פלישתים

מוצאם של הפלישתים וקורותיהם

המקרא מציין שמוצא הפלישתים מן האי כפתור (מזוהה עם האי כְּרֵתִים שבים התיכון.) ...הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר... (עמוס ט, 7).

הפלישתים הם אחד מן העמים המשתייכים לקבוצה גדולה של עמים, שכּוּנוּ בפי המצרים "גויי הים". (התרגום המילולי של הביטוי המצרי הוא: "האנשים שבאו מן היָרוֹק הגדול".) בתעודות מן המאה הארבע עשרה לפני הספירה ואילך הם נזכרים כלוחמים שכירים בצבא מצרַים וגם בצבאות של אויבי מצרים. בתעודות מאוחרות יותר הם מתוארים כשודדי ים שהפילו אימה ופחד על תושבי הערים שלחופו של הים התיכון וגם על הספינות ששטו בים.

גם בתעודות חיתיות (שמוצאן מאסיה הקטנה, טורקיה של היום) מאותה תקופה מסופר על קבוצות עמים דומות ששיבשו את החיים לאורך חופי הים.

בימי רעמסס השלישי מלך מצרים (1182-1151 לפני הספירה) יוצאים גויי הים למתקפה על מצרים, ורעמסס נלחם עמם בשני קרבות: האחד – ימי, והאחר – יבשתי.

כתובת על התבליט מתארת את מהלך הקרב. צד אחד של התבליט מציג את המלחמה בין הספינות השונות, והשני – את הקרב בין מרכבות המלחמה וחיל הרגלים. בין ציורי המרכבות אפשר להבחין גם בעגלות עמוסות ובהן נשים וילדים המלווים את הלוחמים – פרט המרמז על ניסיונותיהם להגר ממקומותיהם לשטחים חדשים.

בתעודה אחרת מימי רעמסס השלישי מסופר איך הביס רעמסס את גויי הים, ואז – נתפסו כולם והובלו בשבי מצרימה:" כְּחול הים. אני הושבתי אותם במצודות כשהם נשבעים בשמי... קָצַבְתִּי כל שנה מנות לכולם..."

מכאן אפשר להבין שלאחר המפלה בקרָב הושיב רעמסס את הפלישתים המובסים בגבול ממלכתו – דרום ארץ כנען. וכך ככל הנראה הגיעו הפלישתים לערי מישור החוף הדרומי, שהיו כולן ערי-ממלכה כנעניות לשעבר.

באשר למוצאם של הפלישתים – התעודות ההיסטוריות אינן מספקות תשובה חד משמעית. ייתכן שהגיעו מדרום אנטוליה (טורקיה כיום) ובמהלך נדודיהם באו במגע עם התרבויות היווניות והים-תיכוניות.

לאורך תקופת המקרא המשיכו ערי הפלישתים לנהוג כערי ממלכה עצמאיות, אך שפתם ותרבותם היו כנעניות.

תהליך התנחלותם של הפלישתים בארץ ישראל שונה מזה של האוכלוסייה הישראלית. אך המאבק בין שתי אוכלוסיות המתיישבות זו לצד זו בפרק זמן דומה היה בלתי נמנע.

התרבות והדת

איננו יודעים באיזו שפה דיברו הפלישתים במקור. בתנ"ך מופיעות כמה מילים בפלישתית אשר מקורן אינו עברי, לדוגמה: ארגז, סרן, כובע – והשמות אָכִיש וגלית.

נמצאו בסך הכול שתי כתוֹבוֹת קצרות הכתוּבוֹת כנראה בכתב פלישתי, אך עדיין לא הצליחו לפענח אותן.

גם על הדת הפלישתית ידוע מעט מאוד. מקדשים פלישתיים נמצאו בארץ בתל קסילה (בתחומי "מוזיאון ארץ ישראל" שבתל אביב) ובעֶקרוֹן העתיקה. בשני האתרים נמצאו חפצי פולחן רבים. שמות האלים של הפלישתים הנזכרים במקרא הם שמות של אלים כנענים מובהקים, כגון דָגוֹן – אל הפריון של הדגן, ובעל זבוב. בעקרון נמצאה כתובת הקדשה לאלה ששמה "פתגיה" והיא כנראה אלה פלישתית. באשדוד נמצאה צַלְמִית דמוית כיסא שכּוּנתה בידי החופרים "אשדודה" והיא ייחודית לפלישתים.

התרבות החומרית

מוצרים בולטים מן התרבות החומרית של הפלישתים הם כלֵי חֶרֶס המעוטרים בדגמים גיאומטריים וציורים של ציפורים. מקור הדגמים הנאים הוא במיקֶנֶה שביוון. כלים אלה היו בשימוש במשך כמאה שנים. מאוחר יותר נטמעו הפלישתים בתרבות המקומית, וגם כלי החרס האלה נעלמו.

האם עיבוד הברזל היה מקור כוחם של הפלישתים? אין לדעת זאת בבירור. התנ"ך מספֵּר שלפלישתים הייתה יכולת בלעדית לעבֵּד מתכות, אך העדויות של שימוש בברזל שנמצאו באתרים פלישתיים אינן רבות מאלה שנמצאו באתרים אחרים בני אותו זמן.

לקריאה נוספת:

הפלשתים ותרבותם החומרית