עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על ההתפתחויות החשובות שחלו בחברה היהודית ובשלטון החשמונאי בתקופתו של יוחנן הורקנוס הראשון (המכונה במשנה "יוחנן כהן גדול"). במשך כשלושים שנות שלטונו (104-134 לפני-הספירה) של יוחנן הורקנוס הראשון החשמונאים כובשים את חלקיה הפנימיים של ארץ-ישראל, מבססים את השלטון והופכים את ארץ ישראל בחלקה הגדול לארץ יהודית.



היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ג'


החשמונאים כובשים את חלקיה הפנימיים של ארץ-ישראל

עליית יוחנן ומלחמתו בתלמי

עלייתו המידית של יוחנן הורקנוס לשלטון ביהודה, בתור יורש לשמעון אביו – ככוהן גדול, נשיא (אין אנו יודעים אם אכן זה היה תוארו בעברית, ביוונית היה תואר זה מתורגם לאתנרכיס, ומכל מקום ביטא את עמידתו בראש האומה, אך לא מלך) ומפקד הצבא - העידה אפוא על יציבות השושלת ועל ההכרה הכללית בהסדר החוקתי שנקבע בהחלטת אסיפת-העם בימי שמעון. דיכוי הקשר שקשר תלמי לא היה כרוך במאמץ רב, שכן ספק אם זכה תלמי לתמיכה כלשהי בקרב האומה. תוך זמן קצר סגר עליו יוחנן במצור, במבצר דוק הסמוך ליריחו.

אמנם כיבוש המבצר והענשת תלמי נתקלו בקשיים לא-צפויים, אך אלה לא נבעו מחולשת מעמדו הפנימי וכוחו הצבאי של יוחנן. הקושי היה בכך שאמו של יוחנן היתה שבויה בידי תלמי, וכל אימת שהכוחות הצרים איימו לפרוץ אל המבצר, הוציאה תלמי אל החומה להלקותה. מחמת אהבתו ורחמיו לאמו, נאלץ יוחנן להפסיק את ההתקפות על המבצר, וכך עלה בידי תלמי להחזיק מעמד במצור.

המצור על ירושלים

אולם, האיום העיקרי שבו נתקל יוחנן עוד בראשית שלטונו, היה מצדו של אנטיוכוס השביעי. פעולותיו של מלך זה להחזרת עטרת בית סלוקוס ליושנה עלו יפה, ואחרי סילוק טריפון נכון היה השלטון בידו. הוא גילה יכולת מדינית וצבאית בהגשמת שאיפתו לאחד מחדש את הממלכה ולהחזיר לה את נחלותיה, ונפנה לאחר-מכן לשוב ולכפות על יהודה את השלטון הסלוקי. זמן קצר אחרי רצח שמעון, שייתכן כי היתה לו בו יד, פלש אנטיוכוס ליהודה ועמו צבא הממלכה (134 לפני-הספירה). כך הוגשם האיום שהושמע כלפי שמעון, בדבר נקיטת צעדים צבאיים אם תידחה הדרישה להחזיר שטחים או לשלם תמורתם פיצויים למלכות הסלוקית.

ריכוז הכוחות הגדול שהופעל לצורך המסע נגד יהודה העניק לסורים יתרון מכריע בשדה. יוחנן ויתר על קרב, נסוג לירושלים והתבצר בה. נראה לכן כי על אף התעצמותה של יהודה, היה כוחה היחסי מוגבל ולא יכול להשתוות לכוחה של האימפריה הסלוקית, אחרי ששליט נמרץ הצליח לאחד אותה ולהפעיל את מלוא כוחה. כנגד זאת, הוכיח המצור הממושך על ירושלים וההסדר שהושג בסופו שכוח עמידתם של היהודים לא היה מבוטל ושמלחמה נגד יהודה יכולה להיות מכשול ומעמסה של ממש על המדינה הסלוקית.

הסדר מדיני חדש

יוחנן נסוג אפוא לירושלים והגן עליה מפני צבאותיו של אנטיוכוס השביעי, ששמו עליה מצור. על אף יתרון כוחם של הסורים נמשך המצור זמן רב (132-134 לפני-הספירה), והלחץ הכבד על העיר וקשיי אספקת המזון לאוכלוסיה, שהעיקו על הנצורים, לא היה בכוחם להכניעה. התארכותו של המצור וסבל הנצורים הביאו את הצדדים לחפש הסדר. לפי המסופר אצל יוסף בן-מתתיהו (קדמוניות, יג, 247-236) - שמכאן ואילך הוא המקור העיקרי לתולדות יהודה החשמונאית - הופשרה המתיחות המלחמתית כאשר פנה יוחנן לאנטיוכוס וביקש שביתת-נשק כדי שאפשר יהיה להקריב את הקורבנות בחג-הסוכות הקרב ובא בחגיגיות הדרושה. אנטיוכוס הגיב ברוחב-לב ואף תרם בהמות לקורבן ומתנות אחרות. אחרי מחוות אלה פתחו הצדדים במשא-ומתן והגיעו להסדר: המצור הוסר, שלטונו של יוחנן ביהודה הוכר, אך הוא קיבל על עצמו לשלם מס בעד האזורים שכבשו היהודים מחוץ ליהודה. כן מסר יוחנן לאנטיוכוס בני-ערובה, שילם לו כסף והכיר בשלטונו העליון. בכך הסכים יוחנן להיות שליט ואסאל, דבר שבא לידי ביטוי כאשר נלווה אל מסע-המלחמה שערך אנטיוכוס נגד הפרתים. נהרסו גם קצת מביצורי ירושלים, בין מטעמים צבאיים בין כביטוי סמלי לנצחונו של אנטיוכוס.

ההסדר שבו הסתיימה מלחמה זו מלמד על כוחה וגיבושה הפנימי של המדינה החשמונאית. עובדת היותה מציאות מדינית קבועה זכתה להכרה ברורה, גם מצדו של שליט סלוקי שאפתן וחזק. באחד המקורות (דיודורוס הסיקילי) מסופר שנערך דיון על ההסדר עם יוחנן במועצת המלך והועלתה בה הצעה ללכת בעקבותיו של אנטיוכוס הרביעי ולעקור את היהדות משורש. הצעה זו דחה המלך, מטעמים של חסידות ויראת שמים. קשה לקבוע אם סיפור זה מבטא התרחשות אמיתית, אולם ברור שרעיונות של חזרה למדיניות של גזירות דת נדחו על הסף, הן בעיקרון והן משום שלא יכול היה להגשימן.

בית סלוקוס ופרתיה

בהערכת שיקוליו של אנטיוכוס השביעי לנקוט מדיניות פייסנית כלפי יהודה יש לזכור עוד עובדה : מטרתו המדינית-הצבאית העיקרית היתה ההתמודדות עם פרתיה. האיום העיקרי על האימפריה הסלוקית היה זה שנשקף לה מצד פרתיה, מדינה שצמיחתה החלה באזורים הסמוכים לים הכספי והתפשטה על-פני איראן כולה והחלה להשתלט גם על בבל ומיסופוטמיה בשנת 139, אחרי מפלת דמטריוס השני ושבייתו בידי הפרתים. למעשה השתרעה פרתיה על שטחיה הקודמים של האימפריה הסלוקית, שטחים שמלכי הסלוקים לא נאותו לוותר עליהם בקלות. אמנם, גם יהודה נחשבה איזור רגיש וחיוני, ולו רק בשל קרבתה למצרים התלמיית והשפעת המתרחש בה על כל ארץ-ישראל. אולם בסדר הקדימויות האימפריאלי היתה לחזית הפרתית חשיבות גדולה יותר, ואוטיוכוס השביעי לא היה מוכן לחנות ביהודה זמן לא-מוגבל, דבר שישבש את תכניותיו למלחמה בפרתיה. ההסדר ביהודה היה אפוא רצוי גם לו, בכך ששחרר את צבאותיו למסע מזרחה ואף צירף את צבאו של יוחנן למסע-מלחמה זה נגד פרתיה.

מסע המלחמה נגד הפרתים

הד למסע-מלחמה זה נשמר גם אצל יוסף בן-מתתיהו, המספר כי כל המחנה הסלוקי חנה יומיים על מקומו, משום שהיה חג ליהודים (חג השבועות) שבו לא יכלו החיילים היהודים ללכת במסע. הפלישה למיסופוטמיה ולבבל התחילה בהצלחה גדולה. הפרתים ניגפו והאזורים הללו, שכללו כמה ערים יווניות, שוחררו מן הכובש הפרתי וחזרו לשלטון הסלוקי. נראה שלאחר הצלחה זו חזר הצבא היהודי ליהודה. אולם הצלחה זו היתה קצרת-ימים, ובשנת 129 ערכו הפרתים התקפת-נגד, הצליחו להפתיע את הצבא הסלוקי שהיה מפוזר במקומות שונים והיכוהו מכה ניצחת. בקרבות אלה נהרג אנטיוכוס השביעי. כך באה אל קצה ההתאוששות הממשית האחרונה של המלכות הסלוקית. היא איבדה באופן סופי את נחלותיה במזרח ושטחה הוגבל לתחומי סוריה, שבה שכן ריכוז גדול של ערים הלניסטיות ושל מתיישבים צבאיים (בעיקר בצפון, באיזור אפמיאה). השלטון איבד את יציבותו, והיה נתון בדרך-כלל למאבק שושלתי בין טוענים שונים לכס. אמנם צבאותיו של מלך זה או אחר יכלו לגרום קשיים ליהודה או להתערב בענייניה, אך סכנה סלוקית לא היתה עוד.

כיבושי יוחנן בעבר-הירדן

היתה זו תקופה של כיבושים נרחבים בהנהגת יוחנן הורקנוס. אחרי מפלתו של אנטיוכוס השביעי שחרר יוחנן את עצמו ממגבלותיו של ההסדר עמו, מה גם שבסוריה עצמה היתה מלחמה בין דמטריוס השני (שחזר לשלטון, אחרי שהפרתים שחררוהו משביו, כדי להקים מתחרה לאחיו אנטיוכוס השביעי) לבין אלכסנדר זבינא. בזה האחרון תמכה החצר התלמיית. עם מערכת כוחות זו נמנה יוחנן, שכפי שנראה חידש גם את יחסי הידידות של קודמיו עם רומא. גם מבחינה מדינית היו אפוא ידיו של יוחנן חופשיות לפעול בארץ-ישראל באין מפריע.

יוחנן ניצל אפשרות זו בהצלחה רבה. הוא כבש את מידבא ובכך חיזק את האחיזה היהודית בעבר-הירדן המזרחי. אמנם אין המקורות מספרים דבר על סיפוח האיזור היהודי שבעבר-הירדן (הקרוי פריאה במקורות היווניים) לשלטון החשמונאים, אך אין ספק כי איזור זה היה לחלק מן המדינה החשמונאית, בשלב מוקדם ביחס של התפתחותה. ידוע על יישוב יהודי שם בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית, שבלטה בקרבו משפחת טוביה רבת-העוצמה. כן היו בעבר-הירדן תושבים יהודים שיהודה המקבי חש להצילם בתקופת המרד. נראה אפוא שאיזור זה על יהודיו סופח למדינה החשמונאית, בלי שהדבר נזכר במקורות, ואפשר ללא כל הסכמה או אישור של המלכות הסלוקית, שלא כמו שלושת המחוזות מצפון-מערב ליהודה, לוד, עפרה ורמתים, שאופיים האתני היה יהודי ולסיפוחם בפועל ניתנה הסכמה סלוקית רשמית.

מלחמת כיבוש נערכה גם כנגד השומרונים. נהרסה עירם הראשית שכם ונחרב מקדשם על הר גריזים. הריסת המקדש השומרוני נועדה ודאי להביא לביטול האמונה הדתית של כת השומרונים, שמחלוקתה הדתית עם היהדות נסבה בעיקר על השאלה איזהו המקדש הנכון על-פי התורה : זה שעל הר ציון בירושלים או זה שעל הר גריזים שבשכם. בהקשר זה ראוי לציין כי על אף חורבן מקדשם לא הרפו השומרונים מאמונתם המיוחדת ושמרו על ייחודם, בניגוד לאוכלוסיה שמית אחרת בארץ-ישראל, באדום ובגליל, שגוירה על-ידי יוחנן והפכה יהודית לחלוטין.

ואכן, את מלחמתו הבאה ערך יוחנן נגד שתי הפוליס שבאדום, אדורים ומרשה, וכבש את אדום כולה :

והכריע את כל האדומים והרשה להם להישאר בארץ אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודים והללו קיבלו על עצמם...ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים (קדמוניות, יג, 258-257).

כיבוש אדום לווה בגיור תושביה, וזו הפעם הראשונה שנמסר על פעולה כזו על-ידי שליט חשמונאי. מן הראוי לציין כי המקור מדגיש את כיבוש אדורים ומרשה בנפרד מהכנעת האדומים בכללם, עובדה העולה בקנה אחד עם כך ששתי הערים ההלניסטיות הנזכרות והאדומים לא היו זהים מבחינה אתנית ותרבותית. אזרחי שתי הערים האלה, שהיה בהן יסוד נכבד של מהגרים מפיניקיה ומאזורים אחרים שתרבותם יוונית, כגון אסיה הקטנה, היו בעלי תרבות הלניסטית מובהקת, מה שלא כן הרועים והחקלאים באזורים הכפריים של אדום. הידיעות מן הגילויים הארכיאולוגיים במרשה מאפשרות לקבוע זאת במידה מספקת של ביטחון. נראה אפוא כי בעוד אדורים ומרשה התנגדו להשתלטות היהודית על אדום, לא התקבלה זו באיבה עזה במיוחד על-ידי האוכלוסיה האדומית-השמית האחרת, ואולי אף התקבלה באהדת-מה. כיבוש אדום בידי יוחנן לא היה בגדר כיבוש מכל נקודת-מבט שהיא, אלא היה בחינת שחרורה משלטונן של שתי הערים ההלניסטיות: אדורים ומרשה.

עדות-מה למצב זה עולה מכך שמתוך רצון להישאר במולדתם, קיבלו האדומים את הדת היהודית ואילו לא כך נהגו תושבי הערים ההלניסטיות שבאדום. לפחות בחלקם הם העדיפו לגלות מעריהם או גורשו מהן, ומכל מקום לא התייהדו עם שאר תושבי אדום. קבוצה מהם ירדה למצרים, ושירתה בה בצבא התלמיי.

נסיגת ההשפעה היהודית

להשלמת השליטה במרחב ההררי שבין מדבר הנגב ועמק יזרעאל חסר היה עוד כיבושה של העיר ההלניסטית שומרון (סמריה). חילות יוחנן, שכבשו את שכם ואת הר גריזים, הגיעו סמוך מאוד לגבולותיה, אולם המערכה על שומרון נפתחה כנראה מאוחר יותר. קדמה לה תקופה של נסיגה מסוימת בהשפעה היהודית בארץ, ובייחוד באיזור החוף. נסיגה זמנית זו במעמדו המדיני-הצבאי של יוחנן אינה מתבררת מהרצאת הדברים ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן-מתתיהו או ממקור היסטורי אחר, אלא מתוך עיון באחת התעודות שעניינן ביחסי יוחנן ורומא (המובאת אמנם ב"קדמוניות"), וכן מניתוח הממצא הנומיסמאטי, כלומר מן הידיעות השאובות מן המטבעות שטבעו מלכים סלוקים באיזור זה.

אחת התעודות החשובות הנוגעות ליחסי יוחנן ורומא (קדמוניות, יד, 250-249) מלמדת שזמן-מה החזיק אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס במצודות ובנמלים שכבש מידי היהודים וכן העמיד חיל-מצב ביפו. זמנו של כיבוש זה הוא השנים 112-113 לפני-הספירה, שעה שמטבעותיו של אנטיוכוס נטבעו בדמשק ובעכו וכן גם באשקלון. עולה מכאן שיוחנן, שעמד בקשרי ברית מסורתיים עם התלמים במצרים ועם הטוען לכס הסלוקי אנטיוכוס השמיני גריפוס שנתמך על-ידו, הותקף וניגף במסע-המלחמה שערך אנטיוכוס התשיעי נגד יריבו אנטיוכוס השמיני ; הוא איבד את שליטתו באיזור החוף הארץ-ישראלי, שכן תחום השפעתו של אנטיוכוס התשיעי הגיע עד לאשקלון, שבה טבע באותן שנים מטבעות.

על רקע זה באה ההחלטה הרומית בדבר היהודים בתעודה הנזכרת, שתבעה את נסיגת אנטיוכוס מאיזור החוף. דומה שהתעודה הרומית הנזכרת היתה חלק מהיערכות כוללת של אויבי קיזיקנוס, שעמם נמנו מתחרהו אנטיוכיס השמיני גריפוס, החצר התלמית באלכסנדריה, חוגי השלטון הרומי וכן יוחנן. ואכן, טביעתו של אנטיוכוס התשיעי באשקלון נפסקת בשנת 112, וגם בעכו ובדמשק היא נעלמת תוך כמה שנים.

המצור על שומרון

אפשר לשער אפוא שמצבו של יוחנן חזר והשתפר בשנים אלה, ואכן השיפור בא לידי ביטוי בהסתערותו המחודשת לשם הרחבתם של גבולות השלטון היהודי בארץ-ישראל. מטרתו העיקרית היתה הפעם שומרון (סמריה), המעוז ההלניסטי והסלוקי החשוב ביותר בלב הארץ. ההתקפה על שומרון היתה חלק מן המערכה שניהל יוחנן נגד אנטיוכוס התשיעי, כפי שעולה מקשריה של העיר עם מלך זה, שניסה להושיט לה עזרה צבאית. למערכה הצטרף תלמי לתירוס, הטוען לכתר התלמיי שגורש מאלכסנדריה והחזיק בשלטון בקיפרוס (קפריסין), והיה בעל-ברית של קיזיקנוס. נגד בעלי-ברית אלה עמדה, כאמור, "ברית" נרחבת הרבה יותר, שיוחנן נמנה עמה. הכוחות שנועדו לחלץ את שומרון מן המצור שהטילו עליה היהודים בפיקודם של בני יוחנן, אריסטובולוס ואנטיגונוס, לא הצליחו במשימתם. אנטיוכוס התשיעי עצמו הסתלק משדה-המערכה והטיל את הפיקוד על שני קצינים: קלימנדרוס ואפיקרטיס. אחד מהם נהרג בקרב ואילו האחר נכשל במלחמה ואף הסגיר בידי היהודים, תמורת בצע כסף, את העיר בית-שאן (סקיתופוליס).

המערכה על שומרון נמשכה כשנה, עד שהעיר נפלה בידי היהודים, שהרסוה עד היסוד. נוסף עליה נפלה לידיהם, כאמור, בית-שאן, וכנראה גם עמק יזרעאל והגליל התחתון. כיברשה של שומרון פתח אפוא לפני יוחנן את הדרך צפונה, אל הגליל, שכיבושו הושלם זמן קצר אחר-כך, בימי בנו ויורשו, אריסטובולוס הראשון (103-104 לפני-הספירה).

המניעים למסעות-הכיבוש של יוחנן

במשך כשלושים שנות שלטונו (104-134 לפני-הספירה) של יוחנן הורקנוס הראשון השתלטו היהודים על רובה של ארץ-ישראל הפנימית, כלומר על רמת ההר שבין הנגב והגליל. נראה שהיה מגוון רחב של מניעים למסעות-הכיבוש של יוחנן, ואין הסבר אחד מוציא בהכרח אחרים מכלל חשבון ; אין גם ידיעות מספיקות כדי לדרג את הסיבות לפי סדר חשיבותן.

כך, למשל, ההסבר - וליתר דיוק הצידוק - של שמעון (ואולי הושמו הדברים בפיו על-ידי מחבר ספר מקבים א), כתשובה לתביעותיו של אנטיוכוס השביעי ממנו : "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא על נוכרים השתררנו, אלא על נחלת אבותינו אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העתים בלי צדק" (מקבים א טו לג). משפט זה מעיד כי בקרב יהודים בני הדור ההוא רווחה התודעה של שייכותה של כל הארץ לעם ישראל בזכות. הרצון לממש זכות זו היה ודאי מניע להשתלטות בכוח צבאי על כל הארץ.

מניע אפשרי אחר למסעות-הכיבוש היה הצורך בביטחון. צורך זה הוא מניע כללי הקיים ביסוד התרחבותו של כל שלטון השואף להכניע את שכניו, המהווים סכנה פוטנציאלית, אמיתית או דמיונית. אולם לגבי יהודי ארץ-ישראל היה לתחושה זו יסוד של ממש, שכן בזמן גזירות אנטיוכוס ומרד המקבים, פרצו אמנם גילויי איבה והתנכלות ליהודים ברחבי הארץ, ושכנים עוינים, בעיקר בני הערים ההלניסטיות, נתנו יד לצבא הסלוקי בפעולותיו נגד היהודים ונגד היהדות. היו אלה תחושה מובנת של חשש ושאיפה מובנת לביטחון שדחפו את החשמונאים לחסל את קני האיבה הללו.

מניעים אלה חוזקו ודאי גם על-ידי ההתעוררות של הרגש הדתי והקנאות הדתית. לא זו בלבד שארץ-ישראל הובטחה לעם ישראל על-פי הכתוב בתורה, אלא שבני ישראל נצטוו על קדושתה וטהרתה. עקירתם של עבודה זרה ושל עובדי עבודה זרה מן הארץ יכולה להיחשב לא רק בתור מימוש של זכות היסטורית וצורך בטחוני, אלא גם כמצוות "עשה" מן התורה. מגמה זו של טיהור הארץ משתקפת בהרס השיטתי של מקדשי אלילים, החל מימי יהודה המקבי וכלה בימי אלכסנדר ינאי.

מניע חשוב שמילא אולי תפקיד בתהליך כיבושה של ארץ-ישראל בידי יהודים היה הלחץ הדימוגראפי ביהודה. גבולותיה היו צרים מהכיל את תושביה. הרבה השתנה מאז ימי נחמיה, שצריך היה לאכלס את ירושלים דלת האוכלוסין. עודפי האוכלוסיה של יהודה הגרו במספרים גדולים לארצות זרות, ובראש-וראשונה למצרים. כך גם היתה הגירה למחוזות בארץ-ישראל הסמוכים ליהודה והרחוקים ממנה, שבחלקם התמלאו יהודים ובחלקם ישבו בהם יהודים. אין להטיל ספק בעובדה שחל תהליך של ריבוי האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל בכלל וביהודה בפרט, אם כי סיבותיו של תהליך דימוגראפי זה אינן מחוורות די הצורך וגם אין מספרים כלשהם על היקפו המדויק. מכל מקום, ראוי לציין שאין זו תופעה כה נדירה בחברות של עובדי-אדמה, גם אם דומה שלתופעה מקובלת זו נתחברה הגישה היהודית המיוחדת לנושא הילודה והיילודים, כלומר הגישה שהולדת ילדים מצווה היא ושחיי היילודים קודש הם, כחיי כל אדם. משום כך היו המשפחות היהודיות מרובות ילדים, ולא היתה תופעה של הפלת עוברים או הפקרת תינוקות, כמו בחברה ההלניסטית. כיוון שכך היה הלחץ הדימוגראפי גורם נוסף, שדחף והזין את כיבושי החשמונאים.

עוד גורם כללי כוחו יפה מבחינת השליטים בני חשמונאי. מן המוסכמות בעולם המדיני של התקופה ההלניסטית היה ששליט שואף להגדיל את שלטונו ולהרחיב את היקפו. את מדיניות הכיבושים של יוחנן ויורשיו העמידו בגדר המוסכמות ראייתם של גבולות בין עמים ומדינות בתור ניתנים לשינוי בכוח, הכרה בכיבוש בזרוע כמעשה מקובל ואף חוקי ("בזכות החנית") והיות כל אלה מעשים של יום-יום בעולם המדיניות דאז. למדיניות זו היתה הערכה חיובית או שלילית בעיני בני הדור ההוא, על-פי מקומם במערכת הכוחות, אולם ספק אם בעיניהם היתה טעונה הסבר. אדרבה : היתה זו מדיניות מובנת מאליה.

הסבר נוסף להצלחת התפשטותם המהירה של היהודים על-פני רמת ההר של ארץ-ישראל הוא שהיתה זו לא רק תופעה של כיבוש, אלא גם תהליך של איחוד לאומי של קהילות יהודיות פזורות בארץ-ישראל, בתוך המדינה היהודית המתחדשת. כיבוש הארץ - לפחות בחלקים אלה המיושבים אוכלוסיה כפרית-שמית בעיקר, שחלקה היה כפוף לשלטונן של ערים הלניסטיות - לא היה בהכרח כיבוש בעיני האוכלוסים. חלקם

היו אלה יהודים (בפריאה - עבר-הירדן היהודי, שהסתפח למדינת החשמונאים בלא שהדבר נזכר כלל במקורות ובמחוזות לוד, עפרה ורמתים, וכן חיו לבטח יהודים רבים בגליל), שקידמו בברכה את כיבושם-שחרורם על-ידי שליטים בני עמם ודתם. בחלקם היו אלה כפריים, שמים דוברי ארמית, לשון ששימשה רק יהודים, שה"כיבוש" החשמונאי "שחררם" מניצול על-ידי ערים הלניסטיות וצירפם לאומה, לתרבות ולדת, שההצלחה האירה להן פנים והיו חדורות תחושת ערך עצמן ויתרונן. מציאות זו תרמה אף היא לתהליך ההשתלטות החשמונאית בארץ-ישראל, והיא מסבירה לא רק את עצם הכיבושים אלא גם את הצלחתם ; זה גם המקור לכך שכיבושם וייהודם של אדום ושל הגליל נשארו עובדה של קבע לדורות רבים.

היחסים בין רומא ויהודה

מדיניות החוץ של יוחנן, לרבות יחסיו עם רומא, נקבעה בעיקרו של דבר במתכונת מדיניותם המסורתית של החשמונאים. מדיניות וו עמדה על יחסי קרבה ושיתוף-פעולה עם רומא, עם מצרים התלמיית, עם טוען למלוכה סלוקי כלשהו, שהיה רצוי למדינות אלה, ועל יחסי קרבה עם מדינות אחרות, שהיו מקורבות לרומא או למצרים התלמיית. דוגמה לסוג האחרון הם קשרי יונתן עם ספרטה והיחס המיוחד לעיר אשקלון, שהחשמונאים לא פגעו בה בשל קשריה המיוחדים עם התלמים. גם יוחנן נקט מדיניות זו, המוכרת משלוש תעודות מדיניות, היחידות שנשתמרו מימיו והקשורות ביחסיו עם רומא.

התעודה המוקדמת ביותר בזמן היא החלטה של הסינאט הרומי, שניתנה כנראה בשנת 134 לפני-הספירה, מיד עם עלותו לשלטון פנה אפוא יוחנן לרומא, משום רצונו לחדש במהירות את הברית עמה, נוכח האיום שריחף עליו מצד אנטיוכוס השביעי. עיקרה של ההחלטה הוא חידוש הברית בין רומא ויהודה, אך עד כמה שאפשר לשפוט לא הרתיעה ההחלטה את אנטיוכוס לתקוף את יהודה. יש משערים כי חידוש הברית עם רומא השפיע על מתינותו של אנטיוכוס בסיום המלחמה.

גם התעודה השנייה היא החלטת סינאט רומית, שזמנה לאחר מותו של אנטיוכוס השביעי, שלו היה יוחנן כפוף עד מותו (בשנים 129-132 לפני-הספירה). במסגרת חידוש הידידות נראה שיוחנן מעוניין היה במיוחד בהחזרת מקומות שאבדו לו אחרי נצחונו של אנטיוכוס, ובעיקר בהחזרת יפו ואזורים שבינה ובין יהודה (גזר ופגי, היא ראש-העין). מעניין שהרומאים לא נקטו עמדה ברורה בעניין זה והסתפקו בהחלטה כללית על אישור מחדש של הברית. מכל מקום, עולים מכאן הפסדים טריטוריאליים נוספים שנגרמו ליהודה עם נצחונו של אנטיוכוס השביעי, שעליהם ועל החזרתם לשלטון יהודי לא מסופר דבר במקורות האחרים.

התעודה השלישית היא המאוחרת והמעניינת ביותר. מסמך זה (קדמוניות, יד, 255-247) מכיל למעשה שתי החלטות השלובות זו בזו. האחת היא החלטה של אנשי פרגמון, עיר חשובה בתחום השלטון הרומי באסיה הקטנה, והשנייה היא החלטה נוספת של הסינאט הרומי. ההחלטה הפרגמנית קשורה לשליחי יוחנן הורקנוס, שעברו בעיר בדרכם חזרה מרומא ליהודה. היא מדברת בשבחו של יוחנן ומכריזה על ידידות עמו ועם עמו. זוהי אפוא דוגמה ליחסי ידידות בין שתי מדינות שהיו קשורות קשר הדוק עם רומא. אולם החשיבות העיקרית היא בתעודה הרומית, המצוטטת בתוך זו הפרגמנית.

התעודה הרומית אוסרת על "המלך אנטיוכוס בן אנטיוכוס" - שאינו אלא אנטיוכוס התשיעי בנו של אנטיוכוס השביעי - לפגוע ביהודים ודורשת שיחזיר להם נמלים ומצודות שנטל מהם. הכוונה לשטחים במישור החוף (ויפו החשובה שבהם) שאנטיוכוס התשיעי כבש בשנת 112 לערך מידי יוחנן. רומא התייצבה בכך לימין יוחנן בסירובה - מבחינה מדינית לפחות - להכיר בתוצאות המתקפה של אנטיוכוס שתוארה קודם-לכן. התעודה מבליטה גם את מעמדו המיוחד של מלך מצרים, תלמי פיסקון, שהיה בעל-ברית לרומא מכאן ובעל-ברית ליהודה מכאן, ולכן הוענק לו פטור ממכסים בנמלי יהודדה .

תעודה זו, מן השליש האחרון של שלטונו של יוחנן, היא העדות האחרונה על קשרים בין רומא ויהודה החשמונאית, עד כיבוש ארץ-ישראל על-ידי הרומאים. אחרי ימי יוחנן חל שינוי ביחסי יהודה ורומא בתוך המערך המדיני במזרח התיכון בכללו.

דרכי הניהול של הדיפלומאטיה

זוהי גם התעודה האחרונה בשורה של תעודות וידיעות אחרות החושפות מעט מדרכי ניהולה של המדיניות החיצונית של יהודה. ממנה, כמו מקודמותיה, עולה שעסקי הדיפלומאטיה מופקדים היו בדרך-כלל בידי חוג מצומצם, משפחתי במידה רבה. לעתים חזרו אותם מדינאים ופעלו בתפקידים שונים, לעתים חזרו בני אותה משפחה ומילאו שליחויות מדיניות שונות. בולט בכך יסון בן אלעזר, אחד משני שליחיו של יהודה לרומא, ששלושה בניו מילאו גם הם שליחויות דיפלומאטיות. אלה וגם אחרים יצאו מחוגי הכהונה, שממנה באו באי-כוחה של האומה לעתים קרובות, הן לפני תקופה זו והן לאחריה.

שלטון יוחנן: סיכום

בתקופתו של יוחנן הורקנוס הראשון (המכונה במשנה "יוחנן כהן גדול") חלו התפתחויות חשובות רבות בחברה היהודית ובשלטון החשמונאי. בעיקרו של דבר הפכה ארץ-ישראל בשלושים שנות-שלטונו בחלקה הגדול והמרכזי לארץ יהודית. לפעולותיו אלה נודעה השפעה רבה על תולדות ישראל גם דורות רבים אחריו. בימי-שלטונו הארוכים הוסיף השלטון החשמונאי להתבסס, להעמיק את שורשיו באומה ולהתחזק בעוצמתו בד-בבד עם חיזוק היסוד היהודי בארץ. עם ההתעצמות צמחו גם חולייו של המשטר החשמונאי; אלה הסתמנו עוד בסוף ימי יוחנן, אך פרצו בעוז החוצה בימי ינאי.

יהודה אריסטובולוס

לשנות-שלטונו הארוכות של אלכסנדר ינאי (76-103 לפני-הספירה) קדמה שנה אחת של שלטון אחיו, יהודה אריסטובולוס. יהודה היה יורש העצר המיועד עוד בחיי אביו ומילא תפקידי פיקוד צבאי עוד בחייו בעת המערכה על שומרון. בשנת שלטונו האחת והיחידה התרחש, או אפשר שרק נשלם, כיבוש הגליל.

מוצא היישוב היהודי בגליל

יהודים היו בגליל בימי יהודה המקבי, שהרי שמעון נשלח באותן שנים לסייע בידם, נוכח סכנה שנשקפה להם מצד שכניהם הלא-יהודים. דומה שאיום על יהודי הגליל נשקף מצור, שגבלה מצפון, ובמיוחד מצד העיר ההלניסטית הגדולה עכו-פטולמאיס, שגבולה השתרע אל תוך הגליל גופו. גזירות הדת ומרד המקבים ביהודה עוררו כנראה תסיסה בקרב יהודים ולא-יהודים גם בצפון הארץ, והביאו לאי-שקט בתחום פטולמאיס בגליל ובסמוך לגבולה.

לא נתברר מה היה מספר היהודים בגליל בקרב האוכלוסיה ומה היה מקורו של היישוב היהודי ומוצאו. יש סבורים שעיקרו היה מהגרים יהודים מיהודה וכי כבר בתקופה הפרסית התיישבו שם יהודים, אולי גם כאלה ששבו לארץ-ישראל מבבל וממיסופוטמיה. אחרים סבורים שיהודי הגליל היו משרידי שבטי הצפון, שהוסיפו להתקיים בתחומי ממלכת ישראל הקדומה והתחברו )אחר שיבת-ציון אל יהודי יהודה. ייתכן גם שהיו אלה מתייהדים במקורם (כפי שהיו השומרונים, למשל). כך או כך, חיו בגליל יהודים עוד קודם לכיבושי החשמונאים. לכן ראוי להצביע על האפשרות שכיבושו היה במידת-מה משום איחוד של יהודי הארץ בשלטון מדיני אחד.

שלבי כיבושו של הגליל וקשריו עם יהודה עד לסיפוחו המלא בימי אריסטובולוס (בשנת 103) לא נודעו; אך ראוי לציין שצבאות יהודיים פעלו בגליל עוד קודם-לכן, בימי יונתן, למשל, שחלק ניכר מפעילותו הצבאית ההנהל בתחומי הגליל. אלמלא תמיכה ואהדה בקרב האוכלוסיה המקומית בגליל, היהודית והאחרת, קשה לראות כיצד יכלו צבאות יהודיים לפעול הרחק ממולדתם, סמוך לפטולמאיס העוינת ולצור ולצידון שגם הן לא רחשו חיבה ליהודים. כבר אחרי כיבושם של שומרון, בית-שאן ועמק יזרעאל בסוף ימי יוחנן, נפתחה הדרך בין יהודה לגליל. ב"קדמוניות" מסופר כי יוחנן, שלא חיבב את ינאי בנו, שלחו לגדול בגליל (יג, 322). בסיפור זה, ויהיה ערכו ההיסטורי אשר יהיה, טמונה ההנחה שהגליל נמצא ברשותם של היהודים עוד בימי יוחנן.

כיבוש הגליל

על כיבוש הגליל בימי אריסטובולוס מספר יוסף בן-מתתיהו בקיצור נמרץ (קדמוניות, יג, 319-318). הוא מספר זאת פעם אחת בלשונו ופעם שנייה בהביאו ציטטה - זהה כמעט לדבריו - מתוך דברי היסטוריון אחר: " . . . אריסטובולוס הוסיף להם [ליהודים] ארץ וכבש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר [מצוות] המילה" (שם, 319). יוסף, המוסר דברים אלה גם בלשונו, מספרם כדוגמת מה שסופר על אדום ; כלומר, שהתושבים הוכרחו לקבל את היהדות כתנאי להישארותם במקומות יישובם. הספק במהימנותו ובדיוקו של תיאור זה נובע מכך שתושבים אלה אמורים להיות חלק מעם היטורים. מה ליטורים ולגליל ומדוע יתייהדו גם אם כבשו היהודים את הגליל ?

היטורים היו שבט ערבי, שחדר באותה תקופה מאזורי הספר של מדבר ערב אל הר הלבנון. הם לא היו השבט הערבי היחיד שהתנחל בתחומי סוריה בתקופה זו של התפוררות כוחם של הסלוקים, אלא אחת הנסיכויות הערביות שהתגבשו אז. במהלך השתלטותם על אזורי הר הלבנון השתלטו היטורים גם על הרי הגליל העליון. במלחמה עם צבא אריסטובולוס (בפיקודו של אנטיגונוס אחיו) ניגפו היטורים והגליל העליון נכבש מידם ועבר לידי מדינת החשמונאים. אולם לא משום כך נאלץ חלק משבט היטורים להתייהד. היטורים, שניגפו במערכה, נסוגו לאזורים שבשליטתם מצפון לגליל. תושבי הגליל הקבועים, יהודים ולא-יהודים, עברו מתחום השלטון היטורי אל שלטון החשמונאים. אם נכפה גיור, הוא נכפה על התושבים הלא-יהודים הקבועים של הגליל העליון. הללו לא איבדו את חירותם בשל הכיבוש החשמונאי, אלא החליפו שלטון בשלטון. ספק אם היתה תמורה זו רעה בעיניהם, שכן שלטון החשמונאים עשוי היה להיות נוח להם יותר משלטון שבטי מדבר, וכן הבטיח יתר יציבות גם כלפי האיום המתמיד מצד ערי החוף ההלניסטיות – עכו, צור וצידון, לכן אפשר לראות בגיורו של הגליל צעד בהשלמת תהליך התייהדותו, שהחל הרבה קודם-לכן. התושבים שקיבלו עתה את היהדות, קיבלו אותה מתוך נכונות, וייתכן שנוסף על היהודים שחיו בקרבם הם היו בשלבים שונים של תהליך ההתייהדות, שבא עתה לסיומו. ראיה לכך אפשר לראות בעובדה שכאשר עברה ארץ-ישראל כולה לשלטון רומא, ארבעים שנה אחר-כך, וכאשר נלקחו מתחום הממשל העצמי היהודי אזורים שונים של הארץ לא נגעו הרומאים בגליל וראו בו איזור יהודי מובהק. משמע : הגליליים עצמם היו יהודים בזמן ההוא ולא העלו בדעתם להיעזר ברומאים כדי להינתק מן היהדות, שאליה הצטרפו והפכו בשר מבשרה.

תככי החצר בימי אריסטובולוס

על אף חשיבותו ההיסטורית הרבה של כיבוש הגליל וייהודו, הנושא העיקרי בדבריו של יוסף בן-מתתיהו על תקופת שלטונו של יהודה אריסטובולוס הם אירועי החצר. לפי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו נטל אריסטובולוס לעצמו - הראשון מבית חשמונאי – כתר מלכות. אם ידיעה זו אכן מדויקת, הרי שבימיו חלה תמורה משמעותית בחוקת יהודה, כפי שקבעה בימי שמעון (140 לפני-הספירה) אסיפת-עם.

אריסטובולוס שם את אחיו במאסר וגרם למות אמו, שהורקנוס ביקש להניח אותה בתור גבירה לכל המדינה. מעשים אלה, המיוחסים לאריסטובולוס, קשורים ודאי – אם אירעו אמנם כמתואר אצל יוסף בן-מתתיהו - לפעולות השונות שנועדו להבטיח בידיו את השלטון. מכל מקום הם מצביעים על שינוי באווירה בחצר השליט. לא עוד אמון הדדי ושיתוף-פעולה כמו בימי בני מתתיהו. אמון רחש אריסטובולוס רק לאחד מאחיו, לאנטיגונוס, שאף פיקד מטעמו על כיבוש הגליל. אולם תככנים מאנשי החצר הצליחו לזרוע בלב אריסטובולוס חשדות כלפי כוונותיו של אחיו האהוב וגרמו במזימת עורמה לכך שאנטיגונוס יהרג בידי שומר-ראשו של אריסטובולוס. לאחר הרצח נתקף אריסטובולוס, לדברי יוסף בן-מתתיהו, מוסר-כליות בשל מה שאירע, וכתוצאה מכך חלה במחלה קשה ובעטיה מת כעבור זמן לא רב. כך הסתיים שלטונו הקצר.

קראו עוד:

חלק א': ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה)
חלק ב': ביצורה של יהודה וכינון השושלת החשמונאית
חלק ג': החשמונאים כובשים את חלקיה הפנימיים של ארץ-ישראל (פריט זה)
חלק ד': התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית
חלק ה': מלכות שלומציון וחולשתה הפנימית של המדינה החשמונאית

ביבליוגרפיה:
כותר: היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ג'
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך השלישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית