עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות ההלכה
תבונות


תקציר
המאמר בוחן מהו מקור הסמכות של ההגות היהודית בהלכה ובאגדה. חלק זה של המאמר מציע דגם מסוים לפיו התורה שבעל פה היא תהליך של גילוי ההלכות שנמסרו למשה אך לא הועברו על ידו לזקנים.



מסורת מול חידוש : דגם ההלכה הנסתרת
מחבר: פרופ' שלום רוזנברג


מקרא מגילה

בעמדה זו נדון תוך עיון במצוות קריאת מגילה בפורים. במדרש רות רבה (ד ה) קוראים אנו:

'והנה בעז בא מבית לחם' – ר' תנחומא בשם רבנן אמר: שלושה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה, ואלו הן: לשאול שלום בשם ומגילת אסתר ומעשרות.

[א] שאילת שלום מניין? שנאמר (ירמיה כ"ג, כז): 'החושבים להשכיח את עמי שמי', ועמד בועז ובית דינו והתקינו לשאול שלום בשם, שנאמר: 'והנה בעז בא מבית לחם' וגו' (רות ב', ד), וכן המלאך אמר לגדעון (שופטים ו', ב): 'ה' עמך גבור החיל'.

[ב] מגלת אסתר מניין? רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: מה עשו מרדכי ואסתר? כתבו איגרות ושלחו לכל בני הגולה, ואמרו: מקבלים אתם עליכם להיות עושים את שני הימים האלה? שלחו ואמרו: לא, דיינו צרותיו של המן, אלא שאתם מטריחין עלינו לעשות שני הימים האלה? ואמרו להם: אם מדבר זה אתם מתייראין, הרי היא כתובה בין הכרכים, שנאמר (אסתר י' ב): 'הלא הם כתובים על ספר דברי הימים'. מה עשו? כתבו איגרת שנייה ושלחו להם: 'את אגרת הפורים הזאת השנית' (שם ט', כט).

רבי חלבו בש"ר שמואל בר נחמן: שמונים וחמישה זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים היו, שהיו מצטערים על הפסוק הזה (ויקרא כ"ז, לד): 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה', 'אלה' – אין להוסיף ואין לגרוע, ואין נביא רשאי לחדש דבר עוד מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשין ממנו לחדש דבר עלינו? עד שהאיר הקב"ה עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים; בתורה – דכתיב (שמות י"ז, יד): 'כתב זאת זכרון בספר', בנביאים – דכתיב (מלאכי ג', טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר וגו', בכתובים – שנאמר: 'הלא הם כתובים על ספר דברי הימים' (מלכים א ט"ו, לא).

רב ור' חנינא ור' יונתן ובר קפרא וריב"ל אמרו: המגילה הזאת אין נאמרה מפי בית דין, מסיני נאמרה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומניין שהסכים הקב"ה עליהם? רב אמר (אסתר ט', כז): קימו וקבלו היהודים – לא כתיב, 'וקבל' כתיב, רבן של יהודים קיבל.

[ג] מעשרות מניין? דא"ר ברכיה בשם (ר') קריצפה: בעוון תרומות ומעשרות גלו, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר: כיוון שגלו – נפטרו, והם חייבו עצמן מאליהן. מה עשו אנשי כנסת הגדולה? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה, ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה"ד (נחמיה י', א): 'ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום', כתוב אחד אומר: 'ועל החתום', וכתוב אחד אומר: 'ועל החתומים', היאך? אלא 'ועל החתום' זה בית דין של מעלה, 'ועל החתומים' – זה בית דין של מטה. ויש אומרים: אף חרמה של יריחו, וכן אמר הקב"ה אל יהושע (יהושע ז', יא): 'חטא ישראל', ולא יהושע גזר, אלא מלמד שאף הקב"ה הסכים עמו.

מדברים אלה לומדים אנו, שמצוות קריאת מגילה היא חידוש נועז: "שמונים וחמשה זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים היו, שהיו מצטערים על הפסוק הזה (ויקרא כ"ז, לד): 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה', 'אלה' – אין להוסיף ואין לגרוע ואין נביא רשאי לחדש דבר עוד מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשין ממנו לחדש דבר עלינו?". בקטע שלפנינו מצאנו שתי תשובות. על פי הראשונה, החכמים יישמו את הכתוב אותו הצליחו עכשיו לקרוא ולהבין: "הקב"ה האיר את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים" (תשובה זו תואמת את שיטתו של הרמב"ם, אותה נראה לקמן בפרק ד'). אולם בנוסף לתשובה זאת קיימת תשובה אחרת:

רב ור' חנינא ור' יונתן ובר קפרא וריב"ל אמרו: המגילה הזאת אין נאמרה מפי בית דין, מסיני נאמרה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

לכאורה מלמדים אותנו דברים אלה מעין תורת מסורת מוזרה מאוד: באיזו שהיא דרך מחתרתית הועברה המגילה מדור לדור. אלא שבהמשך קוראים אנו הסבר אחר לחלוטין:

רב ור' חנינא ור' יונתן ובר קפרא וריב"ל אמרו: המגילה הזאת אין נאמרה מפי בית דין, מסיני נאמרה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומניין שהסכים הקב"ה עליהם? רב אמר (אסתר ט', כז): קימו וקבלו היהודים לא כתיב, וקבל כתיב, רבן של יהודים קיבל.

פירוש הדבר, שמשה קיבל את המגילה, אך היא לא נמסרה לדורות הבאים. לפנינו ביטוי לעמדה הדוגלת בהתגלות נסתרת ובמסורת מוגבלת. ההלכה כולה, אף זו שעתידה להתחדש על ידי תלמיד ותיק, ניתנה למשה בסיני: "רבן של יהודים קיבל", אך לא נמסרה לכלל ישראל: "וקבלו היהודים לא כתיב".

לפי ההשקפה הזאת, ניתן לערוך הקבלה בין ההתגלות למשה בסיני, לבין ההתגלות ההיסטורית לאדם הראשון שראה דור דור ודורשיו, מבלי שהאינפורמציה תעבור מדור לדור. הממד השני של עמדה מיסטית זאת מצוי בהשתתפות כל הנשמות במעמד הר סיני, אף אלו שטרם נולדו ועתידות להיוולד בעתיד. זאת ועוד, ייתכן שלפנינו הבנה חדשה ושונה של ה'הלכה למשה מסיני'; זאת ההלכה שנתגלתה למשה מסיני אך לא הועברה במסורת, ונתגלתה רק כאשר החכמים גילו אותה בכוחותיהם. אנו מחוייבים לתורה שקיבל משה מסיני, לכשתתגלה על ידי החכמים. כך קוראים אנו בתוספתא (סוטה פ"ז ה"ג):

[משביעין] אותו בשבועה האמורה בתורה, שנאמר (בראשית כ"ד, ג): 'ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ', אומרין לו: הווי יודע שלא על [תנאי שבלבך] אנו משביעין אותך, אלא על [תנאי שבלבנו, וכן] מצינו, כשהשביע [משה] את [בני] ישראל [בערבות מואב], אמר להם: [לא על תנאי שבלבבכם אני משביע אתכם אלא על תנאי שבלבבנו, שנאמר] (דברים כ"ט, יג): 'ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה' [וגו'], אין לי אלא אתכם, מניין לדורות הבאים אחריכם ולגרים שנתווספו עליכם? תלמוד לומר: ['ולא אתכם לבדכם', אלא] 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', [אין] לי אלא מצוות [שנצטוו ישראל על הר סיני, מנין לרבות מקרא מגילה]? ת"ל (אסתר ט', כז): קימו וקבלו וגו' ולא יעבור".

נחזור עתה לרשימת חכמים המקבלים עמדה זאת: "רב ור' חנינא ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי". בתנחומא (ויחי, ח) מצאנו את העמדה המנוסחת כאן על ידי רב, 'רבן של ישראל קיבל', בשמו של ריב"ל (גישתו מתקשרת עם עמדה עליה נדון להלן, העמדה האינטואיציוניסטית):

אמר ר' יהושע בן לוי: שלושה דברים גזרו בית דין של מטה, ואלו הן:

אחד בימי עזרא – בשעה שעלו מבבל, ביקש הקב"ה להתיר להם את המעשרות, מה עשו? עמדו וגזרו על עצמן שיהו מעשרין... מה עשו? כתבו בספר וחתמו אותו ונתנו אותו בהיכל, למחר נכנסו ומצאו אותו חתום, ומניין שכך? כתיב (נחמיה י', א): 'ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום', מכאן שהסכים הקב"ה עמהם.

ואחד בימי מרדכי ואסתר – מה כתיב שם? 'קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם' (שם), ומניין שהסכים הקב"ה עמהם? דכתיב: 'וקבל היהודים' – קיבל רבן של יהודים. ואחד בימי יהושע – שהסכים הקב"ה עמהן, שכך כתיב: 'חטא ישראל גם עברו' וגו', הווי: שהסכים הקב"ה עמו, הווי: 'אקרא לאלהים עיון לאל גומר עלי'.

לכאורה, מדבר ר' יהושע בן לוי על מסורת, אולם מאחורי המסורת מסתתרת הטענה, שהחידוש מהווה הסכמה להתגלות הנסתרת. וכך קוראים אנו בקהלת רבה (א כט):

'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא', כתיב (דברים ט', י): 'ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים'. אמר ר' יהושע בן לוי: עליהם – ועליהם, כל – ככל, דברים – הדברים, המצוה – כל המצווה, ללמדך: שמקרא ומשנה, הלכות, תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני, מניין? ממה שכתוב: 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא', והרי חברו מוכיח עליו – 'כבר היה לעולם'.

ר' ברכיה בשם רבי חלבו: לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו, ליתן גדולה ממנה – אין המקום מחזיק, ליתן קטנה ממנה – אינה מתמלאה, ליתן כיוצא בה – המקום מתמלא, כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם – יהי בעיניך כאילו שמעוה אוזניך מהר סיני, הוא שהנביא מקנתרן, ואומר להם (ישעיה מ"ח, טז): 'קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני', אמרי ליה: למה לא אמרת לן? אמר להם: שלא נבראו בי קינים, ועכשיו שנבראו בי קינים – 'ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו' (שם).

דבריו של ר' ברכיה בשם ר' חלבו נראים מקבילים לדברי ר' יהושע בן לוי. החידוש מתרחש, אולם הוא כבר מצוי בהתגלות הראשונית. במשל של ר' חלבו קיימת התאמה מסתורית בין הלב האנושי, מקור החידוש, לבין התורה שבשמיים. יש כאן מעין 'היזכרות' בה חוזר החכם אל התורה אידיאלית המצויה בשמיים. משל המטבע בא להדגיש את ההתאמה שבין נפש האדם להתגלות הראשונית.

הלכה ואגדה

דברי האגדה שקראנו עד כה מקבלים השלמה בדברי הלכה. בירושלמי קוראים אנו על מחלוקת אמוראים (סוכה פ"ג, ה"ד, נג עמ' ד), כיצד מברכים על מצוות דרבנן בכלל, ועל לולב אחרי היום הראשון בפרט:

כיצד מברכין על נר חנוכה? רב אמר: ברוך... על מצוות הדלקת נר חנוכה. הכל מודין ביום טוב הראשון, שהוא אומר על נטילת לולב, מה פליגין? בשאר כל הימים, רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב, רבי יהושע בן לוי אמר: על מצוות זקנים. מה אמר רב בלולב? מה אם חנוכה שהיא מדבריהן, הוא אומר על מצוות נר חנוכה, לולב שהוא דבר תורה – לא כל שכן? מה אמר רבי יהושע בן לוי בחנוכה? מה אם לולב שהוא דבר תורה, אומר על מצות זקנים, חנוכה שהיא מדבריהן – לא כל שכן? לא צורכא דילא, מה אמר רבי יוחנן בחנוכה? חייה בריה דרב – מברך על כל פעם ופעם, רב חונה – לא מברך אלא פעם אחת בלבד. רבי חונה בשם רב יוסף: טעמיה דרב חונה – דמאי מדבריהן ושאר כל הימים מדבריהן, מה דמאי אין מברכין עליו – אף שאר כל הימים אין מברכין עליו.

ובפסיקתא רבתי (מהד' איש שלום, פרשה ג):

ר' יוחנן הוה מברך יום טוב הראשון של חג: ברוך אתה ה'... על מצוות לולב, ושאר כל הימים: על מצוות הזקנים, ור' יהושע בן לוי מברך בכל יום: על נטילת לולב. ואין ר' יהושע בן לוי מודה לר' יוחנן, שיום טוב הראשון דבר תורה, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון' (ויקרא כ"ג, מ), ושאר כל הימים מדבריהם? א"ר שמעון בן חלפתא בשם ר' אחאי: מפני שכתב, 'דברי חכמים כדרבנות... נתנו מרעה אחד', דברי תורה ודבריהם.

אם משווים את הנוסח של הירושלמי עם הנוסח של הפסיקתא (ושל במדבר רבה), ניווכח שלפנינו היפוך השיטות. על פי הירושלמי, קובע ריב"ל, שבימי חול המועד יש לברך 'על מצוות זקנים', בעוד שלפי הנוסח שבמדרשים מברך 'על נטילת לולב'. נראה לי, שנוסח המדרשים הוא המקורי. דבריו של ריב"ל ושל רב מתקשרים לשאלה ההלכתית על הברכה. אנו רשאים לברך 'על נטילת לולב' גם בשאר הימים, בגלל שבהתגלות הראשונה הקב"ה הראה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ועל התגלות זאת נחתמו הברית והשבועה.

בבבלי (סוכה מו ע"א) קוראים אנו שוב על המחלוקת הזאת, הנוגעת, כדברי רש"י, ל'מצוות לולב – לברכה' שהיא מצווה דרבנן משל 'רבי יוחנן בן זכאי וסיעתו':

אמר רב יהודה אמר שמואל: 'מצוות לולב' כל שבעה, ורבי יהושע בן לוי אמר: יום ראשון 'מצוות לולב', מכאן ואילך 'מצוות זקנים'. ורבי יצחק אמר: כל יומא 'מצוות זקנים'. ואפילו יום ראשון? והא קיימא לן דיום ראשון דאורייתא! אימא: בר מיום ראשון. אי הכי, היינו דרבי יהושע בן לוי! אימא: וכן אמר רבי יצחק. ואף רב סבר כל שבעה 'מצוות לולב'. דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. מאי מברך? אמר רב יהודה: יום ראשון המדליק מברך שלוש, הרואה מברך שתיים, מכאן ואילך מדליק מברך שתיים ורואה מברך אחת. ומאי מברך? ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? מ'לא תסור', ורב נחמן בר יצחק אמר: 'שאל אביך ויגדך'. מאי ממעט – זמן, אימא ממעט נס! – נס כל יומא איתיה. רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא, אמר רב: כל שבעה 'מצוות לולב'.

מכאן למדנו, שהיו בימי האמוראים שתי נוסחאות בדברי ריב"ל, וייתכן שדברי הירושלמי שהובאו לעיל, לפיהם "רב ור' חנינא ור' יונתן ובר קפרא וריב"ל אמרו המגילה הזאת...", מתקשרים גם אל הברכה. הדברים על המסורת ועל הקשר אל סיני הם הבסיס הרעיוני לפסק ההלכה, שעלינו לברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו' גם על מצוות דרבנן. במודל הזה החזיקו, לדעתי, ריב"ל ורב גם יחד, ולפיו הציווי הוא ישיר. במודל האלטרנטיבי הציווי הוא מתווך, וכאן נולדת מחלוקת חדשה. לפי דעה אחת, המצוייה בירושלמי ובמדרשים, עלינו לברך 'על מצוות זקנים'. לפי הדעה האחרת, התיווך מאפשר לנו לברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'. אלו הם דברי הבבלי בסוכה: "והיכן ציוונו? מ'לא תסור'. ורב נחמן בר יצחק אמר: 'שאל אביך ויגדך' ". ובמסכת שבת (כג ע"א):

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון – הרואה מברך שתיים, ומדליק מברך שלוש. מכאן ואילך – מדליק מברך שתיים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! – נס כל יומי איתיה. מאי מברך? מברך אשר קידשנו במצותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? רב אויא אמר: מ'לא תסור'. רב נחמיה אמר: 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'.

אלו הן דעות אמוראי בבל המאוחרים יותר, וניתן לומר, שזאת היא, כנראה, עמדת בתי המדרש של אביי ורבא.

סיכום השיטה בדברי אחרונים

נמצאנו למדים, שעל פי 'דגם ההלכה הנסתרת', הייתה ההתגלות למשה שלמה וכוללת, אך לא כל מה שנתגלה למשה נמסר ליהושע ולזקנים. על פי זה, ההתגלות עומדת מעבר לתוכן של המסורת, ועל האדם להשלימה.

ניסוח מפורש של דגם זה נמצא בשני מקורות מאוחרים: ר' יצחק די ליאון, בעל 'מגילת אסתר', מביא בפירושו לספר המצוות של הרמב"ם את הדעה, שלא כל ההתגלות למשה נמסרה ליהושע:

פשט המאמר,18 כי כל הדברים ניתנו לו למשה, ונגלה לו כל מה שעתיד להתחדש אחר זמן, גם הראה לו השי"ת הכל בכתב, אבל לא שיגלם ויאמר אותם לישראל, ורק החומש לבדו עם פירושו נתן להראות להם בדורו.19

דברים דומים מצאנו אצל ר' יום טוב ליפמן הלר בהקדמה לפירושו למשנה:

מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים... שאני אומר, שזה לא היה משה מוסר לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא: שאמרו 'מלמד שהראהו', ולא אמרו ש'מסר לו' או ש'לימדו'. שאילו אמרו אחד מאלו הלשונות, היה מתחייב מזה, שהוא ימסרם וייתנם גם כן ליהושע, שהרי עינו לא הייתה צרה... אבל אמרו 'שהראהו', וזה בדרך ראייה בלבד לא בדרך מסירה, כאדם המראה דבר לחברו לראותו ואינו נותנו לו; וזה דקדוק נאה ועניין אמיתי.

לחלקים נוספים של המאמר:
א. הקדמה
ב. פרק א: דגם השחזור
ג. פרק ב: דגם החידוש המוחלט
ד. פרק ג: דגם ההלכה הנסתרת (פריט זה)

הערות שוליים:

18. ברכות ה ע"א: " 'לוחות האבן' – זו המקרא, 'והתורה' – זו משנה, 'והמצווה' – כמשמעה, 'אשר כתבתי' – אלו נביאים, 'להורותם' – זה התלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני".
19. פי' לספר המצוות, השורש הראשון, מהד' צילום ירושלים עמ' 18-17.

ביבליוגרפיה:
כותר: מסורת מול חידוש : דגם ההלכה הנסתרת
שם  הספר: לא בשמים היא : תורה שבעל פה - מסורת וחידוש
מחבר: רוזנברג, שלום (פרופ')
תאריך: תשנ"ז
בעלי זכויות : תבונות
הוצאה לאור: תבונות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית