עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
יד יצחק בן-צבי



תקציר
מעמדם של החכמים למול הקהילה היה תופעה מורכבת: לעתים היה מעמדם משמעותי ומקיף, ולעתים היה מוגבל ושולי. ניתן לומר כי ככלל החכמים כקבוצה זכו להכרה כאישים רוחניים בחברה הישראלית, אך לא היה להם מעמד פוליטי רשמי.



החכמים והחברה הישראלית : הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית
מחבר: פרופ' ישראל ל. לוין


ניתן לשאול: באיזו מידה פנה העם אל החכמים לקבלת עצה, ובאלו עניינים? מה היה מקור הסמכות של החכמים? לדברי גודאנוף, היו החכמים משוללי כל מעמד משמעותי בענייני מדינה ודת בקרב הקהילה היהודית. אולם אין הממצא הארכיאולוגי שהוא גייס כעדות ליהדות עממית מיסטית, השונה מתפיסתם של החכמים והמדגישה את הישועה, משכנע כלל, ופתרונו חסר אימות וסימוכים.121 השקפתו של גודאנוף, הממעטת בערכם של החכמים, עומדת במשקל-נגד להשקפה המגזימה בהשפעתם ובמעמדם. לדעתנו, זו גם זו מוטעות. מעמדם של החכמים למול הקהילה היה תופעה מורכבת: לעתים היה מעמדם משמעותי ומקיף, ולעתים היה מוגבל ושולי. כדי להגדיר ביתר דיוק את גבולות סמכותם, בדקנו מונחים מספר העשויים לסייע לנו בהבנת אופיה והיקפה של סמכות זו. מי היו האנשים שביקשו את עצתם של החכמים וסמכו על מנהיגותם? למטרת בדיקה זו התמקדנו בתלמוד הירושלמי, הקרוב יותר מבחינה גיאוגרפית וכרונולוגית למאורעות המאה השלישית-רביעית. בחרנו בשלושה שמות-פועל היכולים להבהיר את תפקיד החכמים: כרז (= הודיע), הנהיג (= הנהיג מנהג), פקד (= ציווה). מתי נזכרים החכמים בקשר למונחים אלה? כמה פעמים? באלו נסיבות?122

'כרז' מופיע שש פעמים בקשר להודעות צבוריות של חכמי המאה השלישית. מסופר שר' יהודה בראשית מאה זו ור' חייא בסופה הכריזו לפני קבוצת אנשים (כנראה בבית-המדרש123) על תפילת ערבית לפני שקיעת החמה.124 לאחר מותו של רבי, הכריז ר' ינאי כי מנהגים מסוימים של הכוהנים יבוטלו באותו יום,125 ור' אמי הכריז (אפיק ... כרוז) על חפצים שמותר להצילם מן השוק של טבריה בשבת בשעת שריפה.126 במפנה המאה הרביעית הכריזו שני חכמים מקיסריה על עניינים הנוגעים לציבור: ר' אבהו הכריז על הדגים המותרים לאכילה,127 ור' יצחק בן אליעזר הכריז לספרי העיר שעליהם להשאיר את חנויותיהם פתוחות בתשעה באב.128 בסיכום, שלוש הדוגמאות הראשונות מוגבלות, כנראה, לחוגי החכמים (ובמקרה אחד לכוהנים), ומסתבר כי רק שניים האחרונים (אולי שלושה) מכוונים לעם בכלל. נוכחותם הבולטת של חכמי קיסריה במקרים אלה אינה מפתיעה; כפי שכתבנו במקום אחר, חכמי קיסריה היו פעילים בענייני הקהילה של עירם.129

שם-הפועל השני, 'הנהיג', נדיר גם הוא. ידוע על מנהג, שמהותו אינה ברורה לנו. שהנהיג במאה השנייה תודוס איש רומא בקשר לקרבן הפסח ליהודי המקום.130 שלוש דוגמאות אחרות הן מן המאה השלישית, ושתיים מהן קשורות בר' חנינא בר חמא וציפורי. בשתיהן הלך ר' חנינא בדרכו של ר' שמעון בן גמליאל: החגים הנחוגים באדר שני (בשנה מעוברת) לא יוחגו גם באדר ראשון,131 וקרקע שנרכשה על-ידי גוי פטורה מן החובות החקלאיות המוטלות על אדמת יהודים.132 דוגמה אחרונה להנהגת מנהג קשורה בר' אבהו, שהודיע שהחלב וגיד הנשה הם על חשבון הקונה.133

שם-הפועל השלישי, 'פקד', הוא המעניין ביותר באשר למטרותינו. הוא מופיע בתדירות רבה יותר מן האחרים (יותר מארבעים פעם) וכמעט תמיד נזכר שמו של האדם שאליו מכוונת הפקודה. בשמונים אחוז מן המקרים, לערך, מכוונת הפקודה למקורב של חכם: משפחתו, תלמידיו או משמשיו בבית-המדרש.134 בשלושה מקרים מכוונת פקודת החכם לפקיד בית-כנסת או לנושא משרה בקהילה, שנמצאו, אולי, תחת פיקוחו או, לפחות, תחת השפעתו. ר' יוסי נתן פקודות לחזן בית-הכנסת הבבלי בטבריה,135 וחברו ר' אמי וכן ר' יהודה בן אחא פקדו על מלמדי בית-הספר (ספרייא).136 כן קיימות חמש דוגמאות על פקודות חכמים לקהילה בכללותה: ר' יוחנן לאנשי בית-הכנסת בכיפרא,137 ר' יוחנן ור' אלעזר למיילדות,138 ר' יהודה הנשיא לנחתומים,139 ר' אבהו לטוחנים140 ור' מני לבית הנשיא.141 דוגמאות הנוגעות לקהילה הרחבה בצורה של פקודות חכמים או הכרזות רשמיות נדירות הן יחסית,142 וכאמור מספרן הן כחמישית המקרים שנזכרו בירושלמי.

כמה מקורות מצביעים בבירור, שמידת השפעתם של החכמים היתה כרוכה בהסכמת רוב העם לקבל את סמכותם. אכיפת רצון החכמים על האוכלוסים לא היתה מרכיב מקובל במשמעת הקהילתית.143 אנשים יכלו לדחות את דעותיו של חכם,144 והיתה קיימת האפשרות שגורמים אחרים בקהילה יכריעו בעניינים מסוימים למרות מחאות החכמים. החכמים, לדוגמה, ניסו למנוע את העברת קרקעות בארץ לידי לא-יהודים, אולם הצלחתם היתה מוגבלת ביותר,145 הואיל ובמידה רבה יכלו החכמים להסתמך רק על לחץ דתי ומוסרי, נראה שלעתים קרובות השלימו הם עם מנהגים מקובלים (שהצדיקו והסבירו בדרכים שונות),146 או שניסו להעריך את מה שהציבור יוכל לעמוד בו,147 או שפשוט נמנעו מהחלטה.148 במקרים רבים קבע הציבור. אנשי סימונייא סירבו לקבל את מינויו של לוי בר סיסי,149 וכן נהגו אנשי ציפורי בקשר לר' חנינא.150 ר' יצחק קבע, שלא יתמנה פרנס ללא הסכמתם מלכתחילה של אנשי העיר.151 נראה כי התייעצות בבני הקהילה נעשתה נפוצה ומושרשת בחברה הישראלית, עד כדי כך שאחד ממחברי ביוגראפיות הקיסרים (Scriptores Historiae Augustae) ראה בה מנהג יהודי מובהק.152

קיימות בכל זאת דוגמאות אחדות שבהן הפגינו החכמים את סמכותם. על ריש לקיש מסופר שהטיל קנסות על בעלי-דין,153 וכן נתבקש על-ידי אנשי בוצרה להמליץ על אדם שיהיה דרשן, דיין, מורה וחזן בקהילתם.154 ר' יוחנן ציווה פעם לבר דרוסא להרוס פסל שניצב בבית-מרחץ בטבריה, וכך נעשה.155 אולם מקרים כאלה נדירים, ונראה שחכמים כר' יוחנן וריש לקיש זכו לסמכות לא בשל השתייכותם למעמד החכמים, אלא משום קשריהם עם מרכז הכוח של החברה הישראלית באותה תקופה, דהיינו הנשיאות.

החכמים כקבוצה זכו, כאמור, להכרה כאישים רוחניים בחברה הישראלית, אך לא היה להם מעמד פוליטי רשמי. מצב זה משתקף בדיון בתלמוד הבבלי לגבי חסינותם של החכמים במשפט האזרחי. רק אם מונה החכם על-ידי ראש הגולה (הרקע כאן הוא בבל) היתה לו חסינות מפני תביעות נגדו במקרה של טעות בשיפוט, ולא – נשא באחריות מלאה.156 מצב זה שרר כנראה גם בארץ-ישראל. על-כן, כדי להעריך במלואה את הפעילות הקהילתית של החכמים ואת מקור סמכותם הפוליטית-חברתית בקרב החברה הישראלית, יש לבדוק את תפקיד הנשיא בנידון ואת יחסי החכמים עם מוסד הנשיאות.

לחלקים נוספים במאמר "החכמים והחברה הישראלית":
א. החכמים ויהודי הגליל
ב. תדמיתם של החכמים
ג. היענות החכמים לצורכי הקהילה
ד. החכמים ועמי הארץ
ה. תחומי חיכוך בין החכמים והעם
ו. הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית (חלק זה)

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

121. גודאנוף, XII, Jewish Symbols, עמ' 198-184; אורבך, 'הלכות עבודה זרה', עמ' 190-189; M. Smith, ‘Goodenough’s Jewish Symbols in Retrospect’, JBL, 86 (1967), pp. 53-68

122. שני מונחים מקובלים, שגם להם קשר מסוים לבעיה זו, הם 'אתא עובדא' (מקרה/מעשה בא לפני) ו'הורי' (הוא הורה, לימד או פסק). הראשון מופיע בתלמוד הירושלמי כמאה פעמים, והשני (בצורותיו השונות) מופיע יותר משלוש-מאות פעם. אף-על-פי שמונחים אלה נמצאים כמעט בכל סוג של דיון הלכתי, לעתים קרובות חסר הקשרם הרחב יותר. שני המרכיבים החשובים לענייננו הם זהותם של התובעים והסמכות שמאחורי פסיקות אלה של החכמים. האם היתה זו התדיינות על מישור מוסרי ודתי בלבד, או שלפסיקות החכמים היתה גם סמכות שניתן לאכפה? האם היו הפסיקות ('הורי') לעתים קרובות רק תרגילים תיאורטיים, או שהיתה להן משמעות מעשית? בעיות כאלה מתעוררות מיד בקשר לפסיקותיו של ר' אמי על הבנייה מחדש של בתי-כנסת (ירושלמי, מגילה ג א, עג ע"ד) או בקשר לדבריהם של ר' יונה ור' יוסי על מכירת סחורה מסוימת בימי חול המועד של חג (ירושלמי, מועד קטן ב ג, פא ע"ב). ראה גם: ירושלמי, מעשרות א ד, מט ע"א (ר' חנינא); ירושלמי, פסחים ב ז, כט ע"ד (ר' אמי). יוצא מן הכלל אחד בעניין זה הוא הסיפור על פסיקתו של ר' טרפון בלוד, שזכתה לשבחים מהסוחרים המקומיים (משנה, בבא מציעא ד ג). בלוד, שזכתה לשבחים מהסוחרים המקומיים (משנה, בבא מציעא ד ג). אשר לזהותם של בני השיחה – האם אנו דנים, ראשית-כל, בחייהם הפנימיים של בני מעמד החכמים (תלמידים, חברים ומשפחה; ראה, למשל: ירושלמי, ביצה א ו, ס ע"ג; ירושלמי, מועד קטן ג ה, פה ע"ב)? או האם נבעו רבות משאלות אלה, אם לא רובן, מן החברה הישראלית הרחבה יותר? אם אמנם הובאו רוב המקרים על-ידי בני העם בכלל, תהיה בכך עדות חשובה למרכזיותם של החכמים, אם כי גם כאן יש לנהוג בזהירות במסקנותינו. אין לשכוח שבירושלמי מדובר במאות חכמים שהתגוררו בעשרות אחדות של ערים ועיירות, לאורך תקופה של כמאה וחמישים שנה. מספר הדוגמאות, אם יחולק בהתאם, קטן למדי. עד כמה נשתמר הירושלמי כקובץ מייצג, נותרת, לצערנו, שאלה פתוחה. בגלל שיקולים אלה לא נכללו שני המונחים שנזכרו לעיל, והתרכזנו במקום זה בשלושה, הרומזים על מעורבות או סמכות גדולה יותר.

123. מקורות אלה מספרים על ר' יהודה ור' חייא שאמרו לאמורא שלהם להשמיע את ההכרזה. משום כך ההקשר עם בית-המדרש מתקבל ביותר על הדעת. תוכן ההכרזה מחזק הנחה זו.

124. ירושלמי, ברכות ד, ז ע"ג; ירושלמי, תענית ד, סז ע"ג-ע"ד.

125. ירושלמי, נזיר ז א, נו ע"א.

126. ירושלמי, שבת טז ז, טו ע"ד.

127. בבלי, עבודה זרה לט ע"א.

128. ירושלמי, תענית ד ט, סט ע"ב.

129. לוין, Caesarea, עמ' 106-86, ובעיקר עמ' 103-101.

130. ירושלמי, פסחים ז א, לד ע"א (ירושלמי, ביצה ב ז, סא ע"ג; ירושלמי, מועד קטן ג א, פא ע"ד). ראה גם: ירושלמי, נידה א ג, מט ע"א, שם הכריז ר' יהודה על מנהג של ר' אליעזר כנורמאטיבי ('הנהיג') לאחר מותו של האחרון.

131. ירושלמי, שקלים א א, מו ע"א (ירושלמי, מגילה א ז, עא ע"א; ירושלמי, גיטין ד ט, מו ע"ב).

132. ירושלמי, דמאי ה ט, כד ע"ד.

133. ירושלמי, דמאי ב ה, כג ע"א.

134. כל ההפניות הן לתלמוד הירושלמי: א. משפחה: ברכות ד, ח ע"ב (פעמיים); כלאים ט א, לב ע"א; מעשר שני ה ה, נו ע"ב; שבת ב, ה ע"ב; עבודה זרה ד א, מג ע"ד. ב. תלמידים וחברים: ברכות א, ב ע"ד; ג א, ו ע"א; ד, ז ע"ב; דמאי ב א, כב ע"ג; (שביעית ט ט, לט ע"א); כלאים ט ה, לב ע"ד; מעשרות ד ד, נא ע"ג; שבת א, ג ע"ג; ו, ח ע"ג; יא ה, יג ע"ב; יומא ג ז, מ ע"ד; ראש השנה ג ד, נח ע"ד; ד א, נט ע"ב; (סנהדרין ב ג, כ ע"ב); סוכה ד ב, נד ע"ב; ביצה א ו, ס ע"ג (פעמיים); מועד קטן ב ג, פא ע"ב; נזיד ג ב, נב ע"ג; קידושין א ח, סא ע"ג; עבודה זרה ד א, מג ע"ד. ג. משמשים בבית-המדרש: ברכות ד, ז ע"ג; (תענית ד א, סז ע"ג-ע"ד); בבא מציעא ד ב, ט ע"ד; יומא ז א, מד ע"ב (מגילה ד ה, עה ע"ב; סוטה ז ו, כב ע"א); תענית ב יג, סו ע"א (מגילה א ו, ע ע"ד; נדרים ח ב, מ ע"ד); מגילה ג ד, עד ע"א. במקרה אחד אין הדבר ברור אם הכינוי 'דרומיא' מתייחס לחכמים או לעם בכלל (מעשר שני ד א, נד ע"ד). שלושת המקרים הבודדים שבהם ציוו חכמים על דרך קבורה מיוחדת מכוונים, ככל הנראה, למשפחה, לתלמידים או לשניהם גם יחד; ראה: ירושלמי, כלאים ט ד, לב ע"ב (= ירושלמי, כתובות יב ג, לה ע"א).

135. ירושלמי, יומא ז א, מד ע"ב (= ירושלמי, מגילה ד ה, עה ע"ב; ירושלמי, סוטה ז ו, כב ע"א); וראה גם מסכת סופרים יא ג (מהדורת היגער, עמ' 220), ששם החזן מזוהה כרב עולא.

136. ירושלמי, תענית ב יג, סו ע"א (= ירושלמי, מגילה א ו, ע ע"ד; ירושלמי, נדרים ח ב, מ ע"ד); ירושלמי, מגילה ג ד, עד ע"א.

137. ירושלמי, ראש השנה ד ד, נט ע"ג (= ירושלמי, תענית ד ה, סח ע"ב).

138. ירושלמי, שבת ט ג, יב ע"א (= ירושלמי, שבת יט, יז ע"א).

139. ירושלמי, שביעית ז ד, לז ע"ג, וראה פני משה על אתר. ראה גם המקרה של רבי (ירושלמי, שביעית ז ד, לז ע"ג) ושל ר' יוחנן וחליטר אחד (ירושלמי, חלה ב ו, נח ע"ג) וכן של ר' יעקב בר אחא (ירושלמי, בבא בתרא ב ג, יג ע"ב).

140. ירושלמי, פסחים ג א, כט ע"ד-ל ע"א.

141. ירושלמי, כלאים ח ג, לא ע"ג. שני מקרים אחרים קשים לסיווג. ייתכן שעצתו של ר' סימון למחשבי הלוח מכוונת לחכמים, אם כי אין הכרח בכך (ירושלמי, סוכה ד א, נד ע"ב); לא ניתן לזהות את האנשים שאותם פקד ר' יוסה בקשר להלכות שמיטה (ירושלמי, שביעית ד ו, לה ע"ג).

142. ניתן לטעון שמחסור בחומר משקף את גישת העורך בבחירת החומר שנראה לו, מאשר המציאות ההיסטורית. במקרה זה, אין שיקול כזה מתקבל. לאמיתו של דבר, נכללה קשת רחבה של חומר; אין כל סיבה לעורך לשמור רק מספר מוגבל בלבד של עדויות על קשריהם של החכמים עם הקהילה הרחבה יותר.

143. לעתים קרובות השתדלו החכמים לשכנע על-ידי מתן דוגמה. כך עשה רבן גמליאל השני בראשית המאה השנייה, כשהזמין לעצמו תכריכים פשוטים במחאה על הנוהג של קבורות מהודרות (בבלי, מועד קטן כז ע"ב; בבלי, כתובות ח ע"ב; ראה גם: תוספתא, נידה ט יז [מהדורת צוקרמנדל, עמ' 652-651]; מסכת שמחות יד יד [מהדורת היגער, עמ' 209], וגם זלוטניק, The Tractate ‘Mourning’, עמ' 22); ש' אלבק, בתי-הדין, עמ' 63-61.

144. כפי שעשו אנשי ציפורי לר' חייא בר אבא (ירושלמי, תענית ד ט, סט ע"ב) או הדייג הטברייני לר' אמי (ירושלמי, פסחים ד א, ל ע"ד).

145. שפרבר, Land, עמ' 186-160.

146. ירושלמי, יבמות ז ב, ח ע"א. השווה גם: תוספתא, פסחים ד יד (מהדורת ליברמן, עמ' 65); ירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א; בבלי, פסחים סו ע"א.

147. ירושלמי, שבת א ד, ג ע"ד; ירושלמי, עבודה זרה ב ט, מא ע"ד; 'כל גזירה שבית דין גוזרין ואין רוב ציבור מקבלין עליהן אינה גזירה'.

148. ירושלמי, שבת ו א, ז ע"ד (ירושלמי, ביצה א יב, סא ע"א).

149. ירושלמי, יבמות יב, יג ע"א; בראשית רבה פא ב (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 972-969).

150. ירושלמי, תענית ד ג, סח ע"א.

151. בבלי, ברכות נה ע"א.

152. SHA – Alexander Severus, 45, 6. ליברמן, ‘Palestine in the Third and Fourth Centuries’ עמ' 364-363; אלון, מחקרים, ב, עמ' 44-42; שטרן, II, Greek and Latin Authors, עמ' 632. על התחשבותו של ר' יוחנן במנהגים המקובלים על הציבור בשיקוליו ההלכתיים, ראה: ירושלמי, שביעית ה א, לה ע"ד; בבלי, ברכות נב ע"א (= בבלי, פסחים קג ע"א); בבלי, ברכות נב ע"א (= בבלי, פסחים קג ע"א); בבלי, פסחים קד ע"א.

153. ירושלמי, כלאים ז ד, לא ע"ע; ירושלמי, בבא קמא ח ו, ו ע"ג (= ירושלמי, כתובות ד ח, כח ע"ד).

154. ירושלמי, שביעית ו א, לו ע"ד.

155. ירושלמי, עבודה זרה ד ד, מג ע"ד.

156. בבלי, סנהדרין ה ע"א.

ביבליוגרפיה:
כותר: החכמים והחברה הישראלית : הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית
שם  הספר: מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד : היבטים היסטוריים
מחבר: לוין, ישראל ל. (פרופ')
תאריך: תשמ"ו
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית