הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
ישראל. משרד החינוך. האגף לתרבות תורנית


תקציר
המאמר עוסק באחדות מן הקבוצות שהיוו את החברה היהודית בארץ ישראל בשתי המאות הראשונות לספירה. חלק זה של המאמר עוסק  בקבוצה של ה'עבריינים', הכוללת בעלי בתים מזה ומגדלי בהמה דקה ורועיה מזה.



החברה והקהילה : עבריינים שאינם עמי ארצות
מחבר: יחזקאל כהן


עבריינים שאינם עמי ארצות

העבריינות אינה מתחילה ואינה מסתיימת בעמי-הארץ. מדברים שהשמיע רבי יוחנן בן תורתא אנו למדים שעבריינות מסויימת חדרה אף אל עולמם של חכמים וחברים, ושהעיסוק בתורה לא היה בו כדי להבטיח שהעוסק מנוע מלעבור עבירות:

'רבי יוחנן בן תורתא אמר: ... מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשיני, מכירין אנו אותם שהיו יגעין בתורה וזהירין במצוות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים'.159

מן הראוי לשים לב לכך שבעל המאמר, בן דורו של רבי עקיבא, מדגיש שניים מתוך שלושת המאפיינים של עם-הארץ בהשוואה לחכם ולחבר: יגיעה בתורה וזהירות במעשרות. אפשר שדבריו הם גם דברי ביקורת כלפי חכמים וחברים בני דורו על התרכזות בתחומים מסויימים והזנחת אחרים. אין להניח שהזכרת לימוד תורה ומעשרות הינה מקרית. חכמי תקופתנו מאשימים את בני דורם בעבירות שונות. להלן נתרכז בהאשמות המופנות כלפי שכבות או קבוצות מוגדרות.

בעלי-בתים

בעלי-הבתים – הם העשירים, התקיפים160 – מואשמים, בעיקר, בעבריינות בתחום הכלכלי. יש קשר בין העבירות המיוחסות להם לבין ניסוחו הכוללני של רבי יוחנן בן תורתא: 'שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו'.159 ברייתות אחדות מפרטות, בהבדלים מסויימים, את עברותיהם של בעלי הבתים. יש שעבירות אלו מוצגות כסיבה לכך שבני שכבה חברתית זו 'נמסרים למלכות' ויש שהן מוצגות כסיבה לכך שנכסיהם נמסרים למלכות או 'יוצאין לטמיון':

'הוא [רבן יוחנן בן זכאי] היה אומר: בעון ג' דברים בעלי בתים נמסריםלמלכות: [א] על שהם מלוים ברבית, [ב] וכובשים שטרים פרועים, [ג] ופוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין, [ד]161 ועל שפורקין עול מעליהם ונותנין העול והמס על העניים והאביונים והאומללים'.162

התוספתא חוזרת על שלוש העבירות הראשונות שהזכרנון, שהן כולן בתחום הכלכלי, אולם במקום העבירה הרביעית, שבברייתא אף היא כלכלית-סוציאלית, מובאת עבירה אחרת: 'ומי שסיפק בידו למחות ואינו מוחה'.163 ברייתא בבבלי היא כתוספתא, אולם בהמשכה של ברייתא164 זו עולות האשמות נוספות, מהן שאינן כלכליות: 'ועל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון: [א] על כובשי שכר שכיר [ב] ועל עושקי שכר שכיר [ג] ועל שפורקין עול מעל צואריהן ונותנין על חבריהן, [ד] ועל גסת;ות הרוח'.165

גסות הרוח היא מן העבירות שבהן מואשמים עמי-הארצות. על דמיון מסויים וקירבה כל שהיא בין בעלי-הבתים לבין עם-הארץ לתורה אנו לומדים מהמסורת הבאה: 'הוא [רבן יוחנן בן זכאי] היה אומר: כופו את הילדים מגאון ופרשום מבעלי בתים, מפני שבעלי בתים מרחיקים מדברי תורה'.162 כלומר, לשכבה חברתית זו יחס בלתי חיובי כלפי לימוד ועיסוק בתורה. כנראה, שעמדתה מתונה ומאופקת מזו של עמי-הארץ, אבל היא רחוקה מאד מיחסם של חכמים אל הלימוד. התרחקותם מתלמוד תורה היא שיוצרת אווירה של גסות רוח, אולם ההאשמות העיקריות הן בתחום הכלכלי-הסוציאלי, הן קשורות במצבם הכלכלי האיתן ומצביעות על חלק מהדרכים שהוליכום להתעשרות.

גם המידע שמוסר רבי שמעון שזורי, בן שזור שבגליל, הוא ביסודו כלכלי: 'אמר רבי שמעון שזורי: של בית אבא היו בעלי בתים בגליל, ולמה חרבו? שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה'.166 הדברים נאמרו לאחר מלחמת בר-כוכבא והם מתארים את שאירע לפניה, בראשית המאה השניה לספירה. גם כאן, כמו בידיעות הקודמות, אנו שומעים ששכבה זו מתעשרת מעיסוקים בלתי כשרים, כאלו שנאסרו או הוגבלו על-ידי החכמים.

רועי בהמה דקה ומגדליה

הלכה תנאית, שנקבעה בדור יבנה, אסרה גידול בהמה דקה בארץ-ישראל, להוציא כמה חלקים, מוגדרים היטב, בה: 'אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדבריות שבארץ-ישראל'.167 התוספתא והברייתא מונות אזורים בהם מותר הגידול: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל... ומה אני מקיים 'לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים'?168 – במדברות שביהודה ובמדברות שבכפר עמאוקו".169 וכן: 'ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין בחורשין שבארץ-ישראל; בסוריא אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה שבארץ-ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו'.170 הגידול והרעיה הותרו מחוץ למרכזי ההתיישבות – במדבריות ובחורשים.171

החזקת בהמה דקה לשם שחיטה הותרה תוך הגבלה בזמן, קביעה ברורה של הייעוד, וקביעת כללי שמירה:

'אף על פי שאמרו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום... שאלו את רבן גמליאל: מה הוא לגדל בהמה דקה? אמר להן: מקיימין את העגונה שלשים יום, והטבח לוקח ומוכר ובלבד שלא ישייר את האחרונה שבהם יותר משלושים יום'.172

על הבהמה להיות צמודה לבית המחזיק בה: 'ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק, אלא שתהא קשורה לכרעי המיטה'.173 את המחסור בבהמה דקה, שנוצר עקב האיסורים וההגבלות, מילאו על-ידי ייבוא: 'מפני מה אמרו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל? מפני שמביאין בהמה דקה מחוצה לארץ'.173

הרועים והמגדלים מתוארים כעבריינים כלכליים: 'הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין'.174 וכן: 'הגזלנין והרועים והחמסנין וכל החשודים על הממון עודתן פסולה'.175 במעשיהם הם מביאים אסונות על העולם: 'מפני ארבעה דברים המאורות לוקין: על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדות שקר, ועל קוצצי אילנות טובים ועל מגדלי בהמה דקה'.176 העמדה החמורה ביותר כלפיהם באה לידי ביטוי בהלכה הבאה:177 'הגויים ורועים בהמה דקה ומגדליה – לא מעלין ולא מורידין, המינין והמשומדים178 והמסורות מורידין ולא מעלין'. ההקשרים בהם מובאת הלכה זו מלמדים שעניין לנו בדיני נפשות וכך הבינוה פרשני התלמוד. רש"י179 פירש: 'ואין מעלין אותן מן הבור אם נפלו לתוכו, אלא יניחם וימותו. ואין מורידין אותן לבור להמית אותן בידים'.180 הר"ח גורס ומפרש: 'והתניא, העובדי כוכבים והרועי בהמה דקה לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין'.181 והרמב"ם כתב:182 "אבל עובדי כוכבים, שאין ביננו ובינם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בה – אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות. כגון שראה אחד מהם שנפל לים – אינו מעלהו, שנאמר: 'לא תעמוד על דם רעך',183 ואין זה רעך". פרשנים אלו סבורים שההלכה התנאית אוסרת להציל את חייו של הרועה בהמה דקה. לפי פירושם, 'להעלות' משמעו 'להציל', ו'בור' הוא דוגמה לכל מקרה אסון שעלול להסתיים במוות.184

ממעשה שאירע לרבי יהודה בן בבא אנו למדים שהיו חכמים שהרחיקו לכת בתביעה לדקדק באיסורים ובהגבלות:185

'אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים, אלא שגדל במה דקה.185א' פעם אחת חלה ונכנס רופא אצלו ואמר לו: אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנו חלב רותח, שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו. אמרו: היאך נכנס אצלו,185ב' שליסטים עמו בבית. וכשמת דיקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו עוון אלא זו בלבד. אף הוא אמר בשעת מיתתו: יודע אני שאין בי עוון אלא זו בלבד, שעברתי על דברי חברי'.

אנו שומעים, בראשיתה של המאה השניה לספירה, ביקורת על סטייה מסויימת מהתנאים בהם מותר לאדם להשהות בביתו בהמה דקה. רבי יהודה בן בבא החזיק בביתו עז אחת, קשרה לכרעי המיטה כנדרש, אולם מסתבר שהשהה אותה בביתו למעלה מהזמן המותר. למרות שמה שעשה לא עשה אלא מטעמים רפואיים בלבד, נמתחה עליו ביקורת חמורה. רבי יהודה חסיד היה; ייתכן שהחכמים שבאו לבקרו אף הם חסידים היו, ומכאן הביקורת הקפדנית. ייתכן גם שסבורים היו שרבי יהודה יכול היה לספק לעצמו חלב בדרכים אחרות מבלי לעבור על דברי חבריו.

לא הכל הקפידו כשם שהקפידו חבריו של רבי יהודה בן בבא. בהמשך עדותו של רבי שמעון שזורי, שהובאה לעיל, על אבותיו שהיו מגדלים בהמה דקה בגליל בראשית המאה השניה לספירה, הוא מספר שהגידול והרעייה נעשו בניגוד לדרישותיה של ההלכה: 'וכך היה: חורש אחד היה לנו סמוך לעיר והיתה השדה ביננו ובינה והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה'.166 אבותיו היו פוגעים בחקלאות אגב גידול בהמה דקה.

התקנות לא מנעו גידול בהמה דקה גם מאלו שהקפידו על ההוראות המגבילות. שומעים אנו שבניו של רבי יהודה בן שמוע גידלו בהמה בממדים מסחריים: 'דאמר רבי יוסה בי רבי בון בשם רבי יוחנן: מעשה בבניו של יהודה בן שמועיי שבקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן'.186 אין להניח שבניו של חכם זה נהגו שלא בהתאם להלכה. גם התנפלות הזאבים יש בה כדי לחזק את הדעה שהללו רעו את צאנם וגידלוהו במדבר. ובדומה לכך: 'אמר רבי אלעזר בן דלגיי: עזים היו לבית אבא בהרי מכוור'.187

על כך שהתקנה נקבעה רק בדור יבנה, ניתן ללמוד מהעובדה שרבי אליעזר בן הורקנוס השתמט מלנקוט עמדה בשאלה זו על-פי הכלל שהיה נקוט בידיו: "שלא אמר דבר שלא שמע מימיו'.188

מברייתא אחת עולה כאילו רבן גמליאל התנגד לאיסור הגידול: 'שאלו תלמידיו את רבן גמליאל: מהו לגדל? אמר להן מותר'.189 התלמוד הבבלי מבקש לתקן את נוסח השאלה ולתת משמעות שונה לתשובה: 'הכי קא בעו מיניה: מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה'.189 ברם, דומה שתשובתו המקורית של רבן גמליאל לא נתכוונה להתיר גידול מסחרי אלא גידול למטרות משפחתיות-אישיות כפוף לתנאים שבהם מותר גידול זה. כך משתמע ממסורת בעניין זה המובאת בתוספתא: 'שאלו את רבן גמליאל: מה הוא לגדל בהמה דקה? אמר להן: מקיימין את העגונה שלשים יום והטבח לוקח ומוכר ובלבד שלא ישייר את האחרונה שבהם יותר משלשים יום'.190 דומה שהברייתא והתוספתא מעלות אירוע אחד.191

האיסור וההגבלות הכבידו מבחינה כלכלית על היישוב היהודי הארצישראלי, שבלאו הכי לא היה עשיר ולא היה משופע במקורות פרנסה. דומה, שרק נימוקים כבדי משקל היה בהם כדי להביא את ההנהגה הלאומית לנקיטה באמצעים מרחיקי לכת אלו. א' גולק192 תולה את התקנות במרד פוליטי בשלטון הרומאי. לדעתו, התפרנסו המורדים ממרעה. התעסקות זו איפשרה להם להתמיד במאבקם נגד הרומאים. להתארגנות כזו, שבסיסה הכלכלי היה גידול צאן, היו גם השלכות על המשק של החברה היהודית בארץ-ישראל, שכן הרועים המרובים ועדריהם פגעו בחקלאות וחיבלו בה. החכמים, שהתנגדו למעשי המרי נגד השלטון הנכרי ואף הודאגו ממצבה של החקלאות היהודית, אסרו את הגידול והרעייה והגבילו אותם, ובכך ביקשו לפגוע בבסיסה הכלכלי של ההתארגנות הפוליטית ולהציל את החקלאות. לדעתו, אירעו הדברים בדורות האחרונים לפני החרבן, אולם כבר ראינו שאין יסוד להקדמת ההלכות הללו לימים שלפני החרבן. גם אין ראיה לכך שמורדים פוליטיים ניתקו עצמם מפרנסותיהם ועברו לגידול בהמה דקה. יתר-על-כן, גם אם נניח שמורדים אלו, שלדעת גולק נמצאו בעימות פוליטי חריף עם ההנהגה הלאומית, קיבלו עליהם את התקנות האוסרות והמגבילות, גם אז לא היה בכך כדי לפגוע בהתארגנותם ובפעולותיהם הצבאיות, שכן אין לך מקום המתאים להתארגנות, שהייה ומסתור של קבוצות מרדניות מאשר במדבריות ובחורשים; והנה, דווקא התקנות הללו, שלדעת גולק תוקנו כדי להרוס התארגנות זו, מאפשרות גידול ורעייה דווקא באזורים שבהם מצויים מקומות מיסתור טבעיים למורדים. ולבסוף, אין ראיות לכך, שכל החכמים התנגדו למרד ברומאים, ולכך שהתנגדות זו תורגמה גם ללשון ההלכה.

הדין עם החוקרים193 הסבורים שביסוד התקנות עניינים כלכליים. אולם עניין לנו בנושא כלכלי שבשל חשיבותו ומרכזיותו חורג מהתחום הכלכלי הצר ומהווה בעיה לאומית, שעניינה המשך קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

אין להבין אל נכון את התקנות אם אין יודעים מה חשיבותם של הקרקע ושל עיבודה בחברה היהודית בתקופתנו. הקרקע נחשבה לבסיסה של הכלכלה, ולפיכך – למקור חייו של האדם. אדם ללא קרקע דמה לעץ שנעקר ממקום נטיעתו. באגדה ובהלכה מרובים דברים בשבחה של הקרקע, עד שדומה ששוב אין היא אמצעי ומכשיר, אלא ערך בפני עצמו. יוסף בן מתתיהו מעיד על מקומה של החקלאות במבנה הכלכלי של החברה היהודית בארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני ובראשית תקופת תנאים:

'הנה אנחנו, לא שפת הים היא מושבנו ולא המסחר נותן שמחה בלבנו ובעבור זה אין אנו באים בקהל עמים זרים כי ערינו בנויות מרחוק לים ונחלתנו היא ארץ טובה ופוריה ואת אדמתה אנחנו עובדים'.194 על שאלה: איזהו עשיר? משיב רבי טרפון: 'כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן'.195

הקרקע היא היסוד הכלכלי המשועבד למלווה לשם הבטחת כספו, ומן הקרקע גובה אשה את כתובתה. אף ממשנתם של האמוראים עולה עמדה דומה. רבי יוחנן מיעץ: 'שיהיו נכסיך משולשין: שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים'.196 בפי רבי אלעזר ניסוח נועז: 'כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם'.197 ובלשונו הציורית של המדרש:

"עבדת ארעא – עבדת, לא עבדת ארעא – לא עבדת כלום... שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר ממון וקרקע אין לו, מה הנאה יש לו?! רבי ישמעאל197א' בר תנחום רבי נתן בריה דרבי ברכיה בשם רבי ירמיה, כתיב: 'וירדו מאניותיהם... אל הארץ יעמדו'198 וכי אין אנו יודעין שעל הארץ הן עומדין?! אלא, הרי ששקעה ספינתו של אחד מהן בים ויש לו קרקע – 'על הארץ יעמדו'198 אין לו קרקע – אין לך הבל גדול מזה".199

דומה, שלהשקפה זו ניתן ביטוי הלכתי במשנתם של התנאים באיסור למכור קרקע בכלל, אף לא ליהודי: 'אין אדם רשאי למכור שדה אחוזתו ולהניחם בפונדתו וליקח בהם בהמה, ליקח בהם כלים, וליקח בהם עבדים, ולגדל בהם בהמה דקה, אפילו לעשות בהם סחורה, אלא אם כן יעני, אם מכר הרי זה מכור'.200 הוראה זו חלה גם על מי שהוא אפוטרופוס על נכסי יתומים, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל 'מוכרין עבדים ליקח בהן קרקעות אבל לא קרקעות ליקח בהן עבדים'.201 ההתנגדות למכירת הקרקע היתה מושרשת בחוגים רחבים בעם. קרוביו של אדם שמכר שדהו היונותנים פרסום למעשה שלילי זה ומגנים אותו על-ידי טקס הקרוי במקורות 'קצצה':

'תני: שאכלנו בקציצת פלוני ופלוני. מהו בקציצת? בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו היו קרובין ממלין חביות קליות ואגוזין ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרין: נקצץ פלוני מאחוזתו. ובשעה שהיתה חוזרת לו היו עושין לו כן ואומרין: חזר פלוני לאחוזתו'.202

מעשה זה, שגולק203 סבור שנהג בפני הבית, ואילו אלון204 סבור שנהג גם בימים שלאחר החרבן, מעיד על התנגדות עממית עצומה למכירת קרקעות שיש בה הפקעתן מידי המשפחה, על-אף שהן נשארות נחלתו של העם היהודי.205

התפתחות ענף המרעה פגעה בעבודת האדמה בשתי דרכים: האחת, פגיעה פיזית, שעה שהרועים הניחו לעדריהם לעלות על שדותיהם של האיכרים, או אף העלום בכוונה תחילה, כפי ששמענו מפי רבי שמעון שזורי;166 השניה, ענף המרעה גדול והתפתח, דבר שנעשה על חשבון התפתחותה של עבודת האדמה, שכן העיסוק בבהמה דקה היו בצידו רווחים נאים: 'אמר רבי יוחנן: הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה',206 בניגוד לעבודת האדמה, שהיתה קשה, ובמקרים רבים פרנסה את עובדיה בדוחק: 'ואמר רבי אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן הקרקע'.207 במצב זה, מובן שרבים זנחו את עבודת האדמה והעדיפו את גידול הבהמנה הדקה על פניה. התנועה מהחקלאות אל המרעה היה בה כדי לסכן את האחיזה היהודית באדמותיה של ארץ-ישראל, שכן האוכלוסיה הנוכרית שישבה בארץ-ישראל היתה קונה בכוח של האדמות המוצעות למכירה. בימים שלאחר מלחמת החורבן ומלחמת בר-כוכבא הפכה שאלת מכירת קרקעות לנכרים בארץ-ישראל לשאלת המשך קיומו של יישוב יהודי בעל היקף ובעל שורשים בארץ-ישראל. אין כל ספק שיהודי, שהוא בעים של קרקע בארץ-ישראל, זיקתו הנפשית לארץ עמוקה, ובכך פוחתת הסכנה שיירד ממנה.

התקנות, האוסרות גידול בהמה דקה ומגבילות אותה סייעו לחיזוקה ולשגשוגה של החקלאות היהודית בארץ-ישראל, שכן דחיקת הגידול למדבריות מנעה פגיעה של עדרים בגידולים החקלאיים וגם צמצמה את מספרם של המבקשים להתפרנס ממרעה, שכן פרנסה זו היתה לפרנסה קשה המחייבת לעקור לפרקי זמן ממושכים אל המדבריות.

דומה שאף ההגבלות על מכירת בהמה דקה לנכרים קשורות ברצון להגן על עבודת האדמה ועל עובדיה מפני פגיעתם הרעה של רועים או מגדלים. שנינו במשנה: 'מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים – מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרין'.208 וכך משתמע אף מהתוספתא: 'ואף מקום שאין209 מוכרין להם בהמה דקה אין מוכרין חיה דקה'.210 האמוראים מבקשים להסביר את ההימנעות ממכירה במקומות בהם נמנעו מלמכור, ברצון להימנע מהפקעת הבהמות ממתנות כהונה.211 לפי פירוש זה, היו שנהגו חומרה בעצמם והיו שהקלו, כפי שהיו הבדלי מנהגים גם בעניינים אחרים.212 ברם, אולי יש לקשור הלכה זו בהלכה המגדירה את האזורים שבהם מותר גידול בהמה דקה? כלומר, במקומות בהם נאסר הגידול, לא נהגו למכור לגויים, כדי למנוע מהם גרימת נזקים לחקלאות, ואילו במקומות בהם הותר הגידול, נהגו למכור להם, שכן מכירה זו לא גרמה נזק לחקלאות. עצם המכירה לנכרים היתה מעשה רצוי מנקודת מבטה של ההנהגה, שביקשה לצמצם את מספרם של היהודים העוסקים בגידול בהמה דקה ובכך לחזק את האיכרות היהודית.

עד כאן התבררה הכללת הרועים והמגדלים בין העבריינים הכלכליים החמורים. אולם, ההלכה הקובעת שאין להעלותם, כלומר, שאין להציל את חייהם, מעוררת תמיהה רבה, שכן פירושה עונש מוות – אמנם לא בידים ממש – בשל עברות כלכליות.213 האם יעלה על הדעת, שדמם של הרועים והמגדלים הותר אך ורק בשל עבירות כלכליות?!214 גם הקבוצות האחרות הנזכרות בהלכה זו בצד הרועים והמגדלים – המינים, המשומדים, המסורות, האפיקורסים והגויים – מחזקות את הדעה שעניין לנו בעבירות שהן חמורות מעבירות כלכליות, שכן לפנינו ריכוז של רוב הקבוצות שהוציאו עצמן מכלל האומה ולחמו בה מלחמת חורמה, ועמם הנכרים, האויבים ההיסטוריים של העם. הביאור הכלכלי שנתנו החוקרים לאיסור ולהגבלות אינו הסבר שלם. מסתבר שאין לנו עניין בסוג נוסף של גזלנים, אלא עניין לנו באוכלוסיה שולית, מבחינה לאומית, דתית וחברתית, שבמעשיה היא מאיימת על עצם הקיום היהודי בארץ-ישראל. מי שבמעשיו מערער את האחיזה היהודית בארץ-ישראל, גזילותיו הן יותר מסתם גזל, והוא קרוב לרוצח משהוא קרוב לגזלן. העובדה, שהרועים צורפו אל הכיתות הסוטות והשנואות – אלה שניסו לערער במעשיהן את בסיסה הדתי-הרוחני של האומה, שפירושו איום על עצם קיומה – מלמדת, שמדובר בקבוצה שמעשיה השליליים שווים בחומרתם למעשיהם של בני הכיתות הסוטות.

רשאים אנו להניח, שגזלנים אלו נקלעו מידי פעם, בשל מעשיהם, למריבות עם איכרים יהודיים, שהגנו על אדמתם מפני חדירותיהם. רשאים אנו אף להניח שהגזלנים לא נמנעו מלרצוח את העומדים נגדם. בכתובת מהמאה השלישית לפני הספירה, שנמצאה בהרקליאה, נאמר בין השאר: 'ועם איש יתאמץ להכניס עזים בכוח או לגדלן באי נגד ההחלטה והשבועה הזאת ויהרוג אנשים מאלה שימנעו אותו, ינקמו בו קרובי האיש והחבר כולו של אנשי האיים'.215 כתובת זו מלמדת שרועי בהמה דקה לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם, כולל רצח. משמע, שעניין לנו בקבוצה יהודית, שבמעשיה ההרסניים הוציאה עצמה מהחברה היהודית; זו האחרונה, אף שלא התירה לפגוע בבני חבורה זו במכוון, אסרה להושיט להם יד בצרתם, אף במחיר חייהם. הלכה זו היתה חוליה במערכת רחבה של חרם ונידוי והיא סייעה להכחדתם של הרועים-הגזלנים-הרצחנים, נוסף למה, שבוודאי, עשו בכיוון זה הנכרים; שכן רשאים אנו להניח, שאף הם סבלו מתגרת ידם של הרועים, אלא שהנכרים לא היו מאופקים כפי שהיתה החברה היהודית, שמתוכה צמחה חברת הפקר זו. לפנינו חברה המורדת בהנהגה היהודית ובסדרים החברתיים והכלכליים שהנהיגה. מורדים חסרי אידיאולוגיה פוליטית העושים מעשי מרי ויוצרים אנרכיה מתוך מניעים כלכליים. כדי להילחם במבקשים הלחריבה, מחליטה החברה היהודית שאין מעלין אותם, אף כי גם אין מורידים אותם. כיון שכך, שוב אין אנו מתקשים להבין כיצד נכללו הרועים והמגדלים עם הכיתות הסוטות ועם הנכרים.

ההלכה, המורה שלא להציל את חיי הרועה והמגדל, מנוגדת לזהירות הרבה בה נהגו חכמים בדיני נפשות, אפילו כאשר עניינים אלו התבררו בפני בית-הדין המוסמך לכך: 'סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [בשבע שנים] נקראת חבלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם.'216 ברם, היו שעות מבחן לאומה, שבהן נאלצה ההנהגה להתקין תקנות המנוגדות לעקרונות ולסדרים הנוהגים בשעות כתיקונן. דוגמה לכך היא ההלכה הקובעת ש'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו',217 שפירושה שמי שבועל נכרית יומת בידי קנאים שלא על פי הפרוצדורה המשפטית המקובלת. הלכה זו נקבעה בימים של מלחמה והתרופפות סדרי השלטון היהודי, כאשר התברר שאין לעצור בעד קיום קשרים סכסואליים בין יהודים לנכרים בדרכים המקובלות, אלא על-ידי הקזת דם, כדברי רבי לעזר בן שמוע:218 'כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בל עץ כך אי אפשר להם לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות'.219 מסתבר, שהסכנה שריחפה על היישוב היהודי בארץ-ישראל מצד חבורות ההפקר שעסקו בגידול בהמה דקה היתה חמורה ביותר, שאלמלי כן לא היו קובעים 'שאין מעלין'.220

גם גידול בהמה גסה גרם נזקים לחקלאות, אם-כי, כנראה, לא בממדים ובחומרה שגרם גידול בהמה דקה. גם הבהמות הגסות השחיתו את שדותיו של האיכר, אולם אין לנו ראיה שעיסוק זה היה ריווחי באופן מיוחד, כפי שהיה העיסוק בבהמה דקה. לפיכך נראה שלא משך איכרים רבים מעבודת האדמה. חכמים שקלו לאסור גם גידול בהמה גסה בארץ-ישראל, אולם הכריעו נגד איסורו: 'ואע"פ שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ'.221 ההזדקקות לבהמה גסה היתה בעיקר לא בשל בשרה, אלא בשל היותה בהמת עבודה שהסתייעו בה רבות בעבודת האדמה. רק משהזקינה הבהמה ושוב לא צלחה לעבודת האדמה, שימש בשרה למאכל. על חשיבותה של הבהמה הגסה כבהמת עבודה ועל הזיקה שבינה לבין עבודת האדמה שומעים אנו דברים חד משמעיים: 'אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי-אשתי ולשורי-שורי; אלא לאשתי-ביתי, ולשורי-שדי'.222 בשל הקשר שבין הבהמה הגסה ובין עבודת האדמה אסרו למוכרה לנכרים: 'ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסיחים שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה ובן בתירה מתיר בסוס'.223 אף מכירת עובר בהמה גסה נאסרה.224 על-ידי איסור מכירת הבהמה הגסה הושגו שתי מטרות: מחד הכבדה על הנכרי המתקשה לעבד את אדמתו, תוך תקווה שקושי זה יביא נכרים לידי מכירת אדמתם. מאידך, השארת נכסי יסוד בידי היהודי, דבר שחיזק את שליטתו בקרקע ואת המשך האחיזה היהודית באדמותיה של ארץ-ישראל.225 מטעם זה אף עודדו קניית בהמות מידי נכרים אף בחול המועד, שהמסחר בו מוגבל: 'לוקחין מן הגוים בתים, שדות וכרמים, בהמה ועבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם וכותב ומעלה בערכיים'.226 על גידול הבהמה הגסה לא נגזרה גזירת צמצום הן בשל חשיבותה המשקית-לאומית הרבה, הן בשל היותהנזק שגידולה מסב קטן בהשוואה לנזק הנגרם על-ידי גידול בהמה דקה, והן בשל הקושי לייבאה.

לחלק נוסף של המאמר:
החברה והקהילה : חברים, תלמידים ועמי ארצות

הערות שוליים:

  1. ירו. יומא פ"א ה"א, לח ע"ג; ת. מנחות פי"ג הכ"ב, צוק' עמ' 533; ב. יומא ט ע"ב.
  2. ראה, ג. אלון, גאון גאים, מחקרים בתולדות ישראל, ח"א, עמ' 319-313.
  3. העניין האחרון הוא תוספת לחלק הראשון, הקדום יותר, שכלל שלושה דברים בלבד, בהתאם לראשיתה של המסורת. ראה, ג. אלון הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 313, הערה 5.
  4. אבד"נ נו"ב פ' לא, שכטר עמ' לד.
  5. ת. סוכה פ"ב ה"ה, צוק' עמ' 194.
  6. אומנם בדפוס הגירסא: אמר רב, אבל בכ"י מינכן חסר ומהלשון 'ועל ארבעה דברים' נראה שלפנינו המשכה של הברייתא.
  7. ב. סוכה כט ע"ב.
  8. ירו. סוטה פ"ט ה-10, כד ע"א; ב. ב"ק פ ע"א; ת. ב"ק פ"ח הי"ד, צוק' עמ' 362 ושם בכ"י ערפורט 'רבי ישמעאל'.
  9. מ. ב"ק פ"ז מ"ז.
  10. שמות כב א.
  11. ת. ב"ק פ"ח ה-10, צוק' עמ' 362-361.
  12. ב. ב"ק עט סע"ב.
  13. עיין ירו. ב"ק פ"ו ה-10, ו ע"א; שם, פסחים פ"ד ה"ג, ל ע"ד, בדברי רבי בא הנותן דוגמה לאזור בו מותר הגידול.
  14. ת. ב"ק פ"ח הי"א-הי"ב, צוק' עמ' 362; ב. שם עט סע"ב – פ רע"א.
  15. ת. ב"ק פ"ח הי"א, תןק' עצ' 362; ב. ב"ק עט סע"ב – פ רע"א.
  16. ב. ב"ק צד סע"ב.
  17. ת. סנה' פ"ה ה"ה, צוק' עמ' 423. ירו. שם, פ"ג ה"ו, כא ע"ב; ב. שם, כה ע"ב ועיין גם מ. קידושין, פ"ד מי"ד.
  18. ת. סוכה פ"ב ה"ה, צוק' עמ' 194.
  19. ת. ב"מ פ"ב הל"ג, צוק' עמ' 375; ב. ע"ז כו ע"א-ע"ב; שם, שם, יג ע"ב; שם, סנה' נז ע"א; שם, חולין יג ע"א-ע"ב.
  20. בבבלי 'והמומרין'.
  21. ע"ז יג ע"ב, ד"ה: ואין מעלין, וד"ה: ואין מורידין.
  22. ברוח זו פירש גם בסנה' נז ע"א ד"ה: לא מעלין ולא מורידין.
  23. ע"ז יג ע"ב, ועיין גם תוספות, שם כו ע"א, ד"ה: והרועים, וד"ה: לא; כו ע"ב, ד"ה: ולא מורידין וד"ה: אני.
  24. משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"ד הי"א.
  25. ויקרא יט טז.
  26. פירושים אחרים: א. שורץ, לא מעלין ולא מורידין, מורידין ולא מעלין, הצופה מארץ הגר, שנה א', חוברת ג', בודפסט תרע"א, עמ' 80-73, סבור שמדובר ברשות להכריז על אבידה מעל 'אבן הטועים'. לא. ביכלר, עם הארץ הגלילי, עמ' 131 הערה 43, גישה שונה לחלוטין, המבוססת על ניתוח המבנה התחבירי של ההלכה. לדעתו, הרועים הם נושא המשפט ולא מושאו; לפיכך, לא אותם מעלים או מורידים, אלא הם העושים פעולות אלו. כלומר, ההלכה קובעת שהרועים משוללים יכולת לפעול, בין לטובה (מעלין) ובין לרעה (מורידין). על-פי הסבר זה אין לנו עניין בהלכה, כי-אם במאמר מתחום האגדה. וראה גם ח.ז. ריינס, יחס היהודים לנכרים, סורא ד', ירושלים תשכ"ד, עמ' 219; ב"צ כץ, אור נגה על שמי התלמוד, וארשה תרנ"ה, עמ' 23, המפרש את המאמר בבהמתם של הקבוצות המנויות בו ולא בחברי הקבוצות עצמם. וראה, ש, ליברמן, תוספתא כפשוטה, ח"ו, עמ' 24-23, המחווה דעה על פרשנותו של כץ.
  27. ת. ב"ק פ"ח ה-13, צוק' עמ' 362; ירו. סוטה, פ"ט ה-10, כד ע"א; ב. ב"ק פ ע"א; ב. תמורה טו ע"ב.
    185א כך בכ"י וינה ובדפוס ראשון וחסר בכ"י ערפורט.
    185ב כך בכ"י וינה ובדפוס ראשון אבל בכ"י ערפורט 'ליכנס'.
  28. ירו. ביצה פ"א ה"א, ס ע"א.
  29. ירו. סוכה פ"ה, נה סע"ב, וראה גם, ת. רה"ש פ"ב ה-6, צוק' עמ' 212.
  30. ת. יבמות פ"ג ה-4, צוק' עמ' 244. בב. יומא סו ע"ב; שם, סוכה כז ע"ב הלשון: 'שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו' ועיין גם, ת. סוכה, פ"א ה"ט, צוק' עמ' 193-192; ת. יומא, פ"ד הי"ד, צוק' עמ' 188.
  31. ב"ק פ ע"א.
  32. ת. ב"ק פ"ח הי"ב, צוק' עמ' 362.
  33. ראה ג. אלון, תולדות היהודים, ח"א, עמ' 175-174, וכן א. גולק במאמרו הנזכר בהערה הבאה, עמ' 182.
  34. על הרועים ומגדלי בהמה דקה בתקופת חורבן בית שני, תרביץ י"ב (תש"א), עמ' 189-181.
  35. מ. איש שלום, ארבעה גידולין שאסרו חכמים, קדימה, ניו-יורק 1899, עמ' 231-230; ג. אלון, תולדות היהודים, ח"א, עמ' 178-173; א. ביכלר, עם הארץ הגלילי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 128-127.
  36. נגד אפיון א יב.
  37. ב. בת כה ע"ב.
  38. ב. ב"מ קז ע"א.
  39. ב. יבמות סג ע"א.
    197א לברור השמות ראה, מרגליות, עמ' תצה, הערה 4.
  40. יחזקאל כז כט.
  41. ויקרא רבה נב א, מהדורת מרגליות, עמ' תצ"ה-תצ"ו, והשווה, דב"ר, מהדורת ליברמן, עמ' 58.
  42. ת. ערכין פ"ה ה"ו, צוק' עמ' 549. במקבילה בספרא, בהר, וייס קח ע"ב, נוסף 'וליקח לו בית', אבל אינו בכ"י רומי לספרא, ועיין, ש. ליברמן, תוספת ראשונים, ח"ב, עמ' 283.
  43. ת. תרומות פ"א הי"א, צוק' עמ' 26, והשווה, ירו. שם, פ"א, מ ע"ב; ב. גיטין נב ע"א, ועיין, ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, ח"א, עמ' 303-302.
  44. ירו. כתובות פ"ב ה-10, כו סע"ד; שם, קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג. הקצצה נזכרת גם בתוספתא, כתובות פ"ג ה"ג, צוק' עמ' 263: 'נאמן אדם לומר, אמר לי אבא: משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה ושאכלנו בקצצה שבין פלוני לפלוני'. בכ"י וינה: 'בקציצה של פלונית'.
  45. לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת התלמוד, דיני קרקעות, ירושלים תרפ"ט, עמ' 42-41.
  46. תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ח"א, עמ' 94.
  47. ד. שפרבר, On the Transfer of Property from Jew to Non-Jew in Amoraic Palestine (200-400), Dine Israel, IV (1973). בעמוד 33 הערה 53, טוען, על סמך לשון המסורת ברות רבה: 'כל מי שהוא מוכר שדהו לנכרי' (ז יא), שההתנגדות היא למכירת קרקעות לנכרים. גירסא זו, שאיננה בשתי מקבילות בירושלמי [ראה הערה 202] ואף לא בכ"י ליידן, אך מובאת גם בילקוט שמעוני [רות רמז תר"ו] ובאשכול הכופר [לא ע"ב], אין לפרשה אלא בנכרי ממשפחתו, כלשון ילקוט שמעוני דפוס ראשון וקטע מכ"י לונדון. ראה, מ.ב. לרנר, מדרש רות רבה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"א, ועיין ש. ליברמן, תוספתא, ח"ז, עמ' 220, הערה 9.
  48. ב. חולין פד סע"א-רע"ב.
  49. ב. יבמות סג ע"א.
  50. מ. ע"ז פ"א מ"ו; שם, פסחים פ"ד מ"ג. במשניות שבירושלמי ובמשניות בכ"י לו, קויפמן ופארמה א', הן לע"ז והן לפסחים, ובכ"י מינכן ופארמה ג' לע"ז, נוסף: 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת', אבל חסר בכ"י מינכן לפסחים ובכ"י אברמסון ובכ"י מורג לע"ז.
  51. בכ"י וינה ובדפוס ראשון חסרה מילה זו זו וראה, חסדי דוד ח"ב, צ ע"א; ברייתא שבבבלי ע"ז טז רע"ב, וברש"י ובר"ח שם ובכ"י מינכן ובכ"י אברמסון שם.
  52. ת. ע"ז פ"ב ה"ב, צוק' עמ' 462.
  53. ירו. פסחים פ"ד ה"ג, ל ע"ד.
  54. עיין, מ. פסחים פ"ד מ"א מ"ד-מ"ה; ת. שם פ"ב הי"ד; הט"ז-הי"ח; צוק' עמ' 159.
  55. עיין בקושיית התוספות בע"ז כו ע"א, ד"ה: והרועים, בענין הגזלנים ובענין מומר האוכל נבלות לתאבון.
  56. ב"צ כץ, אור נגה על שמי התלמוד, וארשה תרנ"ה, עמ' 10-7.
  57. L. Robert, Hellenica, 7 (1949), p. 161; T. Delamare, Revue de Philologie de Litterature et d'histoire Anclennes, Paris, vol. 26 (1902), 291
  58. מ. מכות פ"א מ"י. לעניין מיתות בית-דין עיין, א.א. אורבך, בתי-דין של עשרים ושלשה ודיני מיתות בית-דין, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי ההדות, ח"ב, 1972, עמ' 48-37.
  59. מ. סנה' פ"ט מ"ו.
  60. ספרי במדבר, בלק פ' קלא; הורויץ, עמ' 171.
  61. לבירור מפורט של סוגיה זו עיין בפרק: בין יהודים לנכרים.
  62. אבל ראה, מ. איש-שלום, ארבעה גידולין שאסרו חכמים, קדימה, ניו-יורק 1899, עמ' 280, הסבור שהפגיעה ברועים ובמגדלים מותרת רק לאחר שבית-דין בכל רועה או מגדל בפני עצמו וקבע כי יש לנהוג כלפיו על-פי הלכה זו, ואין הדבר מסור להכרעתו של כל אדם מן השוק.
  63. ב. ב"ק עט סע"ב; ת. שם פ"ח הי"א, צוק' עמ' 362.
  64. ב. שבת קיח ע"ב. על מקומה של הבהמה הגסה בעבודה החקלאית עיין: י. פליקס, החקלאות בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים – ת"א תשכ"ג, עמ' 56-51.
  65. מ. ע"ז פ"א מ"ו, והשווה שם, פסחים פ"ד מ"ג; ת. ע"ז פ"ב, ה-3-2, צוק' עמ' 462; ב. שם טז ע"ב.
  66. מ. בכורים פ"א מ"א; ת. שם, פ"א ה"א, צוק' עמ' 534; שם, שם, פ"ב ה"א, צוק' עמ' 535, והשווה, מכילתא דר"י, בא, הורויץ, עמ' 71.
  67. המסורת התנאית סתמה ולא פירשה טעמו של איסור זה וכבר האמוראים מתחבטים הרבה בבעיה זו. הם מבקשים לקשור את האיסור בחילול שבת (ירו. ע"ז פ"א ה"ו, לט ע"ד; שם, פסחים פ"ד ה"ג, ל ע"ד; ב. ע"ז טו ע"א; ת. שם פ"ב ה"א, צוק' עמ' 462, וראה גם, פסיקתא רבתי, איש שלום, נו ע"ב-נז ע"א). רב נתן בר אברהם סבור, שהאוסרים ביקשו למנוע מכירת בהמות שתשמשנה קורבנות לע"ז. (ראה בפירושו למשנה פסחים, פ"ד מ"ג). בעקבותיו הולך גם ח. אלבק (משנה, סדר מועד, השלמות ותוספות, עמ' 447). לעומת זאת, ל. גינצבורג (מקומה של ההלכה בחכמת ישראל, על הלכה ואגדה עמ' 18) ובלידשטיין (The Sale of Animals to Fentile in Talmudic Law, J.Q.R. 61, 1970/71, pp. 189-193).
    מסתייגים בחריפות מהשיטה האמוראית והם – ועמם ג. אלון (תולדות היהודים, ח"א, עמ' 179 ועמ' 343) – סבורים שסיבת האיסור נעוצה במישור הכלכלי-לאומי.
  68. ת. מו"ק פ"ב ה"א, צוק' עמ' 230. ראה דם, ב"ר פי מז, תאודור-אלבק, עמ' 446-447.
ביבליוגרפיה:
כותר: החברה והקהילה : עבריינים שאינם עמי ארצות
שם  הספר: פרקים בתולדות תקופת התנאים
מחבר: כהן, יחזקאל
תאריך: תשל"ח
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. האגף לתרבות תורנית
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. האגף לתרבות תורנית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית