לא הרי היחס שבין המספר לסיפור כהרי היחס שבין הצייר לציור או שבין המלחין ליצירה המוסיקלית. היחס בין המספר לסיפור מיוחד בכך, שהמספר נמצא בתוך הסיפור פשוטו כמשמעו: הוא חלק בלתי-נפרד מן היצירה הסיפורית, הוא אחד היסודות המבניים, ואף מן היסודות החשובים ביותר, שהסיפור מורכב מהם. יש שדמות המספר מעוצבת בתוך הסיפור באורח מוחש והיא מורגשת בבירור (למשל, בסיפורים שבהם מופיע המספר בגוף ראשון), ויש שדמות המספר אינה בולטת ואינה מוגדרת, וכתוצאה מכך נוטים אנו לשכוח את קיומו; אבל גם במקרה האחרון ברור, כי קיים בתוך היצירה מישהו, אשר מעלה לפנינו את ההתרחשויות ואשר פונה אלינו בדיבורו.

בקיומו של המספר בתוך הסיפור נעוץ ההבדל העיקרי שבין היצירה הסיפורית לבין אחותה במשפחת האמנויות – הדראמה. גם בדראמה וגם ביצירה הסיפורית מוצגות לפנינו הדמויות וקורותיהן ומושמעת לנו שיחתן, אך בדראמה אין המחבר מורגש אלא בעקיפין, באמצעות הנפשות הפועלות, ואילו ביצירה הסיפורית קיים המספר לצד הנפשות הפועלות, וקולו נשמע בה לצד קולן. בעוד שהדראמה מביאה לפנינו את הדמויות ואת עולמן במישרין, תוך יצירת מפגש בלתי-אמצעי בין הדמויות והצופים, הרי מעצם מהותה של היצירה הסיפורית הוא, כי העולם האפי המעוצב בתוכה לא יגיע לתודעתנו אלא בתיווכו של המספר. אין לנו גישה ישירה אל הנפשות הפועלות בסיפור; אף דיבורן מעוגן היטב ברצף דיבורו של המספר, באמצעות פעלים כמו ויאמר, ויען. אין אנו רואים אלא דרך עיניו של המספר ואין אנו שומעים אלא דרך אוזניו. המספר הוא מעין קטיגוריה א-פריורית, שרק בעזרתה ניתן לנו לתפוס את המציאות הקיימת בתוך היצירה הסיפורית. טיבה של מציאות זו, מהותו של העולם הסיפורי על הדמויות ועל ההתרחשויות שבו, ומעל לכול משמעותם של כל אלה, תלויים מכול וכול בקטיגוריה זו, שבאמצעותה אנו תופסים. לפיכך נודעת חשיבות ממדרגה ראשונה לדמותו של המספר ולאופן תיווכו.

את המספר שבתוך הסיפור אין לזהות עם הסופר בתור אדם ריאלי. הכרת חיי הסופר הריאלי וידיעת פרטים ביוגרפיים על-אודותיו אינן תורמות להבנה טובה יותר של דמות המספר בסיפור, כיון שמערכת הערכים, הגישות והתכונות של השניים אינן בהכרח זהות. דמות "המחבר המשתמע" (הכוונה למחבר, כפי שהוא משתקף מתוך היצירה, להבדיל מן הסופר בחיים), דרכי הראיה ודרכי ההגשה שלו הנם חלק מתכונות היצירה, והם מתגלים לנו אך ורק מתוך התבוננות ועיון ביצירה עצמה.

במדע הספרות מקובל גם להבחין בין המחבר (המשתמע) לבין המספר. האחרון הוא זה, אשר מפיו שומעים אנו על המתרחש, והוא גם מודיע לנו מי מן הדמויות מדבר כל פעם. הראשון נודע לנו גם מדברי המספר, גם מדברי הדמויות (המנוסחים על-ידו), גם על-ידי ארגון החומרים הסיפוריים, העלילה, הזמן, המרחב וכו'.

אל דמות המספר ודרכי הסיפר שלו אפשר לגשת באופן הטוב ביותר על-ידי בחינת נקודת-התצפית, שממנה משקיף המספר על ההתרחשות ובה בא לידי ביטוי היחס בין המספר והמסופר. בעניין זה קיימות אפשרויות רבות.

האפשרויות שהן חשובות לסיפור המקרא הן:

1. מספר היודע הכול על דמויותיו והנמצא בכל מקום ומקום, לעומת מספר שידיעתו מוגבלת. הראשון מציץ דרך קירות אטומים אל תוך חדרי חדרים, והוא חודר במבטו אף לתוך חדרי לבב של בני-האדם. השני מסתכל מן החוץ, רואה את פעולות האנשים ושומע את דיבורם – ומאלה ניתן להסיק על חייהם הפנימיים.
2. מספר המתערב בסיפורו ומעיר את הערותיו ואשר קיומו בולט לעין, לעומת מספר הנוטה להיאלם ולהיעלם. הראשון עשוי להזכיר את עצמו או את דרך עבודתו בחיבור הסיפור, הוא עשוי לפנות במישרין אל הקורא או להביא פירושים והערכות למתרחש; ואילו השני ימסור רק את סיפור המעשה גופא.
3. מספר המוסר על המתרחש מפרספקטיבה רחוקה ובסקירה רחבה ופנורמית, לעומת מספר אשר במינימום תיווך מצדו מראה את המאורעות מפרספקטיבה קרובה, בהצגה סצנית, והנותן לדמויות לדבר בעד עצמן.
4. מספר המביט על הכול מלמעלה והמרחף, כביכול, מעל לכל הדמויות, לעומת מספר המסתכל על המתרחש בהתאם לזווית-הראיה של אחת הדמויות המשתתפות.
5. מספר נויטרלי או אובייקטיבי, לעומת מספר הנוקט עמדה ברורה כלפי מה שהוא מספר. דרך הסיפר של הראשון תהיה עניינית, עובדתית ונטולת מעורבות אישית; דרך הסיפר של השני תגלה אהדה או הסתייגות, הסכמה או דחיה, שבח או גינוי, ואולי אף הזדהות או איבה.

ההבחנות הנזכרות מתיחסות לקצוות; בפועל יכולה נקודת-התצפית בסיפור נתון להימצא באיזה מקום שהוא בין הקצוות הללו. כמו-כן מובן, שהאפשרויות המוזכרות לעיל יופיעו בכל סיפור בצירופים מצירופים שונים.

אין כל הכרח, שנקודת-תצפית מסוימת תישמר לכל אורך הסיפור בעקיבות וללא כל סטיה. נקודת-תצפית אחת תהיה אמנם השלטת, אך אין כל מניעה שתתחלף מדי פעם בפעם בנקודת-תצפית אחרת.

לנקודת-התצפית או נקודות-התצפית של הסיפור נודעת חשיבות מכמה וכמה בחינות.

ראשית, נקודת-התצפית היא אחד הגורמים המעניקים אחדות ליצירה הסיפורית, אשר קיימים בה בדרך הטבע ריבוי ורב-גוניות: ריבוי של אנשים, ריבוי של אירועים, ריבוי של מקומות וריבוי של זמנים. נאמר על נקודת-התצפית של המספר, כי היא "האחדות הרביעית" (אחרי שלוש האחדויות של אריסטו: אחדות הזמן; אחדות המקום ואחדות העלילה), מפני שהיא מלכדת את ריבוי הגישות ונקודות-הראות של הדמויות המופיעות בסיפור בראיה כוללת אחת.

שנית, מנקודת-התצפית שנבחרה נובע מה יסופר וכיצד יסופר, מה מקרוב ומה מרחוק. דומה המספר לצלם הבוחר ומחליט מה לצלם ומה לא לצלם, מאיזה מרחק, מאיזו זווית, באיזו חדות ובאיזו תאורה. כשם שצביונו של הסרט המצולם תלוי במיקום המצלמה ובדרך הפעלתה, כן תלוי צביונו של הסיפור בנקודת-התצפית שממנה מוצגים המאורעות.

שלישית, בכוח נקודת-התצפית המתאימה לתרום תרומה מכרעת להגברת העניין או המתח שבסיפור. הסיפור חייב להיות מעוצב כך, שיהיה מעניין, ואם אפשר אף מרתק, כדי למשוך את הקורא ולעשותו שותף למתרחש. סיפור שאין קוראים אותו, או שהקורא אינו נתפס לו, אינו יכול למלא את תפקידו. המעורבות של הקורא במסופר תלויה במידה רבה באופן בו מובא הסיפור לפניו, ובכלל זה בנקודת-התצפית השלטת ובחילופים בנקודות-התצפית השונות.

רביעית, נקודת-התצפית היא אחד האמצעים לכך, שהסיפור ישפיע על הקורא ושהערכים, ההשקפות והעמדות הגלומים בו ייקלטו על ידו. מובן שעמדת הקורא כלפי המסופר תלויה לא במעט בערכים ובגישות הקיימים אצלו מראש, מלפני קריאת הסיפור, אבל גם בידי המחבר להשפיע על עמדותיו ועל שיפוטו. בדרך-כלל, אם למחבר עמדה אוהדת, אף עמדת הקורא כך; ואם למחבר עמדה מסתייגת, אף עמדת הקורא כך. שכן לרוב אין הקורא מזדהה עם הדמויות של הסיפור במישרין, אלא הוא מזדהה עם המחבר, הוא רואה את הדמויות כפי שהמחבר רואה אותן, ויחסו אליהן נקבע על-ידי יחס המחבר אליהן. העמדות וההשקפות של המחבר מובעות לאו-דווקא בנפרד מעובדות הסיפור (כדרך סוג מסוים של משלים, שהלקח או מוסר ההשכל מודבק להם בסוף), אלא לרוב הן משולבות בהן או מקופלות בתוכן, והן מתבטאות בדרך, שבה מסופר הסיפור. על-ידי הצירוף של ה"מה" וה"איך" – מה מסופר ואיך מסופר – פועל הסיפור את פעולתו על הקורא. בין גורמי ה"איך" תופסות מקום בראש נקודות-התצפית למיניהן, אשר על-פיהן רואה המחבר את הדמויות ואת הפעולות ומעצב אותן, ועל-פיהן תופס אותן הקורא ומושפע מהן. מידת היעילות של הסיפור תלויה אפוא בשיעור לא-מבוטל בטכניקה של נקודת התצפית.

בסיפורי המקרא נודעת לטכניקה של נקודת-התצפית חשיבות מיוחדת. הסיפור המקראי מבקש להשפיע על קהלו וללמד אותו את השקפותיו על החיים, על בני-אדם, על טוב ורע, על אלהים ועל דרכיו בעולם. ובעוד שספרות הנבואה וספרות החכמה מביעות את השקפותיהן במישרין ומטיפות לקבלתן בגלוי, פועל הסיפור בדרך עקיפה וסמויה מן העין – ובעניין זה ממלאות דרכי הסיפר בכלל וטכניקת נקודת-התצפית בפרט תפקיד מכריע.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok