הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
יד יצחק בן-צבי



תקציר
כיצד נראו החכמים בעיני החברה בכללותה? מספרות חז"ל מתקבלת תמונה רחבה של גישות ויחסים שונים שניתן לסכמם בשלוש קטגוריות: החכם כדמות מכובדת, החכם כסמכות דתית והחכם כאיש קדוש.



החכמים והחברה הישראלית : תדמיתם של החכמים
מחבר: פרופ' ישראל ל. לוין


כיצד נראו החכמים בעיני החברה בכללותה? על שאלה זאת, המבקשת לברר את יחס ההמונים לאליטה, אפשר להשיב רק בהסתמך על מספר מוגבל של דוגמאות, ולכן קיימת הסכנה שהעדויות אינן מייצגות די צורכן. ולא עוד, אלא שדוגמאות אלה נשתמרו בספרות של האליטה עצמה, ומתחייב מכך שהן משקפות את גישותיה-היא. בכל זאת, שאלה זו חשובה מדי מכדי שלא תישאל, בעיקר אם יש לנו עניין להעריך את השפעתה של אליטה זו על החברה. ספרות חז"ל מבטיחה מבחינה זאת, הואיל ונשמרו בה סיפורים על מתיחות וביקורת בצד סיפורים על כבוד והערצה. אף כי לא תמיד ניתן לקבוע בדיוק מי היה נגד החכמים, מי בעדם או מי בעל רגשות מעורבים כלפיהם, בכל זאת מתקבלת ממקורות אלה תמונה רחבה של גישות ויחסים שונים. אם כן, ניתן לקבל מושג-מה על המסגרת החברתית הרחבה יותר שבה פעלו החכמים ועל היחסים אליהם.

1. החכם כדמות מכובדת

החכמים זכו לעתים קרובות לכבוד רב. לפעמים כשפגשו בהם ברחוב דרשו בשלומם במלים 'שלמכון רבייא'.4 אנשים שנעזרו פעם על-ידי חכם אף היו עשויים לברכו בשלום בצורה יותר רגשית, כפי שעשה אותו אדם שנישק את רגליו של ר' יונתן כשזה ישב עם ר' ינאי.5 במקורות אחרים מסופר על אנשים רבים מן האכלוסים המקומיים שבאו לברך חכם עובר אורח. המדרש מספר כיצד באמצע המאה השנייה סיפקו אנשי אושא לחכמים מזון, משקה ומיטות;6 דור לאחר-מכן, מספר התלמוד הבבלי על אנשי עיר אחת באזור הכנרת שקידמו את פניו של ר' אלעזר בן ר' שמעון.7 במדרש תנחומא מופיע סיפור על הכבוד שניתן לחכם שהגיע למקום והפגין את בקיאותו בתורה; העשירים נתנו לו מתנת כסף נדיבה ומנהיגי הקהילה נלוו אליו דרך קבע.8 קשה להכריע אם סיפור זה אמנם משקף עובדה היסטורית או שהוא בגדר משאלת לב.9

ביטויים לכבוד החכם הושמעו גם בשעת פטירתו. פעמים מספר במהלך המאה השלישית מוצאים אנו ביטויי צער ודאגה לאחר מותם של חכמים. כשמת ר' יהודה הנשיא התאספו כל אנשי הערים והכפרים מסביב לציפורי לספוד לו.10 לר' יוחנן נודע על מותו של ר' חנינא מתוך התנהגותם של תושבי המקום. כששאל על מה המהומה, נאמר לו: 'חד רבו דמך וכל עמה פריי מיטפלה ביה' [אחד מן החכמים נפטר, וכל העם רץ כדי לטפל בו, כלומר לחלוק לו כבוד].11 התחרות בין תושבי מירון וגוש-חלב, באיזו מהן ייקבר ר' אלעזר בן ר' שמעון, היא עדות משכנעת לכבוד שהיה לחכם זה באותם מקומות.12

2. החכם כסמכות דתית

החכמים תפקדו כבעלי-סמכא בחברה הישראלית בדרכים שונות. התרת נדרים היתה כנראה בתחומו של החכם; ר' יוחנן, ר' אלעזר בן פדת, ר' אסי ונכדו של ר' ינאי נזכרים כולם בהקשר זה.13 במקרה אחד אף פנתה אשה לא-יהודייה לר' אבהו בהקשר זה.14 כוהן שנטמא שאל את ר' יצחק אם מותר לו לאכול חולין.15 ר' יוחנן נשאל על-ידי אופה על מצוות הפרשת חלה,16 ור' אמי נשאל על קרבן תרומה.17 ר' אמי ור' חנינא בן ר' אבהו נשאלו על ענייני נישואים.18 בעיות הקשורות בשמירת השבת עלו לעתים קרובות, וכללו שאלות בקשר לנעילת סנדלים מסוגים מסוימים, אכילת מזון מנופה, נשיאת רופא באפריון, ועריכת טקס ברית מילה.19 לפעמים הופקד בידי חכמים כסף לשמירה.20 שמו של חכם היה עשוי להגיע למרחקים; בעל-דין אחד באנטיוכיה הצהיר, כי מקובל עליו פסק-הדין שיחרוץ ר' יוחנן.21

לעתים הביאה קבוצת אנשים את שאלותיה לחכם. אנשי מגדל שאלו פעם את ר' חנינא אם השימוש בעצי השיטים המקומיים מותר; הם חששו שעצים אלה מוקדשים, בגלל המסורת שארון-הברית במשכן נעשה מעץ זה.22 ר' אמי נשאל על-ידי יהודי חמת-גדר אם מותר המגע עם הגויים ביום חג של אלה,23 והקהילה של יהודי קפדוקיה בציפורי ביקשה את עצתו בשאלה כיצד לנהוג בתבואת שנת השמיטה לנוכח עוינות שכניהם.24 בהזדמנות אחרת פנתה לר' אמי משפחת חכמים נכבדה (בר פזי) כדי שייעץ במאבקה המדיני עם משפחה אחרת.25 כן פנוי יהודי בוצרה לעזרת ריש לקיש בחיפושם אחר מנהיג רוחני לקהילתם,26 וגדולי ציפורי נועצו בר' אלעזר בן פרטה בעניין פוליטי דחוף.27

חכמים רבים היו פעילים בקהילתם כמפרשים וכדרשנים. שניים מן הדרשנים הידועים במאה השלישית היו ר' יוחנן ותלמידו ר' אבהו:

ר' חנניה הוה מיסתמיך בר' חייה בר בא בציפרין. חמא כל עמא פריי. א"ל, למה כל עמא פריי. אמר ליה, רבי יוחנן יתיב דריש בבית מדרשא דרבי בנייה וכל עמא פריי מישמעיניה. אמר, בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיים.28

תרגום: רבי חנניה (בהתהלכו ברחוב) היה נשען על רבי חייא בר אבא בציפורי, וראה כל העם רץ. אמר לו: למה כל העם רץ? אמר לו (רבי חייא): רבי יוחנן יושב ודורש בבית-מדרשו של רבי בנייה וכל העם רץ לשמעו. אמר: ברוך האלוהים שהראה לי אותם רצים בזמן שאני עוד חי. רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא. רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו.29

תרגום: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא הזדמנו למקום אחד. רבי אבהו דרש באגדה, רבי חייא בר אבא דרש בהלכה. עזב כל אחד את רבי חייא בר אבא והלך אצל רבי אבהו.

מטרת הדרשות היתה לא רק לפרש וללמד, אלא גם לחזק את רוח העם בעתות צרה:

א"ר יצחק: בראשונה היתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין פרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה.30

החכמים עצמם הדגישו את חשיבותן של דרשות כאלה. לפי מסורת אחת, טען ר' יוחנן שכמה משפחות ירושלמיות חשובות ירדו מנכסיהן מפני שקבעו במתכוון את סעודות השבת שלהן בשעה שנערכו דרשות ציבוריות.31 עד כמה מדויק היה המידע שבידי ר' יוחנן על התנהגותם של עשירי ירושלים בימי בית שני הוא עניין המוטל בספק. מתקבל יותר על הדעת שדבריו היו תגובה על מצב בימיו, מצב המשתקף גם בדברי החכם הבבלי, רבה.32 בעיני חכמים אחדים משתקף בבהירות ייחודו של עם ישראל בזה שהם מתכנסים בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בזמן שהגויים מבקרים בתיאטראות ובקרקסיות.33 ימות המשיח יצוינו, לדברי ר' יוסי בר חנינא, כשילמדו החכמים תורה בזירות המשמשות כעת לקלות ראש, עבודה זרה וחילול הקודש.34

3. החכם כאיש קדוש

כאנשי רוח התבלטו החכמים גם בתחומים אחרים. הם נחשבו לא רק למלומדים בענייני דת, אלא גם כאנשים קדושים.35 אמונה זו בקדושתם ניזונה בוודאי מנטיית רבים מהם למעשי סגפנות, דהיינו תעניות, נדרי עינוי וכדומה.36 היו אנשים שפנו אליהם עבור ריפוי למחלות קלות או לייעוץ בבעיות אישיות; ר' יוחנן נתבקש פעם להתפלל למען סוחר שעסקיו יצליחו לו.37 כמו-כן ייחסו להם גם את היכולת לחולל מעשי נסים, כגון החייאת מתים או הורדת גשם.38

מעמד החכמים כאנשים קדושים מתבטא במיוחד באמונה שיש ביכולתם להוריד גשמים.39 בשעת בצורת פנו לחכמים בבקשת עזרה, ומקורות חז"ל מתארים מספר גדול של הצלחות בתחום זה. הכריזו על תעניות, ירדו גשמים, וההישג יוחס לחכם.40 אולם יראת הכבוד של האוכלוסים היתה לפעמים בת-חלוף, ואוי לו לחכם שלא הצליח למלא את אשר ציפו ממנו. בתלמוד הירושלמי מסופר על מקרה כזה:

חד זמן צרכון מיעבד תעניתה ולא נחת מיטרא. עבד רבי יהושע תעניתא בדרומא ונחת מטרא, והוון ציפוראיי אמרין. רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ורבי חנינא עצר מיא מן ציפוראיי. צרכון מיעבד זמן תיניינות. שלח ואייתי לרבי יהושע בן לוי, אמר ליה, מישגח מר' מיפוק עימן להתענות. נפקון תריהון לתעניתא ולא נחת מיטרא. עאל ואמר קומיהון, לא רבי יהושע בן לוי מחית מיטרא לדרומאיי ולא רבי חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי, אלא דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייא ומתכנעין, וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייא ולא מיתכנעין.41

תרגום: פעם אחת עשה (רבי חנינא) תענית (בציפורי) ולא ירד גשם. רבי יהושע (בן לוי) עשה תענית בדרום וירד גשם, והיו אנשי ציפורי אומרים: רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומאים ורבי חנינה עוצר מים מן הציפוראים. אני צריכים לעשות תענית פעם שנייה. שלח (רבי חנינה) והביא את רבי יהושע בן לוי. הוא אמר לו: תשקול אדוני לצאת עמנו לתענית. יצאו שניהם לתענית ולא ירד גשם. נכנס (רבי חנינה) ואמר לפניהם (אנשי ציפורי): לא רבי יהושע בן לוי מוריד גשם לדרומאים ולא רבי חנינה עוצר גשם מן הציפוראים, אלא דרומאים לבם רך ושומעים הם דבר תורה ומשעבדים עצמם, וציפוראים לבם קשה ושומעים דבר תורה ואינם משתעבדים.

למרות העוינות הגלויה בין ר' חנינא לבין אנשי ציפורי (עויניות שהיו לה ביטויים גם בהזדמנויות אחרות, וראה להלן), אין ספק שהחכמים נחשבו לעתים קרובות כ'מורידי גשם' בטוחים. אנשים קדושים כאלה בעלי כוחות להורדת גשמים היו ידועים היטב בעולם העתיק בכלל.42

התגברות האמונה בכוחותיהם הרוחניים של אנשים קדושים וביכולתם לבצע נסים, שחלה בסוף התקופה העתיקה, משתקפת גם אצל החכמים. מקרה מעניין של השינוי בתדמיתם העצמית של החכמים, בעיקר באשר להורדת גשמים, משתקף במסורות על חוני המעגל.43 קשה להעריך את הערך ההיסטורי של הסיפור המשנאי עליו, אולם ברור לחלוטין שמסורת זו מלאה בהוספות אגדיות ובמוטיבים עממיים.44 תופעה זו של ייחוס כוחות על-טבעיים ומאגיים נדירה בקשר לחכמים מן התקופות הראשונות, ומתעורר החשד שהמסורת המאוחרת אימצה דפוסים חסידיים קדומים והלבישה אותם בלבוש של חכם. אשר לחוני עצמו, לא נסתיים תהליך זה עם עריכת המשנה והוא מתואר יותר ויותר כחכם בנוסחאות המורחבות של הירושלמי והבבלי.45 הפיכת דמותו של עושה נסים כחוני, שאינו מחוגי החכמים, וייחוס לו תכונות ומאפיינים של חכם, הם בבירור התפתחות של המאות השנייה והשלישית. החכמים ראו את חוני כאחד מהם ותכונותיו הנסיות נראו להם כראויות לגושפנקא שלהם. על-כן סביר להניח שמסורות אלה על חוני משקפות יותר את נטיותיהם והשקפותיהם של חכמי המאה השלישית מאשר את דרכי ההתנהגות הפרושיות של המאה הראשונה לפנה"ס.46

לחלקים נוספים במאמר "החכמים והחברה הישראלית":
א. החכמים ויהודי הגליל
ב. תדמיתם של החכמים (חלק זה)
ג. היענות החכמים לצורכי הקהילה
ד. החכמים ועמי הארץ
ה. תחומי חיכוך בין החכמים והעם
ו. הערכת מקומם של החכמים בחברה הישראלית

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

4. ירושלמי, ברכות ה א, ט ע"א; L. Ginzberg, ‘Some Abbreviations, Unrecognizes or Misunderstood, in the Text of the Jerusalem Talmud’, Students Annual – Jewish Theological Seminary – 1914, pp. 139-140. וראה גם בברית החדשה על הכבוד שחלקו לפרושים ולסופרים בשוק (מתי כג ז; מרקוס יב לח; לוקס יא מג; כ מו).

5. ירושלמי, פאה א א, טו ע"ד. השווה גם בבלי, כתובות מט ע"ב, ששם ר' יונתן הוא בן זוגו של ר' חנינא.

6. שיר השירים רבה ב טז (מהדורת דונסקי, עמ' ס).

7. בבלי, תענית כ ע"א-ע"ב. על ההיבטים הספרותיים של מסורת זו, ראה: J. Fraenkel, ‘

Paronomasia in Aggadic Narratives’, SH, 27 (1981), pp. 42-51 8. תנחומא, תרומה א (מהדורת בובר, ב, מ ע"א).

9. במדרש מאוחר, מעשיות, מסופר על קבלת פנים חמה של אנשי אשקלון לרבי יהושע ורבי אליעזר; ראה: א' ילינק, בית המדרש, ה, עמ' 135.

10. ירושלמי, כלאים ט ד, לב ע"א. השווה גם: בבלי, כתובות קג ע"א-קד ע"א.

11. ירושלמי, בבא מציעא ב יג, ח ע"ד (א"ש רוזנטל, ש' ליברמן, ירושלמי נזיקין [ירושלים תשמ"ד], עמ' 51) ומקבילות (ירושלמי, מועד קטן ג ח, פג ע"ד; ירושלמי, סנהדרין ב א, כ ע"א; ירושלמי, הוריות ג ז, מח ע"ב). השווה להלן: ש' ליברמן, תלמודה של קיסרין (תרביץ, מוסף ב, תרצ"א), עמ' 47.

12. פסיקתא דרב כהנא יא כג (מהדורת מנדלבוים, עמ' 199-198). בבבלי, בבא מציעא פד ע"ב כתוב עכברא ובירי, אולם מסורת זו היא כנראה משנית; וראה: פרידמן, ‘Literary Development and History in the Aggadic Narrative’

13. בבלי, נדרים כא ע"ב-כב ע"ב. גם במאה השנייה חכמים חשובים (כר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי) פטרו אנשים מנדריהם (ירושלמי, נדרים ב ה, לז ע"ג).

14. ירושלמי, נזיר ט א נז ע"ג. על התרת נדרים במאה השנייה, ראה: תוספתא, פסחים ב טז (מהדורת ליברמן, עמ' 147); משנה, נדרים ה ו; ט ה; משנה, גיטין ד ז.

15. ירושלמי, סנהדרין, א א, יח ע"ב.

16. ירושלמי, חלה ב ו, נח ע"ג.

17. ירושלמי, תרומה ב א , מא ע"ב.

18. ירושלמי, יבמות ב ד, ג ע"ד; טו ע"א. למעורבות החכמים ביישוב בעיית נישואין במאה השנייה, ראה: ירושלמי, ראה: ירושלמי, כתובות יג א, לה ע"ד.

19. ירושלמי, יבמות יב ב, יב ע"ד; ירושלמי, שבת ז ב, י ע"ב; ירושלמי, ביצה א ו, ס ע"ג; ירושלמי, יומא ג א, מ ע"ב. 20. בבלי, כתובות פה ע"ב.

21. ירושלמי, סנהדרין ג ב, כא ע"א.

22. בראשית רבה צד ד (מהדורת מירקין, ד, עמ' 148).

23. ירושלמי, גיטין ה ט, מז ע"ג (= ירושלמי, עבודה זרה א ג, לט ע"ג; ירושלמי, דמאי ד ו, כד ע"א).

24. ירושלמי, שביעית ט ה, לט ע"א.

25. ירושלמי, שבת יב ג, יג ע"ג; ירושלמי, הוריות ג, מח ע"ג.

26. ירושלמי, שביעית ו א, לו ע"ד; תנחומא, מסעי א.

27. תנחומא, מסעי א.

28. ירושלמי, הוריות ג ז, מח ע"ב; ירושלמי, בבא מציעא ב יג, ח ע"ד; והשווה: ליברמן, תלמודה של קיסרין, עמ' 47.

29. בבלי, סוטה מ ע"א. דרשנים ידועים אחרים מן המאה השלישית היו ר' שמלאי (ירושלמי, פאה ח ז, כא ע"ב; רות רבה ה יב) ור' מיישא, נכדו של ר' יהושע בן לוי (ירושלמי, ביצה א ו, ס ע"ג). על הפעילות הדרשנית של ר' מאיר בטבריה במאה השנייה, ראה: ירושלמי, סוטה א ד, טז ע"ד; רות רבה ו ד.

30. פסיקתא דרב כהנא יב ג (מהדורת מנדלבוים, עמ' 205); וראה גם: שיר השירים רבה ב יד (מהדורת דונסקי, עמ' נט).

31. בבלי, גיטין לח ע"ב.

32. שם: 'אמר רבה [השווה: דקדוקי סופרים, על אתר]: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא'. [אמר רבה: בגלל שלושה דברים אלה יורדים בעלי בתים מנכסיהם: שמוציאים את עבדיהם לחירות, ושמסיירים בנכסיהם (בשדותיהם) בשבת, ושקובעים את סעודותיהם בשבת בזמן בית המדרש].

33. איכה רבה, פתיחתא יז (מהדורת בובר, ז ע"ב).

34. בבלי, מגילה ו ע"א: 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי (זכריה ט ז). אלו תיאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים'. בדומה, משתקפת דאגתם של החכמים ללימוד ההמונים בפירוש הביטוי 'עניים מרודים' (ישעיהו נח ז). הוא מפורש כמכוון ל'חכמים ולתלמידיהם שהן מורין את ישראל בין טומאה לטהרה, בין אסור להתר, ומלמדין אותן לעשות רצון אביהן שבשמים' (ויקרא רבה לד יג [מהדורת מרגליות, עמ' תתא]). ראה גם: י' היינמן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים תשל"א, עמ' 17. לאור האמור עד כה, מוזרה ביותר התנגדותו של ר' יהושע בן לוי. בעל אגדה ידוע, לנושא האגדה (ירושלמי, שבת טז, טו ע"ג; מסכת סופרים טז ב [מהדורת היגער, עמ' 284]). נראה שמדובר פה על ספרי מינים מאיזה סוג שהוא. ראה הערותיו של היגער, שם, עמ' 25-24. עוד דברי ביקורת על אגדה השמיע ר' זעירא: "הוה... מקנתר לאילין דאגדתא וצווח להון סיפרי קסמי' (ירושלמי, מעשרות ג י, נא ע"א).

35. על תופעת האיש הקדוש בתקופה הביזאנטית, ראה: P. Brown, ‘The Rise and Function of the Holy Man in Late Antiquity’, JRS, 61 (1971), pp. 80-101 (=idem, Society and the Holy in Late Antiquity, Berkeley 1982, pp. 103-152); idem, ‘Town, Village and Holy Man’, ibid, pp. 153-165; N. H. Baynes, Byzantine Studies, pp. 43-46, 261-270; E. Dawes, N. H. Baynes, Three Byzantine Saints, Oxford 1948

36. על הנושא הזה בכלל, ראה: א"א אורבך, 'אסקיזיס ויסורים בתורת חז"ל', ש' אטינגר ועוד (עורכים), ספר יובל ליצחק בער, ירושלים תשכ"א, עמ' 68-48 וביחוד עמ' 62 ואילך; וראה גם אצל י' גרינץ, ספר יהודית, ירושלים תשי"ז, עמ' 132.

37. ירושלמי, שבת ו ט, ח ע"ג-ע"ד.

38. ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ג; ויקרא רבה י ד (מהדורת מרגליות, עמ' רג) וגם כב ד (עמ' תקח-תקי); בבלי, עבודה זרה י ע"ב; בבלי, בבא קמא קיז ע"א-ע"ב. מעשים כאלה לא היו נדירים בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה. על הקשר בין ירידת גשמים ותחיית המתים, ראה: ירושלמי, ברכות ה ב, ט ע"ב; אורבך, חז"ל, עמ' 75. 588, הע' 11. לגבי המאה השנייה, ראה: ספרי דברים שזט (מהדורת פינקלשטיין, עמ' 358). יוסף בן מתתיהו וגם הברית החדשה מספרים על נביאים, עושי נסים וקוסמים בימיהם; השווה: M. Smith, Jesus the Magician, New York 1978; idem, Clement of Alexandria and a Secret Gospel of Mark, Cambridge, Mass. 1973, pp. 220-237; D. Aune, ‘Magic in Early Christianity’, ANRW, II, 23.2, pp. 1507-1557; J. Lightstone, The Commerce of the Sacred: Mediation of the Divine among Jews in the Graeco-Roman Diaspora, Chico 1984, pp. 17-56, 128-129. על השימוש בקסמים בסוף העת העתיקה, ובמיוחד במאה השלישית, ראה: A. Barb, ‘The Survival of Magic Arts’, A. Momigliano (ed.), The Conflict between Paganism and Christianity in the Fourth Century, Oxford 1963, pp. 100-125; P. Brown, ‘Sorcery, Demons and the Rise of Christianity from Late Antiquity into the Middke Ages’, M. Douglas (ed.), Witchcraft: Confessions and Accusations, London 1970, pp. 17-45; J. Enegmann, ‘Zur Verbreitung magischer Ubelabwehr in der nichtchristlichen und christlichen Spatantike’, Jahrbuch fur Antike und Christentum, 18 (1975), pp. 22-48; P. Brown, The Making of Late Antiquity, London 1978, pp. 11-23; H. C. Kee, Miracle in the Early Christian World, New Haven 1983, pp. 146ff.; S. Benko, Pagan Rome and the Early Christians, Bloomington 1984, pp. 103-139

39. על חשיבותה של פעילות כזאת בכלל, ראה: R. Patai, ‘The “Control of Rain” in Ancient Palestine;, HUCA, 14 (1939), pp. 251 ff.. ראה גם: בראשית רבה יג ג (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 115); וכן: בבלי, תענית כג ע"ב; ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ג-ע"ד.

40. לדוגמה: ר' חייא ובניו – בבלי. בבא מציעט פה ע"ב; ר' אלעזר בן פדת – ירושלמי. תענית ג ד, סו ע"ג-ע"ד; ר' חגי – ויקרא רבה ג ב (מהדורת מרגליות, עמ' סא); ר' אחא – ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ד; ר' תנחומא – בראשית רבה לג ג (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 304); ויקרא רבה לד יד (מהדורת מרגליות, עמ' תתו); ר' יונה – בבלי, תענית כג ע"א. ראה גם חכמים רבים אחרים מן המאה השלישית הנזכרים בעניין זה בירושלמי, תענית ב א, סה ע"א. על תפקיד הנשיא בהכרזה על ימי תענית, ראה: לוין, ‘The Jewish Patriarch’, עמ' 665-663.

41. ירושלמי, תענית ג ד, סו ע"ג. על הקשרים ההדוקים בין ר' חנינא ור' יהושע בן לוי, ראה: ירושלמי, ברכות ה א, ט ע"א, שם משתדלים שניהם לפני הפרוקונסול הרומי בקיסריה, וכן בראשית רבה עח ה (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 923), שם מתואר כיצד נסע ר' חנינא לעכו כדי להקביל את פני ר' יהושע לאחר שזה חזר מרומא.

42. ראה: בראון, ‘Rise and Function’, עמ' 95; דוס וביינס, Byzantine Saints, עמ' 125-124, ששם מסופר הסיפור הבא על תיאודור הקדוש מסיקיאון: תשוקה גדולה לנסוע לעיר הקודש ירושלים אחזה בתיאודור. הוא לקח אתו שני חברים והחל בנסיעתו. באותו זמן היתה בצורת גדולה בירושלים וכולם היו במצוקה, כי הגבים והבורות יבשו לגמרי; כי העיר עצמה והמנזרים הסמוכים אוגרים מים לצורכיהם מן הגשם הזורם מן הבתים ומובל משם לגבים ולבורות, הואיל ואין מעיינות או מקורות מים טבעיים. כתוצאה מכך חיי כולם, אדם ובהמה כאחד, היו בסכנה מחוסר מים זה, ואף כי התפללו, לא נתמלאה בקשתם, כי האל שמר בוודאי על חסד זה לתהילת משרתו הגדול. ואירע הדבר שבמקום היו אנשים אחדים מגלטיה, שהכירו את משרת האל הגדול הזה ואת הנסים אשר עשה, והם סיפרו על-אודותיו בעיר הקודש ובמנזרים לכל מי שפגשו ואמרו: 'יש בארצנו אב קדוש אחד אשר בתפילה אחת יכול למלא את העולם כולו בגשם לרוויה, כפי שעשה הנביא אליהו בימי אחאב, מלך ישראל'.

43. משנה, תענית ג ח.

44. ראה, למשל: A. Buchler, Types of Jewish-Palestinian Piety from 70 B.C.E., New York 1968, pp. 196-264; ג' צרפתי, 'חסידים ואנשי מעשה והנביאים הראשונים', תרביץ, כו (תשי"ז), עמ' 148-126.

45. ראה: W.S. Green, ‘Palestinian Holy Men: Charismatic Leadership and Rabbinic Tradition’, ANRW, II, 19.2, pp. 619-647; פרנקל, ‘Paronomasia’, עמ' 42-36. תופעה דומה אולי התרחשה בקשר לחנינא בן דוסא; ראה: ורמס, ‘Hanina ben Dosa’.

46. לפעמים לא ניהלו בעצמם חכמי המאה השלישית את התפילות לגשם, אלא היו אחראים לבחירת אנשים למטרה זו. דוגמה מעניינת לכך היא בחירתו של ר' אבהו ב'פנטקקה'; ראה: ירושלמי, תענית א ד, סד ע"ב; ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 25-23.

ביבליוגרפיה:
כותר: החכמים והחברה הישראלית : תדמיתם של החכמים
שם  הספר: מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד : היבטים היסטוריים
מחבר: לוין, ישראל ל. (פרופ')
תאריך: תשמ"ו
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית