עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
רבי יהודה הנשיא פעל בשיאו של תהליך לעיצוב היהדות, שראשיתו מאה שנה ויותר לפני נשיאותו, עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. רבי יהודה הנשיא תרם תרומה ניכרת לקיומו של העם היהודי בארצו ולמהלך קורותיו. לכך הובילו במיוחד שני כישורים שניחן בהם: יכולתו כמדינאי, וחזונו כרפורמטור.



רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : מדינאי ורפורמטור
מחבר: פרופ' אהרון אופנהיימר


רבי יהודה הנשיא פעל בשיאו של תהליך לעיצוב היהדות, שראשיתו מאה שנה ויותר לפני נשיאותו, עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. רבים וטובים מתייחסים, עד ימינו אלה, לכישלון המרד הגדול ולחורבן הבית השני כאל נקודת המפנה בתולדות עם ישראל מעצמאות לגלות. תפיסה זו באה לביטוי אפילו בהמנון הלאומי: "...התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים". המספר המעוגל של אלפיים שנה שבהן העם היהודי אינו חופשי בארצו, מתייחס מן הסתם לתקופה מאז חורבן הבית השני. השקפה זו רואה אפוא בימי המשנה את ראשיתה של תקופת הגלות בחיי האומה, ואת מרד בר כוכבא (135/6-132) בתור מעין "שירת הברבור" של מלחמת החורבן. שורשיה של השקפה זו מצויים אצל חוקרים נוצרים-פרוטסטנטים במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, והיא נובעת מסמיכותה של ראשית הנצרות לחורבן הבית; לא נעדרים ממנה יסודות אפולוגטיים, המבקשים להציג את חורבן הבית השני כעונש משמים לעם ישראל, ולעומת זאת את הנצרות כממשיכה הנאמנה והאמיתית של היהדות. חוקרים אלה נסמכו על ההיסטוריוסופיה התיאולוגית הנוצרית שהתגבשה בימי הביניים, לפיה הקיום השָפָל של האומה היהודית בגלות מוכיח את אמיתותה של הנצרות. אף חוקרים יהודים כמו גרץ ודובנוב הלכו שולל – מן הסתם לתומם – אחרי תפיסות אלה, וטענו כי לאחר חורבן הבית השני נכנס עם ישראל לתקופה של טלטלות ורדיפות המאפיינות את הגלות.

בחינה מדוקדקת של העדויות מצביעה על כך שאין לראות בחורבן הבית את תחילתה של הגלות, ואף אין הוא מביא לסופם של סימני העצמאות: אותו שלטון רומי שהחריב את ירושלים והמקדש, שלט בארץ גם קודם לכן, החל מכיבוש פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה. כללית יש לציין כי רק בחלק קטן של ימי בית שני נהנה עם ישראל מעצמאות מדינית בארצו, וזאת בימי מדינת החשמונאים. לפניהם שלטו בארץ הפרסים והממלכות ההלניסטיות, ואחריהם הרומאים. במשך כל תקופת בית שני שהה חלק ניכר של עם ישראל בתפוצות, ויש סוברים כי בתפוצה המצרית לבדה היו יותר יהודים מאשר בארץ ישראל.

אולם לעיקרו של דבר, לא רק שהגלות מתחילה קודם לחורבן בית שני, אלא שגם בתקופה שלאחריו ניכרים בחיי היהודים מאפייני עצמאות רבים, בראש וראשונה בדמותם ובפעלם של שושלת הנשיאות ושל בית הוועד (הנהגת החכמים), אשר שימשו הנהגה עצמית של ישות אוטונומית. הם הנהיגו את החיים הדתיים-לאומיים של האומה, קבעו תקנות גם בתחומים חברתיים וכלכליים, והיתה להם הגמוניה חלקית אפילו על יהודי התפוצות. למרות כישלון המרד הגדול, שהביא לחורבן הבית השני ולתוצאות קשות נוספות, המשיך היישוב היהודי להיות ציבור בעל משמעות בארץ, שמר על מבנה כלכלי יציב - שהושתת על בעלות על הקרקע ועל העיסוק בחקלאות - ואפילו גילה עמדה פוליטית אקטיבית כלפי השלטונות הרומיים, שבאה לביטוי במרד בר כוכבא.

מוסדות ההנהגה מצאו דרך לעיצוב היהדות בלי ירושלים ובהעדר מקדש. זאת היתה דרך של מילוי החלל שנוצר עם חורבן הבית תוך התנתקות מבית המקדש שחרב, ובו זמנית של ליבוי התקוות לבניינו מחדש. האלמנט המרכזי שתפס את מקומו של הפולחן במקדש היה לימוד התורה. דווקא היווצרותה של מעין תקופת ביניים בין עצמאות לבין גלות, שבמהלכה השכילו כאמור מוסדות ההנהגה העצמית, תחת שלטון רומא, לעצב מחדש את היהדות, הכשירה את העם והעניקה לו את השריון שבאמצעותו החזיק מעמד גם בימים האפלים ביותר של הגלות בימי הביניים ובראשית העת החדשה.

במהלך תקופת המשנה נוצר מעין מודוס ויוונדי בין האימפריה הרומית האלילית לבין האוטונומיה היהודית בארץ ישראל. הרומאים הסתפקו בשלטון גג שאינו עוסק בחיי היומיום ואינו מתערב בנושאים דתיים, שכן מעייניהם היו נתונים בעיקר בדרכים, בשמירת ביטחון האימפריה, בגביית מסים וכיוצא בהם, ושלטון מעין זה סיפק להם את המטרות האלה. ואילו משאת נפשם העיקרית של היהודים היתה שיניחו להם לקיים את המסגרת הדתית-לאומית של חייהם באין מפריע.

ראשון מנהיגי האוטונומיה לאחר החורבן היה רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מבין חומות ירושלים הנצורה בימי המרד הגדול על מנת לנהל משא ומתן עם הרומאים. הוא נשלח על ידי הרומאים ליבנה, כדרכם להעביר יהודים בעלי מעמד ששיתפו עמם פעולה לישובים נוכריים, שמהם לא היתה צפויה סכנה של מרד, וכך לא היה חשש שאותם יהודים יחזרו ויצטרפו למורדים. רבן יוחנן בן זכאי הצליח לרכז סביבו עמיתים ותלמידים ולהעביר את מוסדות ההנהגה מירושלים ליבנה. באמצעות תקנותיו פתח בה במבצע הכביר של מילוי החלל שנוצר עם חורבן בית שני ושל יצירת אפשרות להמשך הקיום הלאומי והדתי לנוכח התנאים החדשים שנוצרו.

המשיך בכך, וביתר שאת, רבן גמליאל דיבנה, סבו של רבי יהודה הנשיא, אשר העז אפילו לצקת תכנים חדשים למסגרות דתיות קיימות, כמו לדוגמה חג הפסח ויום הכיפורים - שני שיאיה של השנה היהודית: במקום הטקס המרכזי של הקרבת קורבן פסח במקדש ואכילתו בחבורות, כפי שנהגו בימי המקדש, נחוג ליל הסדר בחיק המשפחה, תוך הקדשת הערב לסיפור יציאת מצרים שנתגבש במשך הזמן להגדה של פסח, ובמקום הכפרה על חטאים באמצעות עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, הונהגה ביום הכיפורים הכפרה באמצעות החזרה בתשובה של כל פרט ופרט. לאחר מרד בר כוכבא, שכישלונו בלם את התהליכים האלה, חלה התאוששות מחודשת בדור אושה בהנהגתם של חכמים, ובמשך הזמן גם של רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי יהודה הנשיא. לשיאו ולסיומו הגיע תהליך העיצוב מחדש של היהדות בימי רבי יהודה הנשיא.

חורבן המקדש הביא אפוא למפנה בתולדות ישראל, אבל לא הוביל את העם מעצמאות לגלות, אלא גרם להיווצרותו של תהליך מורכב וממושך, שבמהלכו יצרה הנהגת החכמים את האפשרות להמשך קיומו הלאומי של עם ישראל בארצו. תהליך זה הביא למספר שינויים מהותיים בתחומי הדת והחברה: מעבר מהפולחן בבית המקדש ללימוד תורה בבית המדרש, לימוד שהפך לערך המרכזי ביהדות ויצר את התפיסה ש"תלמוד תורה [שקול] כנגד כֻלם" (משנה, פאה א, א), וכל המרבה בו הרי זה משובח; מהקרבת קורבנות לעיסוק בהלכה שהוביל לחתימת המשנה; מהצורך ב"תיווך" הכוהנים בעבודת המקדש ל"דמוקרטיזציה" בתפקודו של בית הכנסת, שבאה לביטוי בכך שכל יהודי יכול להתפלל ישירות לאלוהיו; מהנהגת כוהנים להנהגת חכמים, ומחברה מפוררת ומסוכסכת בסוף ימי בית שני לחברה מאוחדת ומגובשת תחת הנהגת החכמים. בתהליך זה החל כאמור רבן יוחנן בן זכאי, משעה שהעביר את מקום מושב ההנהגה מירושלים ליבנה, שאליה נשלח על ידי הרומאים, וסיים אותו - לאחר למעלה ממאה שנה - רבי יהודה הנשיא בחתימת המשנה.

בכל התקופה הזאת אין לדבר כלל על "ראשיתה של גלות". עקרונית יש לציין כי המושג הגליה – טרנספר יזום על ידי השלטונות – הוא מושג מתקופת המקרא שאבד עליו כלח, והשימוש בו לגבי האימפריה הרומית אינו במקומו. אמנם כתוצאה מהמרידות, ושוב אחרי ההתאוששות בדור אושה והפריחה בימי רבי יהודה הנשיא, היתה תנועה של ירידה מארץ ישראל. כישלון המרד הגדול (70 לספירה), מרד התפוצות בימי טריאנוס ו"פולמוס של קיטוס" שאירע בארץ ישראל (117), דיכוי מרד בר כוכבא וגזרות השמד שבעקבותיו (138-135/6), משבר הקיסרות הרומית במאה השלישית והשפעתו על כלכלתן של ארצות המזרח (284-235), הפיכתה של המלכות למינות כאשר רומא מקבלת את הנצרות בימי קונסטנטינוס (312), ביטול הנשיאות על ידי השלטון הרומי (415 -429) – כל האירועים הללו גרמו לגל של עזיבת יהודים את הארץ, אולם יהודים לא הובלו בכפייה לגולה בעקבות המרידות (פרט לשבויים שנמכרו בתור עבדים גם לחו"ל) או בעקבות משבר זה או אחר, לא על ידי רומא האלילית ולא על ידי רומא הנוצרית. הגליות יזומות היו כאמור חלק מהמדיניות של האימפריות בתקופת המקרא, כמו אשור ובבל, ולא של האימפריות בתקופה ההלניסטית-רומית-ביזנטית, היא תקופת המשנה והתלמוד.

סיכומו של דבר, לאורך כל התקופה הרומית-ביזנטית לא היתה הגלייה שיטתית! המספר הגדול של המהגרים לבבל בתקופה הזאת נבע מכך ששם שכנה התפוצה היהודית הגדולה היחידה מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, ומכך שהמצב המדיני, הכלכלי והחברתי של התפוצה הזאת היה נוח בדרך כלל. אלה היו המקבילה ל"יורדים לאמריקה" של היום, אנשים שביקשו להיטיב את תנאיהם הכלכליים, בעיקר בעת המשברים הכלכליים שלאחר המרידות ובתקופות בעייתיות אחרות. אלה היו יהודים מארץ ישראל שבחרו לחיות בתחומי האימפריה הפרתית-ססנית, שהיטיבה בדרך כלל עם יושביה, ולא אנשים שהוגלו בידי שליטים אלה או אחרים.

ימי כהונתו של רבי יהודה הנשיא (220-175 לספירה לערך) היוו את תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו, שארעה בין חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה לבין הכיבוש המוסלמי בשנת 640. לעולם אין ההיסטוריון יכול להכריע בוודאות בשאלה מה חלקו של מנהיג בעיצוב ההיסטוריה ומה תפקידן של הנסיבות, אולם לגבי רבי יהודה הנשיא ניתן לומר בבטחה שתרם תרומה ניכרת לקיומו של העם היהודי בארצו ולמהלך קורותיו. לכך הובילו במיוחד שני כישורים שניחן בהם: יכולתו כמדינאי, וחזונו כרפורמטור. רבי יהודה הנשיא היה מדינאי מעולה, וכל מהלך שנקט העיד על שיקול דעת ועל יוזמה. הוא תמך בשלטונות הרומיים, ואלה מצדם חיזקו את מעמדו, בין באמצעות קרקעות שהעניקו לו במתנה או בהחכרה, בין בזכויות מיוחדות שנתנו לו, כמו ההכרה דה-פקטו בסמכותו לחרוץ משפט מוות, סמכות שלא הוענקה למנהיגים בפרובינקיות האחרות. לאור התנאים המדיניים הנוחים ששררו בימיו, ביקש רבי יהודה הנשיא אפילו לבטל את צום תשעה באב למרות שלא נבנה בית המקדש, אך הוא נאלץ לסגת מרפורמה מהפכנית זו, משום שחכמים לא היו בשלים לקבלה, ועל כך ראו עמ' 56-57.

רבי יהודה הנשיא התקרב ליהודים שכיהנו במועצות הערים, ואלה - משהבחינו בעושרו ובמעמדו בקרב השלטונות - קיבלו על עצמם את הנהגתו ואת שיפוטו. הוא ניהל ברמה את עולם החכמים, ונשיאותו נשאה אופי של מעין מלכות או משיחיות. הוא פעל בתחכום בדרך של שמאל דוחה וימין מקרבת ביחסו לגילויי אופוזיציה כלפיו שהתעוררו מקרב החכמים. רבי יהודה הנשיא הנהיג בתעוזה את הרפורמות שלו בתחומי הדת, הכלכלה והחברה, והכול במטרה להשיג נורמליזציה בחיי העם. כך לדוגמה, בתחום הכלכלי חתר לביטול השמיטה (איסור עבודת האדמה בכל שנה שביעית), למרות שזו מצווה מפורשת בתורה. הוא הנהיג ליברליזציה לגבי רכישה של קרקעות שהרומאים הפקיעו מהיהודים, והעניק תמריצים כלכליים למתיישבים יהודים בערים שתושביהן היו נוכרים ברובם.

בתחום החברה נקט יוזמות לחיזוק העם ולביצור מעמדו הוא, זאת על ידי התקרבותו לעשירים מצד אחד, ולעמי הארץ הבורים בתורה מצד שני. הוא הבין שאומה יציבה ומאוזנת מורכבת מיסודות חברתיים שונים, ואין מקום לטפח יתר על המידה את מעמד החכמים ולהמעיט בערכן ובזכויותיהן של השכבות האחרות. יחד עם זאת, הגן גם על זכויות היתר של החכמים, כמו לדוגמה, פטור מתשלום מסים מסוימים. למרות מעמדו הרם וכוחו כרפורמטור, ידע מתי לסגת מרפורמות נועזות במיוחד כאשר קלט שהחכמים לא היו בשלים לקבלן. כך לדוגמה, נסוג מכוונתו לבטל את השמיטה לחלוטין, בעקבות התגובה השלילית מצד רבי פנחס בן יאיר, שהיה ראש לחסידים ובעל כריזמה של מנהיג עממי.

התחום החשוב ביותר לבדיקת הרפורמות של רבי יהודה הנשיא הן תקנותיו. התקנה היא הלכה שבאה במקום קודמתה, שמטרתה להתאים אותה למציאות שנוצרה לאור הנסיבות המשתנות. התקנה מחדשת עניין שלא היה קיים, ובכך היא מתקנת עיוות או מכניסה תיקון לנוהג קיים. לדוגמה, התורה קובעת כי אסור לקחת ריבית. לעומת זאת, העסקות הכלכליות בימי רבי יהודה הנשיא, בייחוד בתוככי החברה העירונית, הצדיקו החזרת החוב למלווה בתוספת ריבית. בא רבי יהודה הנשיא ותיקן תקנה המאפשרת דה-פקטו להלוות בריבית (ראו עמ' 88-89). יש להדגיש כי תקנותיו של רבי יהודה הנשיא לא התייחסו רק לחיים הדתיים, אלא גם לתנאים המדיניים ולחיי החברה והכלכלה. שינויים במציאות של תנאים אלה, הביאו עמם להתקנת תקנות אשר באו ליישר את שנתעוות (הפועל "תקן" הארמי הוא תרגום של "ישר" העברי). המגמה החוזרת השלטת במכלול תקנותיו של רבי יהודה הנשיא היא השאיפה להביא לידי נורמליזציה של החיים היהודיים לכל תחומיהם. יש בתקנותיו של רבי יהודה הנשיא שהן המשך לתקנות שנקבעו בדורות שלפניו, אך חלקן הן בגדר חידוש גמור ומהפך לעומת כל מה שהיה נוהג טרם זמנו.

מניע נוסף של רבי יהודה הנשיא היה שאיפתו לריכוזיות. הוא רצה לרכז בידיו את סמכויות ההנהגה, ולשם כך השתלט על הזכות להענקת הסמיכה, כלומר על הזכות למנות אדם לתפקיד של חכם, להעניק לו את התואר "רבי" ולצרפו ל"בית הוועד", שהיה מוסד ההנהגה העצמית. חכם בעל סמיכה היה רשאי להורות בענייני איסור והיתר, לדוגמה בדיני כשרות וטריפה, לשפוט בדיני ממונות ובעבֵרות שיש עליהן קנסות, ועוד. ברור שריכוז הסמיכה בידי רבי יהודה הנשיא הביא מבחינה פוליטית לכך שהמבקשים לקבל סמיכה יהיו תלויים בו. הוא לא הסתפק בכל זאת, אלא אפילו פיקח על התלמידים במהלך הכשרתם לסמיכה, ביטל את זכותם של חכמים ללמד אותם בחוצות על מנת שלא יתרופף הפיקוח שלו, ומנע מתלמידים שעמדו לקבל סמיכה לשמש כמתמחים ולהתחיל לפעול בחלק מהתחומים שהיו מסורים בידי בעלי סמיכה, כמו להורות הלכה בדיני איסור והיתר. רבי יהודה הנשיא היה המנהיג היחיד בתקופת המשנה והתלמוד לדורותיה ששלט על הענקת הסמיכה באופן בלעדי ומוחלט, ואיש מלבדו לא היה רשאי לפעול או להביע דעה בתחום מרכזי זה. הוא סמך את מי שנשאו רצון לפניו: העניק סמיכה חלקית בלבד לתלמיד מבטיח כמו רב, שחזר לבבל, הפך לאחד מראשי המדברים בדור הראשון של אמוראי בבל, ויסד שם את הישיבה בסורא; מנע את הסמיכה מגורמים אופוזיציוניים להנהגתו; שלל את הסמיכה באופן מלא או זמני מחכמים שפעולה שלהם לא נשאה חן לפניו, ואף העניק סמיכה לבחור הולל רק בגלל יחוסו.

קראו עוד:
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : זמנו של רבי יהודה הנשיא
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : משפחתו של רבי יהודה הנשיא
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : מדינאי ורפורמטור (פריט זה)
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : חותֵם המשנה
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : התואר נשיא
רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : רבי יהודה הנשיא - מעין מלך, משיח וגואל



אל האסופה רבי יהודה הנשיא - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : מדינאי ורפורמטור
שם  הספר: רבי יהודה הנשיא
מחבר: אופנהיימר, אהרון (פרופ')
תאריך: תשס"ז,2007
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
2. עורך הסדרה: אביעזר רביצקי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית