(א)

מעטים הנם פרקי התהלים שזכו למידת תשומת-לב רבה יותר במחקר החדיש ובתקופה שלאחר גילויי אוגרית, מפרק סח. למרות השיגים ניכרים והבהרות מרשימות¹ נותרו בפרק זה כמה וכמה בעיות העומדות ללא פתרון. ביניהן נכללים פסוקים יח-יט, והאחרון במיוחד².

נוסח המסורה (להלן: נ"מ) גורסת:

(יח)	רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:
(יט)	עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים:

עיקרי הקשיים הנם: (ט) התיבה "שנאן" על צורתה ומשמעותה; (ב) משמעות הצירוף "אדני בם סיני"; (ג) הצירוף "מתנות באדם" מבחינה עניינית; (ד) הצירוף "לשכן יה אלוהים" מבחינה תחבירית.

(ב)

הננו מציעים שחזור הטקסט ופשר הכתובים כדלהלן:

(יח)

רכב אלהים רבת╢ ╟םא אדני ב<א> מסיניג

אלפי שנ╢ ╟ב בקדש ד [אלהים]ה

2 + 3 2 + 3

(יט)

עלית למרום אף סוררים

שבית שבי [באדמ(ה)]

לקחת מתנות ו╢ ╟ז ל(ו) ישכנו ח╢ ╟ט

2 + 2 + 2 3

הסברים:

א. רבת – ם: = "רבבה, רבו" (באוגריתית: רבת) בתוספת "מ'ם –encliticum” (השווה תה' כט, ו – גינזברג, כתבי אוגרית – וכן הרבה במקרא: (השווה ( JBL 16 (1951, עמ' 107-85). נ"מ מנוקדת כמספר זוגי, היינו, "עשרים אלף". אך אין להניח דיוק מספרי בתיאור השואף לרושם אימתני. השווה עוד התקבולת האוגריתית אלפמ – רבת (עיין הערה ב).

ב. שנן = "קשת", באוגריתית ת'ננ, שננ באכדית, כפי שהכיר לראשונה אולברייט³. האות א' המופיעה באמצע המילה בנ"מ משקפת אולי "טעות הקראה" מהסוג הידוע לנו היטיב כיום ממגילות ים המלח, והמובן במקרה הנידון בהתחשב בהופעתה החד-פעמית של המילה במקרא.
לגבי הדימוי, אף הוא נדמה כשאול מהספרות הכנענית העתיקה. השווה עלילת כרת, שורות 92-91: ...ת'ננ דבל הג // הלכ לאלפם ... / ולרבת... (= 'קשתים בל יהגה (מספרם) / / הלך לאלפים ... ולרבבה / רבבות).

ג. ב<א> מסיני: ושמא צ"ל יבא (והיוד נדמה לאות שלפניה). כך סברו כבר חוקרים רבים, אם כי התיקון נדחה על ידי אולברייט ותלמידו דהוד⁵. הפיסקה בצורתה המשוחזרת הנה ציטטה חלקית מדברים לג, ב (השווה גם חבקוק ג) ומהווה ואריאנטה סגנונית-סינונימית ליצא משעיר (השווה שופטים ה; דברים לג)⁶.

ד. בקדש: = "מ(מדבר) קדש" (השווה תה' כט, ח). מילת-היחס "ב" במובן "מן" הנה תופעה שכיחה למדי באוגרתית, אך נדירה במקרא (השווה תהלים יח, יד – שמואל ב, כב, יד), בעיקר בטקסטים בעלי אופי ארכאי (בין ארכאי ממש בין מדונה). כמו כן יש לגרוס קדש במקום קדש בדברים לג, ב, אך בחבקוק גקדש הוא הנכון. כאן התקבולת מחייבת שם-מקום.

ה. [אלוהים]: רוב החוקרים רואים לנחוץ לשחזר כאן או בשורה הקודמת שם או כינוי אלוהי. אלא שלא מצאתי אפילו אחד שהבחין שלמעשה אין צורך בשחזור יש מאין, אלא בהעתקה בלבד, מסוף פסוק יט, מקום ששם מהווה התיבה ממילא בעיה רצינית. ודווקא הכינוי "אלוהים" (ולא השם המפורש כדעת אולברייט וווגט) הוא שמתאים כאן, היות ובחיבור (ובחטיבת תה' מב-פג בכלל) קיימת נטייה מובהקת להמנע מהשימוש בשם המפורש. אשר למשמעות הדבר, השווה להלן. הערה 15.

ו. מתנות: = צורה שמנית – מופשטת מהשורש נתן, המופיעה בצורת-חלופין מתנה⁷ (ר' להלן), שמובנה העיקרי הוא "שעבוד". מילה זו, לפי מיטב ידיעותי, טרם זוהתה כחלק מאוצר המלים העברי-מקראי. מאלפת ביותר השוואת המקראות הבאים:

דברים כח, לב:	בניך	ובנתיך	נתנים לעם אחר
ירמיה מח, מו: כי לקחו	בניך	ובנתיך	בשביה

(השווה עוד במדבר כא, כט).

גם כאן מופיעה אותה תקבולת בין תיבה הנגזרת מהשורש נתן לבין "שבי(ה)". כמו כן יש לשים לב לשימוש בפעלים נתן ולקח בניבים "נתן / לקח בשבי(ה)" וכן לתאם הצורני ("מורפולוגי") בין מתנה - מתנות לבין שבי (ה) - שבי/ות.

אשר לצורה מתנה מוצאים אותה בין השאר בכתוב אחד שטרם בא על פשרו ובהקשר המלמד שכמוה כמתנות עיקר הוראתה היא "שעבוד" על כל השלילה המשתמעת ממנה: כי העשק יהולל חכם ויאבד את-לב מתנה (קהלת ז, ז). ידועות היטב התלבטויותיהם של הפרשנים בקשר לפסוק זה וההצעות שהציעו, לרוב על ידי תיקוני טקסט קיצוניים פחות או יותר⁸. כשלונם נעוץ בכך שלא הבחינו שלמעשה משמשת כאן המילה "מתנה" בתקבולת סינונימית לעשק שמובנו כאן, כבכתובים אחרים במקרא – לרוב "מאוחרים" – כגון ישעיה נב, ד, ירמיה נמ, לג, "לחץ הרודנות"^8*.

כך שפשר הכתוב הנו: חיים בתנאי לחץ פוליטי הופכים את האדם החכם למבולבל ונבוך, והשעבוד (מתנה) מביא לאבדן לבו, היינו, כושר המחשבה (שהרי קדמונינו סברו שמוקד החשיבה הנו בלב [כליות]).

במשמעות חיובית מופיעה מתנה – וכן נתנים – בספרות הכהנית (במדבר יח, ו, ז, טז) במובן של "קבלת עול שמים", השתעבדות לה' ולעבודתו. ובמשמעות שהיא ספק שלילית ספק חיובית מצויה המילה נתינים, שהיא כינוי לחבורה ("גילדה") של משרתים בבית המקדש בתקופת בית שני, בעלי מעמד חברתי נחות יחסית⁹ כפי שמעידים הכתובים נחמיה ז ס; יא, ג והמסורת הרבנית¹⁰. נראה שמשמעות דומה יש לייחס ליתנמ האוגרתיים, שהם "המגוייסים", היינו, חיל רגלי וכיו"ב מחוסרי דרגה או מעמד מיובא בצבא.

ז. באדם: תיבה זו יש להשמיטה ולהעבירה לשורה הבאה בשינוי ניקוד. השווה להלן הערה ח.

ח. באדמ (ה) ל(ו) ישכנ(ו): לא קשה להבחין בתהליך השיבוש שחל בנ"מ שאת שלביו העיקריים ניתן לזהות כדלקמן: ל (ו) ישכנ (ו) > לישכנ (ו) > לשכן. גיבוי חלקי לגירסא המוצעת מצינו בתרגום הסורי ("פשיטא") : מרודא ל א נ ע מ ר ו ן (היינו: המורדים לא ישכנו).

התיבה "ל(ו)" היא מילת החיזוק או האימות הידועה מכמה וכמה שפות שמיות ואשר להופעותיה הברורות במקרא – בראשית כג, יג: ל, יד וכיו"ב – יש להוסיף אותם מקומות שבהם היא "מסתתרת" מאחרי הצורות ל ו , ל א , ל-¹¹.

הניב שכן אדמה מצוי במקרא כאן בלבד – ואולי עוד בתהלים עח, ס – אלא שהוא קרוב מבחינת מבנהו לניבים שכן ארץ (ישעיה יח, ג : משלי ב, כא; י), ושכן עפר (ישעיה כו, יט; תהלים ז, ו) ועם האחרון הוא אף זיהה במשמעו¹².

מן הראוי להצביע על פסוק ז במזמור הנידון, פיסקה אחרונה, המהווה מן הסתם גירסת-חילופין (סגנונית אם לא טקסטואלית): "אך סוררים שכנו צחיחה", המקבילה לפי סברתנו ל"אף סוררים באדמה לו ישכנו"¹³.

ט. יה: תיבה זו, שיש לדעתי להשמיטה כליל, נתהוותה כתוצאה מתהליך שיבוש טקסטואלי שעיקרי שלביו הנם:

(1) ישכנו > ישכןו (> י) – דהיינו: ניתוק ה"ו" הסופית מגזע התיבה (ומאוחר יותר, שבוש ה"ו" ל "י").

(2) ישכןי > ישכןי' (> י ה) דהיינו: תפיסת סופר(ים) את האות הבודדת כקיצור השם

המפורש (בצורתו המקוצרת, יה ) והשלמתו.

יש לציין שתהליך דומה יש להניח לגבי הכתוב בשמות טו, ב: "עזי וזמרת יה" (ד') שיש להחליפו בעזי וזמרתי (ד')¹⁴.

(ג)

1. החטיבה הספרותית הנידונה פותחת בתיאור חיליו של האל גבור המלחמה. תיאור זה, המוכר לנו היטיב מן המקרא (דברים לג, ב-ג; שופטים ה, ד-ה; חבקוק ג וכיו"ב) עומד בתוך מסורת ספרותית כלל-ים-תיכונית קדמונית של התגלות האלהים עלי אדמות ("תיאופאניה¹⁵). אלא שמשמעותה העיקרית של הטכסט שלפנינו (בצורתו המשוחזרת) עולה דווקא מפסוק יט, המכיל תיאור יחיד במינו במקרא: דיכוי מרד בני-אלים על ידי הקב"ה; שביית המורדים-סוררים; והורדתם שאולה לחיי "מתנות", היינו, שעבוד-קבע.
   
   מסורת זו, הידועה מהספרות המיתולוגית היוונית, מקורה למעשה באותה תת-תרבות חורית-שנערית ממחצית האלף השני לפני הספירה הכללית¹⁶. היא משתקפת ככל הנראה בעלילות בעל האוגריתי¹⁷, באפיסודה המספרת על הכתרתו של אשתר (א ת ' ת ר) לאחר מותו של בעל בנסיבות לא ברורות לגמרי. בסיומה מתואר שובו של בעל הקם לתחיה להלחם ב"בני אשרה" (בנ את'רת) – שהם בני האלים הצעירים – במטרה לזכות לשבת שב על "כסא מלכותו... כס-שלטונו" (כסאמלכה... כחת'דרכ[ת] ה). יתרה מזו: דומה שמהכתובים שלפנינו מהדהדים הדיה של אותה שיבה לזירת הקרב ומחיצת ראשים על-ידי המלך המודח. יושם-לב לעובדה שהכתוב נוקט בלשון ע ל ה למרום – היינו, משום-מה הגיבור אינו במרום בראשית הדברים – והרי שנינו שה' הוא דרך-קבע "שכן מרום" (ישעיה לג, ה; תהלים צב, ט וכיו"ב).
   
2. שרידיה הברורים ביותר של אותה מסורת הנם בישעיה יד, ט-י, יב-טו (הילל בן שחר). אליהם נלווים תהלים פב (פס' א, ו, ז) היודע לספר על משפטם של "אחד השרים" ( = "יחד השרים")¹⁸ בקרב עדת בני האלים (=פח'ר מעד האוגרתי), גזר דינם, ו"נפילה" ארצה; וכן הנפילים-הגיבורים בבראשית, א-ד¹⁹. סגולתו של הכתוב האחרון, על אף הסתומות שבו, הנה בכך שהיא מגשרת בין הנזכר לעיל לבין מסורת מקראית (ושמחוץ למקרא) שזיקתה למסורת הנדונה – מרד בני האלים – לא הודגשה או שלא הורגשה כלל: הרי היא מסורת הרפאים "ובניהם"²⁰.
   
3. במקרא – ומחוצה לו – מצטיירים הרפאים בראש וראשונה כדיירי השאול, דהיינו, כוחות כתוניים (ישעיה יד, ט: איוב כו, ה; משלי ט, יח; וכן בכתובות-מצבה מערב-שמיות שונות). אלא שלדמות זו יש להוסיף את המסופר על "ילידי הרפא" (שמואל א, כא, טו ואילך; ובדברי הימים א, כ: "ילידי הרפאים") שהם חבורה של לוחמים מקצועיים ("אנשי מדון") ב"חסותם" של הרפא(ים). ולא בכדי נקראים עמיתיהם, לוחמי דוד, גיבורים! כן יודע המקרא לספר על "יתר הרפאים" (דברים ג, יא) שהם "בניק ענק (מן) הנפילים" (במדבר יג, לג), ו"(בני) הגיבורים אשר מעולם" (בראשית, ד)²¹.
   
   תמונת-מרכבה זו מתארת אישור מלא בספרות האוגריתית, בה מופיעים הרפאים (רפא/אמ) כ"רפאי ארץ" (רפא ארצ) – היינו: כוחות השואל – מצד אחד, וכגיבורי מלחמה (מהרמ) ופרשים מצד שני²².
   
   כפילות זו ניתן להסביר בהנחה שהרפאים הנם חלק מאותה מסורת של מרד בני-אלים שראשית עלילתה בשמים וסופה בשאול. וכן מצינו בישעיה יד, ט-י:
   
   "שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך
   עורר לך רפאים...
   הקים מכסאותם כל מלכי גוים
   כלם יענו ויאמרו אליך
   גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת"
   
   ביחזקאל לב (יח ואילך) מצינו תיאור דומה, אלא שכאן תופסים את מקום הרפאים "גבורים נפלים מעולם (!)²³ אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם" (פסוק כז) – היינו: בעלי מעמד מיוחד ומיוחס בשאול, לעומת ה"חללים הנפלים בחרב אשר ירדו ערלים על ארץ תחתיות" (פסוק כד).
   
   ומהי למעשה סיבת מפלתו (שורש נפל!) של הילל בן שחר? הלא נסיון-מרי שמטרתו להעלות את הסורר "ממעל לכוכבי אל" (= בני האלים)²⁴ ולהדמות "לעליון" (שורש עלה! והשווה "עלית למרום" תהילים סח, יח). – היינו: להדיחו – בדומה ללויתן (לתנ באוגריתית), סורר ומורד מתקופה "קדומה" יותר²⁵.
   
4. סיכומו של דבר: הכתובים תהלים סח, יח-יט תורמים תרומה נכבדה לשחזור הנוסחא הכנענית-עברית של מסורת מרד בני-אלים שזה עיקר תוכנה:
   (א) מרד המכוון נגד ראש עדת האלים המכונה "עליון"²⁶ על-ידי אגודת ("אחד") רפאים ושרים²⁷ משורות דור ההמשך בראשות "אריאל", הוא עשתר²⁸ (ובנס"א: שחר). בהסתערות הראשונה ומפאת ההפתעה נהרג העליון ועשתר יורש מקומו.
   (ב) תחית העליון האוסף חילי צבאותיו – פרשים וקשתים בעיקר – להתקפת-נגד. הפעם מסתיימים הדברים בתבוסת הסוררים ולקיחת ראשיהם בשבי, לרבות עשתר/שחר.
   (ג) עריכת משפט נגד הסוררים "בקרב עדת אל" והטלת עונש, המורכב משני חלקים: הוצאה מתוך הפח'ר ו"הפלה ארצה", היינו, שאולה, והפיכתם לבני תמותה ("אכן כאדם תמותון")²⁹.
   (ד) אלא שכמחווה של הכרת כוח המורדים והערכתו ניתן להם לנהוג בעמקי שאול כבשלהם. ככתוב³⁰ (לגבי אשתר): מלכ בארצ אל כלה, כלומר: מלך (בתחתית) הארץ, מושל בכולה³¹. אך זה בתנאי שלא יסיגו גבול.
   (ה) מכאן מקור הבעיות המזדמנות מדי פעם לעדת האלים מכיוון השאול, כשעולה בדעתם של [צאצאי ב]סוררים – השווה בראשית ו, ב – לכבוש בחזרה את מעמדם ויוקרתם במרום, נוסח הטיטאנים ובוני המגדל; והכל חוזר חלילה.

הערות שוליים:

1. יצויינו במיוחד מחקריו של אולברייט ב-(1951-51) HUCA, עמ' 39-1; וב-Norsk teologtsk tidsskrift עמ' 1 ואילך. וע' מ.ד. קסוטו תרביץ יב, תש"א, עמ' 27-1. לפסוקים הנידונים כאן הש' גם א. ווגט (1965) Biblica 46, עמ' 463-460.
   והרי הקיצורים המשמשים במאמר:
   J. B. Pritchard (ed.), Ancient Near Eastern Texts Relating to the O.T. 1955 = ANET
   Handbucb zum Alten Testament = HAT
   Hebrew Union College Annual = HUCA
   Journol of Biblical Literature = JBL
   Israel Exploration Journal = IEJ
   Revue d'Histoire et de Religion = RHR
   C. H. Gordon, Ugaritic Manual (1955) = UM
   Vetus Testamendum Supplementum = VTS
   Wörterbuch der Mytbologie, vol. I = WdM
   11Qpsa = מגילת התהילים ממערה י"א שבקומראן (הוצאת סנדרס).
2. השווה דבריו של אולברייט (HUCA, שם) בקשר לפסוק י"ט (המלים האחרונות): "אין לי כל מושג מה לעשות אתם".
   * שיטת הסימון (Sigla) הנה: ╢ ╟ = חומר נשמט: < > = שחזור; ( ) = "נורמליזציה" לפי תקן הכתיב בנ"מ; [ ] = העתקה ("טרנספוזיציה"). הסימן > פירושו: "(הולך) בכיוון ל-, מתפתח ל-".
3. ב-Norsk, שם: וראה כבר ב-HUCA, שם. לעומתם, תפלים דבריו של ווגט. שם.
4. כגון שמידט (בפירושו בסדרת HAT); בריגס ב-TCC (וש ספרות); ולאחרונה אף ווגט, שם.
5. בפירושו בסדרת Anchor כרך יג.
6. השווה מאמרי "בראשית מט, י – דברים לג, ב-ג" ב-VT כרך ו (1969), עמ' 212-202.
7. ר' ספייזר ב-IEJ, ע' 73-69, אלא שספייזר לא הבחין במשמעות השלילית של המילה, לא כל שכן בצורת החילופין המוצעת כאן.
8. השווה למשל ח.ל. גינזברג, קהלת (1961); ר. גורדיס, Koheleth - The Man and His World (1955); דרייוור, ב-(1954) 4 VT, עמ' 230-229.
   *8. מבנהו התקבולתי של הפסוק הנו אם כן: ' a-b-c // b'-c'-a.
9. בניגוד לדעתו של ב. ליין ב-JBL, 82, (1964) עמ' 212-207.
10. בבלי יבמות עח, ב: תוספתא קידושין פה, ד. ראוי לציין את הקשר ההיסטורי הנראה בין מתנות – מתנה = "שבי" לבין חבורת "הנתינים" שייחוסם מן הסתם כצאצאי שבויי-מלחמה כנעניים מימי בית ראשון, תהליך התפתחות הידוע היטב מהעולם הקדמון (ועד לתקופה המוסלמית ועד בכלל): ראה ספרו של ר. דו(ג)הרטי, (1923) The Shirkutu.
11. השווה (Nötscher, VT 3 (1953, עמ' 380-372. וראה קרי-כתיב לשמואל ב' יח, יב. וכן נראה שבעמ' א יש לגרס "ל(ו) אשיבנו" ומובנו " השב גמול".
12. בשעה שבמקרא בא הביטוי שכן ארץ לציין דווקא את "החיים", הרי שבאכדית (ersetu) ובאוגריתית (ארצ) הכוונה ל"שאול". והשווה במקרא יונה, ב, ז: ירדתי הארץ... ותעל משחת חיי".
13. יושם-לב לעובדה ש צ חיחה ואדמה לא זו בלבד שהן נרדפות מבחינה סמנטית אלא ששניהן נגזרות משרשים שמשמעותם זהות כמעט: השווה שיר השירים ה, י – צח ואדום.
14. השווה ישעיה יב, ב (הן בנ"מ הן במגילת ישעיה א) וראה ש. טלמון ב- VT XIV, עמ' 208-206.
15. השווה את לוינשטם, בקובץ עז לדוד (תשכ"ד), עמ' 520. שוני מענין במזמורנו (בפס' יב, יט) הוא השימוש בתיבה אדני במקום שם ההווייה – וכן המנעות ככל האפשר בשאר חלקי החיבור מהשימוש בו (השווה למשל פסוק ב, לעומת במדבר י, לה; פסוק ח, לעומת שופטים, ד) – שהרבה יש כדוגמתה בחטיבת המזמורים הקרויה "אלוהיסטית" (מב-פג) וכן בכתבי ים-המלח (וראה לאחרונה מגילת 11Qpsa – והשווה נ"מ – לתהלים קכח, ה; קכט, ד) ובתרגום השבעים (המתרגם κυριος"אדון"), דבר הבא ללמד על עיבודו, אם לא יבורו, של מזמור זה בתקופת בית שני. (דומה שלמותר לציין שאין כאן קביעת כל הכתובים שבהם מופיע "אדני" לתקופת בית שני).
16. גיטרבוק Kumarbi: Mytben von Churritischen Kronos (1946) El in the Ugaritic Texts (VTS II, 1955); ולאחרונה מ. פופ.
17. ראה I UM 49: v: ; גריילו(ת), (RHR (1956, ע' 48-18; אולברייט Yahweh and the Gods of the (Canaanites (1968. אלא שהפרשנות חלוקה בדעתה; ראה דהוד, ב-Le Antiche Divinita Semitiche, Studi Semitici I (1958), והערכתי בעבודת הדוקטורט שלי
    [Studies in the Oracles Against the Nations [University Microfilms, 1967, עמ' 299 ואילך).
18. ראה מאמרי על "אחד = 'יחד' = עדה" העומד להתפרסם בקרוב. ובינתיים השווה ישעיה כז, יב, וכן הביטוי "אחד שבטי ישראל" (בראשית מט, טז; שמואל א', ז, ז – והוא הנכון!).
19. ראה מורגנשטרן, (HUCA 14 (1939, עמ' 126-29; וכבר עמד על מהות הדברים גונקל,
    (Schöpfung und Chaos (1895. זיקת יחזקאל כח, יב-יט לנידון איננה ברורה די הצורך.
20. המובא בסעיף הבא הנו סיכום דברים הנידונים בהרחבה במחקרי על בעיית הרפאים שטרם פורסם.
21. "בני" במובן "חברי" ידוע הן מהתנ"ך ("בני הנביאים") הן מהספרות האוגריתית והאכדית (עיין מאמרי הנ"ל, הערה 20).
22. השווה UM, 121: I: ... ססומ תצמד ... תעלנ למרכבתהמ (= "סוסיהם יצמידו ... יעלו למרכבותיהם") [שורות ג-ד]. יצויין גם תוארו של גבור-עלילה "דנאל" המכונה "מת רפא" שיש לפרשו כנראה: "איש הרפא". המחקר הבסיסי ביותר שנערך עד כה על בעיית הרפאים – רפאם הוא של קאקו(ת), ב-(1958), Syria ,37, עמ' 93-75.
23. במקום "ערלים" של נ"מ ועל סמך תרגום השבעים: Μέτα τών γιγάντων πεπτώχότωμ από άίώος (= "עם 'הענקים' הנפלים מעולם"): ראה קריילינג,( JNES 6 (1947 , עמ' 196 ואילך.
24. השווה הכבבמ אל בכתובת פונית (פיניקית) מהמאה הששית לפני הספירה הכללית (ראה דהוד,( Orientalia (1965, חוברת ב).
25. השווה איוב, מ, כא ואולי אף במזמורנו (פסוק כג) אם נקבל את הגירסא: אמר אדני <-ם> בשן (= ב ת'נ באוגרתית = "נחש") אשב(ה) // אשב <מו> ממצלת-ים. (ראה פירושו של דהוד לס' תהילים, שם).
26. אל כנעני בשם Eliun ידוע לנו מכתבי פילון איש גבל (ראה WdM, עמד 284-283).
27. השווה בנ שר[מ], כינוי המופיע במחזה ה"פרסה" UM 52 המספר על לידתם של התאומים שלם ושחר (כתוצאה מיחסי מין בין ראש הפנתיאון "אל" לבין נשים בנות תמותה; והשווה בראשית, א-ד) ושגסטר (Thespis [2nd. Ed.], 1961 עמ' 411 ואילך) מפרש כמוסב על התאומים כשמובנו הוא "בני שרים". ובנידון זה אף מצביע גסטר על תהלים פה, ז.
28. השווה תוארו לבא (UM 77:30), ובמאמרי הנ"ל, הערה 20.
29. למעשה אין חלק ב' אלא פועל יוצא של הוצאתם במסגרת החיים של משפחת האלים המקיימת חיי על-מות הודות לגישתם לעץ החיים בגן האלוהים (השווה יחזקאל כח).
30. השווה UM, 49 : v : I, שורה 37, אלא שיש חולקים על פרושו המדויק (השווה WdM, 250-249: ח. ל. גינזבורג, ב-ANET, עמ' 140).
31. מקבילה מאלפת בספרות הבתר-מקראית היא דמותו של "רפאל" (= רפא אל) – הידוע מהמדרש כאחד ממלאכי השרת הנעלים ביותר – שעליו נאמר בספר חנוך, כ, ב-ג: "ועל השאול רפאל הממונה על רוחות בני אדם" (לפי שחזורו של ל. גינזבורג, Legends, V עמ' 91). ולבסוף יצויין שהמסורת הבתר-מקראית זיהתה את הילל בן-שחר עם השטן (= "לוסיפר" של הברית החדשה; והשווה תרגום השבעים לישעיה יד, יב), היינו: מלך השאול.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok