בכור הוא הוולד הראשון שנולד להורים - בני אדם או בעלי חיים. (פטר רחם הוא עוד כינוי לוולד הראשון של האם.) לבכור יוחסה חשיבות מיוחדת. הוא זכה ליחס מועדף על שאר הצאצאים ונחשב קדוש לה' בעמים קדומים רבים. נהגו להקריב את הבן הבכור לאלוהות כאות תודה ולהבטחת המשכיות במשפחה. במקרא הוקדש הבכור כתודה לאל: כבר הבל הקריב מבכורות צאנו לה' (בראשית ד 4).
בספר שמות המצוות הקשורות לבכורות נקשרות ליציאת מצרים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:...וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:" (שמות יג 2, 11 - 15)
בספר דברים מודגש טקס הזבח: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ:" (דברים טו 19 - 20)
הכתוב מבחין בין בכורות של בהמות כשרות שיוקרבו וייאכלו בסעודת הזבח לבין בכורות של בהמות טמאות שיש לפדותן או לערפן, לבין בכור האדם שיש לפדותו. דרך הפדיון הייתה בתשלום.
ספר במדבר מסביר שהפדיון נערך במלאת חודש לבן הבכור, שהוא פטר רחם, ואף נוקט בסכום שיש לשלם עבור הפדיון - 5 שקלים כסף. (בתקופת התלמוד שִערכו את הסכום לסלעים – המטבע שהיה נהוג אז. כיום מקובל להעריך את משקל 5 שקלי הכסף הקדומים ב-96 גרם כסף טהור, על פי ערכו בשוק היום.) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:"
רמזים לנוהג הקרבת הבן הבכור בפועל קיימים במקרא: החל בסיפור עקידת יצחק וכלה בגינוי הנביאים המאוחרים את המנהג "העברת הבנים באש" בפולחן המולך: "... הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:" (מיכה ו7).
סיפור הולדת שמואל מרמז על נוהג הקדשת בן בכור לשירות ה' (שמ"א א 11)
הסיפורים מתקופת האבות מלמדים על מעמדו המיוחד של הבכור בחברה הפטריארכלית. יעקב, שקנה את הבכורה מעשיו במחירו של נזיד עדשים (בראשית כה 31 – 34); הברכה המיוחדת שניתנה לבכור , אך היה אפשר להעבירה לאדם אחר בהסכמת האב, כפי שנראה מסיפור ברכת יצחק ליעקב וברכת יעקב לבניו. יחד עם זאת התורה אוסרת להעביר את הבכורה של הבכור מאישה שנואה לבן של אישה אהובה: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:" (דברים כא 15 – 17)
מכאן מסתבר, שהבן הבכור היה זכאי לכפל ירושה - פי שניים מאחיו.
בהקשר זה יש לבחון את חששה של שרה: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:" (בראשית כא 10) . למעשה, בן אמה לא היה יורש חוקי אלא אם צוין הדבר במפורש, וישמעאל לא איים ממש על זכות הירושה של יצחק.
גם על פי תעודות נוזי (אתר בצפון מזרח מסופוטמיה שנמצאו בו קובצי חוקים מהמאה ה-15 לפסה"נ) נראה, שאם נולד לאב בן טבעי לאחר שאימץ בן - ייחשב הבן הטבעי לבכור ויזכה לחלק כפול בירושה.
