|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > אישים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > משה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||
|
משה, אהרן ומרים היו אחים ככתוב 'ותלד [יוכבד] לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם‘ (במדבר כו, נט [וראו גם שמות ו, כ ודה"א כג, יג]). ומי מהם הוציא את בני ישראל ממצרים? לפי מסורת שנשתמרה בנבואת מיכה היו אלה שלושתם: 'כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים' (ו, ד). לפי מסורת אחרת רק משה ואהרן הוציאו את ישראל ממצרים: 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן' (תהלים עז, כא וראו גם יהושע כד, ה). אין צורך לומר ששתי המסורות הללו מתנגשות עם המסורת המרכזית של התורה המספרת על משה כמנהיג היחיד שהוציא את ישראל ממצרים. הסיפור בפרשתנו (במדבר יב) חורג מכל המסורות הללו בכך שהוא מתאר מאבק גלוי בין האחים על ההנהגה. מרים ואהרן יוצאים נגד משה, אך ללא הצלחה. מרים ואהרן מובסים ומרים נענשת. סיפור המעשה מתחיל בכך שמרים ואהרון נתקנאו במשה וקראו תגר על יתרון מעלתו: 'ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דיבר. וישמע ה'' (פסוקים א-ב). הקדמת מרים לאהרן מלמדת שמרים היתה היוזמת והדומיננטית בהתקוממות נגד משה. ניתן להסיק זאת גם מתיאור הזעם המיוחד שהופנה כלפיה (פסוק יד) ומגודל עונשה. מרים ואהרן העלו שתי טענות נגד משה: טענת האישה הכושית וטענת השיויון בנבואה. טענת האישה הכושית היא כנגד מנהיגותו של משה, כי נמצא בו דופי, וטענת השוויון היא נגד מעמדו של משה כבעל הזכות הבלעדית לדבר בשם ה‘. טענת השיויון משקפת תופעה מיוחדת במינה של 'נבואה משפחתית', שבה כל האחים במשפחה הם נביאים. עניין האישה הכושית סתום. מי היא האישה הכושית, האם היא ציפורה או שמא אישה אחרת, ומדוע ובאילו נסיבות לקח אותה משה. דומה שיש כאן רמיזה למסורת סיפורית מפותחת יותר שהיתה ידועה למספר ולנמעניו, אך לא נשתמרה במקרא (ואולי המשיכה את חייה והתגלגלה לספרות הבתר מקראית, כגון בכתבי יוסף בן מתתיהו). מה שברור הוא, שהמקרא מבקר את מרים ואהרן על שדברו סרה במשה ובכך פעלו בניגוד לרצון האל. משה לא הגיב על הנסיונות לערער על מעמדו כנביא וכמנהיג. לא נאמר אפילו שהוא 'שמע' את הדברים שדיברו בו אחיו ואחותו. מי ששמע הוא ה' (במדבר יב, ב), והוא שהגיב והכריע במאבק. הכתוב מסביר את שתיקתו של משה כענוה יתירה, 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה' (פסוק ג). גודל ענוותנותו של משה מתברר מהשוואה לסיפור על נבואת אלדד ומידד שבא קודם לכן (במדבר יא). משנתנבאו אלדד ומידד במחנה קרא יהושע בן נון משרת משה: 'אדני משה, כלאם' (פסוק כח), ומשה ענה לו: 'המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם' (פסוק כט). מעשה מרים ואהרן מקצין את מעשה אלדד ומידד, משום שהפעם יצא הערעור על מעמדו הבלעדי של משה כנביא לא מזרים אלא מבני משפחתו. לפי הסיפור, ה' נגלה למרים ולאהרן בפתח אוהל מועד והעמידם על יתרון מעלתו של משה עליהם ועל כל הנביאים האחרים. משה זכה להקרא על ידי ה' 'עבדי' ואף נאמר עליו כי 'בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידֹת ותמנת ה' יביט' (יב, ז-ח). ה' זעם על מרים ואהרן (פסוק ט) משום שהם ניסו לערער על סדר הכפיפויות הנכון. הם היו צריכים להיות כפופים למשה הכפוף לה' ולא להתיצב כנגדו. את הסדר הנכון הם ילמדו בדרך הקשה: מרים תלקה בצרעת, וכדי להצילה יצטרך אהרן לבקש ממשה שיתפלל למענה לפני ה'. המסלול הנכון יהיה מהנחות יותר אל הנעלה ממנו: ממרים דרך אהרן אל משה, וממשה לה'. עונשה של מרים היה מיידי: 'והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג' (פסוק י). מרים יצאה נגד השחור (האישה הכושית) ונענשה בלבן (הצרעת). חצי בשרה נאכל. מחלתה היתה כה נוראה עד שנהפכה לשם דבר. בחוק הצרעת בספר דברים נאמר: 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים' (כד, ט). עונשה זה צריך לשמש אזהרה לכל מי שינסה לערער על מנהיגותו של משה. אהרן מתואר בסיפור שבפרשתנו כקרוב למרים. הוא יצא עימה נגד משה; נתן ליבו לצרעת שדבקה בה וראה במצוקתה; הודה בחלקו בחטא ('ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו' [פסוק יא]); ויצא לעזרתה באמצעות פנייה נרגשת אל משה שיושיעה ('אל נא תהי [מרים] כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו' [פסוק יב]). משה נענה לו (בתפילה קצרה: ’אל נא רפא נא לה‘ [פסוק יג]), אבל קשהש לא לתת את הדעת להבדלי התוכן, הסגנון והאורך בין תחינת אהרן לבין תפילת משה. ההבדל בין השניים כה צורם שרש"י נדחק ללמד סנגוריה על משה: 'מפני מה לא האריך משה בתפלה? שלא יהיו ישראל אומרים: אחותו עומדת בצרה, והוא עומד ומרבה בתפלה. דבר אחר: שלא יאמרו ישראל: בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה. אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה'. תפילת משה הסירה ממרים את הצרעת ונגזר עליה להסגר 'שבעת ימים מחוץ למחנה' (פסוק יד). על מעמדה כמנהיגה אפשר ללמוד מכך שהעם כיבד אותה. 'והעם לא נסע עד האסף מרים. ואחר נסעו העם מחצרות, ויחנו במדבר פארן' (פסוקים טו-טז). הקשר בין מרים לאהרן, ותפיסת מרים כנביאה וכמנהיגה, מופיעים בעוד מסורת על מרים. בשירת הים מוצגת מרים כ'אחות אהרן' וכ'נביאה': 'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחֹלֹת. ותען להם מרים: שירו לה' כי גאֹה גאה סוס ורֹכבו רמה בים' (שמות טו, כ-כא). לפי פילון (חיי משה א' סעיף 23) 'שתי מקהלות עמדו על היבשה, אחת של גברים ואחת של נשים, ושרו מזמורי תודה לאלהים, כאשר משה פותח לגברים ואחותו פותחת לנשים'. הד למאבקים על המנהיגות נשמע אולי בסיפור על הולדת משה. משה הוא היחיד מבין שלושת האחים שיש עליו סיפור לידה (שמות ב, א-י). הסיפור נפתח בנוסחה הקלאסית של התחלת נישואין מוצלחים: 'וילך איש... ויקח את... ותהר האשה ותלד בן' (פסוקים א-ב). מן הנוסחה הזאת ניתן להסיק שמשה היה הבכור, אבל מהמשך העלילה מתברר שהיתה לו אחות מבוגרת ממנו (פסוק ד), שהמסורת הפרשנית מזהה אותה עם מרים, ואהרן, אף שהיה מבוגר ממשה (שמות ז, ז) כלל אינו נזכר בסיפור. מתעוררת אפוא הבעיה, איך להסביר את העובדה שהסיפור מציג את משה כבכור אף שהיו לו אחים גדולים ממנו. לבעיה הוצעו פתרונות שונים. היו שנתנו לבעיה פתרון עלילתי: משה היה הבכור לעמרם ויוכבד, בעוד שאהרן ומרים נולדו לעמרם מנישואין קודמים. היו שנתנו לבעיה פתרון סגנוני: המקרא ’מכווץ‘ את הארועים כדי להתרכז במשה, אבל ייתכן שיש לחפש את הפתרון בכיוון של הפולמוס הפנים-מקראי בשאלת זהותו של גואל ישראל ממצרים. הצגת משה כבכור, העלמת אהרן, והסתרת שמה של מרים נועדו להציג את משה כאיש האחד והיחיד שעליו תוטל המשימה לגאול את ישראל משעבוד מצרים, בלי אהרן ובלי מרים.
|
||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
