עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא


תקציר
המאמר עוסק בתופעה החוזרת בסיפורי בראשית: האח הצעיר הוא הנבחר על ידי האל ולא האח הבכור. לדעת כותב המאמר יש בכך מסר על שהבחירה האלוהית היא ייעוד ושליחות ולא גורל.



בכורה ובחירה
מחבר: אברהם קריב


א

בעולם התנ"ך אין מקום לאותו מושג יוני שרגילים לתרגם אותו במלה העברית "גורל", היינו גזר סמוי הרובץ על אדם מלפני לידתו, ללא "מדוע" ו"למה". כנגד זה יש בתנ"ך ענין אחר, החל גם הוא על אדם מבטרם בא לעולם, והוא יעוד שנתיעד לו בחייו. כן בישר המלאך לאם שמשון בטרם נולד: "והוא יחל להושיע את ישראל". ויותר משליחות של גבורה מצויה בתנ"ך שליחות רוחנית, שקדמה ללידתו של בעל השליחות, כדבר שנאמר לירמיהו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך"; וכן: "ה' מבטן קראני, ממעי אמי הזכיר שמי" (ישע' מ"ט, א'). הנביא הוא השליח הנושא דבר אלוהים לעם ולעמים, דבר תוכחה ודבר נחמה, דבר ההווה ודבר עתיד. זולת שליחי אלוהים, הנקראים נביאים, יש עוד בחירי אלוהים, המיועדים להגשמת מטרה אלוהית בתולדה, וגם המה בחירתם קודמת ללידתם. רוח נבואה איננה סגולה שבמורשה. פשיטא כי ייתכן גם נביא בן נביא, אך הנביא הבן של ירש מעלת הנבואה מאביו, אלא מעלת עצמו היא. אבל בחירה, במשמעה האמור, מתנחלת ועוברת מדור למשנהו, בדומה-ולא-בדומה לכהונה, כי כהונה היא מורשת לכל הבנים ללא יוצא מן הכלל, אבל את סגולת הבחירה נוחל הבן הנבחר בבנים, ואם כל הבנים ראויים להיות נוחליה, כל אחד ואחד מהם נוחל אותה לפי דרגתו שלו.

ולכאורה, מי שמעלתו מעלת בחיר אלוהים דרך חייו צריכה להיות סוגה בשושנים, ולא היא. דוקא בעלי המעלה הגבוהה הזאת דרכם על הרוב דרך קוצים.

מה טעמו של דבר?

הנבחר האלוהי מן הנמנע שלא יהיה אדם נפלה, חרוג, אשר לא דרך כל הארץ דרכו ולא מנהגו של עולם מנהגו, אדם אשר זמנו ומקומו לא יכירוהו. יחוד מהותו מבודדו בעולם האדם ועושאו "גר בארץ". הרבים סביבו, שמעוגנים במציאות הקיימת, הנראית כממשות היחידה וה"אמיתית", על הרוב חוגים שנאה וגם בוז לנקוע הלזה, בן בלי ממשות, שאינו מתקיים בעולם אלא על "חשבונם", כי להם הארץ – ארץ המציאות. יתר על-כן, בעיניהם הריהו זעום אלוהים ושנואו מרחם ומלידה, ובזה הם מוצאים הצדקה ניצחת לשנאתם אליו. אפס אל זו הרגשת עדיפותם היתירה על הנקוע הלזה גם מתלווית תחושה עמומה, כי לאמיתו של דבר הוא נבחר מהם, ובמעמקיה של תחושה זו חבויה ידיעה מדהימה כי שנוא אלוהים זה יש לו קשר טמיר עם אלוהים, והבוז הגלוי נמצא דר בכפיפה אחת עם קנאה מוסתרת, שנעשית גם היא מקור של שנאה. שני זרמי שנאה הם איפוא, שאופפים את הנבחר – אחד מובלט, שזורם עליו מלמעלה למטה כביכול, ואחד מוצנע, שזרימתו מלמטה למעלה, ושניהם מגבירים זה את זה. השנאה אינה נשארת רק רגש שבלב, היא פורצת חוצה, נאפדת בכוח השאוב מן המציאות הקיימת, וכך נעשה הנבחר האלוהי לאדם נרדף, וצורריו מרובים.

אולם הסבל אשר מונה לנבחר איננו לבטלה. כי כדרך שהזהב נצרף באש כך נצרפת נשמת אדם בענות. כי יסורים ממרקים, הם המה כור-הזיקוק לאדם. ולזיקוק זקוק גם בחיר אלוהים, כי שום ילוד אשה איננו נולד מלאך, ומי שנבחר למטרה גבוהה צריך להיות מזוקק שבעתים מכל הסיגים הטפולים לאדם מטבע ברייתו. ולפיכך "כוסו רוויה" בצער ויסורים, ולא רק מידי אדם, בגלל הסיבה האמורה, אלא גם מיד שמים, לצורך זיקוק שקוד.

הנה כי כן, חיים של סבל הם מנת חבלו של כל בחיר אלוהים בשיעורים שונים ובצורות מצורות שונות. אולם סבלו הגלוי הוא נזרו הטמיר.


במקרים רבים עוד נתקל הנבחר באיבתו של בן תחרות. היינו, מול הנבחר מתיצב לא אך ורק תקיף במלכות המציאות הקיימת, אשר לצדו הכוח, אלא מי שהוא גם בעל זכות, הטבועה בסדרו של עולם. זוהי התנגשות בין בכורה ובחירה. יתרון הזכות אשר לאח הבכור מוכר בחוקי העמים וגם התורה נותנת לו גושפנקה שלה. אך דוקא האח הצעיר הוא הנבחר כמעט לאורך כל שלשלת הסיפורים המקראיים (חוץ מאצל בניו של נוח). נתחלקו שתי הרשויות: לאח הבכור זכות אנושית, לאח הצעיר זכיה אלוהית. לעומקו של דבר, בעל הזכות ובעל הזכיה גם שניהם בכורים הם: זה בכור העבר, היורש מן הממגורות שנתמלאו מאחריו, וזה בכור העתיד, הנושא בחובו את משך הבאות. בכורה ובחירה הריהן איפוא שני סוגי בכורה, אך הבכורה האחת מודעת, מוחזקת, בעלת תוקף בעולם, והשניה – כמוסה מאדם ויומה רחוק. אך יש שנפתח כעין אשנב טמיר וזהרור מן הבאות מרצד על-פני הנבחר. בכורתו הוא, אף כי טרם דמות מציאות לה, נותנת אותות, ולא טובות המה מאותתים לאח הבכור. חוש לוחשו כי מעותד זה למוטט את עולמו, לשימו לאל בעצם הוייתו האחרת, ועל-כן הוא מקדש עליו מלחמה ניצחת: אני או הוא. מערכה מקראית זו מתחוללת לא בין שני יחידים, שתוצאותיה נוגעים להם בלבד. הבכור והנבחר, שעדיפותו המגולה של זה מתנגשת בעדיפותו המסותרת של זה, הם שנים אוחזים בקרנות ימות עולם, והכרעה לצדו של זה או לצדו של זה היא הרת עולם. דומה, שמים וארץ צופים במערכה כבדת התוצאות כבעלי נגיעה בדבר.

ולעצמותו של דבר, כל מלחמה בין כוח ורוח היא מלחמת בכורה ובחירה, כי הכוח קדם לרוח במערכות עולם והוא הבכור, אך הרוח הוא הנבחר, וכל כמה שידו על התחתונה במערכת – לו העתיד.

ב

ראשיתה של הדרמה הזאת בעצם ראשית ימי אדם עלי ארץ, אצל שני האחים הראשונים בתולדה – קין והבל,1 ששני ענפים שונים הם, אשר הוציא אילן-האדם הרך. קין הבכור הוא עובד-אדמה, ובה שרשו וכאילו כל עצמו חלק ממנה, וכבד צעדו עליה וכבד גם דמו בו. והבל אחיו רועה-צאן, ועיניו אל מרחב-יה מסביב ואל כיפת השמים מעליו, וכולו מפועם מהודו וסודו של עולם.

ושניהם זכרו חובתם לבוראם והביאו איש מנחתו. ראש וראשון להבאת המנחה הוא האח הבכור, המיושב – קין. ואחריו הביא גם הבל מנחתו. ואמנם הביא הבל מן המיטב אשר לו, מכל-מקום לא מעלת קין מעלתו, ועליו ייאמר: גם הוא. אך ראה פליאה: אלוהים שעה למנחת הבל ולמנחת קין לא שעה! כי בהביא קין את מנחתו לבו היה למטה, אצל האדמה, אשר היא לו והוא לה, והבל – נפשו במנחתו ועם להבתה כמו תינשא גם היא השמימה. כי על-כן מצאה מנחת הבל נתיב לשמים, בעוד אשר מנחת קין, כמוה כבעליה, לא גברה על כובד האדמה.

ויחר לקין מאוד – הייתכן כי הוא, קין, הבן המובחר של אדם, אשר שתי רגליו עומדות הכן על האדמה ושתי ידיו כבשוה ועליו היא שופעת כל ברכתה, יידחה מפני רפה-ידים ומשרך-רגלים זה, המשוטט כל הימים אחרי צאנו, ובכל מקום אשר תדרוך כף-רגלו איננו כי אם אורח-פורח? מה טעם לעצם חייו של זה ומה זכות לו להתהלך עלי ארץ לא לו?

ויפלו פניו – יחד עם חרונו של קין מתוך גבהות-לב גם נפלו פניו מתוך מועקה שבלב: הלא דבר הוא, כי שעה אלוהים אל מנחה אחת בלבד – אל מנחת הבל. אם כן רק אחד מאתנו רצוי לאלוהים, והאחד הוא... הבל! אכן עיניו תמיד בשמים, מקום מושב האלוהים, ושם יתור חלקו. האין טוב כי תלך רוחו השמימה אחר מנחתו אשר הגיעה שמה?

היה קין חורש באדמה ולבו חורש וחורש על אחיו. חרונו ודכאונו לחשוהו יחד, כי יש לעשות מעשה... "ויהי בהיותם בשדה" – זה מחרשתו בידו והחרישה הרעה בלבו, וזה עיניו רועות בתכלת השמים – "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

לכאורה מדהים הדבר, שהמאורע הראשון מעבר לעדן שהתורה מספרת עליו הוא מעשה רצח! אולם החזיון המדהים ביותר והמתמיד ביותר בכל תולדות מין האדם מראשיתן ועד עתה הלא הוא רצח אדם בידי אדם, ועל-כן לא תיפלא הפתיחה שבתורה במעשה קין. הדם אשר הותז על מזוזת ימות עולם – בטרם מת אדם בידי שמים! – היה האות, כי מתחילה המערכת הממושכת והטרגית ששמה דברי הימים, ודור אחד דור ותקופה אחר תקופה יישאר צביונה אדום, עד כי סוף-סוף יתוקן עולם, כמובטח מפי נביאים. וכאותו אב-רצח בשחר הימים, שהיה רצח אח, כן כל רצח שנשנה מאז פעמים אין-ספורות הוא רצח אח, שהלא "אב אחד לכולנו", אך המחיצות הרבות שגבהו למאז בעולם האדם זרעו נכר בין עבריהן וטישטשו את האחוה הכוללת של כל הנבראים בצלם אלוהים. אבל שם, במחוז הראשית, בעוד משפחה קטנה אחת היא האנושות כולה, בולט היה הדבר, כי רצח אדם הוא רצח אח.

ומתוך שהדחף לרצח הראשון היתה קנאה ביתרון רוחני, ביתר קרבה לאלוהים, אנו למדים כי הוא אב-דחף בכל הדרמה האנושית שהתנ"ך מגוללה לפנינו. והוא-הוא סוד רדיפת הנבחר וציר ההתנגשות בין בכורה לבחירה מתחת לכל הלבושים השונים שלובשות אלו בכל מקרה ומקרה.

מעשה קין והבל הוא המקרה האחד בשלשלת הסיפורים המקראיים שהבכור אמנם לוקח נפש אחיו. אין זאת כי אם הקטביות בגילוי-ראשית שלה היתה מוחלטת מדי, עד שלא היה להבל כוח עמידה בשלום, כושר להכות שורש בארץ, וממילא לא הוא נשא פקדון הבאות, ולפיכך יכול לו קין. אך לימים נכחד במבול גם זרע קין כולו, שהלא נוח היה מזרע שת. קין והבל איפוא גם יחד היו רק דמויות חולפות, מסמנות כיוונים לזרע אדם, אבל לא מהם הושתת העולם.

ג

בית האבות היה ראשית חדשה בתולדות. הוא המשתית של עולם מתוקן, אשר בו תתגשם הכוונה האלוהית בבריאת האדם.

והנה זה הבית הרם, שעתרת הברכות חופפת עליו, האין מתחייב שיהיה קן הנחת והשלוה ונועם אלוהים יהיה פרוש עליו, מעין אי של אחרית הימים? אך כמה אי-נחת ואי-שלוה ידע הבית הזה, כמה מכשולים נערמו לפניו בידי שמים ובידי אדם! על אברהם אמנם שרתה ברכת אלוהים, אך הרי עקרות של שרה עד זיקנה ושיבה, נדידת רעב, ההתנקשות בטוהר שרה, פרשת הגר וישמעאל ועוד. ואצל יצחק אחריו שוב עקרות ממושכת והטרדות מצד אבימלך ופלשתים ועוד ועוד. ואחרי-כן הצרות המרובות והקשות שבאו על יעקב הנקרא במקורות חז"ל "הבחור שבאבות" (בחיר האבות), ועל יוסף, "נזיר אחיו".

כלום התורה מספרת על מקרים סתם, שנצטרפו זה אל זה דור אחר דור והיו לאותה שלשלת ארוכה של פגעים? לא, חוקיות יש בדבר. הצרות אשר השתרגו על בית האבות היו בנות-לויה הכרחיות לבית הזה, בית הנבחרים באדם, כי כן משפט הנבחר שנכונו לו מצוקו מעברים ועליו לשרות עמהן.

ועל אלה נתגלע מקור צרה וצוקה בבית האבות עצמו, משכן הבחירה, כי צמחו בתוכו ענפים שלא משורש הבחירה ומנוגדים למהותה. ישמעאל ועשיו אמנם נולדו על ברכי האבות, אך מטבע ברייתם היו שייכים לעולם שמלפני האבות ומעבר לו, ולמרבה ההתרוצצות היה גם זה וגם זה הבכור שבבית. הבכורה של ישמעאל ושל עשיו היתה שטן הבחירה של יצחק ושל יעקב.

הפילוג בבית הראשית החדשה היא איפוא מעין הפילוג בראשית הימים בין קין והבל. אך שרשרת הנבחרים בבית האבות, החל באברהם עצמו, לא היו ממשיכי הבל, נטול השרשים הארציים, אלא כולם אנשים שגם יד וחלק להם בישובו של עולם. כך היה אברהם איש רב תושיה ובשעת הכרח הכריע מלכים תקיפים, ויצחק היה איש הבארות בין האבות, והוא שלח ידו גם בעבודת-אדמה ומצא ברכה, ויעקב עשה חיל בעשרים שנות גלותו אצל לבן, ואחריהם יוסף, בעל החלומות בתחילתו, נתגלה כאיש-מדינה וחכם-כלכלה גדול. אולם כל אנשי-המעשה האלה עידנו כל מעשה שבידם, "הריחוהו" ברוחם הגדולה שהמריאה על. חייהם היו תבנית הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ישמעאל "הפרא" ועשיו הצייד ודאי מועט היה חלקם בישובו של עולם מחלק האישים האלה. אך בשאר אנשי סולם היו וחלק נכבד של הוייתם היה שרוי מעל לתחומם של שאר בני-אדם, היו הם לעתים תדירות הזרים לבני סביבתם. שאין מחמיצים כל שעת-כושר מלהצר צעדיהם. ונוסף על חיכוכים עם החוץ נתקל ענף בענף בבית פנימה, ועמהם נתקלו זו בזו הבכורה והבחירה.

שרה ששילחה את ישמעאל מבית אברהם מנעה התנגשות בינו לבין יצחק, ושילוח זה היה משמעו חלוקת תחומים ביניהם: עולם המדבר לישמעאל, וליצחק עולם הישוב.

מה שמנעה שרה בדור שני של בית האבות החישה רבקה בדור שלישי עם העברת ברכת יצחק מעשיו ליעקב, עד שביקש עשיו לעשות באחיו מעשה קין. והפעם נאלץ הבן הנבחר לעזוב את בית האבות, אך בעוד שישמעאל הלך למקום חיותו – המדברה, הלך יעקב למקום גלותו – חרנה. פגישתו היחידה עם עשיו כתום גלותו בבית לבן, הפגישה שיעקב כה התירא מפניה, נחתמה ברוח של פיוס – פיוס על ברכת יצחק שלא תפסה ביעקב. אך שנאת עשיו הבכור ליעקב הנבחר, שנחל את ברכת אברהם, לא פסקה באותה פגישה, אלא כמו ירדה למחתרת – למחתרת הנפש ולמחתרת העתים, עד לעת מצוא – עד שמצא עשיו ידו, ושמו לא עוד עשיו כי אם אדום. דפים רבים בספרי קורות העתים הבאות האדימו מתגרת יד אדום ביעקב, שהוסב שמו לישראל. ספר בראשית, המספר על אותה פגישת פיוס, אינו מעלים עם זאת מה שנשאר טמון בחיק העתים. הבאות מקופלות בפסוק המסתורי "וייאבק איש עמו עד עלות השחר". פה לוחש לנו הכתוב, שהמערכה על יעקב תהיה נטושה כל עוד לילה בהיסטוריה ואמנם תפגע בגופו של יעקב, אך בבקוע השחר ייודע כי יעקב הוא אשר נחל את הנצחון, ונצחונו של יעקב יוכתר בברכת יריבו מימים ימימה.

הסיפור על עשיו ויעקב הוא המוקד העיקרי של מלחמת בכורה בבחירה, לפי שעניניו משתפכים אל בחירת ישראל וחבליה.


פרשת יוסף ואחיו, אם כי איננה ממש מלחמת בכורה בבחירה, הריהי דמוית מלחמה זו. כתונת-הפסים שעשה יעקב ליוסף היתה כעין אות, שהצעיר באחים הוא בחיר האחים, ותגובת האחים היתה שנאת הנבחר. אחרי-כן באו חלומותיו של יוסף והעלו את כתונת-הפסים לפורפירה של מלכות. האחים לא התיחסובביטול לחלומותיו, אדרבא, הם ראו בהם ממשות גדולה יותר מכתונת-הפסים, כי רק אחרי החלומות מספר הכתוב על-דבר קנאת האחים ביוסף, ולקנא אפשר רק בדבר של ממש. כל הסימנים העידו כי יוסף נבחר לגדולה בקרב אחיו, שכולם היו גדולים ממנו. חפצו הם למנוע גדולה זו בכל מחיר, אך בעקיפין נמצאו מסייעים להגשמתה.

עזה היתה ההתלקחות בדור הרביעי כנגד הנבחר לא פחות מאשר בדור השלישי, וכבדת תוצאות היתה, אך בסופו של דבר דעכה התלקחות זו באותו דור עצמו, ואפילו "אודים" לא השאירה אחריה, כי שורש עמוק לא היה לה. היא שימשה גלגל בשלשלת המאורעות שהביאו לשעבוד ישראל במצרים, אך למחוזם של המאורעות אין לה כל נגיעה.

בסוף ספר בראשית מופיעים שוב שני אחים, כבר בדור החמישי, אשר גם אצלם נשנה החזיון המתמיה: אפרים הצעיר מיועד ליתרון גדולה מאחיו הבכור מנשה. דומה, כיעקב אבינו, שבבואו לברך את נכדיו אלה שיכל ידיו ושם יד ימינו על ראש אפרים הצעיר, כן דרכה של ההשגחה עצמה לשכל ידיה ולשים יד ימינה על ראש האח הצעיר. טעמו של דבר סתום מאתנו.

אולם את חזון העתידות של אפרים ומנשה חזה רק יעקב בלבד, ושום סכסוך בין האחים לא צמח מזה.

לבסוף, גם מבין שמונת בני ישי נבחר הצעיר בכולם להיות אבי המלכות-הוא דויד. ואין כל רמז שהיתה התנגדות כלשהי מצד האחים לבחירת אחיהם הצעיר.

רק בדור שני למלכות בית דויד, באחרית ימיו של דויד הזקן, שוב ניצבו במבואי עתידות שני אחים – אדוניה, בעל זכות הירושה, כי הוא הגדול, ושלמה, בעל זכיה למלכות בעיני מצדדיו – והכסא נע בין שניהם. אך בעוד שבמקרים קודמים היתה ההכרעה בין בני התחרות כולה בידי שמים, באה הפעם ההכרעה מפי דויד. אך אין ספק בכוונת המקרא, כי הכרעתו של דויד לצד שלמה, בהתערבותו של נתן הנביא, היא-היא היתה הכרעת שמים, כי אכן היה שלמה בחיר שמים.

כנגד כל מקרי תחרות ומדנים בין אחים, לפנינו גם מקרה-מופת של שני אחים, שבמקום קנאה ושנאה בשל גדולה, היה ביניהם הדבק השלם לשאת שכם אחד בעול הקשה שלך הנהגת העם, איש-איש במעלתו וכערכו ובתפקיד אשר לו נתיעד.

כאשר הוטלה על משה השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, אמר לו ה': "הלא אהרן אחיך... הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". לא רק כלפי חוץ, גם לא בפנימיות הלב שום אבק קנאה במשה, האח הצעיר, שנעשה השליח הראשי לגאולת ישראל, אלא אך ורק שמחה בלבד!

פה דוגמה גבוהה של לכת אחים גם יחד, אשר על-כן היתה שליחות הגאולה שלמה בידי שני אישי-מעלה אלה.

הערה:

  1. בסיפור המצומצם שבתורה אין כל רמז על אפיו של הבל, גם לא ניתן כל טעם מפני מה נתקבל קרבנו של הבל ונדחה קרבנו של קין. אך מרוח הדברים ברור לנו, שאילו נמצא הבל מקופח לא היה עלול לנקום באחיו על דרך קין. וכבר נקל להניח שקנאתו של קין חילחלה בו מלכתחילה, ולפיכך לא נרצה קרבנו. אף מסתבר שעצם הבאת הקרבן שונה היתה אצל השנים השונים זה מזה, כמבואר בגוף המאמר
ביבליוגרפיה:
כותר: בכורה ובחירה
שם  הספר: שבעת עמודי התנ"ך : אישים ואידאות בספר הספרים
מחבר: קריב, אברהם
תאריך: תשס"ב
בעלי זכויות : תנועת אורות
הוצאה לאור: תנועת אורות
הערות: 1. מהדורה מחודשת.
2. מהדורה ראשונה, תשכ"ח - עם עובד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית