עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על התעצמות המדינה החשמונאית והכיבושים הטריטוריאליים בתקופת שלטונו של אלכסנדר ינאי.



היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ד'


התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית

עלייתו של אלכסנדר ינאי

אחרי מות אריסטובולוס עבר השלטון לידי אלכסנדר ינאי. לא ברור באילו מסיבות נעשו חילופי השלטון. יוסף בן-מתתיהו סיפר ב"קדמוניות" כי הרג את אחד מאחיו ואח אחר (ששמו אבשלום) לא התערב בעסקי המדינה וחי בימי-שלטונו בכבוד. ב"מלחמת היהודים" מסופר עוד שאלמנתו של אריסטובולוס היא-היא שהושיבה את ינאי על כס-המלוכה.

מלחמת ינאי בעכו

מלחמתו הראשונה של ינאי היתה בעיר עכו-פטולמאיס, שהיתה אויבת ליהודים מימים ימימה. התקפה עליה היתה המשך מובן לכיבוש הגליל, שבו התנגשו האינטרסים של היהודים ושל עכו. המסיבות נראו נוחות, שכן דומות היו לאלה ששררו בזמן המלחמה על שומרון, כמה שנים קודם-לכן. ואכן, אנשי עכו לא זכו לעזרה כלשהי מידי מלכי סוריה, שנלחמו זה בזה, ואף לא ממצרים התלמיית, שהיו לה יחסי קרבה עם יהודה. עזרה מסוימת יכלה לבוא מערים הלניסטיות שכנות, כגון צור וצידון שמצפון או מדאר וממגדל-שרשן, שהיו נתונות לשלטונו של שליט יחיד, זואילוס. אולם עזרה זו ספק אם היה בה כדי להרחיק את ינאי מחומות עכו. ישועתה של עכו באה לה ממקום אחר.

פלישת לתירוס לעזרת עכו

לעזרתה של עכו שב והופיע הפעם תלמי לתירוס, טוען תלמי לכתר, שגורש ממצרים ושלט על קיפרוס, ואשר התערב בשעתו לצדו של אנטיוכוס התשיעי למען שומרון, כשהתקיפה יוחנן הורקנוס. עתה חזרה אותה היערכות כוחות לפעול מחדש, ונוכח ה"הבנה" שנוצרה בין יהודה, מצרים התלמיית ואנטיוכוס השמיני, נחלץ עתה תלמי לתירוס לפעולה (אנטיוכוס התשיעי ידידו חלש היה באותה שעה מכדי להתערב במהלך העניינים). צעד זה כוון לא רק נגד היהודים אויבי עכו, אלא גם לקנות לו דריסת רגל בארץ-ישראל כדי שתשמש לו בסיס לחדירה למצרים, שאת השלטון בה תבע לעצמו.

פלישתו של לתירוס נערכה הפעם בעוצמה רבה. ינאי נסוג מעכו וביקש להשהות את פעילותו. הוא ניהל משא-ומתן עם לתירוס כדי לזכות בשהות; בו-בזמן ביקש סיוע מקלאופטרה מלכת מצרים - אמו ואויבתו של לתירוס. לתירוס מרוצה היה מנסיון ההתקרבות של ינאי ואף הסגיר בידיו את זואילוס, שליטן של דאר ומגדל-שרשן. אולם כשנודע לו שינאי פנה לעזרת קלאיפטרה אמו, הסתער לתירוס על יהודה. הוא כבש והרס את העיר היהודית הגלילית שיחין (אסוכיס) ותקף, ללא הצלחה, את ציפורי. אחר-כך המשיך מזרחה והתנגש עם צבא ינאי במקום הקרוי צפון (אסופון, בצפון הפריאה, ממזרח לירדן). בקרב ניצח צבא תלמי, גם אם לצבא ינאי היה יתרון מספרי ניכר. דומה שהניצחון נפל בחלקו של תלמי בגלל עדיפותו של הפיקוד הטאקטי של שר-הצבא שלו, פילוסטפנוס. אחרי הניצחון התקדם הצבא התלמי בארץ וזרע אימה על כל סביבותיו.

הצלת קלאופטרה את ינאי

נוכח הסכנה הצפויה לה מצד בנה, נחלצה קלאופטרה לפעולה ושלחה נגדו את צבאה בפיקודם של שני מצביאים יהודים, האחים חלקיה וחנניה בני חוניו הרביעי. צבאותיה אילצו את תלמי לתירוס לסגת מארץ-ישראל והוא שב לקיפרוס. עתה היה הכוח הצבאי העיקרי בארץ-ישראל הכוח שבפיקוד מלכת מצרים, והיו שיעצו לה לנצל הזדמנות זו ולספח את הארץ. לפי דברי יוסף בן-מתתיהו, לא פעלה קלאופטרה על-פי עצה זו, כיוון ששר-צבאה היהודי, חנניה (חלקיה מת במהלך המלחמה) יעץ לה להימנע ממעשה כזה, באומרו: "רצוני שתתני דעתך על כך, אם לא יהפוך העוול לאיש הזה [לינאי] אותנו היהודים כולנו לאויבים לך" (קדמוניות, יג, 354). בעדות זו של יוסף יש עניין רב ; היא מורה על מידה גדולה של אחווה ושל שיתוף-פעולה בין יהדות מצרים ויהודי ארץ-ישראל גם מבחינה מדינית. כן מפתיעה העובדה שלא הופיע משקע כלשהו של איבה בין נכדו של הכוהן הגדול חוניו השלישי ונכדו של שמעון, מייסד שושלת הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי.

אולם יש להיזהר מהפרזה בהערכת השפעתו של חנניה על צעדיה של קלאופטרה בארץ-ישראל. לא כל צבאה היה יהודי, גם אם רושם כזה נתן יוסף בדבריו, וחנניה היה רק אחד ממצביאיה. סיפוח יהודה למצרים התלמיית יכול היה לעורר גם מורת-רוח רבה ברומא ולפגוע במערך הכוחות שבו היתה מצרים קשורה ; שיקולים כאלה מילאו ודאי תפקיד חשוב בהחלטתה של קלאופטרה לפנות את יהודה מצבאותיה. לינאי ניתנה שוב יד חופשית לפעול בארץ-ישראל לפי מיטב שיקוליו ולפי רצונו.

כיבוש עזה ומישור-החוף

אלכסנדר ינאי פתח עתה בשורה של מסעות-מלחמה. הוא כבש את העיר ההלניסטית גדרה (גדר) ושטחים אחרים בעבר-הירדן המזרחי והתנגש בקרב עם תיאודורוס בן זנון, שליט העיר פילדלפיה (רבת-עמון). לאחר-מכן פנה לאיזור החוף הדרומי (רצועת החוף מדרום לעכו היתה עוד קודם-לכן בידו), וכבש את אנתידון, הסמוכה לעזה, את רפיח ואת רינוקולורה (או רינוקורורה, כיום אל-עריש).

היתה זו פעולת הכנה לקראת הסתערות על עזה, העיר החשובה ביותר באיזור זה, שמילאה תפקיד מרכזי בסחר במותרות (בשמים, תבלינים וכדומה), שהגיעו מחצי-האי ערב, מחופי אפריקה ומהודו, והמשיכו דרכם מעזה אל הארצות שלחופי הים התיכון. עזה, ששיתפה פעולה גם היא עם תלמי לתירוס, נאלצה עתה לעמוד לבדה מול הסתערותו של ינאי. העיר קיימה אמנם קשרי מסחר וידידות עם הנבטים, ואף ציפתה לסיוע מידי חרתת מלכם. אולם מטעמים שלא נודעו לא הגיעה העזרה מחרתת והעיר נאלצה להיאבק בכוחות עצמה באויבה. לפי דברי יוסף בן-מתתיהו נלחמו אנשי עזה מלחמת גבורה על חירותם וזכו להצלחות מסוימות, אולם בסופו של דבר נפלה העיר בידי ינאי בגלל בגידה מבפנים. לפי אותו מקור שעמד לרשות יוסף ומהימנותו מסופקת, נפלה גם בית-שאן בידי היהודים בשל בגידת אחד המפקדים הסלוקים ; דאר ומגדל-שרשן נפלו כשהסגיר תלמי לתירוס את זואילוס שליטן לידי ינאי. ינאי הרס את עזה עד היסוד ונהג בתושביה, לפי מקור זה, באכזריות רבה.

עם כיבוש עזה נתון היה כל איזור החוף של ארץ-ישראל שמדרום לעכו בידי היהודים, להוציא המובלעת של אשקלון. זו האחרונה קשורה היתה קשר הדוק לשלטון התלמי ולכן נמנעו החשמונאים מפגוע בה.

הפסקה במסעות-הכיבוש של ינאי חלה, אם אכן מדויק סדר האירועים בהרצאתו של יוסף בן-מתתיהו, בערך בשנים 83-90 לפני-הספירה, בשל מלחמת-אזרחים ביהודה, שהעילה לה היתה מפלה שספג ינאי מידי עבדת מלך הנבטים, ושבה התערב אחד ממלכי סוריה, דמטריוס השלישי,

המלחמה בנבטים

המערכה שקדמה למלחמת-האזרחים היתה מערכה נוספת בעבר-הירדן, שבעקבותיה באה השתלטות על אזורים שונים שם ועל המבצר חמתא, שהיה בידי תיאודורוס, שליט פילדלפיה. במלחמה זו היו מעורבים הנבטים, שינאי ספג מידיהם מפלה. למערכה עם הנבטים יש עניין רב, שכן היא מורה על כיוון מסוים שבו התנהלו הקרבות האלה, כלומר, על המאבק על השליטה בדרכי הסחר העיקריות העוברות בארץ-ישראל ובסביבתה. לקרבות אלה היו שתי מגמות עיקריות: האחת - דרומה מיהודה, והאחרת - מזרחה. האחת התמקדה בשליטה על מוצאי הסחר הערבי לחוף ארץ-ישראל וסיני, ובה היתה ידו של ינאי על העליונה, עם כיבוש רפיח ועזה. האחרת היתה המאבק על הדרך החילופית, זו העוברת בעבר-הירדן מערב, דרך אילת או מזרחה לה, על-פני ארץ הנבטים ובירתה פטרה (סלע-אדום) ומשם לפילדלפיה, ערי הגלעד והגולן ועד לדמשק, שממנה יצאו השיירות צפונה או מערבה, אל עבר ערי החוף הפיניקיות.

אחרי שאיבדו את השימוש הבטוח בנתיב השיירות הדרומי, היה הנתיב המזרחי חיוני ביותר לנבטים. במאבק עליו האירה ההצלחה פנים פעם לצד זה ופעם לצד זה, אולם גם הצלחותיו של ינאי בקרבות בעבר-הירדן המזרחי מאוחר יותר לא הקנו לו שליטה מלאה על דרכים אלה. פילדלפיה לא נפלה בידיו וגם בהמשך תקופת שלטונו נשארה מחוץ לשליטתו. קשה לקבוע עד כמה היה נתיב סחר זה פתוח לנבטים, אך ינאי לא הצליח להשתלט עליו לחלוטין. לא נודע גם אם התקיימה תנועת סחר כלשהי בנתיב הדרומי, שעל מוצאיו שלט ינאי, או שהוא שותק והנבטים ויתרו לחלוטין על השימוש בו. לכן קשה גם לדעת אם ינאי הצליח להפיק הכנסות כספיות משליטתו על חלק מדרכי הסחר אם לאו, אך דומה שהמניע לחלק ממלחמותיו היה הרצון להשתלט על מקורות הכנסה אלה.

אחרי שהסתיימה מלחמת-האזרחים ביהודה, פקדה את ינאי תקופת-מה של חולשה צבאית, שבה ניגף בקרב נוסף עם הנבטים וגם עם אחד המלכים הסלוקים, אנטיוכוס העשירי דיוניסוס. בקרב זה, שנערך באיזור הירקון, הצליח אנטיוכוס לפרוץ את מערכת הביצורים שהקים ינאי לאורך הירקון בין יפו לראש-העין, והמשיך במסע אל ארץ הנבטים, שם נהרג בקרב וצבאו הושמד. אף-על-פי שנותר לפרשה זו רישום בממצא הארכיאולוגי אין היא מובנת כל צורכה. לשם מה היה על אנטיוכוס לחצות את הירקון כדי להגיע אל הנבטים ? היכן היתה זירת הקרב עמם, שבו נחל מפלה ונהרג ? מדוע ביקש ינאי לעצור בעדו להגיע ולהילחם בנבטים ? לשאלות אלה אין תשובה. יחד עם זאת מעניינת העובדה (אם היא אכן נכונה) שינאי ניגף כמה פעמים בקרב עם צבאות הלניסטיים מקצועיים (נגד לתירוס, דמטריוס השלישי, ועתה אנטיוכוס העשירי). אין לדעת אם יש בכך עדות לחולשתו של הצבא היהודי נגד חיל-שכירים מקצועי ומפקדים שהמלחמה היא משלח-ידם, או שמא נגרמו מפלות אלה על-ידי מסיבות משתנות, ואין להסיק מהן כל מסקנה כללית.

גבולות כיבושיו של ינאי

בשנות מלכותו האחרונות שוב האירה לינאי ההצלחה פנים בשדה-הקרב, הוא כבש באזורי עבר-הירדן הצפוני את הערים דיון, גרסה (גרש) וצפונה מהן את הגולן ואת העיר סלוקיה (מקומה המדויק לא נודע), את המבצר גמלא וכן את "תעלת אנטיוכוס" (גם מקומה המדויק אינו ידוע). כן כבש ינאי את העיר פלה (פחל) שבעבר-הירדן המזרחי והרסה, מכיוון שתושביה סירבו לקבל עליהם את דת ישראל. מעשה אחרון זה מעיד שינאי לא שינה ממדיניות קודמיו וניסה גם הוא לייהד את האזורים שכבש ; אולם הייהוד, שעלה יפה בקרב התושבים השמים של ארץ-ישראל, לא הצליח בקרב תושבי הערים ההלניסטיות. אלה שנאו את היהודים ואת תרבותם, והעדיפו לגלות מארצם ולאבד את נכסיהם, ובלבד שלא יקבלו עליהם את דת ישראל, שנואת נפשם.

אופי שלטונו של ינאי

בימיו של אלכסנדר ינאי חל שינוי מרחיק לכת בדפוסי השלטון ביהודה. אם באשר להתמלכותו של אריסטובולוס קיים ספק-מה, הנה ברור שינאי נטל לעצמו כתר מלכות. נוסף על המקורות הספרותיים יש מטבעות של ינאי, שבהן מופיע תוארו: "מלך", בניגוד למעט מטבעותיו של יהודה אריסטובולוס, שאין בהן תואר זה.

התמלכות זו, תהיה ראשיתה מתי שתהיה, היתה שינוי משמעותי בסדרי השלטון כפי שנקבעו בימי שמעון. תואר המלך שנטל לעצמו ינאי תוכנו היה כשל המלך (ביוונית - "בסילאוס") במדינות ההלניסטיות, ומשום כך היה נבדל במעמדו ובסמכויותיו מן השליט היהודי, כפי שזה נקבע בהחלטת אסיפת-העם בימי שמעון. אין זה מעלה או מוריד מה היה תואר זה בעברית: נשיא, ראש חבר היהודים (כמופיע במטבעות יוחנן) או תואר אחר (שתורגם ליוונית במלה "אתנרכיס"). דומה שעיקרו של הבדל זה נעוץ היה ביחס שבין השליט והחוק. בהחלטת אסיפת-העם לא נזכרו סמכויות שיפוטיות המוענקות לשליט, ומכלל זה אפשר ללמוד שסמכויות אלה היו בידי בתי-דין, שפעלו על-פי המסורת ולא היו תלויות בשליט, שבעצמו חייב היה לציית לחוקים. אולם ה"בסילאוס" ההלניסטי, ה"מלך" כפי שביקש ינאי להיות, שונה היה במעמדו. לא זו בלבד שהשליט עמד מעל החוקים, אלא נחשב ל"חוק החי", כלומר היה נותן החוקים ומי שמוסמך לבדו לשנותם. ברור שבסמכויות כאלה ובמעמד כזה היה כדי לחזק לאין שיעור את כוח השלטון שבידי ינאי, ומכאן רצונו להיות מלך ולזנוח את החוקה שנקבעה בהחלטתה של אסיפת-העם.

אין לתמוה אפוא על התגובות הקשות שעוררו שינויים אלה, שהרי פגעו בהסכמה הלאומית הרחבה למדי, שעל יסודותיה הוקם שלטון בית חשמונאי בימי שמעון. הם אף פגעו במערכת המשפט, ואין תימה שאותה קבוצה שממנה באו רבים מן הדיינים והשפיעה על צביון החוקים והחקיקה היא שעמדה בראש המתנגדים לשינוי זה.

נטישת המערך הפרו- רומי

ינאי סטה ממדיניות קודמיו לא רק בתחום השלטון הפנימי אלא גם במדיניות החוץ. בימיו לא חודשה הברית בין יהודה ורומא, ולא נודע על מגעים שקיים עם מדינות אחרות אלא עם כוחות חדשים, שלא נמנו עם המחנה הפרו-רומי במזרח. כך נשמר במסורת תלמודית הד מאירוחה של משלחת פרסית (כלומר, פרתית) בחצרו, וכן נשתמרה בספר יוסיפון ידיעה על קשרים בינו לבין מתרדת מלך פונטוס, אויבה הגדול של רומא במזרח בשליש הראשון של המאה הראשונה לפני-הספירה. ראוי לשים אל לב ליחס האיפוק שגילה טיגרניס מלך ארמניה כלפי יהודה בימי שלומציון, ואפשר שיהודה נחשבה בעיניו למדינה ידידותית. מכל מקום הידיעות המעטות על מדיניות החוץ של ינאי מלמדות שרומא לא נחשבה עוד בעלת-ברית והכוחות שעמם עמד ינאי בקשר נמנו עם המחנה המסויג, או העוין, לרומא ולמדיניותה במזרח. אמנם אין לקבוע אם ינאי עצמו היה כוח אנטי-רומי פעיל או נחשב כך, אך בעצם ההימנעות מחידוש הברית עם רומא היה משום גילוי של עוינות, לפי נימוסי המדיניות וכלליה המקובלים, לפחות מנקודת-מבט רומית. אמנם כבר יהודה אריסטובולוס לא חידש את הברית עם רומא, אלא שלא נודע אם דבר זה נעשה במכוון או שמא לא הספיק לעשות זאת בתקופת שלטונו הקצרה ועמוסת האירועים.

כיצד יש להבין את החלטתו של ינאי לנתק את הקשר המדיני עם רומא ? האם נעשה הדבר מתוך מניעים אישיים, מתוך יוהרה והתנשאות ומשום שראה בכך פחיתות כבוד לעצמו ? ואולי חשב זאת לפחיתות כבוד לאומית ? ייתכן שאלה היו מניעים שהשפיעו על החלטתו, אך יש לשים אל לב גם לשינויים אחרים שחלו במעמדה של רומא במזרח. חדירתה של רומא למזרח גברה והלכה. מלכות פרגמון ניתנה לרומא בירושה, והפכה לפרובינציה ב-133, וקיריני נמסרה לה בירושה בראשית המאה הראשונה (96 לפני-הספירה). מדיניות של ניצול כלכלי, בחסות העוצמה הצבאית והמדינית של רומא, עוררה יותר ויותר איבה בקרב האוכלוסיה בכמה אזורים וגררה חששות והסתייגות מצד שליטי כמה מדינות. מתרדת מלך פונטוס היה נושא הדגל של ההתנגדות הצבאית לחדירת ההשפעה הרומית, והוא השיג שיתוף פעולה מצד תושבי אסיה הקטנה ומצד כוחות חשובים כמלכי ארמניה ופרתיה. גם התפשטות שוד הים היתה ביטוי למצוקה ולאיבה לרומא באזורים שונים (גם בשל גורמים נוספים).

מעניין הדבר שגם מצרים התלמיית גילתה הסתייגות כלפי קשר הדוק מדי עם רומא, לפחות בזמן תלמי לתירוס, שעלה לבסוף לשלטון במצרים (88 לפני-הספירה). מלך זה, אויבם של יוחנן ושל ינאי בראשית שלטונו, לא המשיך גם הוא ביחסי הקרבה שהיו בימי קודמיו בין מצרים ורומא, בשל התגברות החשש מחדירתה של רומא למזרח ומן התוצאות השליליות (ובכללן הניצול הכלכלי) שהתלוו אליה.

בין שהיו מניעים אישיים למדיניותו של ינאי ובין אם לאו, היא היתה מעוגנת במציאות המדינית של ימיו. משום כך אין לחרוץ משפט שלילי על מדיניות החוץ של ינאי, אלא להבין את משמעותה. כאשר הופיעו כמה שנים לאחר מות ינאי לגיונותיה של רומא בפיקודו של פומפיוס בגבול יהודה, היה מצבם של היהודים עשוי להיות טוב הרבה יותר, אילו היתה הברית הישנה עם רומא שרירה וקיימת. אך לא כך היה ; יהודה היתה מנוכרת ועוינת, קשורה לאויביה המובהקים של רומא. בראשה עמד אריסטובולוס השני, בנו של ינאי, שהתמיד במדיניות אביו ולא השכיל לשנותה בעוד מועד. לכן זכתה יהודה ליחס רומי קשוח ועוין, שתוצאותיו חמורות היו לשלומה ולעתידה.

תוצאות כיבושיו של ינאי

מה היה ערכם של כיבושי ינאי לשעה ולדורות ? לשעה - הם תבעו השקעה כבדה של משאבים בחיי אדם ובחומר, ותרמו ודאי להרעת היחסים הפנימיים בחברה היהודית, למלחמת-אזרחים ולאי-שקט חברתי ; לדורות - רובם של הישגים אלה אבדו ליהודי ארץ-ישראל עם כיבוש הארץ בימי פומפיוס.

בניגוד לכיבושי יוחנן, שהשתלבו ביהודה מבחינה דתית ולאומית, הוכרו בשעתם על-ידי הרומאים ונשארו בידי היהודים אף אחרי הכיבוש הרומי, היו כיבושי ינאי ברשות יהודים רק עד שנת 63 לפני-הספירה. היו אלה כיבושים באזורים שבהם התקיימו ערים הלניסטיות ואוכלוסיה עוינת ליהודים. המדינה היהודית לא הספיקה לבולל ולעכל אזורים אלה, וכאשר כבש פומפיוס את הארץ הוא שב ושיקם ערים אלה והחזירן לידי תושבים לא-יהודים. העולה מכאן שכיבושי ינאי, אף שמניעיהם היו כשל קודמיו - החזרת הגזילה לבעליה, האדרת שלטונו, שלטון על דרכי סחר ומקורות הכנסה ועוד - הם לא השתלבו די-צורכם ובמהירות מספקת בגוף המדינה החשמונאית. כיוון שכך, וכיוון שיהודה החשמונאית לא נחשבה באותו זמן ראויה לידידות מיוחדת של רומא, ירדו כיבושיו של ינאי לטמיון, מבחינת תרומתם למשאבים ולעוצמתם הלאומית של יהודי ארץ-ישראל. הישגיו המדיניים היו אפוא בני-חלוף והציבו את גבולות יהודה בהיקפם הרחב רק לשעה. למעשה היו אלה כיבושי יוחנן (בצירוף השלמת כיבושו של הגליל בימי יהודה אריסטובולוס) שהטביעו את חותמם על היקפה של ארץ-ישראל היהודית לדורות.

קראו עוד:

חלק א': ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה)
חלק ב': ביצורה של יהודה וכינון השושלת החשמונאית
חלק ג': החשמונאים כובשים את חלקיה הפנימיים של ארץ-ישראל
חלק ד': התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית (פריט זה)
חלק ה': מלכות שלומציון וחולשתה הפנימית של המדינה החשמונאית

ביבליוגרפיה:
כותר: היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ד'
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך השלישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית