עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > עליה וקליטה לאחר קום המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
המאמר משרטט קווים לדיוקנם של העולים מיבשת אירופה בעשור הראשון של מדינת ישראל, ומספר על קליטתם הפיסית והחברתית-תרבותית בחברה הישראלית. מרבית העולים שהגיעו מאירופה היו ניצולי שואה, והמאמר עוסק בשני היבטים עיקריים בסיפור קליטתם. ההיבט החומרי - התבססותם הכלכלית, מקומות ההתיישבות העיקריים וצורות ההתיישבות האופייניות. וההיבט התרבותי - כיצד קיבלה החברה הישראלית את ניצולי השואה, ומה היתה תגובת הניצולים למפגש זה.



עולי אירופה ותודעת השואה
מחברת: ד"ר חנה יבלונקה


מדינת ישראל הפכה עם הקמתה לאבן שואבת לרבבות עולים, שזרמו אל חופי הארץ מכל חמש היבשות. במאמר זה אני מבקשת לשרטט קווים לדיוקנם של הבאים מיבשת אירופה ולספר מעט על קליטתם הפיסית והחברתית-תרבותית בחברה הישראלית.

כבר בראשית הדברים ראוי שתעמודנה מול עיני הקורא שלוש עובדות רבות משמעות: (א) מספר העולים שהגיעו ארצה מאירופה בעשור הראשון לקיומה של המדינה רב יותר ממספר העולים שהגיעו מיבשות אחרות; (ב) מרבית העולים שהגיעו מאירופה היו ניצולי שואה, אלה המוגדרים כ"שארית הפליטה";1 (ג) עולים אלה חלקו עם מרבית בני הארץ שותפות מוצא, שכן קרוב לתשעים אחוז מבני היישוב היהודי ערב הקמת המדינה באו ממרכז אירופה ומזרחה.

כמה עולים הגיעו מאירופה, בהשוואה ליבשות אחרות, מ-1948 עד 1960?

 

.

אירופה

אסיה

אפריקה

אמריקה ואוסטרליה

.

439,107

274,824

236,767

10,742

ובאחוזים*

44.75

28

24.1

1.1

*בסיכום הכולל ישנם גם 19,787 עולים שלא ידועה יבשת המוצא שלהם.

חלק ניכר מפליטי אירופה ומן העולים מיבשת זו הגיעו ארצה בשלושה גלים. הגל הראשון הגיע ערב הקמת המדינה, בשנים 1948-1945, ובו באו כ-70,000 עולים. הגל השני והעיקרי הגיע בשנים 1951-1948, שנות "העלייה הגדולה", והביא ארצה 332,802 עולים מאירופה. הגל השלישי, בשנים 1960-1955, כלל 106,278 עולים. שלושתם מהווים תוצאה של טלטלה שעברה על היהודים בארצות מוצאם: מקורם של שני הגלים הראשונים בזעזוע שחוללה השואה, ואילו הגל השלישי נבע משורת התסיסות והמרידות האנטי-סובייטיות, שהתרחשו במזרח-אירופה באמצע שנות החמישים.

בניגוד למניעי היהודים שעלו מארצות האסלאם, שם ניתן לזהות שוני בין העולים מן המדינות השונות, כשבכל מדינה היו גורמים אחרים להגירה, הרי יהודי אירופה עלו רובם ככולם מתוך מה שמכונה "הציונות האינסטינקטיבית", שנולדה בעקבות השואה. בציונות היו כרוכים עזיבת ארצות המוצא, שבחלק מהן היו תסיסות אנטישמיות אחרי מלחמת-העולם השנייה, כמו לדוגמה פוגרום קיאלצה בפולין (1946), חוסר הרצון להישאר באותם מקומות שהפכו לבתי-קברות המוניים לבני המשפחה, ובמיוחד הפרשנות לאסון השואה, לפיה יש להבין את הגורל היהודי במלחמת-העולם השנייה במושגים ציוניים. ההתנגדות לנאצים היתה בראש וראשונה נחלת החוגים הציוניים, והקמת מדינה יהודית היתה הציווי האחרון שציוו הקורבנות לניצולים, כמו גם התקווה היחידה להצלת שארית יהודי אירופה ולשיקומם. ברמת הדימוי ארץ-ישראל נתפסה כבית, מעין פיצוי ותחליף על אובדן המשפחה והבית הקודמים.

בחלוקה פנימית של העולים מאירופה ניתן לראות את שיעור העולים מכל ארץ בשנים 1948-1960: 2

בולגריה
ברית-המועצות
גרמניה ואוסטריה
הונגריה
יוגוסלביה
פולין

38,940
21,906
12,838
24,143
7,981
146,032
צ'כוסלובקיה
צרפת
רומניה
הולנד
בלגיה
איטליה
19,571
4,712
150,412
1,723
685
1,719
מנתונים אלה עולה בבירור, כי רובם המכריע של עולי אירופה הגיע ארצה מארצות שבהן נפגעו היהודם מהשואה באורח אנוש.

שני היבטים עיקריים ישנם לסיפור קליטתם של עולי אירופה והתערותם במדינת ישראל. ההיבט הראשון הוא החומרי - כיצד נקלטו עולי אירופה מבחינת התבססותם הכלכלית, מקומות ההתיישבות העיקריים שלהם וצורות ההתיישבות האופייניות להם. ההיבט השני הוא ההיבט התרבותי - כיצד קיבלה החברה הישראלית שלא עברה את מוראות השואה, את הטראומה אשר בצלה עמדו כה רבים מעולי אירופה, ומה היתה תגובת העולים למפגש זה.

עולי אירופה - שורש ראשון בארץ

עולי אירופה היו העולים הראשונים שנכנסו בשערי המדינה, ביום ההכרזה על הקמתה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. יש מן הטראגיות בכך, שעולים מיוסרים אלה לא מצאו גם כאן את השלווה שייחלו לה, אך ברמה המעשית התמונה מורכבת הרבה יותר. כדרכם של היסטוריונים, ניתן לשרטט את תהליך קליטתם של עולי אירופה על-פי תקופות.

תקופה ראשונה: השנים 1948-1945, מסיום מלחמת-העולם ועד הקמת המדינה. בתקופה זו באו רבים מן העולים באופן בלתי-לגלי, למרות נסיונות הבלימה של הצבא הבריטי. משמעותה של עובדה זו היא כי רבים מהעולים היו בחורים צעירים, רווקים ובעלי מוטיבציה אידיאולוגית. באותה עת התנהל בארץ-ישראל מאבק על הקמת המדינה, וברור כי ההתגייסות של עולים אלה היתה למשימות קולקטיביות. בהתגייסות זו היה גם מענה לצורך הנפשי של העולים, ניצולי השואה, למצוא בתחייה הלאומית משמעות לאסון השואה. היטיב להגדיר זאת בני וירצברג, ניצול שואה שעלה ארצה כנער והצטרף לשורות הלוחמים:

תוך כמה ימים עמדנו כמה חברים בחדר נסתר וחשוך למחצה, באחד מפינות הקיבוץ, ואחד החברים השביע אותנו שבועת אמונים להגנה, למול אקדח ותנ"ך מונחים כרוכים על שולחן מכוסה שמיכת צמר צבאית. היה זה חבר הקיבוץ פלטיאל.
כשעמד מאחורי השולחן עם התנ"ך והאקדח, בחדר המסתורי החשוך שבירכתי ה"גבעה", לא היה זה אותו פלטיאל, חבר המשק, שנאם בערב בחדר האוכל. כאן עמדה לפני דמות של מפקד, בעל מבט נמרץ, תקיף ארשת, עז וחודר, כמי שאינו יודע פשרה. כאן הוא לא נאם, לא אמר מילה מיותרת. אחד אחד נכנסנו בעד הדלת אפופת המסתורין, התייצבנו אצל השולחן, וכשיד ימין מונחת על קת האקדח ועל התנ"ך ויד שמאל מורמת אל על, חזרנו אחריו על המילים הספורות שנאמרו בקול עמוק ובוטח: "נשבע אני שבועת אמונים להגנה ולנשק ומוכן להקריב את חיי למען ארץ ישראל: הנני נכון לפקודה".
בשניות הספורות שעמדתי דום לפני פלטיאל וידי על קת האקדח, הציפני גל זכרונות - שניות חרדה הרבה, כשעמדתי לפני מפקדים נאציים, שחיי היו הפקר בעיניהם. הם היו חמושים, ידי אז היו ריקות... לפיכך הרגשתי כי אין אני נשבע אמונים רק להגנה, אלא נשבע כמה שבועות אחרות: שבועת נקמה לדם הורי הנרצחים וקרובי המורעלים; שבועה לנקום כבוד עמי הנדכא והמושפל; שבועה לנקום דמם של יהודים, שנפחו נשמותיהם במשרפות ושעלו בעשן, מתוך ארובות "העבודה המשחררת" הנאצית...
ואז, זו הפעם הראשונה, הרגשתי כי לא שגיתי בזה שנאבקתי ונשארתי בחיים; כדאי וכדאי היה להישאר בחיים אפילו למול אבא המתבוסס בדמו, ובלבד להגיע ליום זה... חשתי כאילו זה עתה רק הנני נער שהגיע למצוות - בוגר, בעל אחריות לאומית, אשר אשאנה עמי בגאון ובהתרוממות הרוח בכל אשר אלך.3

דוגמה נוספת מצויה בעדותה של הלה גליינברגר, ניצולת שואה שלחמה בקרבות בית-מחסיר ונבי סמואל:

זוכרת שסיפרתי לך [לצביה כצנלסון בן-צבי] על הצלקת הרגישה של השואה, על הדימוי "כצאן לטבח" שרדף אותי? כן, הדימוי הזה לא היה רק חץ צולף חיצוני. הוא חי בתוכי פנימה בהתגוששות של קבע: כן, אמת, כך הלכנו - "כצאן לטבח". אבל שם, בסד הגיהנום, היכולנו אחרת? בבדידות ההיא, ומול הגרדום ההוא?... אז להגיד לך גלויות, היה בי דחף נפשי חזק להיות פה בארץ - אחרת. להוכיח, שאני לא בדיוק "צאן" וכשצריך ואפשר ללחום אני לוחמת.4

תקופה שנייה: השנים 1951-1948, תקופה "העלייה הגדולה" שלאחר הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ איפשרה זרימה חופשית של עולים לתוכה. ראשוני הבאים היו עולי אירופה, ובמיוחד אלו ששהו בשלוש השנים האחרונות במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה ובמחנות הגירוש בקפריסין. עולים אלה היוו קבוצה פחות הומוגנית. עם זאת יש לציין, כי מבחינה דמוגרפית ניכרו בקבוצה הזאת השפעות השואה. במיוחד אמורים הדברים במיעוט הילדים בגילאי 14-5 ובמיעוט הזקנים מעל לגיל שישים. בדומה לתקופה הקודמת, ואולי אף ביתר שאת, היתה אז עדיפות עליונה לצורכי הקולקטיב, שכן מראשית התקופה ועד 1949 מלחמת העצמאות התנהלה בארץ בכל עוזה.

כ-23,000 מבין עולי אירופה בשנים אלה התגייסו לשורות צה"ל מיד עם עלייתם ארצה, רובם במסגרת הגח"ל (גיוס חוץ-לארץ). רובם ככולם גויסו ליחידות קרביות. בהתחשב בעובדה שרבים מהעולים בתקופה הקודמת היו מאירופה, בחורים צעירים שגויסו אף הם,5 הרי קל להגיע לקביעה כי כמחצית הכוח הלוחם במלחמת העצמאות הורכב מעולי אירופה, ניצולי השואה.

בניגוד לחששות שרווחו בקרב ראשי כוחות המגן, שמא גיוסם של עולים בקנה מידה גדול יפגע באיכות הלחימה של היישוב ובמורל חייליו, העולים היו כוח-אדם רענן שהחליף את לוחמי היישוב העייפים וגם מילא את השורות שהתרוקנו בשל ריבוי הנופלים בקרבות הקשים של החודשים ינואר, פברואר, מארס, אפריל 1948. איכות חיילי הגח"ל ורמת המוטיבציה הגבוהה שלהם, כפי שהדבר משתקף בספרי החטיבות השונים, סתרו עד מהרה כל השערה מוקדמת בעניין זה. חיילים אלה הונעו על-ידי כוח, שרבים מבני הארץ לא יכלו להבינו, ואשר כונה בפיהם "נקמת התקומה".

גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות הוא מהנושאים הטעונים ביותר בחברה הישראלית. מיתוסים רבים מלווים נושא זה, ובמיוחד אמור הדבר בכל הקשור לקרב לטרון. כדאי להזכיר בהקשר זה את שירו של גבי דניאל (הלא הוא פרופסור בנימין הורושובסקי), "פטר הגדול", שהופיע בכתב העת איגרא ב-1986, בו הוא קובע כי: "בן-גוריון סלל את הדרך אל דרך בורמה, העוקפת את הדרך אל דרך הבירה ירושלים, בעצמות נערים מן השואה...".

מיתוסים אלה, לפיהם נלקחו הניצולים היישר מהאונייה לשדה הקרב, שם נפלו רבים מהם, מייצגים אמת חלקית בלבד. על-פי העובדות ההיסטוריות, מגויסי הגח"ל התגייסו עוד במחנות העקורים, כך שרובם הגיעו לארץ כבר כמגויסים, וזאת על-פי הכרעתם האישית. בארץ הם עברו מסלול אימונים, גם אם במושגינו שלנו - מקוצר. חלקם עבר את מסלול האימונים עוד בחוץ-לארץ, במחנה האימונים מס' 1 שבמרסיי. בקרב לטרון המפורסם נפלו 16 עולים חדשים, ולא מאות קורבנות מקרב ניצולי השואה, כדברי המיתוס שרווח שנים רבות בציבור הישראלי, ואף היום מסרב לגווע.

תוצאה נוספת של המלחמה היתה הכפרים הערביים הנטושים ובתי הערבים הנטושים בערים המעורבות, שסיפקו פתרונות דיור זמינים ומהירים לרבבות העולים. ההתיישבות בחלקים הנטושים בערים המעורבות החלה כבר במחצית 1948, לעתים ממש עם כיבושן. כך בצפת, בטבריה ובמיוחד בחיפה, שם התבצע האיכלוס רחוב אחר רחוב, צעד בצעד עם הלוחמים המתקדמים. היתה בכך גם מגמה אסטרטגית לחזק את האזורים הכבושים באוכלוסייה יהודית. גם חלק מעולי ארצות האסלאם יושבו באופן זה. כך, למשל, בשכונות מוסררה ובקעה בירושלים וואדי סאליב בחיפה. מקומות אלה עתידים להפוך לאחדים ממוקדי המצוקה החברתית הבולטים של מדינת ישראל.

איכלוס הערים הערביות הנטושות, כגון לוד, רמלה ויפו, התחיל רק בשלהי 1948. תהליך זה היה מורכב יותר, גם משום ההרס המוחלט של התשתיות בערים הללו וגם בשל הרגישות הפוליטית, שהיתה כרוכה בהתיישבות בערים שלא נכללו בגבולות "החלוקה".

ראשית האיכלוס בפלישות של עולים לבתים נטושים ביפו, ואחריתו ב-1949, עת החלו לוד, רמלה, עכו ומג'דל (אשקלון) להתאכלס בניצולים שזה מקרוב באו. ערים אלו, שתעבורנה שינויים דמוגרפיים נוספים בשנות השישים, אוכלסו בשנות החמישים בעיקר ביוצאי אירופה שבאו עם "העלייה הגדולה". כך, למשל, מספר אוכלוסיה היהודים של לוד בפברואר 1949 היה 5,500 נפש. ארצות מוצאם: פולין (42 אחוז), בולגריה (34 אחוז), רומניה (10 אחוזים), תורכיה (5 אחוזים), הונגריה (2.5 אחוזים), צ'כוסלובקיה (1.5 אחוז). לבסוף יש להדגיש שבחודשי מלחמה נושא הקליטה לא היה בראש סדרי העדיפויות של הממסד הישראלי. כפי שקרה במחנות העקורים על אדמת גרמניה, שם גיבשו הניצולים ביוזמתם מוסדות פוליטיים ותרבותיים משלהם, כך קרה גם בארץ: תהליך הטמיעה של עולי אירופה בחברה הישראלית הוא פחות תהליך של קליטה על-ידי החברה הקולטת ויותר ביטוי ליוזמה עצמית, נחרצות וחדירה לכל פירצה אפשרית בחברה הישראלית.

תקופה שלישית. השנים 1960-1951, שנות ההתבססות. שנות החמישים נתנו בידי עולי אירופה את ההזדמנות לשיקום חייהם. בשנים אלו עשו רוב הניצולים לביתם, הקימו משפחות והחלו להתבסס כלכלית. מידת הצלחתם היתה מרשימה, ושניים מביטוייה הבולטים היו התפתחות ההתיישבות בכפרים הנטושים והמהירות שבה יצאו עולי אירופה מהמעברות.

המחשה לביטוי הראשון ניתן למצוא בדיווחים תקופתיים שנערכו על-ידי אנשי תנועת המושבים, שנטלה תחת חסותה את מפעל ההתיישבות הזה. מן הדיווחים עולה תמונה מחמיאה ביותר של הכפרים שאוכלסו בעולי אירופה. אצטט מתוך שלושה דיווחים כאלה:

עקיר (היום בית-אלעזרי) - יוצאי פולין: "מה נאמר ומה נדבר - עולה על כל המשוער. ההתפתחות החברתית עולה בהרבה על רבים מישובינו הותיקים ... הם כבר מתקיימים בלי מדריך. איש שלהם נקבע כמדריך ועושה חיל..".
יבנה - בולגרים: "ניכר כי החברה התגבשה. יש כבר מסגרת אירגונית מסוימת. אם מקץ שנה יגיעו כל הישובים החדשים בהתפתחותם המשקית והחברתית למצב כזה - נוכל להגיד דיינו".
סתריה - מעולי קפריסין: "הישוב הגיע למצב חברתי משביע רצון. אחד הישובים הטובים שלנו, חומר אנושי צעיר. ישנו גרעין חזק של חברים היודעים את דרכם וכאן כבר מושב עובדים".6

בכל התיאורים האלה, וגם באחרים שלא הובאו כאן, מודגשת המהירות בה התארגנו עולי שארית הפליטה בכפרים הנטושים, וכן המידה הרבה של יוזמה עצמית שנקטו לשיפור איכות חייהם. בולטת גם חריצות רבה, עזרה הדדית וקשר חזק למקום ההתיישבות.

המחשה לאותם מאפיינים ניתן למצוא גם במהירות יציאתם של עולי אירופה מהמעברות. בראשית 1953 נערך מיפקד בין תושבי הדיור הזמני: מעברות, מחנות-עבודה, בתי-עולים. התפלגות העולים היתה כדלקמן:7

יבשת מוצא נפשות אחוזים
אירופה 46,966 22.3
אסיה 115,265 54.6
אפריקה 37,086 17.6
לא מוגדרים 11,673 5.5

מנתונים אלה עולה כי רק כחמישית מתושבי המעברות ושאר תושבי הדיור הזמני בראשית 1953 היו יוצאי אירופה.

נראה, כי בנוסף ליוזמתם, נחרצותם לשקם את חייהם, גילם הצעיר יחסית, סייעו בידם גם נתוניהם המקצועיים וההשכלתיים, כפי שאפשר לראות בטבלה הבאה.

דרגת ההשכלה של אוכלוסיית מדינת ישראל - ותיקים ועולים חדשים לפי מין ומוצא (באחוזם)

דרגת ההשכלה ותיקים עולים
מאירופה
עולים
מאסיה
ומאפריקה
ותיקות עולות
מאירופה
עולות
מאסיה
ומאפריקה
לא למדו בבית-ספר 41 2.6 22.5 11.8 6.3 57.8
לא סיימו בית-ספר יסודי 22.3 33.1 49.5 18.5 31.9 26.2
סיימו בית-ספר יסודי 39.6 41.2 19.5 33.4 40.6 13.0
סיימו תיכון 19.9 18.3 7.8 26.1 19.2 2.8
סיימו בית-ספר גבוה 4.9 4.8 0.7 2.4 2.0 0.2

נתוני ההשכלה מורים בבירור על עדיפות בסיכויי הקליטה של יוצאי אירופה. נתונים אלה מפתיעים במידה רבה בשל הדמיון בין רמת ההשכלה של בני הארץ שעלו במרביתם מאירופה לפני השואה, לבין עולי אירופה שעלו לאחר השואה. עובדה זו בולטת על רקע ידיעתנו, כי במהלך מלחמת-העולם השנייה לא למדו יהודי אירופה באורח סדיר, בעוד שבארץ-ישראל נמשכה פחות או יותר שגרת החיים. נראה, כי אחת הסיבות לפערים קטנים אלה נעוצה בהיותה של החברה הישראלית בשנותיה הראשונות חברה מגויסת למשימות קולקטיביות, והדבר מנע מרבים את האפשרות ואף את הרצון להמשיך ולרכוש השכלה. צעד כזה נתפס כ"קרייריזם", מילת גנאי באותם ימים. בין המשימות הלאומיות אפשר למנות את ההתגייסות לצבא הבריטי, להגנה, לפלמ"ח, העלייה להתיישבות, ולכל אלו התגייסו צעירים רבים. "נתוני פתיחה" טובים אלה שסייעו לקליטתם הכלכלית-חומרית של עולי אירופה בחברה הישראלית, לא מנעו את ה"ירידה" של עולי אירופה מהארץ בשנות החמישים. לאמיתו של דבר, עולי אירופה היו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ה"יורדים". בדין-וחשבון שנמסר למחלקת העלייה של הסוכנות ב-1959 נאמר, כי עולי "העלייה הגדולה" היוו 46.6 אחוז מכלל היורדים, ו-76.7 אחוז מהם היו עולים מפולין, הונגריה ורומניה. מנתונים אלה מתברר, כי ההיבט החומרי-כלכלי, למרות חשיבותו, לא היה אמת המידה היחידה להצלחת הקליטה.

כפי שכבר הוזכר, רבים מעולי אירופה היו ניצולי שואה. ארץ-ישראל ומדינת ישראל היו לרבים מהם תחליף לבית שנהרס. בהקשר הזה יש מקום להפנות מבט למקומה של השואה בהוויה הישראלית בעשור הראשון לקיומה של המדינה.

עולי אירופה, השואה והישראלים

תודעת השואה בישראל נבנתה נדבך על-גבי נדבך, ועיצבו אותה גורמים שונים, כמו כמות המידע על האסון, אופיו של המידע, היכולת הנפשית של בני הארץ להתמודד עם המידע, הנסיבות המדיניות בארץ-ישראל בטרם עצמאות, בראשית המדינה ועם התבססותה. לבסוף, יש לציין את נפתולי האינטראקציה שבין אנשי הארץ לעולים ניצולי השואה, שהושפעו במידה ניכרת ממכלול הגורמים הללו.

מבחינת ההצגה הכרונולוגית ניתן להציג את ההתפתחויות בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה באופן הבא: 1947-1945, שנות המאבק על מדינה יהודית; 1949-1948, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות; 1959-1950, שנות ההתבססות; 1962-1960, משפט אייכמן (לא אדון כאן בתקופה אחרונה זו).

השפעה מכרעת על גיבוש תודעת השואה במדינת ישראל נודעה לשנים 1947-1945. בשלהי מלחמת העולם ועם סיומה החלה העיתונות בארץ להתמלא סיפורי עדות מסמרי שיער.8 התקופה מאופיינת בכך, שלא היתה אפשרות לגבש תמונה כוללת ביחס למה שקרה ליהודים באירופה בתקופת הכיבוש הנאצי. הידיעות שהצטברו היוו לכל היותר אוסף של סיפורים אישיים נוראיים, שהלך וגדל. ככל שרבו הסיפורים, הלכה ונתגלתה תמונת הזוועה, שהנסיון האנושי לא חווה כמותה בעבר.

חמש מהתגובות הציבוריות לסיפורים אלה חשובות במיוחד לענייננו: הספק - אי-היכולת להאמין באמיתות הסיפורים הנשמעים כלקוחים מעולם אחר; ההתכחשות - חוסר היכולת הנפשית להתמודד עם אימי האסון; הרחמים כלפי היתומים והשרידים, אשר היו להם תרבות ומוצא משותפים עם מרבית הוותיקים; הביקורת, שכללה שאלות נוקבות על יהדות הגולה ובעיקר השאלה לגבי אופן השמדתם של יהודי אירופה, כצאן מובל לטבח, ואי-עלייתם במועד לארץ-ישראל. האשמה עצמית - זו היתה נחלתם של רבים מהוותיקים, אשר חשו שלא עשו די ובזמן כדי לסייע לאחיהם באירופה. אך רגשות האשם לא היו שלהם בלבד. גם רבים מן הניצולים חשו רגשי אשמה, מעין תחושה עמומה כאילו זכו בחיים על חשבון הנספים.

בשנים אלה הגיעו לארץ, בעיקר בדרכי ההעפלה, כשבעים אלף איש. מרביתם ניצולי שואה, בעיקר צעירים ורווקים שיכלו לעמוד בקשיי הדרך. רבים מהם היו עוד לפני מלחמת-העולם, אך גם לאחריה, חברי תנועות הנוער החלוציות.

בין העולים בלטו מנהיגי ארגוני הלחימה בגיטאות, וניתן להזכיר כאן (על-פי סדר הגעתם) את רוז'קה קורצ'אק מווילנה שהגיעה בסוף 1944, אבא קובנר אף הוא מווילנה שהגיע ב-1945, צביה לובטקין מוורשה שהגיעה ב-1946, יצחק צוקרמן שהגיע ב-1947. הללו התקבלו בארץ בכבוד רב, וכל הבמות הציבוריות הנחשבות של העילית היישובית, כמו ועידת ההסתדרות וועידות הקיבוץ, נפתחו בפניהם לספר בהם את סיפורם. היה זה אך אנושי שהם שיחזרו בפני מאזיניהם את השקפותיהם על מה שראו וחוו באירופה הכבושה. אלא שהיה זה הקול הכמעט יחיד שנשמע בארץ בעת ההיא.

ניצולים אלה ביטאו צורך נפשי עמוק להצדיק את עמדתם ואת דרכם בתקופת השואה, מול דרכם של אחרים. כך, למשל, מבלי משים הם אלו שהפכו את המילה "יודנראט" לבעלת משמעות שלילית. כאן המקום לציין, כי הביטוי הקשה "כצאן לטבח" המתאר את אופן מותם של הרבבות, נשמע לראשונה ב"קול קורא" שהוציאה תנועת המחתרת בגיטו וילנה ב-1 בינואר 1942, ואשר חובר בידי אבא קובנר.9

השפעה חשובה ודומה היתה גם למשפטים נגד הפושעים הנאצים, שנערכו בגרמניה אחרי המלחמה. הודגשה בהם התנהגות הרוצחים כלפי קורבנותיהם, וכל עדות אחרת נחשבה בלתי-רלוונטית. לא היה זה מעניינם של השופטים להתעכב על התנהגות הקורבן, שנתפס בשל כך כיצור שאין לו שום שליטה בגורלו.

תחושות אלה כלפי הניצולים התחדדו עוד יותר בשל הדיווחים הרבים שהגיעו מהשליחים שנשלחו מהארץ לאירופה, ובעיקר מאלה ששהו במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. במכתביהם תיארו רבים מהשליחים את קהילת הניצולים כמבוססת כלכלית, עצלה, עסוקה בשוק שחור ומורגלת בהקצבות ותמיכות למיניהן.

כל עוד הידיעות על השואה היו מקוטעות ובמידה רבה חד-צדדיות, היה קושי רב לגבש תמונה שלמה ואמינה, ואף לא ניתן היה לטפל בנושא בדרך רציונלית, "אובייקטיבית". יש לזכור, כי רובו של היישוב היהודי הישראלי היה ממוצא אירופי, ורבים ממנו הותירו בני משפחה או משפחות שלמות באירופה. תחושת השכול הכללית היתה נוראה. הגישה האמוציונלית פיתחה עמדות סובייקטיביות כלפי אירועים, אנשים ותופעות, דבר שהוליד דפוסי חשיבה סטריאוטיפיים רבים ביחס לעם היהודי בתקופת השואה. כך ניצבו זה מול זה היודנראטים ומורדי הגיטאות, ובתווך - ביניהם - המוני בני ישראל שהלכו למותם "כצאן לטבח".

התקופה בכללותה, עם אתגריה הקשים, המדיניים והצבאיים, לא היתה בשלה לקלוט כל מיתוס גבורה אחר אלא זה של עמידה בכוח מול אויב, והדברים אמורים בייחוד ביחס לשנים הראשונות לקום המדינה, שעמדו בסימן מלחמת העצמאות.

מדינת ישראל נולדה תוך מאבק צבאי קשה ביותר על עצם קיומה. הציבור הישראלי לא הבין ואולי לא יכול היה להבין את הלך רוחם של שרידי השואה. הללו נשפטו מתוך הערכים שהוא הוקיר. אחד מעמודי התווך באידיאולוגיה היישובית היה שלילת הגלות והגולה. השואה, יותר מכל אירוע היסטורי אחר בעברו של העם היהודי, היוותה הוכחה ניצחת לנכונות של הטיעון הציוני המרכזי, כי המשך הקיום היהודי בגולה סופו אפוקליפטי, וניצולי השואה הם בעצם קורבנות של קוצר הראות הפוליטי שלהם.

כבתקופה הקודמת, יוצאי הדופן היו לוחמי הגיטאות, שנתפסו כאנשי תנועות הנוער החלוציות, "מיטב הנוער", שהזדהו עם הרעיון הציוני והכשירו עצמם להגשימו. מרד הגיטאות, ובמיוחד המרד בגיטו ורשה, הפך לאחד הסמלים העיקריים בטיפוח מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. בצו ההתייצבות למיפקד לשירות העם מוזכר מרד גיטו ורשה לצידם של התקדימים ההיסטוריים של מודיעין וידפת.10 מן הראוי להדגיש כאן ולדייק, לא היו אלה השואה והגבורה שעמדו זו מול זו, אלא השואה כביטוי למוות המוני חסר דיוקן לעומת הלחימה בגיטאות.

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, שאחד מעקרונות היסוד שלה הוא עלייה חופשית, עלה לארץ הגל הגדול של הניצולים. מספרי העולים הללו לא איפשרו עוד לקיים עלייה כל-כך סלקטיבית, כפי שהיה בתקופת ההעפלה. המוני העולים שהגיעו לא השתייכו ברובם לתנועות החלוציות ולא למורדי הגיטאות או לפרטיזנים. בואם של העולים במספרים גדולים ורבגוניותם רק חיזקו את התפיסה הדיכוטומית של חברת הניצולים ושל ההתנהגות היהודית בשואה.

בבניית תודעת השואה בשנים אלה נודע תפקיד חשוב גם להעדרה של פרספקטיבה היסטורית. התוצאה היתה שבד בבד עם רצון עז לזכור, ובעיקר את פרק הגבורה, פעל תהליך של הדחקה ורצון לשכוח. זאת, הן בשל התחושה של חיטוט בפצע שלא הגליד, והן בגלל רצונם של רבים מהניצולים להשתקם ולבנות חיי משפחה משוחררים מסיוטי השואה.11 זוהי כנראה הסיבה העיקרית לתופעה המכונה "השתיקה הגדולה" - העובדה שרבים מניצולי השואה שהגיעו ארצה, חדלו כאן מלספר את קורותיהם בתקופת השואה. לשתיקה זו ניתן לציין סיבות נוספות: מלחמת העצמאות שדחקה הצידה כל נושא אחר, התהום שנפערה בין הישראלים לבין הניצולים ביחס לתפיסת מושג הגבורה. בארץ, במידה רבה בשל נסיבות התקופה וחוסר הידע על חיי היהודים תחת הכיבוש הנאצי, הועלתה על נס הגבורה מול אויב עם נשק ביד; לעומת זאת, חשו רבים מהניצולים כי עצם הישארותם בחיים היא גבורה ראויה לציון. לבסוף, ניתן למצוא אצל רבים מהניצולים הסתייגות מהדרך בה ניסו כאן בארץ לדובב אותם על עברם, ובייחוד נרתעו מהשאלה שחזרה על עצמה באופנים שונים: "איך זה שנשארת בחיים?". קשה לדעת למה בדיוק התכוונו השואלים בשאלתם, אך אין ספק כי רבים מהניצולים פירשו אותה כמטילה אשם על הניצולים; בחזקת אם נותרת בחיים, ודאי דבר מה אינו כשר בך.

בעמדות בסיסיות אלה לא חל כל שינוי במהלך שנות החמישים. בולטת העובדה, כי מרבית הספרות שהתפרסמה בנושא השואה בשנים אלה, מתרכזת בנושא הגבורה. כך, למשל, "ספר מלחמות הגיטאות"12 היה בשנים האלה אחת מהמתנות המועדפות בקיבוצים לילדים שהגיעו לגיל בר-מצווה. בהקשר זה חשוב לציין הבחנה נוספת, זו שבין גבורה ולחימה. גבורה זוהתה באורח בלעדי עם הלחימה בגיטאות. סוגי לחימה אחרים של יהודים הוערכו פחות במובהק, בין היתר בשל היותם לחימה במסגרות לא-יהודיות, כגון בצבא הסובייטי או בקרב הפרטיזנקה הלאומית לסוגיה. הלחימה בגיטאות נתפסה לצד הלחימה בתש"ח כלחימה יהודית.13 "העמידה היהודית", אותו מושג מורכב שהתחיל להתגבש בשנות השישים, היה זר עדיין למרבית הישראלים.

כל אלה מצאו את ביטוים בשיח הציבורי בנושא השואה, כפי שהתנהל בשנות החמישים. בשנים אלה עלה נושא השואה לדיון ציבורי בחמישה הקשרים שונים, על-פי סדר כרונולוגי:

1950 - החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
1952 - הסכם השילומים עם גרמניה.
1953 - חוק הזכרון לשואה ולגבורה, יד ושם.
1955 - משפט גרינוולד (הידוע יותר בכינויו "משפט קסטנר").
1959 - חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה.

בכל אחד מההקשרים האלה יש כדי להבהיר פן מסוים במקומה של השואה בחיי המדינה. למרביתם משמעות לאומית, ואילו לניצולים נועד בהם תפקיד משני בלבד; לא הם היוזמים של התהליכים ולא הם מעצביהם, אם כי לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, למשל, היתה נגיעה ישירה בהם ובעברם הקרוב. מטרתו של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הוגדרה ללא כחל וסרק: "עשיית חשבון עם העבר, אנו לא נשכח ולא נסלח!".14 אולם בפועל לא נמצאו פושעים נאצים על אדמת הארץ, וגם לא היה סיכוי ממשי שהם יגיעו ארצה מרצונם. כך קרה, שהחוק האמור שימש בשנות החמישים בעיקר נגד יהודים שהואשמו על שבזמן מלחמת-העולם מילאו תפקידים ביודנראטים, במשטרות היהודיות ובמחנות בתפקידי "קאפו".

ההד הציבורי הכללי של המשפטים בארץ היה מינורי. במרבית עיתוני התקופה התייחסו אך לחלק מהמשפטים, וגם אז רק בידיעות קטנות ובעמודים פנימיים ומרוחקים. התמונה העולה מהם היא, כי המשפטים עוררו תסיסה רבה בקרב שרידי הקהילות השונות, שהיו אף הקהל העיקרי שנכח במשפטים אלה. בדיווח על משפטו של מ"פ, שהיה מפקד המשטרה היהודית בגיטו אוסטרוביץ, צוין כי "קהל יוצאי אוסטרוביץ מילא את האולם עד אפס מקום". לא היה זה קהל מסוקרן, אלא בעיקר ניצולי שואה שבאו להתבונן ולבחון פעם נוספת את הטראומה שעברה עליהם.

המשפטים, על-פי הדיווח, לוו בהתרגשויות עזות וקריאות ביניים. במקרה אחד נעמדו אנשים בקהל וירקו אל עבר הנאשם. במקרה אחר, כאשר הובא הנאשם מבית-הסוהר לבקר את בני משפחתו, על-פי דיווחי השוטר המלווה, "התאסף קהל רב במספר של 40-30 איש ואישה ליד הבית וביוצאנו מדלת הכניסה למדרכה נשמעו מפי הקהל צעקות 'רוצח', 'מוות לרוצח', 'תנו לי אותו ואני אהרוג אותו'".

לענייננו, חוק זה היה בעל משמעות ישירה לחיי רבים מעולי אירופה. חשובה במיוחד היא העובדה, שהצעת החוק נתפסה כביטוי למהפכה במצבו המדיני של העם היהודי, אשר עד להקמת המדינה היה משולל סמכות מדינית לתבוע לדין את הפושעים הנאצים ועוזריהם, לדרוש את הסגרתם, או להעמידם לדין על-ידי בתי-משפט משלו. להשקפה זו, שהוצגה על-ידי פנחס רוזן, שר המשפטים דאז, היתה משמעות רבה, באשר היא מציגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל כמייצגת העם היהודי וכנושאת בעיקר הנטל בכל הקשור לחשבון ההיסטורי של עם זה עם מוראות מלחמת-העולם השנייה ומחולליהם. מן הראוי לציין, כי הצהרה זו של המדינה לא היה לה על מה שתסמוך מבחינת העובדות ההיסטוריות. רובה של יהדות אירופה ערב מלחמת-העולם השנייה לא הגדיר את עצמו כציוני. בקרב יהדות פולין, הגדולה שבקהילות היהודיות באירופה, היתה דווקא ה"בונד", התנועה הסוציאליסטית היהודית אשר שללה את הציונות תכלית שלילה, התנועה ההמונית ביותר. מתנועה זו נותרו שרידים בלבד אחרי השואה.

תפיסה זו של המדינה עתידה להתגלות במלוא כוחה בתהליך העמדתו לדין של האחראי לתכנית "הפתרון הסופי", אדולף אייכמן, אך היא זכתה להכרה רחבה כבר במהלך המשא-ומתן על הסכמי השילומים. בתהליך הזה ניסתה מדינת ישראל להרחיב את הגדרת מעמדה בתוך העולם היהודי, והצהירה בעקיפין כי היא יורשת הרכוש הגזול של המיליונים שנספו. ההצדקה המיידית לקביעה זו היתה נעוצה בכך, שהמדינה החדשה סיפקה בית ליותר ניצולי שואה מכל מקום אחר בעולם. רבים מבין יהודי התפוצות לא קיבלו הגדרה זו. אמנם ארגונים יהודיים רבים תמכו בניהול משא-ומתן של מדינת ישראל עם גרמניה, אך דרשו שתוגש תביעה גלובלית נפרדת בשם העם היהודי. כתוצאה מכך שינתה מדינת ישראל את תביעתה. במקום לתבוע שילומים גלובליים בשם כל קורבנות הנאצים, התבססה התביעה הישראלית על הוצאות הקליטה של 500,000 הפליטים היהודים שמצאו מקלט בארץ-ישראל מאז עליית היטלר לשלטון ב-15.1933

יותר מכל נושא אחר הקשור לשואה, תרמה שאלת השילומים לעיצוב מערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין התפוצות. בנושא זה היה שיתוף פעולה הדוק, פורה ורב שנים בין אגפים שונים של יהדות העולם. יתרה מזו, בהקשר הזה גם נקבעו כמעט כנורמה סדרי העדיפויות בחלוקת הכספים, אשר על פיהם צורכי ישראל קודמים על צורכי הקהילות בתפוצות. עוצמתה של הדילמה המוסרית הקשורה בפרשת השילומים, התגברה נוכח העובדה, שאף בעיני הגרמנים נתפסה מדינת ישראל כמי שיש בכוחה לספק חנינה לעם הגרמני, תוך מתיחת קו מפריד בין גרמניה הנאצית לגרמניה של אדנאואר, או כפי שהיא נקראה מאז "גרמניה האחרת". סוגיית השילומים, שיצרה סערה ציבורית גדולה בישראל, נגעה אך בעקיפין בעולי אירופה. מדובר היה בפיצויים לקולקטיב ולא בשילומים האישיים, שבהם יוחל רק בסוף שנות החמישים. אם בסוגיות החומריות לא עלה בידי ישראל להחדיר את תודעת מרכזיותה ובלעדיותה בכל הקשור בנושא השואה הרי בתחום עיצוב הזכרון היו לה כמה הצלחות. במיוחד אמורים הדברים בחוק הזכרון לשואה ולגבורה - יד ושם 1953, וחוק יום הזכרון לשואה ולגבורה - 1959. חוקים אלה מבטאים יותר מכל את מטרותיהם של מעצבי המדיניות בשנות החמישים. חוק יד ושם מבקש להנציח את ההיבט הלאומי-ציוני של זכרון השואה, ואת מרכזיותה של ישראל בנושא זה עבור העם היהודי כולו. הדברים נאמרו בבירור על-ידי שר החינוך דאז, בן-ציון דינור, מחשובי ההיסטוריונים של תולדות עם ישראל, עת הביא את הצעת החוק בפני מליאת הכנסת. "שם המפעל 'יד ושם' משמעותו היא לא רק מקום, אלא גלומה בו המשמעות שהמקום הוא ירושלים. כאן לב האומה, כאן לב ישראל, כאן הכל צריך להתרכז".16 גם מיקומו של מוסד יד ושם ליד הר הרצל, מקום קבורתם של הנופלים במערכות ישראל ושל גדולי האומה, יש בו כדי לחזק את המסר הציוני של השואה, כמו גם את הקשר הבלתי ניתן לערעור שבין השואה למה שמכונה "התקומה". ואכן, עד שנות התשעים, עת הוקם בוושינגטון מוזיאון השואה, לא הטיל איש ספק במעמדו של מוסד יד ושם בירושלים כמרכז הזכרון היהודי של תקופת השואה.

חוק "יום השואה" נועד לאסוף את כל חלקי העם כדי לזכור את השואה ביום אחד מוסכם, שיישא אופי של הנצחה ממלכתית וייערך בחסות ממלכתית. היה זה בעיקר אתגר לחוגים דתיים, שעבורם התקיים יום הזכרון לשואה בי' בטבת, יום הקדיש הכללי. יש לציין, כי רבים מהם ממשיכים אף כיום לציין את יום השואה בתאריך זה. אחת העובדות רבות המשמעות בהקשרו של חוק זה היא, שעם כינונו לא נקבע ליום השואה כל צביון. בשונה מאוד מחוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, שהיה יום אבל כללי שצוין במרבית בתי-הספר הממלכתיים ובצבא, וכן בסגירת בתי עינוגים למיניהם, יום השואה היה יום כמעט רגיל לחלוטין. המחוקקים שהתעקשו להעבירו בכנסת, לא ידעו מה אופי ישוו לו. רק ב-1962, כנראה בהשפעת משפט אייכמן, נקבע כי ביום השואה יש לסגור את כל בתי העינוגים וכי מדובר ביום אבל כללי, על כל המשתמע מכך.

מגמות ממלכתיות חזקות אלה מובנות על רקע שנותיה הראשונות של המדינה, ההתבשמות הכללית מריחה המשכר של הריבונות היהודית החדשה, והצורך לעצב עם מרבבות העולים שהגיעו לארץ עם הקמתה של המדינה. עם זאת, כבר אז ניכרו מגמות חדשות.

תהליך נוסף הקשור בשואה, אשר תחילתו בשנות החמישים, עתיד להוליך את החברה הישראלית דווקא לכיוונים הפוכים. הכוונה לשימושים הפוליטיים בשואה. אלה בלטו בשנות החמישים בסוגיית השילומים, ויותר מכך בפרשת קסטנר. לסערת הרגשות שליוותה את הדיון הציבורי בסוגיית השילומים, הוחדרה, גם אם לא לראשונה, אך בוודאי בצורה הבוטה ביותר, מלחמת המפלגות, כמו גם המגמה לשלב מושגים מהשואה בתיאור אירועים המתרחשים במדינת ישראל. המייצגות הבולטות ביותר של מגמה זו היו, מטבע הדברים, המתנגדות העיקריות להסכם השילומים - מק"י, מפ"ם וחרות. דוגמה אופיינית לתהליך זה מופיעה בעיתון "חרות" מיום 7 בינואר 1952, המכנה את מפא"י כ"סוכנות הגרמנו-נאצית".17

שתי תופעות אלה - זיהוי מפא"י עם כל השלילי שבשואה, והשימוש במושגים מהשואה לגינוי החלטות פוליטיות שאינן לפי טעמה של האופוזיציה - הופיעו לפחות פעם נוספת בשנות החמישים. במשפט קסטנר זוהה ישראל קסטנר, שהיה אז מועמד של מפא"י ברשימה לכנסת, קודם כל כאיש מפא"י, כמעט כמטאפורה למפא"י ויחסה ליהודי אירופה בעת השואה - ההפקרה, הבחירה הצינית של המועמדים להצלה, המנטליות של היודנראט.

התופעה השנייה באה לביטוי נוסף בשנות החמישים בעת המאבק נגד הנסיגה מסיני, לאחר מבצע "קדש". השואה היתה אחד ממקורות ההשראה למאבק הזה, שהכה הדים רבים. החלטת הממשלה לסגת שימשה ראיה מרכזית לקוצר הראות של מפא"י וממשלת ישראל, שמאז ומתמיד הביא למותם של "רבבות יהודים", כפי שהתבטא מנחם בגין במועצה הארצית של "חרות" ביום 9 בינואר 1957.

בכל התהליכים והאירועים הללו שהתרחשו בשנות החמישים, לא היה לעולים הניצולים תפקיד ממשי. מדובר בתחילתם של תהליכים, שעתידים להתחזק בשלהי שנות השישים והשבעים. בשנות החמישים רבבות העולים הניצולים היו מצויים בעיצומו של מאמץ כביר לכינון מעמדם האישי ולביצורו. עם סיומו בדרך-כלל של השלב הזה הם עתידים להשתלב כחלק מרכזי בתהליכים אלה ובחיזוקם.

שנות השישים מתחילות עבור עולי אירופה עם לכידתו הדרמטית של אדולף אייכמן. משפטו, השילומים האישיים מגרמניה, כמו גם השינויים העמוקים שעברה החברה הישראלית משלהי שנות החמישים, שעיקרם המעבר מתפיסות ומשימות שבמרכזן הקולקטיב לכאלה שבמרכזן הפרט, הפייסנות הלאומית, השקט היחסי בגבולות, המצב הבינלאומי הנוח של המדינה - כל אלה הולידו שינוי עמוק במיקומם של עולי אירופה במפה החברתית הישראלית. אולם בחינתו של השינוי הזה חורגת מגבולותיו של מאמר זה.

הערות
1. ראה: ח' יבלונקה, אחים זרים, ירושלים 1994.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המשרד לקליטת עליה, הסוכנות היהודית, העליה לישראל 1972-1948, פרסומים מיוחדים, 416, ירושלים תשל"ג.
3. ב' וירצברג, מגיא ההריגה לשער הגיא, רמת-גן 1967, עמ' 186.
4. צ' כצנלסון בן-צבי, זה חוזר אלי, תל-אביב 1989, עמ' 103-73.
5. ע' סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, תל-אביב 1991, פרק 6.
6. דיווחים מביקורים בכפרי עולים, 13.9.49-7, ארכיון העבודה 1-272, 307, IV.
7. מ' קצ'נסקי, המעברות (עידן, 8), ירושלים תשמ"ז, עמ' 87-69.
8. יבלונקה, אחים זרים, עמ' 60-44; נ' קרן, "השפעות מעצבי דעת הקהל מחד גימא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלימוד בנושא השואה בבתי-ספר על-יסודיים ובחינוך הבלתי-פורמאלי בישראל בשנים 1981-1948", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1985.
9. י' ארד, י' גוטמן, א' מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים תשל"ח, עמ' 344.
10. יבלונקה, אחים זרים, עמ' 144.
11. מ' דבורז'צקי, "שארית הפליטה בישראל", גשר, 1 (1956), עמ' 115-83.
12. מ' בסוק וי' צוקרמן (עורכים), ספר מלחמות הגיטאות, תל-אביב 1954.
13. ראה: ח' יבלונקה, תולדות ארגון נכי המלחמה בנאצים והפרטיזנים 1995-1945 [בדפוס].
14. דברי פנחס רוזן, דברי הכנסת, ד, 27.3.1950, עמ' 1148-1147.
15. ר' צוויג, "השילומים מגרמניה ויחסי ישראל - התפוצות", הציונות, יד (1989), עמ' 239-231.
16. נאומו של בן-ציון דינור מיום 12 במאי 1953, דברי הכנסת, כה, עמ' 1314-1310.
17. לפירוט בנושא זה ראה:H. Yablonka, "The Commander of the Yizkor Order", N. Lucas & I. Troen (eds.), Israel: the First-Ten Years, New York 1995, pp. 211-213

ביבליוגרפיה:
כותר: עולי אירופה ותודעת השואה
מחברת: יבלונקה, חנה (ד"ר)
שם  הספר: העשור הראשון : תש"ח - תשי"ח
עורכי הספר: צמרת, צבי  (ד"ר) ; יבלונקה, חנה  (ד"ר)
תאריך: תשנ"ח;1997
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הערות: 1. הקובץ מוקדש לזכרו של יעקב מאכט (1996-1919), חבר הוועד המנהל של יד בן-צבי ויו"ר ועדת הכספים בשנים 1996-1988.
2. הקובץ יוצא לאור בסיוע בנק לאומי לישראל והמכון לחקר תולדות הקרן הקיימת.
3. סידרת עידן ; 20.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית