הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות ההלכה
תבונות


תקציר
המאמר בוחן מהו מקור הסמכות של ההגות היהודית בהלכה ובאגדה. חלק זה של המאמר מציע דגם מסוים לפיו התורה שבעל פה היא תהליך של שחזור דברי תורה שנשכחו.



מסורת מול חידוש : דגם השיחזור
מחבר: פרופ' שלום רוזנברג


אלף ושבע מאות קלין וחמורין (דרשות של קל וחומר) וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן, החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו
(תמורה טז ע"א)

מן הקטעים שהובאו לעיל (בתחילת ההקדמה) בעניין ההתגלות למשה עולה, לכאורה, שאין מקום לחידוש כלל, שהרי הכול, כללים כפרטים, ניתן למשה מסיני. אולם גם על פי השקפה זו, יש מקום לחידוש, על בסיס ההנחה שבמסורת הראשונית חלה שכחה טראגית, וחידושי החכמים אינם אלא שחזור המסורת שאבדה. ניתן להדגים זאת מהסוגייה במסכת תמורה בה פתחנו. התלמוד מתאר את המצב של עם ישראל אחרי הסתלקותו של משה רבנו, כשהחכם עומד בפני שאלות והכרעות הלכתיות שאין לו עליהן תשובה מיידית, והדרכים העל טבעיות סגורות לפניו. מצד אחד, החכם חייב להישמע לכללי התורה המכריזים: "לא בשמים היא" (דברים ל', יב), "אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" (שבת קד ע"א), ומצד שני – שערי ההתגלות ננעלו. על רקע משבר זה, מעמיד בפנינו רבי אבהו את דמותו של עתניאל בן קנז, הוא יעבץ, שהחזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו.

עתניאל בן קנז הוא האב טיפוס של תלמיד חכם, הממשיך את תהליך ההתגלות בדרך אנושית-רציונאלית, דרך הפלפול: "תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ... שיעץ וריבץ תורה בישראל" (תמורה טז ע"א). המאורע הדרמאטי של שכחת ההלכות מהווה דגם המעמיד בפנינו את התזה, לפיה אין לראות סתירה בין האמונה בהתגלות למשה לבין חידוש ההלכה. ניתן להכליל קביעות אלו ולטעון, שאין לראות בתזה ההיסטורית על מסורת בלתי מנותקת מדור לדור את ההסבר התיאולוגי ההכרחי לסמכותה של ההלכה.

דבר דומה, אם כי לא זהה, ניתן למצוא בגמרא בסוכה (מד ע"א). הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי: "חד אמר: ערבה – יסוד נביאים, וחד אמר: ערבה – מנהג נביאים" (ההבדל ביניהם קשור בשאלת הברכה). כאשר הגמרא קובעת, שר' יוחנן הוא בעל הדעה 'יסוד נביאים', שואל ר' זירא את ר' אבהו: הרי ר' יוחנן אמר שמצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני! ועונה על כך ר' אבהו: "שכחום וחזרו וייסדום".9

חשוב להדגיש, שמבחינה היסטורית, שכחה זו אינה זהה לשכחה בימי אבלו של משה, והיא מתרחשת בעקבות גלות בבל, וכפי שכותב שם רש"י:

שכחום – בגלות בבל שכחו את התורה והמצוות במקצת, וזו (הערבה) נשכחה לגמרי, וחזרו נביאים אחרונים וייסדוה על פי הדיבור.10

רעיון השכחה חוזר בסוגיות אחרות, ואחת הבולטות שבהן היא בעניין השיעורים (יומא פ ע"א):

אמר רבי יוחנן... שיעורין של עונשין – הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום. והכתיב: 'אלה המצוות' – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו וייסדום.11

אולם ללא ספק, רעיון זה לא התחדש בבית מדרשם של רבי יוחנן ורבי אבהו; הם ייסדו מחדש עמדה המבצבצת ועולה במקורות קדומים יותר, כמו שראינו בדברי ר' אליעזר לעיל.

על פי 'תורת השכחה', עומדים אנו בפני מעין מודל של שכחה ושחזור. עתניאל בן קנז (הוא יעבץ, כנ"ל) מסמל את לידתה של התורה שבעל פה, אך לידה זו קשורה עם שכחה, וכל התהליך הארוך שעלינו לעשות לאחר מכן אינו אלא היזכרות אפלטונית. לפי זה, אכן הייתה התגלות ראשונית למשה והיא כללה הכול, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואנו חייבים לשחזר התגלות זו, ושחזור זה יושלם רק בסופו של התהליך ההיסטורי כולו. בלשון ניאו-קאנטיאנית היינו יכולים לומר, שההתגלות הראשונית אינה אלא מעין 'דבר כשהוא לעצמו'. פלפולם של החכמים יוצר 'תופעות'. בסוף התהליך נגיע גם אנחנו אל ה'דבר כשהוא לעצמו', האבוד.12

לחלקים נוספים של המאמר:
א. הקדמה
ב. פרק א: דגם השחזור (פריט זה)
ג. פרק ב: דגם החידוש המוחלט
ד. פרק ג: דגם ההלכה הנסתרת

הערות שוליים:

9. בשמו"ר (מא ו) נמסר לנו משמו של ר' אבהו, שאף משה רבינו "היה לומד ושוכח" מה שלמד באותם מ' ימים שהיה בסיני, עד שהקב"ה נתן לו את התורה מתנה. ללא ספק, הדברים קשורים; ר' אבהו טוען כאן שהשכחה מהותית לתלמוד תורה, ובעצם לכל פעילות אנושית.
10. מעניין הסברו של רש"י המאפשר כאן חידוש על פי הדיבור. על סוגייה זו בכללותה נעמוד עוד להלן. מן הראוי להדגיש, כי רבינו חננאל מדבר על שכחה שאיננה כללית: "ושכחוהו רובא דאינשי, ואתא אונקלוס ויסדה למקרי ביה בציבור" (מגילה ג ע"א).
11. חכמים שונים ניסו לפרש דברים אלה אליבא דשיטת הרמב"ם, השוללת את השכחה והשחזור. בולט ביניהם מהר"ץ חיות, שבספר תורת הנביאים פירש אמרה זו בדרך אחרת, ומצא לפירושו סימוכין בירושלמי פאה. לפי דבריו, מה שנמסר בסיני היא המסגרת הכללית, הסטנדרטים של השיעורין, דהיינו שהם לקוחים מעולם הצומח והחי: כותבת, גרוגרת, ביצה וכדו'.
12. המפתח לשחזור מצוי במסירות הנפש. כך קוראים אנו בירושלמי, שר' יוסי ב"ר בון בשם ר' לוי מסביר את העובדה, שתקנות אושא זהות לדבריו של רבן גמליאל: "כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך: שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו – הוא מתקיים, כמו שנאמר למשה מסיני" (ירושלמי פאה פ"א ה"א, דף ג ע"א).

ביבליוגרפיה:
כותר: מסורת מול חידוש : דגם השיחזור
שם  הספר: לא בשמים היא : תורה שבעל פה - מסורת וחידוש
מחבר: רוזנברג, שלום (פרופ')
תאריך: תשנ"ז
בעלי זכויות : תבונות
הוצאה לאור: תבונות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית