוא: libera comitia, "בחירות חופשיות".

ברגע משכרה האחרון של הרפובליקה האריסטוקרטית מתגלה סוף-סוף סוד קיומה הממושך: במשך קרוב לחמש מאות שנים הציל אותה אבסורד ה-libera comitia מן הסכנה הלאטנטית של bellum civile – מלחמת אזרחים. משזו פרצה – גורל קיומה נחרץ.

כעבור עשרים שנים ויותר, כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים והרפובליקה של ה-nobiles המתחרים על השלטון הוחלפה בשלטונו של קיסר ללא מתחרים. גוועו הבחירות מאליהן. מבנה השיש הענק שאת הקמתו יזם יוליוס קיסר ואשר נועד להיות הגדול שבבתי-הקלפי של העולם העתיק, נותר שומם ממצביעים: מצבת עולם למשטר של אבסורד פוליטי,אזהרה היסטורית מפני התעתוע שבחרות in verbo, מזכרת עוון לכל ה- Tammeny Halls. שבאו לרשת את ה- Saepta Julia הרומית.

לקריאה נוספת:
G.W. Botsford, The Roman Assemlies, 1909.
L.R. Taylor, Roman Voting Assemblies, 1966.
E.S. Stanvaley, Greek and Roman Voting and Elections, 1972.
Cl. Nicolet, Le mètier de citoyen dans la Rome rèpublicaine, 1976.
G.E.M. de Ste. Croix, The Class Struggle in the Ancient Greek World, 1981.
M.J.Finley, Politics in the Ancient World, 1983.

*כל התאריכים במאמר זה הנוגעים לתקופה העתיקה, הם לפני ספירת הנוצרים.

ביבליוגרפיה:
כותר: בוחרים ונבחרים ברומא העתיקה
מחבר: כהן, בנימין
תאריך: חורף 1985 , גליון 17
שם כתב העת: זמנים : רבעון להיסטוריה
בעלי זכויות : אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הרבעון להיסטוריה זמנים נוסד בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ביזמתם של הפרופסורים צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד בשנת 1979. שנים רבות ערכה את כתב העת ד"ר עדית זרטל, ואחריה ד"ר נעמה שפי, והוצאת זמורה-ביתן הוציאה אותו לאור. החל מגיליון 86 (אביב 2004) יוצא כתב העת בשיתוף פעולה בין בית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ובחסות החברה ההיסטורית הישראלית. עורכים את כתב העת מרצים מן החוגים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, ובראשם פרופסור מירי אליאב-פלדון, ובית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה הוא המו"ל של הרבעון להיסטוריה במתכונתו החדשה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית