שמואל

ילדותו

שמואל, חברו ובן דורו של רב, נולד בנהרדעא שבבבל, שם היה ברבות הימים ראש ישיבת נהרדעא. אביו, רב אבא בר אבא, המכונה גם בשם אבוה דשמואל (אביו של שמואל) על שם בנו הגדול, היה תלמיד-חכם ומנהיג ליהודי נהרדעא. אבי שמואל היה אדם עשיר. עושרו בא לו משדותיו ובעיקר ממסחר במשי. בבל שימשה ארץ מעבר לשיירות שהובילו סחורות יקרות מהמזרח הרחוק אל ארץ-ישראל ושכנותיה ולאירופה.

הסיפור והאגדה המובאים להלן מתארים את גדולת אביו של שמואל ופותחים לנו פתח צר אל הדרך בה התחנך שמואל בילדותו ובצעירותו:

אבא בר אבא נתן לשמואל בנו מעות לחלקן לעניים. יצא ומצא עני אחד אוכל בשר ושותה יין (מאכלים שמחירם רב) נכנס לביתו וסיפר את שראה לאביו. (הוא התכוון לשכנע את אביו, שאין אדם זה עני, שכן אין דרכם של העניים לאכול בשר ולשתות יין ובודאי לא ביום חול) אמר לו אביו: תן לעני זה יותר, שהוא צריך יותר.

(לפי הבנתו יש לתת צדקה לעני לפי צרכיו המיוחדים של כל עני ועני, והצרכים שונים; אם העני צריך לאכול בשר ולשתות יין, יש לתת לו על פי צרכיו אלו; מארמית. ירושלמי, פאה, פרק ג', הלכה ח'). אביו של שמואל יכול היה לתת צדקה מרובה, שכן אדם עשיר היה, אך לא כל היכול לתת ביד רחבה נותן כפי יכולתו.

הסיפור שלפנינו, ששזורים בו יסודות אגדתיים, מלמד שנאמן היה אביו של שמואל על בני נהרדעא ובידו הפקידו את כספי היתומים, כספים שהחכמים הקפידו מאוד על שמירתם, שכן ראו עצמם כאבות ליתומים שאין להם אב ואין מי שידאג לענייניהם:

אביו של שמואל היו מפקידים אצלו מעות של יתומים. כשמת, לא היה שמואל אצלו (ולכן לא יכול היה האב לגלות לבנו היכן הסתיר את מעותיהם של היתומים. היו אנשים שחשבו ששמואל יודע היכן הפיקדון והוא משתמש בכספי היתומים לצרכיו). היו קוראים לו: בן אוכל מעותיהם של יתומים. הלך שמואל אל בית-הבקרות, אמר למתים: מבקש אני אבא, (זה שם אביו).
אמרו לו: הרבה אבא יש כאן (אנשים רבים ששמם אבא).
אמר להם: מבקש אני אבא בן אבא אביו של שמואל, היכן הוא?
אמרו לו: עלה לישיבה של מעלה (על-פי האגדה יושבים תלמידי-החכמים גם בעולם-הבא בישיבה ועוסקים בתורה. ישיבה זו נקראת "ישיבה של מעלה").
...בא אביו. ראהו שמואל שהוא בוכה וצוחק.
אמר לו: מפני מה אתה בוכה?
אמר לו: שבמהרה אתה בא לכאן (כלומר, שמואל ימות במהרה). ומפני מה אתה צוחק?
אמר לו: שחשוב אתה הרבה בעולם-הזה (ועל כן שמח אביו).
אמר לו: מעותיהם של יתומים, היכן הן?
אמר לו: לך טול אותן באמת-הרחיים (בחדר בו מונחות אבני הרחיים שבהן טוחנים את התבואה לקמח). עליונות ותחתונות שלנו הן ואמצעיות של יתומים (הכסף מונח בשלוש שכבות. השכבה התחתונה והשכבה העליונה – כספו של אביו של שמואל, והשכבה האמצעית – כספי היתומים).
אמר לו: מפני מה עשית כך? (מדוע הנחת את כספי היתומים באמצע?)
אמר לו: אם יגנבו – יגנבו משלנו. אם תאכל הקרקע – תאכל משלנו.

(אביו של שמואל דאג לכסף שהופקד בידו יותר משדאג לכספו שלו. אם יבואו גנבים, יתכן שיסתפקו בחלק מהכסף, או אפשר שיאלצו להימלט בעת הגניבה; בכל אחד מהמקרים הללו יקחו עימם את הכסף המונח למעלה, כלומר, את כספו הוא. אם יתקלקלו המעות בגלל המגע הממושך עם הקרקע והלחות, מוטב שיתקלקלו מעותיוואל יתקלקלו מעותיהם של היתומים. בבלי, ברכות י"ח ע"ב).

שמואל ורבי יהודה הנשיא

אביו של שמואל עלה לארץ-ישראל בימי רבי יהודה הנשיא, שהה בה זמן מה ואחר כך שב לבבל. אין אנו יודעים אם שמואל בנו היה עימו בארץ-ישראל. יש לנו ידיעה אחת בלבד הקושרת את שמואל בשמה של ארץ-ישראל. יתכן שידיעה זו קשורה בפרק-הזמן בו שהו אבוה דשמואל ומשפחתו בארץ-ישראל:

שמואל ירחינאה רופאו של רבי היה. (שמואל כונה כך על שהיה עוסק בחשבון החודשים = ירחים. אין מכאן להסיק שהיה רופאו הקבוע של רבי. הוא נקרא כאן רופאו על שריפאו פעם אחת). חלה רבי בעינו. אמר לו שמואל: אתן בתוכה סם (תרופה). אמר לו: איני יכול (איני יכול לסבול תרופה בתוך עיני). אמר לו: אמרח על גבה (אמרח את התרופה על העין מבחוץ). אמר לו: איני יכול. נתן (הניח) את הסם בקנה (בכלי) של סממנים (תרופות) תחת הכר מראשותיו – ונתרפא. (התרופה היתה חריפה והיא השפיעה על העין מרחוק: בבלי, בבא-מציעא, פ"ה ע"ב – פ"ו ע"א).

אין להכריע בשאלה אם היה שמואל בארץ-ישראל אם לאו. לעומת זאת ברור, ששמואל לא נסמך על-ידי רבי, ולא על-ידי אחר, בניגוד לחברו, רב, שרבי סמכו באופן חלקי. עובדה זאת לא מנעה את שמואל מלתפוס עמדה מרכזית ביהדות בבל, כפי שנראה להלן.

שמואל כאסטרונום ואסטרולוג

שמואל עסק באסטרונומיה (חוכמת התכונה), מדע שעוסק בחקר הכוכבים ומבנהו של העולם שמחוץ לכדור הארץ. שמואל מעיד על עצמו: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא" (עיר מולדתו; בבלי, ברכות, נ"ח ע"ב). שמואל עסק בתכונה בגלל רצונו לשחרר את בבל מהתלות בארץ-ישראל בתחום הלוח – עיבור שנים וקידוש ירחים. הזכות לקדש חודשים ולעבר שנים מסורה היתה בידי הנשיא שישב בארץ-ישראל. אף-על-פי שברור, שרבן גמליאל דיבנה ידע לחשב את החודשים והשנים מבלי להזדקק לעדים שיעידו על מולד הלבנה, המשיכו לקדש את החודש על—י עדים גם לאחר זמנו. לא מן הנמנע, שאף לפני רבן גמליאל לא הזדקקו לעדות, כי ידעו את החשבון ללא עדות, ואף-על-פי-כן השתמשו בעדים.

כשהיו מקדשים את החודש בארץ-ישראל, היו מודיעים על כך, בו בלילה, ליהדות בבל על-ידי משואות. על ראשי ההרים העלו מדורות וכך עברה הידיעה מארץ-ישראל לבבל. המדורה הראשונה הועלתה על הר הזיתים שליד ירושלים. ממנו עברה הידיעה על הרי השומרון, עד אזור הכינרת. משם לרוחב המדבר המפריד בין ארץ-ישראל לבבל, עד לעיר הבבלית פומבדיתא, ומפומבדיתא הודיעו לכל רחבי בבל. בתקופה מסוימת חיבלו השומרונים במערכת האיתות והיו מעלים משואות מיוזמתם הם – לא בזמן הנכון. לפיכך ביטלו את השימוש בשיטה זו והודיעו על קידוש-החודש על-ידי שליחים. מסירת הידיעה באמצעות שליחים נמשכה זמן רב יותר מאשר באמצעות משואות, אולם מאחר שתפקידם העיקרי של השליחים היה להודיע על מועד החגים, לא היה הנזק מרובה. על הכוונה לעבר את השנה הודיעו מאז ומתמיד על-ידי שליחים.

העיקרון, שאין מעברין את השנה ואפ אין מקדשים חודשים בחוצה-לארץ, היה עיקרון מקודש; אולם לא כל בני בבל השלימו עם עיקרון זה. היו שרצו לבטלו מטעמי נוחיות והיו שרצו לבטלו מסיבות עקרוניות – הרצון להשתחרר מהתלות בארץ-ישראל.

שמואל ניסה לשחרר את בבל מתלות זו בארץ-ישראל: "אמר שמואל: יכילנא (יכול אני) לתקוני לכולה גולה" (יכול אני לתקן לוח לכל הגולה ולא תהיה בבל תלויה בשליחי ארץ-ישראל; בבלי, ראש השנה, כ', ע"ב). שמואל לא היה הראשון בכוונה זו. במאה שנים לפניו, מייד לאחר מלחמת בר-כוכבא, ניסה חנינה, בן אחיו של רבי יהושע, חכם מארץ-ישראל שירד לבבל, לעבר שנים ולקדש חודשים בבבל – ניסיון זה הוכשל ביוזמת חכמי ארץ-ישראל ובתמיכת החכם הבבלי רבי יהודה בן-בתירא.

שני הנסיונות – של חנינה ושל שמואל – נעשו בתקופת שפל בארץ-ישראל. לאחר מלחמת בר-כוכבא ירדו רבים מארץ-ישראל. הנותרים שרויים היו ברדיפות ובגזירות. חכמים רבים נהרגו והמצב הכלכלי היה גרוע. בימי שמואל התחדשה הירידה לבבל, המשבר הכלכלי והמדיני בו נתונה היתה האימפריה הרומאית נתן את אותותיו בארץ ישראל; מאידך, מצבם החומרי של יהודי בבל היה טוב, מספרם היה גדול והיו בה מרכזי תורה חשובים.

יוזמתו של שמואל לקבוע לוח לבני הגולה נתקלה בהתנגדות. אחד החכמים מוכיח לשמואל שאינו בקי בכל הסודות והחישובים הכרוכים בהכנת לוח מדויק ושמואל מודה אך אינו חוזר בו (בבלי, ראש השנה, כ', ע"ב). הוא הכין לוח עיבורי השנים למשך שישים שנה: "כתב שדר ליה (שלח שמואל לרבי יוחנן בארץ-ישראל) עיבורא דשיתין שני (חישוב העיבור למשך שישים שנים; בבלי, חולין, צ"ה ע"ב). מכאן ששמואל המשיך בנסיונותיו בנושא זה, אך לא הגיע לידי הפצת לוח שיהיה קבוע ומקובל על יהדות בבל – בגלל התנגדות חכמים.

שמואל עסק באסטרונומיה גם לצורך אסטרולוגיה. האסטרולוגיה היא תורה הטוענת שבכוחה לחזות את גורל האדם מתוך התבוננות בכוכבים, שכן לדעת חסידי האסטרולוגיה משפיעים הכוכבים על חיי האדם. כדי לדעת את השפעת הכוכבים, יש להקדים ולהכיר את הכוכבים, תכונותיהם ומהלכם, כלומר, לעסוק בחוכמת התכונה.

היהודי נקרא להגות בתורה. שמואל הקדיש את זמנו הפנוי לתורה. מתי עסק, אם-כן, באסטרולוגיה, שאין לה דבר עם לימוד התורה? שמואל נשאל על כך והשיב: "לא בשמים היא' (חלק מפסוק בספר דברים ל', י"ב – פשוטו של הפסוק: התורה אינה רחוקה מהישג ידו של האדם; אין היא בשמים. שמואל הוציא פסוק זה מידי פשוטו ולמד ממנו עניין אחר). שמואל אמר: אין התורה מצויה באיסטרולוגין שאומנותן בשמים. (מי שעוסק באסטרולוגיה אינו תלמיד-חכם). אמרו לשמואל: הרי אתה אסטרולוגין וגדול בתורה? אמר להן: לא הייתי מביט באסטרולוגיא (עוסק בה) אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים (בית השימוש, מקום בו אסור לדבר ואף להרהר בדברי תורה. כלומר, העיסוק באסטרולוגיה, לא היה על חשבון לימוד תורה; מדרש דברים רבה, פרק ח').

שמואל היה בין החכמים הסבורים ש"אין מזל לישראל" (בבלי, שבת, קנ"ו ע"ב). מזל, שם נרדף לכוכב. לדעתו, אין גורלם של ישראל – האומה והפרטים המרכיבים אותה – תלוי במהלך הכוכבים ובמצבם. גורלם נחתך על-פי תפילתם ועל פי המצוות שהם מקיימים. לפי תפיסה זו, ישראל אדונים לגורלם יותר מאשר אומות העולם. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיפור הבא:

שמואל ואבלט (נוכרי, ידידו של שמואל, שהיה אף הוא אסטרולוג) היו יושבים. ראו בני אדם הולכים לאגם (מודגשת המלה בני-אדם, שכן שני המתבוננים לא ראו את האנשים מקרוב ולכן לא ידעו מה היא לאומיותם). אמר לו אבלט לשמואל: אותו האיש (ששניהם התבוננו בו וראוהו קרב אל האגם) ילך ולא יבוא (לא ישוב), שישכנו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא, ילך ויבוא (המעשה אירע בלילה; אבלט קבע את גורל האיש על פי התבוננותו בכוכבים. שמואל, הסבור שאין לכוכבים שליטה על ישראל, סבור שחברו טועה במסקנתו). עד שהם יושבים הלך ובא. (צדק שמואל). עמד אבלט ופרק משאו מעליו ומצא בו נחש חתוך לשניים. (אבלט רצה לברר מדוע נתבדתה נבואתו. על גבו נשא האיש קנים שקצץ ליד האגם, בין הקנים נמצא נחש חתוך לשני חלקים. בשעה שהאיש קצץ קנים, קצץ, מבלי לדעת זאת, את הנחש והציל את חייו). אמר לו שמואל: מה עשית? (מהו המעשה הטוב שעשית שבזכותו ניצלת מהנחש?) אמר לו: כל יום היינו מטילין פת ביחד ואוכלין (הניצול מספר על חבורת עובדים שנהגה לסעוד במשותף ממה שהביא כל אחד בנפרד. אחד עובר עם סל מעובד לעובד והכל מכניסים לתוך הסל את מזונם). היום היה בינינו אחד שלא היתה לו פת והיה מתבייש; אמרתי להם (לשאר העובדים): אני אעמוד ואטול. (המספר התנדב לאסוף ביום זה את המזונות מכל אחד ואחד, זאת על מנת שיוכל לעזור לאותו עובד שלא היה לו מזון). כשהגעתי אצלו עשיתי עצמי כמי שנוטל ממנו, כדי שלא יתבייש. האוסף הניח משלו חלק נוסף לתוך הסל). אמר לו שמואל: מצוה עשית. יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" (הפסוק: משלי, י', ב'; הספור: בבלי, שבת, קנ"ו, ע"ב; מארמית).

שמואל כאיש הלכה

שמואל ורב היו גדולי החכמים בבבל בדורם ובדורות הבאים אחריהם. בדיני ממונות נקבעה הלכה כשמואל בעוד שהלכה כרב באיסור והיתר. בני נהרדעא גילו את הערצתם אליו בכך שלא הניחו לו להלך על רגליו אלא נשאוהו ממקום למקום.

כלל חשוב שקבע שמואל הוא כי "דינא דמלכותא דינא" (בבלי, בבא-קמא קי"ג ע"א ובעוד מקומות). פירושו: דין המלכות דין. על פי כלל זה, חייב כל אדם מישראל החי תחת שלטון נוכרי לציית לחוקי השלטון כל עוד הללו אינם מנוגדים להלכה היהודית. עיקרון זה הסדיר את היחסים שבין היהודים ובין המחוקק הנוכרי בארצות הגולה. עיקרון זה חייב, למשל, את היהודים לשלם מיסים לשלטונות בארץ מושבם, לא רק בגלל יכולת הכפייה המסורה בידי השליטים, אלא גם בגלל כוח הכפייה של ההלכה, שחייבה, על פי שמואל, לציית לחוקי המדינה. טבעי הדבר שעיקרון זה נקבע בבבל ולא בארץ-ישראל, אף-על-פי שגם ארץ-ישראל היתה נתונה בעול זרים. אלא שבארץ-ישראל לא נטו היהודים להשלים עם המשך השלטון הזר וקיוו תמיד, מי פחות ומי יותר, לפרוק את עול המשעבד; לכן לא ראו צורך לתת אישור הלכתי לחקיקה הנוכרית. יהדות בבל, לעומת זאת, ראתה את השלטון הנוכרי כמציאות קבועה, שכן בבל אינה ארץ יהודית וגם אם יתחלף בה השלטון לא יקום בה שלטון יהודי. כאן היתה השלמה עם השלטון הנוכרי. השלמה זו הביאה לקביעת העיקרון הקובע שדין המלכות דין הוא.

מותו

שמואל מת באמצע המאה השלישית. את מקומו תפס רב נחמן. תלמידו, רבי יהודה בר יחזקאל, הקים את ישיבת פומבדיתא.