עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדרעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדרעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונה
האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן


תקציר
בתקופת העליה הראשונה היה לנשים תפקיד משמעותי בהנחלת השפה ויותר מכך בתחום החינוך והההוראה, וזאת בניגוד למעמדן השולי בתחום החקלאות. החידוש של בני העלייה הראשונה היה פיתוח חינוך עברי לאומי לבנות ושילובן של נשים כמורות וגננות וכחברות שוות זכויות בהסתדרות המורים.



האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882) : ב. נשים כשותפות בחינוך העברי לאומי
מחברת: פרופ' מרגלית שילה


"הן תנחלנה את השפה"

בניגוד למקומה השולי של האשה במשק החקלאי נודעה לה חשיבות רבה בחינוך ילדיה. הברון רוטשילד בנאומו בזכרון יעקב הטיף לנשים: "שלחנה את בניכם ובנותיכם בכל יום ויום לבית הספר ללמוד עברית וידעו את התורה".36 דברים דומים השמיע אחד-העם, שבעקבות ביקורו בארץ-ישראל ב- 1900 כתב לאמור: "החינוך ברוח הלאומי... לחיזוקו חשובה השפעת האשה – שעתידה להיות אם – לא פחות ואולי עוד יותר, מזו של האיש".37

חשיבותה של האשה בחינוך ילדיה היא מן המפורסמות ואינה צריכה ראיה, מה חידשו אפוא בני העלייה הראשונה? את תפקידה המיוחד של האשה בהקניית השפה העברית. נושאי דגל תחיית הלשון העברית הכירו בתפקידה הייחודי של האם העברייה כמחיית השפה וכגורם בעל חשיבות ראשונה במעלה בהנחלת הלשון.38

נראה שאליעזר בן-יהודה היה האב הראשון שכפה על אם ילדיו לדבר עמם עברית בלבד, כדי לטעת בהם דיבור עברי. מעשהו זה זיכה אותו בקיטונות של ביקורת, על כי הוא פוגע בילדיו.39 אך משפחת בן-יהודה היתה יוצאת דופן. עברית לא היתה שגורה בפי האמהות בנות הזמן, וממילא לא היתה השפה העברית לשפת אם. ואולם חשיבותה של האם בהנחלת הלשון הוכרה גם בידי אחרים. המחנך והבלשן יהודה גור כתב ב- 1891 ב"המליץ" לאמור: "תקווה טובה נשקפת לדור הבא מהבנות. בנות ציון היקרות, המשכילות בעברית. כי הן תנחלנה את השפה לבניהן ובנותיהן, כאמות מחנכות – וחייתה לשון הקודש בגללן".40 אחד-העם שתיאר בפירוט את מראה עיניו בסיוריו במושבות בשנת תר"ס (1900), כתב מפורשות כי רק בבתים המעטים שבהם גם האם דוברת עברית רווח דיבור עברי. "ולכן לא ייפלא, כי בכל המושבות עדיין הזרגון שולט בכל תוקפו?41 אחד-העם ראה בנשים את חיל החלוץ במערכה על השפה העברית, וביקש לצייד אותן בנשק הנחוץ לשם כך – ידיעת השפה העברית.

הערכה לחוד ומציאות לחוד. אמהות העלייה הראשונה, רובן ככולן, לא דיברו עברית, ולא הנחילו את הלשון לילדיהן. דבריו של אליעזר בן-יהודה: "כל הימים אשר הנשים לא תדברנה עברית, אין תקווה לתחיית הלשון בפי העם",42 התאמתו במידה רבה. אהרון בר-אדון, במחקרו על אודות תחיית הלשון העברית, ציין את העובדה כי "אם היישוב, הנעלמה-גם-נאלמה... לא היה לה חלק ונחלה בזאת."43

חינוך הבנות

ידיעת השפה העברית היתה מותנית בעידוד השכלתן של הנערות. החינוך היהודי המסורתי דגל בתלמוד תורה לבנים בלבד, והקניית השפה העברית לבנות לא היתה מקובלת. פיתוח חינוך עברי לאומי לבנות, במקביל לחינוך הבנים, היה משום חידוש של אנשי העלייה הראשונה.44

בקרב חוקרי תולדות הנשים מקובלת הדעה, כי המאבק לקידום מעמדה של האשה מתחיל במאבק לקידום מצבה הכלכלי. לשם שיפור מצבה הכלכלי יש להיאבק לקידום השכלתה. ההשכלה, על כל היבטיה, היא צעד רב חשיבות בקידום מעמדה הכלכלי של האשה.45 ואולם עידוד השכלתה של הנערה בארץ-ישראל נבע בעיקר מטעמים אחרים.

במחקרים השונים על צמיחת החינוך העברי הלאומי הודגשה העובדה, כי בשנות העלייה הראשונה התפתח גם חינוך הבנות.46 הנערות למדו בדרך-כלל בכיתות נפרדות, ואולם בכיתות הנמוכות ובבתי-ספר קטנים הונהג לעתים חינוך מעורב.47הדעת נותנת כי היו כאן גם נימוקים כלכליים. בבתי-הספר במושבות, שנתמכו בידי הברון, למדו הבנות באותה מתכונת כמו הבנים, חוץ מתורה שבעל-פה. הנערים למדו תלמוד, ואילו הנערות למדו פרקי אבות. כן הונהג לימוד תפירה לבנות.48 ויכוח על תכנית הלימודים התעורר מדי פעם בפעם בבית-הספר לבנות של חובבי ציון ביפו.49 אחד-העם שכתב על כך ציין, כי הוא עצמו עבר תמורה בהערכת חינוך הבת. בתחילה חשב כי חינוך הבנים חשוב יותר, אך אחר-כך נוכח לדעת עד כמה חשובה ידיעת העברית בשביל הבנות דווקא. המחנך הירושלמי דוד ילין סבר כי יש ללמד את הנערות עברית בלבד, ואין כל צורך ללמדן שפות זרות.50

במאמר שנכתב בשלהי העלייה הראשונה מנה בן-יהודה את מספר הנערות הלומדות עברית ברחבי הארץ. לדבריו היו במושבות לבדן בשנת 1902 כחמש מאות בנות דוברות עברית, ביפו למעלה ממאתיים בנות, ובירושלים – כשש מאות בנות. בן-יהודה כינה אותן: "הרכוש האמיתי שלנו כעת... רכושנו העברי".51 חיוב חינוך עברי לבנות נבע גם מטעמים פרגמטיים, מתוך רצון שינחילו בעתיד את השפה העברית לילדיהן, ולא רק מתוך כמיהה להיטיב עמן ולקדמן.

חינוך הבנות הונהג כחלק אינטגרלי של החינוך העברי הלאומי, והתבצע בלא הצהרות ובלא דיונים מוקדמים. אנשי העלייה הראשונה תכננו את פנייתם לחקלאות לפני עלייתם, אך כמעט שאין למצוא בדבריהם תכנית פעולה בתחום החינוך.52 נראה שהחינוך המודרני-שוויוני לבנות התרחש ספונטנית. יזמו אותו המורים שהיו לרוב בעלי השקפת עולם ליברלית, וקהל ההורים קיבל בדרך-כלל את תכתיבי המחנכים.53אחד-העם תיאר את ייסוד בתי-הספר החדשים ביפו במלים האלה: "בתי-הספר ביפו נוסדו... ככל שאר מוסדי היישוב החדש בארץ-ישראל בדרך מקרית: בלי מטרה מוגבלת [מוגדרת], בלי תכנית ברורה".54

חינוך הבנות היווה אמצעי לפיתוח השכלת נשים בכל התחומים, לא רק בתחום השפה העברית. נחמה פוחצ'בסקי פרסמה לפני עלייתה מאמר בעברית על חינוך לאומי לבנות. פוחצ'בסקי, כעמיתיה הגברים, עמדה על חשיבות חינוכה של הנערה לשם זירוז תהליך התחייה.55 נחמה הצעירה לא נימקה את רצון הנערה ללימודים כזכות טבעית השמורה לכל אדם, אבל סתרה את הדעה כי נערה, בניגוד לנער, אינה מוכשרת ללימודים, וציינה כי הדבר הוכח. יש לציין שלא העמידה את עצמה כדוגמה אישית. גם מי שנאבקו על זכות האשה להשכלה בארצות-הברית ובאירופה לא הסתמכו על הזכות האנושית האנושית לקנות דעת, אלא ראו בכך כלי שיסייע לאשה למלא באופן הטוב ביותר את תפקידה כאם.56 מעל דפי "הצפירה" נידון הקשר שבין קידום השכלת הנשים ובין התחייה הלאומית. לדברי הכותב עלום השם תביא השכלת האשה מצד אחד לאי-תלותה הכלכלית בגבר, ומן הצד האחר – לקידום העם כולו, כפי שהיה בעבר הרחוק.57 מסר דומה עולה גם מסיפוריה של חמדה בן-יהודה, השכלת האשה תתרום לקידומה האישי ולקידום התחייה הלאומית.58 האומנם?

"חבל של איכרות קוראות רומנים", ויתר כינויי הגנאי שהוטחו כלפי נשות העלייה הראשונה שהעדיפו את העט על פני האת, מלמדים שהדברים אינם פשוטים כל-כך. הגינויים כוונו כנראה כלפי נשים שהעדיפו תרבות זרה, בדרך-כלל תרבות צרפת, על פני התרבות העברית, שכן השכלתה של הנערה לא הוכרה כערך בפני עצמו, אלא כשהיוותה אמצעי לזירוז תהליך התחייה.

נשים כמורות

שילובן של הנשים בהוראה היה גולת הכותרת של שילובן במפעל התחייה. בשנות העלייה הראשונה שימשו נשים מורות, גננות ואף מנהלות. שילובן של הנשים בהוראה פתח פתח להתקבלותן כחברות שוות זכויות בחברה. בהסתדרות המורים, שנוסדה באלול תרס"ג, בשלהי העלייה הראשונה, התקבלו המורות כחברות שוות זכויות.

ההכרה בדבר יכולתן של הנשים לשמש מורות באה בעקבות ההערכה ליכולתן החינוכית כאמהות. עמדה זו היתה מקובלת במאה ה- 19 והיוותה תמריץ לכניסתן של נשים למעגל ההוראה בעולם.59 בייחוד נחשבו ראויות לשמש מחנכות של ילדים קטנים ונערות. בתקנותיה של חברת "שפה ברורה", שנוסדה בידי בן-יהודה וחבריו בירושלים בשנת 1889, הוצע לשכור נשים כמלמדות:

החברה תשכור נשים יודעות לדבר עברית (יש אחדות בירושלים אשר תוכלנה לעבוד בזה מעתה), והן תלמדנה בייחוד הדיבור בלשון העברית וגם הכתיבה והקריאה את הנשים והבנות בכל בית אשר יחפצו שם בזה, וכן בבתי הלימוד לבנות של המאיסטרה [מטפלת ספרדיה]. הוועד יסדר את הדבר באופן שלא יהיה הדבר למשא על הלומדות ולא יבטלן מעבודתן וכו'...60

לא ידוע אם התקנה הזאת בוצעה,61 אבל עוד בשנות השמונים נשכרו נשים לשמש מורות למלאכה לנערות במושבות העלייה הראשונה. ביזמת הברון ופקידיו נבחרו המצטיינות שבין הבנות ונשלחו להשתלמות בצרפת, ועם שובן התמנו כמורות למגוון רב של מקצועות, ביניהם, כמובן, צרפתית.62 שליחת הנערות לפריס עוררה גל של חשדות בקרב אנשי המושבות, שראו בכך פתח לפריצות.63 הנושא נידון לא אחת גם בסיפוריו של משה סמילנסקי.64 הנערה תוארה כקרבן שנפל כפרי בשל בידיו הכל יכולות של הפקיד. לדעת רן אהרונסון היו החשדות האלו, שהיוו מקור לא אכזב לסיפורי רכילות במושבות, ביטוי להתנגדותם של האיכרים השמרנים לשיפור שחל במעמדה של האשה.65 האומנם? בני התקופה דנו בנושא הזה ברמיזות בלבד, ונראה לי כי אין די עדויות כדי לקבוע דבר בביטחון.

כמה עדויות מלמדות על התרעומת שהתעוררה בקרב מורי המושבות בשל העדפת נשים. המחנך והסופר זאב יעבץ, למשל, כתב בהרחבה כנגד מינויה של נערה צעירה שזה עתה שבה מפריס למנהלת בית-ספר. יעבץ מחה מרות לא רק בשל הפגיעה במעמדו, אלא אף בשל מה שנראה בעיניו כפגיעה בדת. ובלשונו: "נתעלמה מהם הלכה נכבדה מאוד, שאין מעמידין אשה על בית-ספר, שהמורים והתלמידים גברים הם."66 מורה אחר, נסים דברוסקין מראש פינה, הביע את מורת רוחו לא על הפגיעה בהלכה, אלא על שהוחלף, בידי "ילדה בת-שמונה-עשרה הבלתי יודעת עברית כראוי".67 גם בתחום הזה, כמו ביתר ענייני היישוב, הכריעה דעתם של הברון ופקידיו. ועל-אף שנשים מורות היו מיעוט בקרב חבר המורים, מקומן בבית-הספר היה לא מעורער. שלא כמעמדן הנישא של המורות במושבות, ובייחוד של אלו שרכשו את השכלתן בצרפת, היה מעמדן של המורות בארצות-הברית בשנים ההן נחות, ומקצתן קיבלו עשירית בלבד משכר עמיתיהן הגברים.68

חשיבות רבה במיוחד נודעה לנשים שעסקו בחינוך הגיל הרך. דוד יודילביץ מתאר בציוריות רבה את קורותיה של הגננת העברייה הראשונה, אסתר שפירא. אסתר היתה הנערה הראשונה שנשלחה לירושלים כדי להשתלם בשיטות הוראה מודרניות בבית-הספר על שם אוולינה דה-רוטשילד. יודילביץ סיפר כי פקידי הברון התעתדו לשלחה לפריס, אך מורי המושבה טיכסו עצה כיצד להמיר את פריס בירושלים, ולהנהיג חינוך עברי בגן הילדים.69 הצעד הזה, שהביא לדבריו להפסקת שליחתן של הבנות לפריס, היה הצעד הראשון להכשרתן של גננות עבריות בארץ-ישראל. ב- 1898 נוסד בראשון לציון גן הילדים העברי הראשון.

לגן הילדים העברי נודעה חשיבות מן המעלה הראשונה בתהליך הפיכתה של העברית לשפת דיבור. הילדים הקטנים שקנו את השפה העברית בגן הילדים הם אלה שהקנו אותה לאמהות.70 הבלשן והמחנך יצחק אפשטיין, מראשוני המורים, שלימד עברית בשיטה הטבעית המכונה "עברית בעברית", הרצה בכנס של דוברי עברית שנתקיים ב- 1903, סמוך לקונגרס השישי, ואמר: "והשיב גן הילדים לעמנו את שפת מולדתו... בעשר שנים לא ילמד אדם שפה זרה על בוריה גם אם יקדיש לה זמן וכוחות רבים, ובשלוש שנים לומד העולל שפה עד היותה לו – אם לא יעזבנה כליל – ללשון מולדת..."71

מעמדן האיתן של הנשים בשדה החינוך בא לידי ביטוי גם בקבלתן כחברות שוות זכויות בהסתדרות המורים. בהסתדרות המורים לא הועלתה כלל השאלה בדבר זכותן של נשים להצטרף לארגון, בניגוד בולט לוויכוח הנוקב שהתקיים בשאלה הזאת בהסתדרות הארצישראלית שהתכנסה כמה ימים לפני כן. גם שיעור הנשים בהסתדרות המורים מדבר בעד עצמו. מרשימת המורים שנטלו חלק בהתכנסות הראשונה הזאת באלול תרס"ג עולה כי מבין ארבעים ושבעה מורים היו אחת-עשרה נשים, רובן גננות.72 ראוי להוסיף כי מלמדים לא הוזמנו לקחת חלק בהתכנסות זו, וקולם לא נשמע אפוא כלל. שלא ככנסייה הארצישראלית, שביקשה לאגד את כל אנשי היישוב, מיאנו המורים לצרף אל בין שורותיהם "מלמדים", נציגיו של היישוב הישן.73

הפרוטוקולים של אספת הסתדרות המורים הראשונה מלמדים, כי להוציא אירוע אחד לא היתה כל התייחסות מיוחדת לנשים. נאומה של הגננת שפרה קומרב דווקא הוא שעורר עלבון ורוגז. היא טענה כי מבין הגננות "אין אף אחת מהן היודעת את מלאכתה על בוריה."74 דוד ילין, היושב-ראש, הרגיע את הרוחות. ועל-אף שהתברר כאן שהכשרתן של מקצת הגננות אינה מספקת, נראה שעובדה זו לא פגעה בחברותן בהסתדרות המורים. וזו לשונה של התקנה הראשונה של אספת המורים: "לייסד הסתדרות כללית של כל המורים והמורות בארץ ישראל".75 העובדה שהסתדרות המורים היא האיגוד המקצועי היחיד הקיים משנות העלייה הראשונה ועד ימינו מדברת בעד עצמה ומקנה משנה חשיבות לארגון.

המורות העבריות זכו בשוויון בלא כל מאבק. הוא ניתן להן כדבר מובן מאליו. במחקר אודות תהליך הענקת שוויון זכויות לנשים בעולם נמצא הסבר לתופעה הזאת. החוקר ריצ'רד אוונס ציין, כי במקום שמתרכזת בו חברת מהגרים, ואנשיה הם בעלי השקפת עולם ליברלית, והם מקימים מוסדות חברתיים חדשים, יש שמוענק לנשים שוויון זכויות באורח טבעי ובלא כל מאבק.76 זה היה אופן צמיחתה של הסתדרות המורים. הסתדרות המורים בארץ-ישראל היתה מוסד חדש, במקום חדש, שחבריו היו בעלי תפיסת עולם ליברלית, והנשים זכו בה לשוויון זכויות בלא כל השתדלות מיוחדת מצדן.

בשעה שבכל הנוגע לתפקוד האשה בתחום החקלאות לא היה משום חידוש במעמדה בימי העלייה הראשונה, הרי בכל הנוגע לתחום הלשון והחינוך זכתה האשה למעמד חדש רב ערך. היא הוכרה כחשובה מן הגבר בנוגע להפצת השפה, ואילו בתחום החינוך וההוראה הושוותה אליו.

לחלקים נוספים של המאמר:
האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882)
האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882): א. נשים במשק החקלאי
האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882): ב. נשים כשותפות בחינוך העברי לאומי (פריט זה)
האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882): ג. הדיון על זכות הנשים להשתתף בהסתדרות הארצישראלית
האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882): ד. נשים "עובדות" ו"חברות" במפעל התחייה

הערות שוליים:
36. עלייה ראשונה ב', עמ' 251.
37. אחר-העם, החינוך הלאומי, כל כתבי אחד העם, תל אביב תשכ"א, עמ' ר"ט [להלן: אחד-העם].
38. הקונפרנציה ההאגית, א-ג, ט אלול תרס"ז, דין וחשבון של עבריה, קראקא תרס"ט, דברי ד"ר נאכט: "בית ספר לבנות על-פי רוח עברי הוא כמעט יותר נחרץ מבית-ספר לנערים... כשתהיינה לנו אמות עבריות... אז ישוב הדבור העברי לתחייה על נקלה".
39. ח' בן-יהודה, בן-יהודה חייו ומפעלו, ירושלים 1940, עמ' 26-25.
40. הציטוט מובא בידי ש' הרמתי, ראשית החינוך העברי בארץ ותרומתו להחייאת הלשון, תרמ"ג-תרע"ד, ירושלים תשל"ט, עמ' 279, הערה 66 [להלן: הרמתי].
41. אחד-העם, עמ' ר"ט.
42. א' בן-יהודה, תחיית לשוננו, הצבי תרמ"ח, י"ט, מתוך עלייה ראשונה ב', עמ' 166.
43. א' בר-אדון, ה"אמהות המייסדות" ומנת חלקן בתחייה העברית בהתהוותה (1914-1882), לשון ועברית, כתב עת לענייני שפות והשפה העברית 3 (אייר תש"ן), עמ' 7 [להלן: בר-אדון].
44. אהרנסון, עמ' 310, על ראשית החינוך העברי המודרני לבנות, ראה: מ' אליאב, החינוך היהודי בגרמניה, ירושלים תשכ"א, עמ' 279-271.
45. R. J. Evans, Feminists, Women's Emancipation Movements in Europe, America and Australia 1840-1920, Great Britain 1977, pp. 23-33 [להלן: אוונס]. וכן ראה גילה וסמוק, עמ' 402-401, 415.
46. ז' ולק, צמיחת החינוך הלאומי במושבות, עלייה ראשונה א', עמ' 415. על המוטיווציה המיוחדת של הבנות שזכו באפשרות ללמוד ראה: H. Trager, Stories of Child Life in a Jewish Colony in Palestine, London [1920], p. 78 וכן ראה A. Turnbull, Learning Her Womanley Work; the Elementary School Curriculum, 1870-1914, in: F. Hunt (ed.), Lessons for Life, The Schooling of Girls and Women 1850-1950, Oxford 1987, pp. 83-100
47. משמר הירדן, עמ' 91; מ' נאור, ראשיתו של החינוך העברי בארץ, בתוך: ש' סטמפלר (עורך), היישוב בעת החדשה – ציוני דרך בטרם מדינה, תל אביב 1983, עמ' 72.
48. פרוטוקולים של אספות המורים הראשונות בארץ ישראל, תרנ"ב, בתוך: א' דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל ג', תל אביב תרצ"ב, עמ' 974; אהרנסון, עמ' 274-273.
49. אחד-העם, עמ' תי"ד.
50. דברי דוד ילין בנידון ראה: אצ"מ 153/141A.
51. א' בן-יהודה, רכושנו, השקפה כ"ג, אייר תרס"ב, מתוך: עלייה ראשונה ב, עמ' 379.            52 . מ' שילה, מתפיסה "מושבתית" לתפיסה "יישובית כללית", ציון נ"ז, א' (תשנ"ב), עמ' 88-65. לעניין היעדר תכנית חינוכית, ראה: ר' אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ-ישראל א', ירושלים תשמ"ו [להלן: אלבוים-דרור], עמ' 154.
53. אודות מחלוקת בין הורים למורים בנוגע לתכנית הלימודים, ראה: אהרנסון, עמ' 279, ואלבוים-דרור, עמ' 165-157, ומראי המקומות שם.
54. אחד-העם, שאלות ארץ ישראל, בתי הספר ביפו, בתוך: אחד-העם, עמ' קפ"ט.
55. נ' פיינשטיין, עוד ע"ד שאלת הבנות, המליץ 29, 23, ז' באדר א' תרמ"ט.
56. D. Banks, Faces of Feminism, A Study of Feminism as a Social Movement, Oxford 1981, pp. 39-40, 45 [להלן: בנקס].
57. [ללא חתימה] חנוך הבנות ויחוסו אל עתידותינו, הצפירה י"ח, 186, כ"ז אב תרנ"א, עמ' 753.
58. דיון מפורט בנושא, ראה: ברלוביץ, עמ' 118-112.
59. עמדה זו רווחה גם בארצות הברית: A. Angerman et al. (eds.), Current Issues in Women's History, London and New York 1989, pp. 173-175; בנקס, עמ' 43.
60. מכתב התקנות, חברת שפה ברורה, בתוך: לשון ועברית 3 (אייר תש"ן), עמ' 28.
61. הצבי, כ"ב אלול תרמ"ט. יש דיווח על סידור הוראה עברית בתלמוד תורה של הספרדים במימון אגודת "שפה ברורה". לא מצאתי כל תיעוד בנוגע למינוי מורות. י' לנג, 'שפה ברורה' – לבירור ייסודה והתפתחותה, קתדרה 68 (תמוז תשנ"ג), עמ' 79-67.
62. ר' אהרנסון, הבארון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1882-1890, ירושלים 1990, עמ' 148-147. וכן לדוגמה: א' קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר, מסיפורי ראשונים בגליל, ירושלים – תל אביב [אין תאריך]; עמ' 48-47.
63. לדוגמה: ה' יפה, דור מעפילים, ירושלים 1971, עמ' 28 [להלן: יפה].
64. מ' סמילנסקי, ספורי היישוב, תל אביב תש"ח. ראה בייחוד את הסיפור, המורה החדשה, עמ' 61-23.
65. אהרנסון, עמ' 311-310.
66. ז' יעבץ, ספר תולדות ישראל י"ד, תל אביב ת"ש, עמ' 190-171, בתוך: עלייה ראשונה ב', עמ' 206.
67. מכתבה מיום כ"ו אדר תרנ"ו, מאת נסים דברוסקין, אל ר' צדוק הכהן, בתוך: עלייה ראשונה ב', עמ' 281.
68. B. Deckard, The Women's Movement, Political, Socioeconome and Psychological Issues, New York 1975, p. 258 [להלן: דקרד]; בנקס, עמ' 44.
69. ד' יודלוביץ, ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א, ראשון לציון תש"ב, עמ' 202-203.
70. בר-אדון, עמ' 15-16.
71. י' אפשטיין, הדבור העברי ודרכי הפצתו, השלח י"ב, ד' (1903), עמ' 399.
72. טופס מודפס ובו רשימת המורים והמורות שהשתתפו באספת הייסוד של הסתדרות המורים, אצ"מ 11/18/1K.
73. י' סילברט, מגמות בהתפתחות הסתדרות המורים 1903-1913, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, אייר תשנ"א, עמ' 24.
74. הפרוטוקול של אספת המורים, ספר היובל של הסתדרות המורים תרס"ג-תרפ"ח, ירושלים תרפ"ט, עמ' 586.
75. תקנות הסתדרות המורים, בתוך: עלייה ראשונה ב', עמ' 391 [ההדגשה שלי, מ"ש].
76. אוונס, עמ' 58. בעניין זה ראה: היימן.

ביבליוגרפיה:
כותר: האשה - "עובדת" , או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האשה בעלייה הראשונה (1903-1882) : ב. נשים כשותפות בחינוך העברי לאומי
מחברת: שילה, מרגלית (פרופ')
תאריך: תשנ"ה , גליון כרך 9
שם כתב העת: יהדות זמננו : שנתון לעיון ולמחקר
בעלי זכויות : האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן; אוניברסיטת חיפה. מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
הוצאה לאור: האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן; אוניברסיטת חיפה. מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית