קווי-מתאר של מהפכות לאומיות, 1815

תנועות שונות של מהפכה לאומית עלו על סדר היום העולמי ברבע הראשון של המאה ה- 19. בעקבות התפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית ועל בסיס הצהרת ריבונות העם וזכויות האזרח מ- 1789 קראו מהפכנים לאומיים לסילוק האבסולוטיזם ולכינון מדינות לאום מאוחדות, ריכוזיות וחוקתיות. קווים משותפים לתנועות המהפכה הלאומית בארצות אמריקה הלטינית, בספרד, בנאפולי, ביוון, בסרביה, ברוסיה, בצרפת ובאנגליה משרטט ולטר גראב במאמר שלפנינו.

התמוטטות ברית המועצות הביאה בין השאר לכך, שהרעיון הדוגל בהתגברות על חברת-התחרות הקפיטליסטית באמצעות כינונו של משטר הנשען על צדק ושוויון חברתיים, ניזוק עד מאוד. ככל שמימוש השיטה הסוציאליסטית נראה כושל, כן מתעצמת הזיקה הרגשית ל"עם". בתודעותיהם של בני-אדם רבים בכל מקום נעשה האינטרס הלאומי העצמי שלהם לאמת-המידה הבלעדית של חשיבה ושל פעילות פוליטיות. התפישה העצמית של האומה כערך עליון מולידה בוז כלפי עמים אחרים והלך-רוח אנטי-דמוקרטי. ברם, הסתירה בין עקרון הלאומיות לבין עקרון הדמוקרטיה הוא נתון חדש יחסית. חשיפת שורשיה האידיאולוגיים של החברה הבורגנית מצביעה על כך, שמאז המהפכה הצרפתית חלו שינויים במשמעות רעיון האומה, ממש כפי שחלו שינויים במשמעות רעיון הדמוקרטיה.

כיום מתקשט כל אדם ברצון רב בתווית "דמוקרט", בין שהוא חותר ובין שאין הוא חותר לתמורות פוליטיות. אולם אם נעיין בלקסיקון מדיני מתקופת "טרום-מארס" (בעריכת Rotteck ו- Welcker,1837) נמצא ש"הכינוי דמוקרט זהה במשמעו כמעט לגמרי לכינוי מהפכן". במהפכת 1848 בגרמניה טבעו המלוכנים השמרנים את הסיסמה: "נגד הדמוקרטים יעזרו רק החיילים."

כאמור, לא רק ה"דמוקרטיה", גם המונח "אומה" (Nation) עבר גִלגול מושגי. את מי שמכריז כיום על עצמו בעל השקפה לאומית, מזהים הן אוהדיו והן יריביו כאיש-ימין מבחינה פוליטית. אבל בצרפת המהפכנית של שנת 1793 דווקא הדמוקרטים הרדיקליים הם שלחמו ונחלו ניצחון תחת הדגל הלאומי. בהיותם בלתי-ניתנים ליישוב עם עקרון-השליטה השושלתי, היו רעיון הדמוקרטיה והרעיון הלאומי שותפים בכוח-הנפץ המדיני שלהם; בעת המהפכה הצרפתית היו הדמוקרטיה והלאומיות, לאמיתו של דבר, שני צדדים של אותו מטבע. הרעיון הלאומי פעל גם לטשטוש הניגודים המעמדיים בין בעלי-הרכוש לבין חסרי-הרכוש, והוא הטעים בעצם את המטרה המשותפת הן לבורגנות והן לשכבת הסאן-קילוֹטים ולאיכרוּת: לחסל אחת ולתמיד את משטר הפריווילגיות.

דבריו האנקדוטיים של הקיסר האוסטרי פראנץ השני בעת קונגרס וינה עשויים להבהיר את ההקשר המשותף לתיאוריה ולמעש הלאומיים, הדמוקרטיים והמהפכניים. אחד מחלוצי המאבק למען אחדות גרמניה, קרל פרייהר פום שטיין (vom Stein), שאל אותו: "האם הוד מעלתו מעוניין לעמוד בראש האומה הגרמנית?" "אומה – זה מצלצל יעקובינית", השיב הקיסר ודחה את ההצעה.

האמונה הלאומית החדשה, שהחלה לתפוס את מקומה של האמונה הדתית, הביאה עִמה את הבשורה הטובה על חירותם וכבודם של כל העמים. חירות וכבוד שאינם ניתנים להמרה ולהעברה. אמונה זו הבטיחה שבמדינת העתיד, דהיינו: במדינה הבורגנית המשמרת את הזכויות על-פי חוקה כתובה, לא יהיו עוד נתינים, שיאולצו לציית בניגוד לרצונם לצווי השלטון השרירותי, אלא אזרחי-מדינה הקובעים ומעצבים בעצמם את גורלם המדיני.

בכל אחת מן התנועות הלאומיות אפשר להבחין בין המגמה הלאומנית לבין המגמה הפטריוטית; האחרונה תובעת את מימוש עקרון השוויון בין הלאומים השונים ואת ההגנה על ההישגים הדמוקרטיים, בעוד שהראשונה – המגמה הלאומנית – דוגלת בכינון היירארכיה בין הלאומים השונים, בין לאומים נעלים לבין נחותים – היירארכיה הנסמכת על ייחוס של תכונות קבועות וקולקטיביות, שאינן ניתנות לשינוי, המעידות כביכול על קווי-אופי חיוביים של עם מסוים (שהדובר הלאומי משתייך אליו), ומכאן גם על קווי-אופי שליליים של העמים האחרים. בצרפת, מולדת המהפכה, היה מקור לאומי לכל שלושת סמלי המדינה – לדגל, להימנון ולחג הלאומי: דגל שלושת-הצבעים החליף את דגל החבצלת הלבנה; המרסֵיֶיז עורר את הפטריוטים וקרא להם להגן על הישגי המהפכה; יום החג הלאומי, ה- 14 ביולי, נקבע לזכר הריסת הבסטיליה, סמל העריצות, על-ידי העם המתקומם. "חגיגת וארטבורג" (Wartburgfest) משנת 1817 היתה פעולת-המחאה הפומבית הראשונה בגרמניה שכּוּונה נגד מדיניות הרסטורציה ונגד המשך פיצולה של ארץ זו, כפי שהוחלט בקונגרס וינה. הדיפלומטים המבועתים דימו לעצמם, שהם ניצבים ערב התקוממות עממית כללית. מיופה-הכוח הצרפתי בברלין, בונֵיי (Bonnay), הודיע לשולחיו, שה"חגיגה" היתה ביטוי ניאו-יעקוביני, וטען כי אפשר להשוותה להסתערות על הבסטיליה. ב"חגיגת וארטבורג" עדיין היו הלאומנות והפטריוטיות מעורבות זו בזו. פילוסוף-הטבע לורנץ אוקֶן (Oken), פרופסור ביֵינה שהשתתף ב"חגיגה", העריך אותה כביטוי של פעילות עצמאית מצִדהּ של תנועה עממית בתחילת דרכה. בכתב-העת שלו, Isis, ציין אוקן, שה"חגיגה" היתה מופת לרבים שחיפשו וטיכסו עצה בעניין גרמניה, אבל יותר מכך שימשה דגם לאין-אונים ולחולשת הדעת. שנתיים אחר-כך איבד אוקן את מִשׂרתו באוניברסיטה והיגר לציריך (בשנת 1835 הוא שימש שם מנחה הדוקטורט של גיאורג בּיכנר - (Büchner). ב"חגיגת וארטבורג" חירפו הסטודנטים וגידפו את הצרפתים ואת היהודים. הם שרפו את קוד נפוליאון וכן את חיבורו הפולמוסי של הפובליציסט היהודי שאול אשר (Ascher), גֶרְמַנוֹמַנְיָה, חיבור שהתריע מהטירוף הגרמני. אוֹקֶן כלל לא ראה בעין יפה את הפעילות הלאומנית של הסטודנטים; את הביקורת על שרפת הספרים השנואים עליו הוא כינה "יללת-קשקוש" וציין ש"דווקא שרֵפה זו היא האירוע של החגיגה [...], אירוע שהעניק לה את מעמדה, ולנוער שלנו – את עוצמתו".

האידיאולוגיה של ה-rschenschaften (איגודי הסטודנטים בגרמניה של המאה ה- 19) והמעש הפוליטי שלהם מקבלים את משמעם גם על הרקע ההיסטורי הכללי של תנועות השחרור בנות אותה תקופה בארצות האחרות. ההתקוממויות בשנים 1815 עד 1825 הן חוליות בשרשרת של ניסיונות הפיכה דמוקרטיים ולאומיים, שרשרת היוצאת מבריתות-קשר יעקוביניות בשלהי המאה ה- 18 ומגיעות אל מהפכות 1848. השפעתה האידיאולוגית של המהפכה הצרפתית והתפתחות שיטות היצור הקפיטליסטי, שמקורן באנגליה, העלו על סדר היום ההיסטורי בכל הארצות את המגמה לסילוק האבסולוטיזם ומשטר הפריווילגיה השדרתי. בהסתמכם על הצהרת ריבונות העם וזכויות האזרח מ- 1789 הופיעו המהפכנים הלאומיים בני הארצות השונות בשמם של המוני העם, שהשליטים ראו בהם חסרי-דעת ומועדים להסתה. מטרת המהפכנים היתה כינון של מדינות-לאום מאוחדות, מדינות צנטרליסטיות וחוקתיות; הם שאפו ליצור מדינה – רפובליקנית או מונרכית-פרלמנטרית – שרָשות הביצוע בה תהיה כפופה לרָשות המחוקקת.

רמת ההכרה הפוליטית בקרב המהפכנים הלאומיים לא היתה אחידה; רבים מהם חלשו רק באופן שטחי על המושגים מתחום האידיאולוגיה והכלכלה. כללית אפשר לקבוע, שהם דגלו בחלוקת הרָשויות, בחופש המלאכה והמסחר, ברפורמות בשיטת המיסוי ובביטולן של הצמיתוּת ושל כפיית העבודות הציבוריות; הם פעלו ליישום עקרון-ההישגיות במְשׂרות הבכירות בפוליטיקה, בצבא ובמְנהל. נקודות אלה נחשבו בעיניהם תביעות בל יעברו.