בבוקר ה- 10 לנובמבר, יצא אבא כרגיל לחנות. היא כבר לא פעלה כמימים ימימה, כי על לא-יהודים נאסר לקנות אצל יהודים. ובכל זאת, החיים חייבים להימשך. והנה, לקראת הצהרים נכנס אבא לדירה וכמעט נפל. הוא היה חיוור ונראה כלימון סחוט. אמא נבהלה ושאלה מה קרה? בקושי סיפר שבא בבוקר לחנות ובפתחה עמדו כמה צעירים, אנשי אס.א. ושאלו אותו אם הוא בעל החנות? כשענה בחיוב, קיבל מהם פקודה למסור את המפתחות. הוא התמהמה ואמר: בעצם איני בעל החנות. אני עובד כאן אצל גיסי. זה כמובן לא עניין את הבריונים ואחד מהם "כיבד" אותו בשתי בעיטות בגב, במגפיים המסומרות שנעל. אבא נפל ולא איבד את העשתונות, עצר מונית (הוא חשש לנסוע בחשמלית) והגיע הביתה. לשמע סיפורו, הזמינה אמא רופא שקבע אמנם שכליותיו של אבא לא נפגעו, אבל ציווה עליו לשכב ולנוח. רק אחר-כך שמענו כמובן על "ליל הבדולח" ועל שריפת 20 בתי-כנסת וספרי תורה באותו יום.
המצב הלך והחמיר מיום ליום. מדי כמה שבועות נערכו "מגביות" על-ידי הנאצים ומי שלא "תרם", ממש שם נפשו בכפו. "התורמים" קיבלו בתמורה צלב קרס מיוחד והיהודים, כהוכחה לכך שלא השתמטו, קיבלו סיכה, שאותה נעצו על דש המעיל, או במשקוף הדלת.
הרוב הגדול באוכלוסיה היה מרוצה מן המצב, אבל היו גם כאלה שלא היו נלהבים. אני זוכרת אחת השכנות שאמרה: מדוע אני צריכה את "אוכלי הריבה" (כך קראו לגרמנים) על ראשי? היתה זו תקופה של "אקשן", יומם ולילה. צעדות, לפידים, שירים ובני נוער משולהבים וצוהלים. קשה לתאר את אווירת האקסטזה, העצבנות והריגושים ששררה אז באוסטריה כולה, וביחוד בווינה הבירה. מדי יום פורסמו הוראות חדשות; חוקי עזר וצווים – בעיקר נגד היהודים – שקראו להתאסף ולהתגייס לכל מיני משימות.
חברי המפלגה הנאצית (הבלתי ליגאלית בעבר) לבשו, בדרך כלל, אביזרים כמו גרבים לבנות סרוגות וכובע עם נוצה, כדרכם של האיכרים באוסטריה. גם הבחורות לבשו שמלות פולקלוריסטיות מגרמניה ומאוסטריה (חבל טירול). שר התעמולה בגרמניה, ד"ר גבלס, היה המשכנע והמלהיב הראשי, שאחריו נהרו המונים. הוא היטיב לדעת כיצד למשוך אחריו בעיקר שני סוגי אנשים: נוער וזקנים. לצעירים העניק רומנטיקה של מצעדים, שירים, סיסמאות וכמובן תלבושות, ולזקנים העניק מתנות סמליות ליום הזקן ותאריכים אחרים וטיולי חינם אין כסף. ומעל לכל ניצל את אמצעי התקשורת.
מולנו גרה אשה פשוטה. ביום ראשון אחד אחר האנשלוס ראיתיה נוסעת במכונית הדורה. למחרת שאלתי אותה לפשר הדבר ומיד סיפרה שיצאה לטיול מטעם המפלגה הנאצית, למנזר גדול ומאד יפה על גדות הדנובה, מקום שבו לא ביקרה מעודה. היתה זאת עבורה חוויה בלתי נשכחת. ומאז, אפשר היה לומר לה, שהחל ממחר ירדפו יהודים, והיא לא היתה מעלה על דעתה למחות.
אבל בעיקר הושפעו הצעירים. לא-פעם בערבים, כיבו את פנסי הרחובות והמוני צעירים וצעירות לובשי מדים ונועלי מגפיים מפורזלות צעדו בחוצות בלווי תזמורת, כשהם נושאים בידיהם לפידים, ושרים שירים לתפארתה של גרמניה ובגנותם של היהודים ("כשדם יהודי ייגר מן הסכינים...").
התנכלויות ליהודים, בעיקר במרכז העיר, שהיה המקום המועדף על הנאצים, נעשו תכופות. התחילו לתפוס יהודים ולהכריח אותם לקרצף את הרצפה; מה גם שבסביבה היו חנויות רבות ואלגנטיות, בעיקר להלבשה, בבעלות יהודית. היתה גם חנות ממתקים גדולה, בשם "אלטמן אונד קינה" ועל פתחה תלו הבעלים שלט "הכניסה לכלבים וליהודים אסורה".
הנאצים תפסו בעיקר יהודים מגודלי זקן, נתנו בידם דלי קטן מלא מים, מברשת רגילה – ואפילו מברשת שיניים – וציוו עליהם למחוק את הסיסמאות שציירו תומכי הקנצלר שושניג, שהתנגדו ל"אנשלוס". בהזדמנות זו גם תלשו את שערות זקנים, כשמסביב עומדים אנשים, שצהלו, צחקו, ושרקו. כשראית התקהלות, מוטב היה לעקוף אותה, מה שלא היה פשוט כל כך, כי לפעמים נקלעת מן הפח אל הפחת. פעם הלכתי לכיוון החנות ובדרך היתה התקהלות גדולה והבחנתי גם באמבולנס. התקרבתי ושמעתי אומרים שזוג יהודי קפץ מגג בית גבוה ומצא את מותו ברחוב. שמעתי כאלה שאמרו: עדיף שיעשו זאת בעצמם ואל לנו לעזור להם ואחרים הוסיפו: מי צריך אותם? מזמן צריך היה לגרשם! אבל היה גם מיעוט שהסתייג מאמירות אלה. ואז ראיתי כיצד מעלים את הגופות על עגלה מכוסה בבד שחור, ופרצתי בבכי.
לחלקים נוספים של המאמר:
החיים כסיפור: האנשלוס
החיים כסיפור: ליל הבדולח (פריט זה)
