עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
סגולה


תקציר
סיפורו של זליקוביץ, שהועלה לגרדום בכלא עכו באשמת הרצח של שלמה יצחק רוזנפלד, יו"ר הוועד במנחמיה, והרצח של בנו בר כוכבא. המאמר בוחן את השמועות על היותו של זליקוביץ מעורב גם ברצח אחר על רקע רומנטי. בשל מעשיו התנער ממנו ארגון ההגנה.



הרוצח ממנחמיה
מחבר: מרדכי אשל


לא כל יהודי שנתלה על ידי שלטונות המנדט היה לוחם חופש נערץ. סיפורו של יוסף זליקוביץ הוא אגדת גנגסטרים מקומית ועקובה מדם שמעוררת שאלות רבות על ה'הגנה' שהסתירה ושיתפה פעולה

בבית העלמין הישן של חיפה מצויה מצבה צנועה, כמתביישת לספר את סיפורו של הקבור תחתיה. על המצבה נחרת:

פ"נ יוסף ב"ר אברהם פישל זליקוביץ
נפטר כ"ה אדר א' תש"ג
בשנת 30 לחייו
ת.נ.צ.ב.ה.

על הקבר אין אבנים וניכר שאיש אינו פוקד אותו. כשהובא למנוחות נכרה קברו של יוסף זליקוביץ במרחק מה מקברים אחרים כאילו ביקשו בני משפחתו לשמור סוד. לא הרחק ממנו ניצבת מצבתו של מרדכי שוורץ, שוטר עברי במשטרת פלשתינה שהועלה לגרדום בכלא עכו בשנות הפורענות של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). המצבה של שוורץ מחודשת, אבנים מונחות עליה כמסמנות 'קברך נפקד', ועליה נחרת "נפל חלל למען המולדת ונהרג על ידי הבריטים".

סיפורו של זליקוביץ, שהועלה לגרדום בכלא עכו בהיותו צעיר לימים (לפי עדותו של אפרים כ"ץ, בן אחותו, זליקוביץ הוא יליד 1908 והיה בן 34 במותו), יש בו לפרנס כתבות אחדות. הוא היה איכר ביום ובלילות רכש נשק מכפריים ומבדואים ערבים שהכיר, הן ממערב לירדן והן ממזרחו; הוא היה בקיא במנהגי הפלאחים והבדואים שהתגוררו בעמק הירדן ושלט שליטה מלאה בשפתם; עוז רוחו נודע לאנשי ארגון ההגנה וגם ליגאל אלון מפקד הפלמ"ח. אלון צירף את זליקוביץ לקבוצת לוחמים שיצאה לפעולה בסוריה ובלבנון בלילה שבין השבעה לשמונה ביולי 1941, בתיאום עם הבריטים ובשיתוף פעולה עמם, במטרה לפגוע בצרפתים אנשי משטר וישי, ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. זליקוביץ פעל לבד, בליווי מורה דרך דרוזי, תחת פיקודו של יגאל אלון. משימתו הייתה לנתק את קווי הטלפון בין ג'דידה לצידון.

זליקוביץ היה איש אמיץ ורעו של המשורר ירמיהו רוזנצוויג, בן המושבה מנחמיה, ששירו 'על הגורן בליל לבנה' מושר גם בימינו. מספר זיכרונותיו של רוזנצוויג 'מלחמיה - מנחמיה על חוף ירדן' עולה ששניהם התנדבו לבקשת ארגון ההגנה להגנת ירושלים בימי מאורעות תרפ"ט.

אבל היו גם מעללים לא-לאומיים בהחלט: זליקוביץ, כך מספרות שמועות עקשניות, רצח יחד עם רוזנצוויג את שומר המושבה לוי ורשאי, או למזער סיפק לרוזנצוויג אקדח. הרצח בוצע על רקע רומנטי, משום שאחת מבנות המושבה, בת שבע לבית פנטורין, ניתקה את קשריה עם רוזנצוויג לאחר שהתאהבה בלוי ורשאי. זליקוביץ היה איש גאה, מהיר חמה וחם מזג, וגם מאהב שלא בחל בקיום קשרים אינטימיים עם נשים נשואות. לקשרים אסורים אלה נתן ביטוי בגלוי כשהיה אסיר בכלא עכו והמתין לביצוע גזר דין מוות בתלייה על פרשת רצח אחרת - שבה נרחיב בהמשך - של שלמה יצחק רוזנפלד, יו"ר הוועד במנחמיה, ושל בנו בר כוכבא.

הנוקם

מיכאל עדין ממנחמיה נרצח ביום רביעי, י' במנחם-אב תרצ"ט, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. עדין יצא בבוקר לחרוש את פרדסו, וכשלא חזר לביתו כהרגלו בצהריים התעוררה דאגה במשפחתו. נוטרי המושבה שיצאו לחפשו מצאהו מת בפרדס לאחר שכדור פילח את גבו. שיערו שנרצח סמוך לשעה עשר. כשעתיים מאוחר יותר נורו מן המארב שלושה ערבים שעסקו מטעם המחלקה הממשלתית למלחמה במלריה בהדברת יתושים בשובם מעבודתם לביתם בכפר עבודיה.

שלושת הערבים שנרצחו צעדו ראשונים, ובמרחק מה אחריהם פסעו ששת חבריהם. מששמעו האחרונים את היריות מיהרו אל חבריהם ומצאום ירויים. אחדים מהם שבו על עקבותיהם לנהריים והזעיקו כוחות מחיל הספר העבר-ירדני, שחנה ליד מפעל החשמל. לזירת האירוע הוזעקו חוקרים ממשטרת טבריה ומתחנת הגבול שעל גשר הירמוך. הערבים שחבריהם נפגעו העידו שראו את מעשה הרצח, שנעשה לדבריהם בידי שני יהודים ויהודים נוספים שיתפו פעולה עמם. עדות הערבים, והנסיבות שבהן נמצאו יהודים באזור סמוך לשעת הרצח, גרמו לשלטונות להעמיד את שמונה מתושבי האזור היהודים לדין בפני בית דין צבאי בעוון רצח שלושת הערבים. משפט החשודים ברצח נפתח בחיפה שבועיים לפני ראש השנה ת"ש (29.8.1939), והסתיים בערב ראש השנה בזיכויים של כל השמונה.

לאנשי הש"י (שירות הידיעות) של ההגנה היה ברור שהחשודים שהועמדו למשפט בפני בית דין צבאי אינם אשמים ברצח הערבים. את הרצח יכול היה לבצע רק יוסף זליקוביץ, שהתרה לא אחת בפני מוכתר הכפר עבודיה שאם יירצח תושב מנחמיה ישלמו על כך כל תושבי כפרו. זליקוביץ, שנקם בערבים את רצח האיכר מיכאל עדין, נכנס לירדן, הסתתר בו, ויצא ממנו כמה מאות מטרים ממקום הרצח כדי להעלים את עקבותיו. כשהגיע לביתו החליף את חולצתו והורה להעלימה בבור הביוב של ביתו. אחר כך הסגיר עצמו לידי אנשי ההגנה באמצעות ידידו יוסף פיין מדגניה, שבידיו הפקיד את כלי הנשק שרכש מערביי הסביבה בשביל ההגנה. אלה סיכמו עם זליקוביץ שייאסר על ידם, והתנו עמו שאם השמונה יזוכו מאשמת הרצח הוא ישוחרר וישוב לביתו, ואם, חלילה, יימצאו חייבים בדין ויושת עליהם עונש מוות, הוא יוברח לחו"ל ומשם ימסור הודעה שהוא זה שרצח את שלושת הערבים מעבודיה. משזוכו הנאשמים שוחרר זליקוביץ ממאסרו ושב למושבה מלווה באיש ההגנה. עסקה זו שנרקמה בין הש"י לבין זליקוביץ מוכיחה שהיו לו קשרים הדוקים עם אנשי ההגנה בעמק הירדן.

בעדותו של שילוני שמואל-שידלובסקי מעין גב שנמצאת בארכיון ההגנה נכתב:

בסיומה של שנת 1939 נהרג איכר במנחמיה, דבר שהסעיר את הרוחות מאוד. מתוך כך לא הקפדנו ביותר על הבלגה ונהרגו כתוצאה מכך שלושה ערבים מעבודיה ... למעשה נהרגו השלושה על ידי צעיר ממנחמיה כתגובה על רצח האיכר.

ובעדותו של גיורא (ג'ורה) שינאן מאפיקים, מפקד גוש עמק הירדן נכתב:

את הערבים רצח בן המושבה כשארב לערבים החוזרים מעבודתם בנהריים וירה בשנים [שלושה?] מהם. בחור זה גילה ברבות הימים את תאוות הרצח שבו בזה שרצח בדם קר לאור היום ברחוב בלב המושבה את אחד מוותיקי המושבה ואת בנו. הוא נשפט ונתלה. למעשה, מי שיצר את העלילה נגדנו היה קצין ערבי צעיר מ'חיל הספר' אשר נזעק למקום בשמעו על רצח הערבים. הוכנו עדים ערבים רבים אשר הצביעו בוודאות מוחלטת על כל אחד מאתנו כעל רוצחי הערבים, נראה שמצבנו היה עדין ... איכר ממנחמיה, זליקוביץ, להוט במקצת יתר על המידה אחרי מעשי רצח, החליט לנקום את דם היהודים לאחר רצח עדין. לקח פרבלום וארב על יד מכון המים לערבים ההולכים מנהריים ... נכנס למים, נחבא שם, וחזר למושבה. כשהגענו למושבה כבר קידם את פנינו ב"שלום". מסתבר שבהיותנו בשביל נעשה הדבר ... כעבור יומיים סיפר לי זליקוביץ את האמת. אמר שלא יכול היה להבליג על רגש הנקמה, והבטחתי לו לבלתי לגלות את הדבר לאיש.

ההגנה מחפה

בספרו הביוגרפי של נחום שדמי 'קו ישר במעגל החיים' מצויה עדות מצמררת:

ידיו של זליקוביץ היו מגואלות בדם. נערה צעירה כבת 15, חברתו של חברו הטוב של זליקוביץ, התאהבה באחר, לוי ורשאי שמו. לילה אחד, כששמר על חומת המושבה, נורה מן המארב ומת [מעשה הרצח אירע ב-12.7.1928]. העקבות הוליכו את הגשש הערבי לבית בו התגורר זליקוביץ.
המקרה לא דווח למשטרה הבריטית כדי שלא תפלוש בחקירתה לענייני ההגנה, ובחיפושיה אחר אקדח הרצח תחשוף את הסליקים שלנו. הכל זכרו לזליקוביץ את הרצח והתרחקו ממנו.

האם עדותו של שדמי חושפת את האמת במלואה? כיצד משתיקים מעשה רצח אכזרי של יהודי בידי יהודי בטענה מוזרה שחקירת הבריטים עלולה לחשוף סליקים של ההגנה? הדעת נותנת שהשתקת המעשה נבעה ממניעים אחרים: היותו של הרוצח חבר בארגון ההגנה, ואולי אף המוציא לפועל של מעשי רצח בשליחותה.

במקום אחר בספרו מתאר שדמי אירוע שהתרחש בחנוכה:

במסיבת חנוכה אחת ביקש זליקוביץ זכות דיבור וזו נשללה ממנו ... הוא שלף אקדח, ורק כאשר התייצבה אישה אחת [הייתה זו אחותו] מול הלוע וחצצה בינו ובין יריבו, נמנע אסון. בטון שקט והחלטי אמרתי לזליקוביץ שאין להביא נשק לאספות וביקשתי שיסלק את האקדח מהשולחן. בבית הכנסת השתררה דממה ... אחרי האספה ניגשתי אליו ואמרתי לו שחבל שיבזבז את המיומנות שלו בשימוש באקדח להפחדת אנשים או למעשי פשע, כאשר אפשר לנצלה למטרות מועילות יותר שתזכנה אותו בהערכת המתיישבים. הפניתי אותו אל ג'ורה, שחיפש בחורים נועזים לפעולות מיוחדות של ארגון ההגנה שהיה נוח להתכחש להן. זליקוביץ אכן השתלב שם ומצא את מקומו.

... הייתה לו מערכת יחסים מיוחדת עם ערביי הסביבה. בשליחות ההגנה היה קונה מהם נשק ותחמושת, משלשל לכיסו כמה גרושים כדמי תיווך עבור כל עסקה, ומעביר את הנשק ליישובי עמק הירדן והגליל [בפועל העבירם ליוסף פיין מדגניה, אשר סיפק לו את כספי הרכש]. עם הנשק הזה יצא אחר כך לפעולות נגד הערבים, שלא אחת שמעו אותו מאיים עליהם שאם יפגעו באחד מאיכרי מנחמיה ינקום בהם פי עשרה (עמ' 128-127).

ניכר שנחום שדמי נמנע מלציין במפורש את הדמויות הקשורות ברצח לוי ורשאי, ולא בכדי. הוא נמנע גם מלציין על מי איים זליקוביץ באקדחו באספה שנערכה בבית הכנסת - רוזנפלד הזקן, קרבנו הבא - ואף זאת מטעמים ברורים. יש להעיר ששמו של לוי ורשאי נכלל בספר 'יזכור' שהפיק משרד הביטחון, ובו נכתב שלוי ורשאי נהרג במהלך שמירה על ידי גנבים ערבים. גרסת מי נכונה אפוא, זו של שדמי או זו של משרד הביטחון?

הרצח הכפול

מעשה ההתנקשות של זליקוביץ בשלמה יצחק רוזנפלד ובבנו בר כוכבא אירע בשעות הערב של יום שלישי, כ"ו באלול תש"ב (9.9.1942), לאחר רדת החשכה, כאשר רוזנפלד ובנו שבו לביתם מעבודתם בשדה וביקשו להטעין שקי סובין על מריצה שעמדה בסמוך לחנות המושבה. שם המתינו להם הנכדים, ילדי בר כוכבא, שהובטחה להם רכיבה על השקים עד ביתם. דקות אחדות לפני הגעת השניים לחנות נעקצה בתו של בר כוכבא על ידי עקרב, ובהגיעם הם נלקחו מיד לביתם.

זמן מה אחר כך הופיעו האב ובנו והחלו בהעמסת הסובין. לפתע התקרב אליהם זליקוביץ וירה ברוזנפלד הזקן בחזהו, ובבר כוכבא בבטנו. בר כוכבא הספיק להסתלק ממקום האירוע פצוע וזב דם, כשזליקוביץ דולק אחריו במטרה לחסלו. בר כוכבא מצא מחסה בבית מקס גלית, וזליקוביץ שב על עקבותיו, וידא הריגה בגופתו של רוזנפלד הזקן והסתלק לביתו. אחר כך יצא אל רחוב המושבה כשהוא מחזיק בשני אקדחים והכריז שרצח את רוזנפלד, ומיד נעלם. מאוחר יותר נודע שנראה בדגניה.

המשטרה הופיעה במקום כרבע שעה לאחר הרצח והחלה בחקירתו. בר כוכבא הפצוע הועבר לאחר טיפול ראשוני לבית החולים בעפולה, שם נותח והקליע הוצא מגופו. התברר שהוא נפצע בקצה הכבד, ונראה היה שלאחר הניתוח השתפר מצבו. בר כוכבא החזיק מעמד כשבוע, וביום שני, ג' בתשרי, מת מפצעיו.

בארכיון ההגנה מצויות עדויותיהם של צבי הרניק ושל יוסף ליכטנשטיין, תושבי מנחמיה, שהעידו בפני אנשי הש"י. מעדויותיהם עולה שזליקוביץ הסכים להתפייס עם רוזנפלד בתנאי שיבקש סליחתו בפומבי, שאם לא כן 'יסדר אותו'.

זליקוביץ, שנמלט ממקום הרצח, הסגיר עצמו לאנשי ההגנה שעמם היה בקשר שנים רבות, והם העבירהו לידי השלטונות ששמו אותו במעצר במשטרת טבריה. משפטו החל בבית המשפט בטבריה, ועו"ד קייזרמן מחיפה נתמנה לסנגורו. בי"ד בכסלו תש"ג (23.11.1942) התקיימה הישיבה השלישית בפני השופט החוקר ג'מיל אפנדי חביבי. בישיבה זו מסרו חוקרי המשטרה את עדותם המפורטת, וכן העידו אשת בר כוכבא ואחדים מתושבי מנחמיה. לאחר שמיעת העדויות החליט השופט להעביר את המשפט לידי בית משפט לפשעים חמורים.

המשפט התחדש בי"ד בטבת תש"ג (22.12.1942) בפני השופט לפשעים חמורים אלן רוז. אחד העדים במשפט היה לוי דביר ממנחמיה, שסיפר שלפני הרצח נפגש זליקוביץ עם חברו ירמיהו רוזנצוויג וביקשו שיבוא לביתו לקחת את הכל, כי אין הוא יודע את שעלול לקרות. דקות אחדות אחר כך שמע קול ירי מכיוון חנותו של ברגמן ומיהר להודיע על כך בתחנת הנוטרים. ירמיהו רוזנצוויג עצמו העיד שזליקוביץ קרא לו כדי לקחת מחצרו צינורות מאחר שאינו יודע את שעתיד להתרחש. לאחר רבע שעה שמע קולות ירי, וכשיצא למקום ראה את זליקוביץ יורה פעמיים בגופת רוזנפלד. משם הלך רוזנצוויג לבית שבו שהה בר כוכבא הפצוע ושמע מפיו שזליקוביץ ירה בו ובאביו.

קו ההגנה שנקט הסנגור נועד להוכיח שזליקוביץ חולה במחלת רוח ושאחיו הבכור שם כנראה קץ לחייו בשל מחלה זו. השופט דחה את הטענה וסיכם: "אתה נאשם ברצח בכוונה תחילה, ופסק הדין היחידי שיכול להינתן על ידי הוא שיעבירו אותך בחזרה לכלא עכו, משם הובאת הנה, ושם תיתלה עד צאת נשמתך". לנאשם ניתנה זכות ערעור. כשהוכנס רוזנפלד למכונית האסירים זעקו אחדים ממשפחת הנרצח "רוצח, סופך לתלייה". הנאשם ענה בראש מורד: "בשעה זו אין זה מן הנימוס להעיר הערות כאלה".

התיק נעלם

מיום קריאת גזר הדין ועד יום שלישי, כ"ה באדר ראשון תש"ג (2.3.1943), שהה זליקוביץ בתא הנידונים למוות בכלא עכו והמתין לביצוע גזר דינו. מיום מאסרו בעוון רצח רוזנפלד הזקן ובנו חלפו כשישה חודשים. למחרת פורסמה הודעה בעיתון 'הבוקר' שהוא הוצא להורג בבית הסוהר המרכזי בעכו.

מההודעה עולה שברגעיו האחרונים קיבל עליו זליקוביץ את הדין, הודה למשטרה, להנהלת הכלא ולסוהרים על יחסם ההוגן כלפיו, כשהוא מקפיד להשמיע דבריו בעברית ובערבית, וביקש להיקבר בחיפה. את רכושו ציווה לאמו. לאחר שאמר וידוי בפני הרב בן ציון מקריית חיים וקרא פסוקי תהילים אמר 'קריאת שמע' ויצא בשקט לעמוד התלייה. בשעת ביצוע גזר הדין היו בתא הגרדום בא כוח הממשלה, מפקד בית הכלא, והקצין קליינמן מטבריה. הנידון ניגש אל עמוד התלייה ללא רטט. לאחר שעה נקבע מותו וגופתו נמסרה לחברה קדישא של חיפה. בקבורתו נכחו אחדים מבני משפחתו ואנשי החברה קדישא. ממשפחתו נותרו שתי אחיותיו ואמו הזקנה. בעיתון 'הארץ' פורסמה ידיעה שערב הוצאתו להורג ביקר אצלו אחד מקרוביו וקיבל ממנו מכתבים לבני משפחתו. זליקוביץ טען באוזניו שעשה מה שעשה בהכרה מלאה והוא אינו מתחרט על מעשיו.

בעיתוני הימים ההם, מיום גזר הדין ועד הוצאתו להורג, לא נמצאה כל ידיעה בדבר ניסיון להמתקת עונשו של זליקוביץ ולהמרתו במאסר עולם. הן הציבור והן העיתונות לא זכרו לרוצח את פעולותיו כאיש ההגנה. לא רק ההגנה התכחשה לו, גם הרבנים הראשיים ומנהיגי היישוב לא ראו לנכון לפעול למענו. מעניין לציין שבארכיון ההגנה, בתיק האמור לכלול את החקירה של פרשת הרצח במנחמיה, לא נמצא מאום. החומר נעלם ואין יודע מה עלה בגורלו. האם יהיה זה בלתי סביר לקבוע שהעלמה זו מכוונת?

כיצד הסביר זליקוביץ את מעשיו בתקופה שהמתין לגזר דינו? אריה קוצר, איש לח"י שנכלא בכלא עכו באותם ימים, כתב בספרו 'מרבד אדום' שנתוודע אל "האיש ממנחמיה" בתפילת ראש השנה. לדבריו, סיפר לו אותו צעיר שיום אחד לאחר החריש רב עם רוזנפלד על מקום הגבול שבין שדותיהם, ובמהלך המריבה הם הגיעו לרחוב הראשי של המושבה והוא ירה ברוזנפלד. יומיים לפני ההוצאה להורג פנה אל קוצר מפקד הכלא קפטן גרנט וביקשו שיאות לשמש 'כהן וידוי' לזליקוביץ. כשניצב מול תא הנידונים למוות מצאו מאושש, מגולח, מסורק ומעשן סיגריה. בהתקרבו אליו אמר "הכנתי לי שם מניין, שני הרוזנפלדים, שבעה ערבים, ואני אהיה העשירי. גם כן עניין..." בשיחתם דרש זליקוביץ מקוצר למנוע את העברת רכושו לאחותו או לאמו, ולדאוג שיועבר לבתו שנולדה לו מאישה נשואה. הוא ביקש להפקיד את הצוואה בידי קוצר כדי שיעבירה לבתו לכשתגדל, ורצה לשמוע את תגובתו.

ארבע שעות טרם ביצוע גזר הדין ביקש לראותו שנית. גם הפעם הוא נראה רגוע, מגולח, מסורק וחייכני. למחרת הוצאתו להורג אמרו הסוהרים: "ג'דע, וואלה ג'דע". סיפרו כי בלכתו לגרדום התלוצץ עמם, צחק וסיפר הלצה מפולפלת (עמ' 75-78).

את הפרשה הזאת סיים קוצר במלים: "לא, אותו לא היו שוברים בהבטחות חנינה".

גם בנימין עדות כתב בספרו 'חומות עכו מספרות - סיפורים מבית הסוהר' על האיכר מאחת המושבות הוותיקות שהיה אסור בגין אשמת רצח על רקע סכסוך קרקעות, שכתוצאה ממנו ירה ביריביו אב ובנו. עדות הדביק ליוסף זליקוביץ את הכינוי 'יואב', וכתב שהוא נודע כמי שבילה רבות בין הערבים ומהם למד את מסורת נקמת הדם שבגללה ירה בשלושת ערבים הראשונים שהזדמנו בדרכו כנקמת דם על רצח אחותו - אירוע שלא היה ולא נברא. עדות כתב:

איש לא בא לבקרו בכלא, הוא הוחרם הן על ידי איכרי המקום והן על ידי משפחתו. הוא לא הצטער על מעשהו ולא היה מוטרד. הוא ידע את הצפוי לו. תוך כדי המתנה שמר בקפדנות שלא להימצא ברוח פרצים, והסביר למתעניינים כי ברצונו להיתלות בריא ובהכרה מלאה (עמ' 75-74)

מהתיאורים של קוצר ושל עדות עולה שעל מנת להצדיק את מעשיו ניסה זליקוביץ לתאר את רציחת הערבים כנקמת דם אחותו כביכול, ואת רצח רוזנפלד ובנו כסכסוך קרקעות - דברים שאין להם אחיזה במציאות. שניהם מתארים אותו כאדם קר רוח שלא התחרט על מעשיו והלך לתלייה גאה תוך השלמה עם גורלו.

רוזנצוויג מסתיר

ירמיהו רוזנצוויג הסביר בספרו 'מלחמיה - מנחמיה על חוף ירדן', שנכתב בערוב ימיו, שהמניע לכתיבתו היה לכתוב את האמת על אודות המושבה שלו, בניגוד לסילופים ששמע או שקרא בכתבים קודמים. הוא הזכיר בספר פעמים אחדות את זליקוביץ חברו, שעמו עסק לדבריו בהברחת נשק מעבר הירדן; עמו התנדב, יחד עם אפרים ציז'יק, לפעולות הגנה במאורעות תרפ"ט (ציז'יק נפל על הגנת חולדה במאורעות אלה); ועמו ביצע 'מתיחות' בלילה על הגורן. הוא הדגיש שזליקוביץ היה בחור אמיץ, הרפתקן ושד משחת. כשסיפר על שאירע לקרוביו - רוזנפלד ובנו - תחת הכותרת "תמונת המושבה העתיקה מנחמיה" כתב:

אחת העדויות לסבלם של הורינו מצויה בספר 'עקידת בני רוזנפלד', שבו מספר ראש המשפחה שלמה יצחק, שגם הוא נהרג במקום, שאת רוב בניו שיכל במנחמיה: הראשון צבי, יצא בלוויית פועל להוביל ולאסוף תבואה בלילה מהשדות אל הגורן, ונהרג מכדור של רוצחים שארבו לו בשדה. השלישי משה, שהיה סמל במשטרת המנדט, נפל על הרי הגלבוע בהתנקשות כנופיה ערבית של עז אדין אל קאסם, והיה הקרבן הראשון של המרד הערבי ב-1936, והאחרון הקטן נפל אתו יחד במנחמיה (עמ' 111).

רוזנפלד הזקן ובנו בר כוכבא - שאינו מוזכר בשמו - 'נפלו במנחמיה'? הם לא נרצחו בדם קר על ידי חברו יוסף זליקוביץ? כיצד לא רעדו ידי הרוצח שירה בהם, שידע ששניים מבניו נפלו בידי מרצחים ערבים, וכיצד נמנע רוזנצוויג מלספר את האמת על זליקוביץ?

כשאפרים כ"ץ, אחיינו של זליקוביץ, ישב שבעה על אביו, גיסו של זליקוביץ, הוא שאל את רוזנצוויג מי באמת רצח את לוי ורשאי, הוא או זליקוביץ. רוזנצוויג לא השיב, ורק שאל "למה לך לדעת?".

בנסיבות אלה מובן מדוע התעלמה ההגנה מזליקוביץ ומחקה את עברו כאיש הארגון. הסתרת חלקו ברצח ורשאי משלטונות החוק, בין אם השתתף ברצח בפועל ובין אם רק מסר את האקדח לרוזנצוויג, ושחרורו ממעצר ההגנה לאחר זיכויים של השמונה מרצח שלושת ערביי עבודיה, התפרשו אצלו כהסכמה שבשתיקה לפעולותיו האלימות.

האם האמין זליקוביץ שגם לאחר רצח רוזנפלד ובנו תעמוד ההגנה לימינו?

ביבליוגרפיה:
כותר: הרוצח ממנחמיה
מחבר: אשל, מרדכי
תאריך: אלול-תשרי ספטמבר תש"ע-תשע"א 2010 , גליון 5
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית