ספר קהלת הוא יחיד במינו בתנ"ך; ובגלל שמו, שלמרות הסברות והניחושים הרבים לבארו – הוא בגדר חידה עד היום; בגלל לשונו הסגולית, השונה בהרבה גם מלשון הספרים שמלפני חורבן בית ראשון, הן מבחינת אוצר המלים והן מבחינה תחבירית ואורטוגרפית – ושונה עוד יותר מלשון המשנה.¹

הספר הקטן, המכיל בסך הכל מאתיים עשרים ושנים פסוקים – כמנין כב"ר – זכה לפרשנות רבה, יהודית ונוצרית; החל מן הראשונים: תרגומי השבעים והארמים (ת"י, פשיטא). מדרשי חז"ל, הפרשנות של אבות הכנסיה² והמשך בפרשנות של ימי הבינים ועד הפרשנות החדשה, ברובה של חוקרי המקרא – בעיקר של גרמנים פרוטוסטנטים – למן המאה תשע עשרה ועד היום. עוד בשנת 1875 כתב ³Franz Delitzsch שזה למעלה מכוחו של אדם להקיף את כל הספרות שנכתבה על ספר קהלת. החוקר ⁴Vahldieck הסיק מזה ואמר: "לעומת היקפו המועט של ספר קהלת מפתיעה הספרות העשירה מאד והענפה שנכתבה עליו. הטפול המתמיד בנושא אחד מעיד שהידע עליו מרובה מאד – או שהוא מועט ביותר".

מזל מיוחד מאד היה לספר קהלת שטפלו בו מאמינים וגם מינים למיניהם,⁵ ושניהם עשו אותו יתד לתלות בה את דעותיהם והשקפותיהם המוסריות; יחס סוביקטיבי זה לא נשתנה עד ימינו. קדמונינו ראו בו ספר מוסר יהודי המיוחס לשלמה המלך, אולם בספרות החדשה, ובעיקר למן המאה התשע עשרה, חלוקות הדעות ורחוקות זו מזו בהערכת ספר זה.⁶ פ' דליטש מכנה אותו שיר השירים של יראת שמים – וכנגדו הפילוסוף Hartmann מגדירו כתקציר של החמרנות המודרנית; היינה קוראו שיר השירים של הספקנות – ואחרים רואים בו תורה הידוניסתית שמרכזה הוא נהנתנות בחיי העולם הזה. בקיצור, כל פרשן ראה בספר זה ממראות לבו או מנגעי לבבו.

ב

אצל חז"ל מקובלת הדעה שספר קהלת הוא לשלמה החכם מכל אדם, והוא חלק מחכמתו כפי שהיא מתוארת במל"א ה', ט-יד, וזוהי גם דמותו המשתקפת בס' קהלת ב', ד-ט. מהם קיבלו אבות הכנסיה הנוצרית. דעה זו היתה בלתי מעורערת עד שבא Luther והביע פקפוקו בה מטעמים תיאולוגיים. אחריו מילא H. Grotius מתוך נימוקים לכסיקליים; בגלל מלים הנמצאות רק בדניאל, עזרא-נחמיה.⁷ לכן הוא מייחסו לזרובבל וסייעתו. דעה זו הורחבה ע"י ⁸Eichhorn ואחריו נמשכו חוקרים רבים, ובלי ספק השפיע גם על רנ"ק, האומר: "והטענה הקשה מצד הלשון, שהרי בהשקפה היותר קלה – לשון הספר ניכר למאוחר אפילו מלשון עזרא ונחמיה, והוא בלול מארמי בחומרו ובצורתו, ועל הרוב דומה ממש ללשון המשנה במילות ובדיבורים" לבסוף מסיק רנ"ק, שהספר נכתב ע"י אחד מבני בניו של זרובבל "שהיה ראש או חבר מסויים לאיזו מקהלה של חכמים"⁹ שחי בזמן הסופרים, בסוף ימי פרס, כלומר, במחצית האחרונה של המאה הרביעית לפנה"ס.

הרחיקה לכת האסכולה שמוצאה ¹⁰Zirkel, היא ההילניסתית. הוא פשפש ומצא למעלה ממאה וחמישים מלים ובטויים שסבר שהם תורגמו מיונית וכן חשב למצוא משפטים הבנויים לפי התחביר היוני. תיאוריה זאת הוכחשה במשך הזמן^10א ואחד החוקרים החדשים סיכמה בזה הלשון: "ניתן לומר, שבספר קהלת אין אף מלה יוונית או שום גריציסם"^10ב; מאידך גיסא קמו לה תומכים שהסתייעו בצד העיוני שבספר. ¹¹Ranston סבר למצוא תמוכין לקהלת בחכמות המשורר היוני הנודד Theognis שפעל במאה הששית לפנה"ס.

הפילוסוף F. Pfleidere גילה מקבילות לקהלת בפרגמינטים של הירקליט שפרסם¹², אבל חוקר הפילוסופיה ¹³H. Diels פטרו במשפט:"שיש צלילים דומים בספרות היהודית והנוצרית – ידוע מזמן, אבל אלה שמצא המחבר אינם ולא כלום". הדעה על מקורה היוני של הגותו של קהלת התפשטה ע"י שני פרשנים אנגלים: ¹⁴Th. Tyler, וממשיכו ¹⁵E. H. Plumptre והיתה נחלת רבים. לפי דעתם ספר קהלת הוא יצירה אקלקטית, מלוקטת מרעיונות הסטואה, מתורת אפיקור ומהגיני הספקנים. הם הסתמכו על דימויים ועל רעיונות דמיוניים כדי להוכיח דעתם. לדוגמא: המשפט החוזר בקהלת "הכל הבל" – זהה עם "הכל חולף" של הסטואה: "דור הולך... מה שהיה הוא שיהיה" (ק', א' ד-ט) – זוהי תורת הקיקלוס הסטואית כפי שנמסרה ע"י מרקוס אורליוס; שהכל נגזר מלמעלה ואדם צריך להשלים עם הגזרה – זוהי דעת הסטואה.

תיאור חולשות הזקנה בקהלת י"ב, חיוב השמחה, התפרקות הגוף ושוויון האדמה והבהמה אחר המות – אלה הם יסודות של תורת אפיקור: השאלה הנשנית בקהלת "מי יודע" לקוחה מתורת הספקנים וכו' וכו'.

לתיאוריה של Plumptre-Tyler קם עורר שניתחה בביקורת נוקבת – ¹⁶P. Kleinert וסותר את בנייינה. הוא טוען שאין לקהלת ולתורת הסטואה אפילו מושגי יסוד משותפים, ומה שדומה בשניהם - מקורו בעובדה שאבות הסטואה היו ברובם אנשי המזרח, והיא גופה מושפעת מספרות המזרח הקדום¹⁷. חלק מן הזיהויים מבוסס על פרשנות מוטעית, כגון תורת הקיקלוס. אצל הסטואה משמעותה חורבן עולמות לבסוף כל תקופה; ובקוהלת א', ד-ט הכוונה היא שיש חוקיות בעולם שקבעה אלוהים ואין אדם יכול לשנותה. כמפורש להלן ג', יד-טו. אבל אין כאן זכר לחורבן העולם; אדרבה: "והארץ לעולם עומדת". האלהות של הסטואה היא אימננטית, נשמת העולם; ואילו בקהלת היא נתפסת כטרנסצנדנטית. הגזרה העליונה – הוא רעיון שלא נתחדש בתורת הסטואה אלא מקורו במחשבה השמית הקדומה.

הוא הדין לגבי השפעת אפיקור. המאפיין תורתו הם: האטומיסם, כפירה בקיום הרוח, רבוי עולמות ואלים, ושאיפתו לשחרר את האדם מיראה ופחד מפני כוחות עליונים – ההפך הוא בספר קהלת; הוא חוזר ומשנן שהכל הוא מעשה אלוהים, מדגיש שאדם תלוי בו, ותמצית תורתו היא: "את האלוהים ירא וגו'" (ה' ו, י"ב, יג). גם השמחה שבקהלת איננה תכלית האדם אלא זוהי שמחה של העובד, השמח בחלקו, זוהי שמחת העבודה שאפיקור מזלזל בערכה.

ובנוגע לספקנות – הלא עיקר בעייתו של הסקפטיציזם היוני הוא, אם מסוגל אדם להכרה והשגה בכלל; ואילו לקהלת אין שום ספק ביכולתם של החושים להכיר, אלא שהוא אומר שאין בכוחה של השגה זו לדעת את מעשי אלוהים; אם כן – שם הכל בספק ואילו כאן הכל וודאי, ואין איפוא ביניהם שום קשר.

מסקנתו של Kleinert היא שבקהלת אין שום השפעה יונית והספר קדם לתקופה ההיליניסתית. ¹⁸Kleinert אינו הראשון השולל יונותו של ספר קהלת. קדם לו Knobel¹⁹ האומר: "אין שום מקום בספר קהלת המרמז כלשהו על השפעה מצד הפילוסופיה היונית. יש לבארו כיצירה עברית מבלי להניח השפעה חיצונית". גם ההיסטוריון לפילוסופיה היונית ²⁰Zeller אומר: "גם הידי הצלילים מתורות הסטואים והאפיקוריים שחשבו למצוא בקהלת, כמו Tyler וגם Siegflied הסכים עמו בדרך כלל – הם סתמיים יותר מדי. ונעדרים מהם קווי האופי של השיטות האלה... מכדי להוכיח שום קשר ישיר ביניהם", אבל לצאת ידי חובה לגבי אנשי המקצוע המקראי הוא מוסיף: "אם אמנם ייתכן שלמחבר ספר קהלת היה מגע כלשהו עם השכלה יונית, ושמתוך אוירה זו הגיעו אליו רעיונות בודדים שמקורם אצל הפילוסופים". משפט זה שתחילתו וודאי וסופו ספק ספיקא, הוא אופייני למבוכה שהשתלטה על חקר ספר קהלת, שכן ראשיתו סותר אחריתו; כי מאחר שדחה זיקה של ממש לפילוסופיה היונית – מה פשר ה"מגע כלשהו" והקליטה מן "האוירה"? אין זה אלא האוירה המעורפלת המרחפת מעל חוקרי קהלת, שאינם מסוגלים להשתחרר מן ההנחה, שמקור הספר היא יון. מפליא הדבר מה גדול כוחה של אינרציה; אפילו אלה שדחו את התיאוריה של Zirkel שבנה אותה על יסוד השפעת הלשון היונית, כמו Loretz או ח"א גינזבורג, הרואה בספר קהלת תרגום משובש למקור ארמי – גם הם מדביקים לספר תאריך היליניסתי.

בסיכומו של דבר יש לומר, מאחר ששני עמודיה של התיאוריה ההילניסתית – הלשוני והרעיוני – נתמוטטו, ממילא גם היא גופה וקביעות זמנו של ספר קהלת התלוי בה – בטילות ומבוטלות. אך בזה לא תמה פרשת ההתלבטות, בדרכים אחרות, למצוא ליתום זה בית אב בארם, בפיניקיה או במצרים. ועל זה נדון אי"ה בפרק הבא.

הערות שוליים:

1. והראייה שמושגי יסוד בלשון חז"ל כמו: עסק, פטירה, שמים (אלוהים) תינוק – הם שונים בס"ק: עניין, מות, אלוהים, ילד; ק' מתלבט להביע את המושג הנאה בדרך ארוכה – והיא מלה שכיחה בלשון המשנה, ועל הכל נכונים דברי בלוך: האם אפשר להביא משנה אחת הדומה בלשונה לקהלת? J. S. Bloch, Ursprung und Entstehungszeit d. Buches Koh. 1872 p. 80
2. אולימפיודורוס גריגור מניצה, הירונימוס, ועוד.
3. Franz Delitzsch, Ecclesiastes, p. 224 (Keil, Bibl. Kommentar, Leipzig 1875)
4. F. Vahlileck, Beitraege zum Verstaednis d, B. Koheleth, Halle, 1896, p. 47
5. הדים לכך הם מדרשים שונים, ולפעמים מתמיהים, שמגמתם היא תשובה למינים, ואני מקווה לפרסמם במקום אחר.
6. רשימה מפורטת ר' A. Gerson, Der Chacham Kohelet, Frankf, a/m 1905, p. 17
7. A. Knobel, Koheleth, Leipzig 1836, p. 76
8. Eichhorn, Einl. Z. AT III p. 638
9. כך ביארו את השם קהלת. ר' מורה נבוכי הזמן, שער י"א, סימן ח', עמ' קמא, מהד' ג' של רבידוביץ.
10. G. Zirkel, Untersuchengen ueber den Prediger, Wuerzburg 1792
    10א. חשובה בנידון ביקורתו של מנצל: P. Menzel, D. griech. Einfluss, Halle a/S 1899 p. 10 ff.
    10ב. O. Loretz, Qohelet u.d. Alte Orient p. 48, Freiburg i/B 1964
11. Ranston E, Ecclesiastes, and the Early Greek Wisdom Literature, London, 1925
12. Ed. Pfleiderer, Die Philosophie des Heraklit... Einfluss im AT Kohelet, Berlin 1886, p. 255-85
13. Archiv f. Geschichte, d. Philosophie Bd I, Berlin 1888. p. 109
14. Th. Tyler, Ecclesiastes, London 1874
15. E. H. Plumptre, Eccles. (Cambridge Bible), London 1882
16. P. Kleinert, (in Studien u. Kritiken) Gotha 1883, p. 761-82
17. המעניין הוא שלא המציעים ולא החולקים העלו על דעתם, שמא נהפוך הוא, שסיניקא ומרקוס אורליוס, שבוודאי קראו תרגום השבעים לקהלת, הושפעו ממנו. זה רק יובן מתוך הגישה האנטישמית אצל רוב החוקרים. מאפיינים הם דבריו של Zeller, בנוגע לדעות של יהודי אלכסנדריה שחכמי יון הושפעו מן התנ"ך; על זה הוא כותב: "אמנם כיום נעזבו בדרך כלל המעשיות היהודיות האלה" E. Zeller, Grundriss d. Geschichte d. Griech, Philosophie p. 18. Leipzig 1920 . פרופ' יהושע גוטמן הראה בספרו היהודית ההילניסתית, ירושלים תשי"ח, שמסורת זאת אינה סתם מעשייה.
18. 16, עמ' 24.
19. ר' Aug. Knobel, Commentar uber d. B. Koheleth, Leipzig 1936, p. 84.
20. E. Zeller, Philosophie der Griechen, 3 Auff, III/2 p. 275

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok