עמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על המכנה המשותף לכל השפות - סימנים, על סימני הלשון השונים, על מערכת הכללים בלשון, על תפקידם של כללי הלשון ועל שפת החיות.



הלשון : מערכת סימנים וכללים
מחברת: שרה ליפקין



 

ב.1 המכנה המשותף - סימנים


יש בעולם כ- 5,000 שפות. אפשר להוסיף עליהם גם לשונות מסוגים אחרים: ציוץ הציפורים, ריקוד הדבורים, כתב בְּרַיְיל, שפת מחשב, איתות מורס ותווי נגינה. כל אלה - לשונות.

מהו המשותף לכולן, מדוע קוראים להן "לשונות"?

השפות למיניהן שונות מאוד זו מזו. השפה ההודית שונה מן העברית, והסואהילית שונה מן הפולנית. ריקוד הדבורים שונה מאיתות המורס, וציוץ הציפורים שונה מכתב ברייל. אחדות מן השפות משתמשות במלים, אחרות בתנועות, ואחרות בקולות או בצורות. ועם זאת, לכל השפות - מהאנגלית ועד לציוצי הציפורים, מהעברית ועד לשפת המחשב - יש מכנה משותף אחד: הסימנים.

כל שפה, כל לשון היא מערכת של סימנים. בשפת החיות הסימנים הם תנועות או קולות (ציוצים, נהמות, נביחות). בשפות אחרות, כמו תווים וכתב ברייל, הסימנים הם צורות. גם בשפות האנושיות הרגילות יש סימנים. המלים, למשל, הן סימנים.



 

ב.2 המלים הן סימנים


לכל סימן בלשון יש משמעות או תפקיד מסוימים. כל סימן "אומר" משהו. בריקוד הדבורים – כל תנועת רגל פירושה מרחק או כיוון; בשפת החירשים - לכל תנועת ידיים יש משמעות מסוימת; ובשפות כמו אנגלית ועברית - לכל מלה יש מובן. כל מלה היא סימן למשהו. למשל, בעברית המלה "פַּרְפַּר" היא סימן לחרק זה

והמלה "אופניים" היא סימן לכלי רכב זה

בשפות אחרות הסימנים שונים, כמובן, כי בכל שפה האנשים "הסכימו על" סימנים אחרים. באנגלית "פרפר" הוא "butterfly" ו"אופניים" הם “bicycle”.

מרגע שנוצר האדם, הוא נתן שמות וסימנים למה שראה סביבו.
"וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שְׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה..."

(בראשית ב, יט-כ)

האדם נתן שמות, כלומר - מלים, סימנים לשוניים, לעולם שנמצא סביבו ובתוכו. הדבר נכון הן לגבי דברים מוחשיים, כגון: ארון, פרח, גשם, כביש, הן לגבי דברים מופשטים, כגון: רצון, שמחה, יופי, השפעה.



 

ב.3 סימני הלשון השונים


המלים אינן הסימנים היחידים בלשון. נוסף על המלים יש בלשון סימנים אחרים.
כל מלה היא סימן, המורכב מסימנים קטנים יותר.
כל צליל בתוך המלה הוא סימן. צלילים כמו ב, פ, ש וגם
הם סימנים.
צלילי המלה נקראים הֲגָיִים, וכשאנו מדברים אנו משתמשים בסימנים האלה, בהגיים.

כאשר אנו כותבים או קוראים, אנו משתמשים בסימנים אחרים. ממש ברגע זה, כשאתם קוראים, אתם רואים לפניכם סימנים לשוניים. אילו סימנים אתם רואים?

בדף שלפניכם אתם רואים אותיות, סימני ניקוד וסימני פיסוק. כל אלה הם סימני כתב, סימנים לשוניים כתובים. האותיות וסימני הניקוד הם סימנים כתובים המייצגים את הצלילים, ההגיים. סימני הפיסוק הם סימנים להַפְסָקוֹת, להדגשות וכו'.

בלשון יש גם סימנים גדולים יותר מן המלה. מלים מצטרפות זו לזו ויוצרות משפט. המשפט, שאנו אומרים או כותבים, הוא סימן לשוני. משפטים המצטרפים זה לזה יוצרים יחדיו סימן לשוני גדול עוד יותר - השיח; או בלשון הכתובה - הפִּסְקָה.

הלשון היא מעין בניין ענקי של סימנים. הבניין בנוי מלבנים קטנטנות, המצטרפות ללבנים גדולות יותר ויותר. כך גם ההגיים (או האותיות וסימני הניקוד המייצגים אותם) - ההגיים מצטרפים יחד למלים, המלים מצטרפות למשפטים, והמשפטים - לפִסְקָאוֹת.


הלשון היא בניין ענקי, וההגיים הם הלבנים הקטנות ביותר בו.
מן ההגיים נבנות מלים, מן המלים – משפטים – פסקאות.




 

ב.4 מערכת הכללים בלשון


האם כדי לדעת שפה, די בידיעת המלים הקיימות בה?
האם נוכל, למשל, לדבר הולנדית, אם נדע רק את הפירוש של כל מלה ומלה בשפה זו?

אין זה מספיק לדעת את אוצר המלים של השפה. נוסף על המלים יש בלשון מרכיב חשוב אחר - הכללים. כללי הלשון מנחים אותנו כיצד להשתמש בסימני הלשון השונים (ההגיים, המלים, המשפטים וכדומה), כלומר: איך לחבר אותם, איך לארגן אותם. חוקי הלשון אומרים לנו איך לבנות מלים, איך לצרף את המלים למשפטים, ואיך לבנות מן המשפטים פסקאות.

את מרבית כללי הלשון איננו לומדים בשיעורי הלשון בבית הספר; אנו רוכשים אותם עוד בילדות. בגן הילדים הודיעה הגננת כי במסיבת פורים המתקרבת ישתתפו רק הילדים, וכי אסור להזמין הורים. נעמה הקטנה לא השלימה עם ההודעה, ושאלה את הגננת: "מה, אסור להביא אפילו הור אחד?!".

נעמה יודעת כבר הרבה מאוד כללים בלשון. אין זה משנה שאינה יודעת, שהמלה הנכונה היא "הירה". היא יודעת, למשל, שיש יחיד ויש רבים, והיא מסיקה שכמו שהיחיד של המלה "חורים" הוא "חור", כך היחיד של "הורים" הוא ... "הור". היא עדיין איננה יודעת, שהנטייה של המלה "הורים" שונה מזו של "חורים", אבל היא תלמד זאת בקרוב.

כל דובר עברית (או כל שפה אחרת) ילד או מבוגר - יודע הרבה מאוד כללים בלשון. הוא לא צריך לחשוב זמן רב כדי לומר משפט נכון, כמו; "אחותי אכלה את הגלידה שלי"; והוא גם יודע שזה לא יהיה נכון לומר: "אחותי אכל את הגלידה שלי" או "אחותי אכלה שלי את הגלידה".

העובדה שהוא אומר משפט נכון, גם אם המשפט פשוט, כמו "אחותי אכלה את הגלידה שלי", מעידה על כך שהוא יודע ליישם הרבה מאוד כללים בלשון.



 

ב.5 תפקידם של כללי הלשון


כללי הלשון מנחים אותנו כיצד לצרף מלה למלה. כך אנו לומדים לומר "גבינה לבנה" ולא "לבנה גבינה", "הם אכלו" ולא "הם אכלתם", "הרבה קציצות" ולא "הרבה קציצים" וכדומה. כללי הלשון אומרים לנו גם באיזו מלת יחס להשתמש ("שטנו בסירה" ולא "שטנו את הסירה"), איך לבנות משפט שאלה, מתי להפסיק בין מלה למלה, ואפילו איך עלינו לכתוב: האם רק מימין לשמאל, או שאולי - ? ןימיל לאמשמ בותכל םג ונל רתומ

כללי הלשון מארגנים את סימני הלשון השונים, ואומרים לנו איך לבנות מן הסימנים הקטנים סימנים גדולים יותר: איך לצרף את ההגיים למלים, איך לצרף מלה למלה כדי לבנות מן המלים משפטים, ואיך לחבר משפט למשפט כדי לבנות מכולם יחד פסקה.

אבל כללי הלשון אינם רק מארגנים וקובעים את הסדר ואת המבנה הנכון של סימני הלשון. יש להם תפקיד חשוב הרבה יותר.

כללי הלשון מאפשרים ללשון "להתחדש" כל הזמן. הם מאפשרים ליצור סימני לשון חדשים:

ליצור מלים חדשות, ומן המלים ליצור משפטים חדשים ופסקאות חדשות. בעזרת כללי הלשון אנו יכולים ליצור אינסוף משפטים, ולהביע אינספור רעיונות חדשים, שלא נשמעו ולא נכתבו קודם לכן. בזכות הכללים, כל אחד מאתנו יכול לחבר משפט חדש, שיתאים למה שהוא רוצה להביע, משפט שמעולם לא נשמע, ובכל זאת יהיה מובן לאחרים. (ברגע זה אתם יכולים לנסח משפט, שאיש לא ניסח כמותו מעולם.)

כללי הלשון הם כמו מלט, המדביק זו לזו את הלבנים הקטנות ביותר בלשון - ההגיים (צלילי המלים) או האותיות - ויוצר מהן את הבניין הענקי של הלשון.



 

ב.6 שפת החיות


גם לחיות יש שפה: שפה של תנועות, קולות, ריחות וצבעים.
כלב נובח כדי להביע כעס או כדי להזהיר, והוא מכשכש בזנבו כדי להביע שמחה.
לעופות יש קריאת אזהרה, האומרת: "זהירות!". קריאה אחרת פירושה: "אוכל!", וקריאה נוספת האומרת משהו מעין: "נתחתן?".

לדבורים שפת תנועות משלהן. כשהן חוזרות אל הכוורת, אחרי שמצאו עץ מלא פרחים וצוף מתוק הן מודיעות לשאר הדבורים, בעזרת "ריקוד" ואיתותי רגליים, באיזה כיוון ובאיזה מרחק בדיוק נמצא העץ.

פילים יוצאים למסעות ארוכים של מאות קילומטרים ומצליחים לשמור על קשר עם עדרים רחוקים מאוד לאורך כל הדרך, ולא בעזרת פלאפון נייד. הם משמיעים קולות, שאוזן האדם אינה שומעת, וכך הם "משדרים" הודעות אלו לאלו.

ואולם, בניגוד ללשון בני האדם, שפת החיות מוגבלת לצרכים חיוניים: אזהרה מפני סכנה, מזון וחיזור. חיות אינן יכולות ליצור "מלים" חדשות, ואינן יכולות לצרף את הסימנים השונים ולחבר מהם "משפטים".

ציפור יכולה להביע משהו, שהמשמעות שלו היא "אוֹכֶל". ואולם מ"אוכל" אין הציפור יכולה להמציא מלים חדשות, כמו "מַאֲכָל" או "אָכִיל". היא גם אינה יכולה לצרף מלים למשפטים ולומר: "האוכל מצוין", "האוכל מורעל", "כבר אכלתי" או "בואו נאכל היום פיצה".

הלשון האנושית עשירה מאוד באוצר המלים שלה. אבל עיקר כוחה הוא בכללים שלה, ביכולת של הסימנים להצטרף זה לזה, ליצור מלים, צירופי מלים וצירופי משפטים, ולהביע את כל גוני הגוונים של המחשבה האנושית. היכולת לצרף סימנים זה לזה וליצור מלים חדשות או צירופים ומשפטים חדשים, יוצרת הבדל מובהק בין לשון האדם ללשון החיות. יכולת הצירוף הזו היא העושה את

לשון האדם ללשון בעלת אפשרויות ביטוי אינסופיות, לעומת לשונן המוגבלת והמצומצמת של החיות.

הלשון העשירה והמשוכללת של בני האדם היא אולי הסיבה החשובה ביותר לעליונות האדם על בעלי החיים. עליונות זו היא "מוּתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה".



 

סיכום ביניים


כל לשון היא מערכת של סימנים ושל כללים. בלשונות בני האדם יש סימנים לשוניים שונים: הגיים (ומולם סימני הכתב), מלים, משפטים ופסקאות.

מערכת הכללים של הלשון מנחה אותנו כיצד לצרף סימן לסימן ולבנות מן ההגיים (או האותיות) - שהם הסימנים הקטנים ביותר בלשון - מלים, ומן המלים אינסוף של סימנים חדשים: משפטים ופסקאות.

היכולת לצרף סימנים זה לזה היא ההבדל העיקרי בין שפת החיות המוגבלת, לבין לשון בני האדם העשירה.




עוד בנושא:
הלשון בחיינו
הלשון - מערכת סימנים וכללים
לשון דבורה - לשון כתובה
ההגיים בעברית
העיצורים
התנועות

ביבליוגרפיה:
כותר: הלשון : מערכת סימנים וכללים
שם  הספר: עיין ערך לשון : תורת ההגה א
מחברת: ליפקין, שרה
תאריך: 1994
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית