קוים לתולדות שנת השמיטה : בתקופת המקרא

מצוה זו של שביתת שנת השמיטה מעבודות חקלאיות נאמרה ונשנתה בכמה פרשיות בתורה. לראשונה אנו מוצאים אותה בספר שמות בפרשת משפטים: "והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך" (שם כ"ג, יא). מן הלשון הכפולה "תשמטנה ונטשתה" אנו מרגישים את ההדגשה החזקה ואת הרוח החמורה המפעמת בחוק זה. על חומר הדין הזה אנו עומדים גם מסמיכותה של מצוה זו למצות שבת: "ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבת" (שם כ"ג, יב). אין ספק שהמחוקק הקביל שתי מצוות אלה וראה אותן על דרגה אחת של חשיבות, כפי שהבינו גם חכמים מאוחרים שנזכירם להלן.

ביתר פרוט נשנתה מצוה זו בפרשת בהר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים אתך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה, ב-ז). שנת השביעית היא איפא "שבת שבתון" כמו שבת בראשית (שמות ל"א, טו; ל"ה, ב; ויקרא כ"ג, ג) ויום הכפורים (ויקרא ט"ז, לא). אף זה מראה על חומר הדין ועל כוונתו של המחוקק.

כהשלמה לפרשיות אלה נשנתה מצוה בספר דברים: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים ט"ו, א-ג). יש להניח שמצות שמיטת כספים כלולה בתיבה "תשמטנה" (שמות כ"ג, יא) המיותרת, אלא שחז"ל דרשו פסוק זה על ענינים שונים (השוה מכלתא, רש"י רמב"ן וילקוט למקום זה; סוכה מד, ב ובמקבלות).

זוהי המצוה או החוק, ברם מה היה למעשה? האם שמרו בני ישראל על שנת השמטה בתקופת הבית הראשון, או שמא נטשוה וגורל מצוה זו היה כגורל יתר המצוות?

לפי ברייתא אחת לא קימו בני ישראל בשבע שנות הכיבוש וכן בשבע שנות החלוקה את השמיטה והתחילו לקדשה רק בשנת עשרים ואחת לעברם את הירדן, ואת היובל בשנת ששים וארבע לתאריך זה (תוספתא מנחות ספ"ו; ערכין יב, ב). יש להניח שכל ימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו (יהושע כ"ד, לא) קימוה, אבל לאחר תקופה זו קם דור חדש "אשר לא ידעו את ה' ואת המעשה אשר עשה לישראל" (שופטים ב', י) הזניחו גם מצוה זו, ורק בסופה של תקופה זו נתעוררו לקיימה מחדש, ודאי בקשר למצב הפוליטי של המדינה.

"הדבר אשר היה אל ירמיה מאת ה' אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלם לקרא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד וישמעו וישלחו" (ירמיה ל"ד, ח-י).

אין ספק שהתעוררות זו היתה בקשר לשנת השביעית שחלה אז, שכן לאחר שהשרים חזרו וכבשו את עבדיהם, היה דבר ה' אל ירמיה לאמר: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אלי וכו'. ותשבו אתם היום ותעשו את הישר בעיני לקרא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפי בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשבו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות" (שם ל"ד, יג-טז).

כאן ברורה הכוונה לחוק שבתורה (שמות כ"א, ב): "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעית יצא לחפשי חנם". אלא שנתפרש אז בצורה אחרת. אנו מפרשים ו"בשביעית" שביעית למכירה, לעבודה, ולא לשנים (השוה מכלתא למקום) לפי זה השמיטה אינה משחררת את העבדים, אלא שנות העבודה, ואילו אז פרשו חוק זה על שנת השמיטה שביעית של עולם, אחרת אין כאן מקום לשחרור כללי של כל העבדים והשפחות, שהרי בוודאי לא כולם נרכשו בזמן אחד. ואף הגלות החרב וכו' שירמיה מנבא להם כעונש על חילול הברית מראה על הזיקה לשנה השביעית כמו שכתוב בתורה: "והארץ תעזב מהם והם ירצו את עונם" (ויקרא כ"ו, מג), כפי שגם סופר דברי הימים הבין לנכון: "ויגל השארית מן החרב אל בבל וכו' למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותה כל ימי השמה שבתה" (דהי"ב ל"ו, כ-כא).

מסורת זו עברה אח"כ לחז"ל והם אמרו: "גלות בא לעולם... ועל השמטת הארץ" (אבות ה', ט), כלומר על שאינם משמיטים את הארץ. וכן אמרו בברייתא, שבעוון השמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאים אחרים ויושבין במקומן (שבת ל"ג, א).

אנו רשאים לסכם:

א) שדיני שמיטה ויובל היו ידועים בעם, נראה מן הספרים שמות ויקרא שצוטטו בפי ירמיה בלשונם וברוחם. השוה למשל מלכ"ב י"ד, ו, ירמיה ב', לד.

ב) שדינים אלה לא קוימו אז מטעמים מובנים. כשסכנת החרבן והגלות רחפה לפניהם, הבינו שיש לשחרר את העבדים מיד, וכאשר סכנה זו עברה, חזרו בהם וכבשו את המשוחררים בחזרה.

ג) שפירשו את החוק הזה שלא כפירושנו אנו שחרור העבדים היה קשור לשנת השמיטה בלי הבדל אימתי נשתעבדו.