תנועה ששאפה להשיג ארץ (טריטוריה) ליהודים בכל מקום שהוא, לאו דווקא בארץ-ישראל. המצדדים בהשקפה זו עזבו את ההסתדרות הציונית לאחר שזו דחתה בקונגרס השביעי (1905) את הצעת אוגאנדה.

התנועה שאפה לרכז במקום כלשהו רוב יהודי, שיזכה לעצמאות מדינית או לפחות לאוטונומיה. היא שללה את פיזור היהודים בגולה, אך, בניגוד לציונות, לא ראתה את המולדת ההיסטורית, כלומר ארץ-ישראל, כאפשרות היחידה להקמת מדינה יהודית. הטריטוריאליסטיס, שפרשו בראשות ישראל זנגביל, נקראו "הסתדרות הטריטוריאליסטים היהודים" (יט"א). הס קיימו מגעים עם ממשלות רבות כדי להקים טריטוריה יהודית. הם לא זכו להצלחה ובשנת 1917, לאחר שהציונות השיגה את הצהרת בלפור, הם נתפרקו. בשנת 1908 הוקם בברלין ביוזמתו של אלפרד נוסיג  "האירגון הכללי להתיישבות יהודים" (איק"א). מנהיגיו התנגדו לתוכניות יט"א ליישב יהודים באזורים נידחים. הם ביקשו להתיישב בארץ-ישראל ובסביבותיה. הם אף הסתייגו מעקרונות הציונות, אך הם לא זכו בהצלחות והתפרקו בשנת 1920.
ניסיונות טריטוריאליסטיים, כמשקל נגד הציונות, נעשו בברית-המועצות בין שתי מלחמות העולם: תחילה באוקראינה הדרומית ובצפון קרים, שהוקמו בהן ארבע "נפות לאומיות" מבודדות (חוסלו עם הפלישה הנאצית), ואחר כך בחבל בירוביג'אן, שהוכרז בשנת 1934 ל"חבל האוטונומי היהודי". גם ניסיון זה נכשל, והיהודים נשארו בו מיעוט קטן. בשנת 1935 קם בארצות-הברית אירגון בשם "האיגוד למען ארץ חופשית". את האירגון הקים י"נ שטיינברג בתגובה לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אף אירגון זה ניסה להשיג "שטח רחב ידיים באיזור דל אוכלוסין" להקמת אוטונומיה יהודית בארצות מרוחקות. גם הוא נכשל בכך. האירגון עדיין קיים.