מפירושיו של הגאון רבי דוד צבי הופמן זצ"ל למקרא הודפסו בגרמנית ותורגמו אחרי כן לעברית פירושיו לספרים ויקרא ודברים. בכתב יד נמצאים עדיין בגרמנית פירושיו למרבית הספרים בראשית ושמות. אנו מפרסמים בזה קטע מפירושו לשמות.

א

בי"א הפסוקים הללו מתוארת כריתת הברית בין ה' ובין ישראל. כריתת ברית זו בחורב הוזכרה אחרי כן לעתים תכופות ואין להתעלם מכך שיוחסה לה חשיבות רבה. בדברים ה' א' כרת עמנו ברית בחרב. כ"דברי הברית" הוזכרו בכתוב בקביעות עשרת הדברים. כך לדוגמא דברים ד יג: ויגד לכם את בריתו – עשרת הדברים. שמות לד כח: את דברי הברית עשרת הדברים. אותם דברי הברית – עשרת הדברים נכתבו אחרי כן על שני לוחות אבנים אשר נקראו "לוחות העדות" ו"לוחות הברית". אך להלן בפסוק ז מדובר גם על ספר הברית, אשר כלל כפי שמתברר מהקשר הדברים יותר מעשרת הדברות. לפי זה נכללו בחוקי הברית גם מצוות אחרות, אשר לא נכתבו ע"י הקב"ה עצמו אלא ע"י משה. ואף-על-פי-כן נקראו עשרת הדברות "דברי הברית" המיוחדים מפני שהם הוו את היסוד של כל המצוות ושל ברית ה' עם ישראל. עם זאת אומר הקב"ה למשה לד כז: כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. המדובר כאן במצוות האחרונות של ספר הברית אשר משה היה צריך לכותבם בצורה מחודשת, בהתאם לצו השעה, אחרי שעברו על הברית בעשותם את עגל הזהב. אך השם כתב על הלוחות את דברי הברית היסודיים – עשרת הדברות.

ב

אחר הבירור הזה נשאלת השאלה מתי נכרתה הברית. במכילתא (בחדש פרשה ג') נאמר על כך כדלהלן: ומה עשה משה? בחמישי השכים בבקר ובנה מזבח, שנאמר (כד ד): וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, העמיד שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל וכו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם. אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. ר' יוסי ברבי אסי אמר מתחלת בראשית ועד כאן; רבי אומר מצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ושאר כל המצוות כלן; ר' ישמעאל אומר בתחלת הענין מה הוא אומר (ויקרא כה ב, ג) ושבתה הארץ שבת לד', שש שנים תזרע שדך וגו', שמטים ויובלות, ברכות וקללות, בסוף הענין מה הוא אומר (ויקרא כו מו): אלה החוקים והמשפטים והתורות וגו' אמרו מקבלין אנו עלינו, כיון שראה שקבלו עליהם נטל וזרק על העם וגו'. ר' יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים.

ג

לדעה הראשונה נכרתה הברית לפני מתן תורה. "ואל משה אמר" הוא לפי זה עבר רחוק כפי שגם מפרש רש"י. הסיבה להנחה זו יכולה להיות שמצאו כי מתאים יותר שעוד לפני מתן תורה חויב ישראל לשמירת המצוות ע"י כריתת הברית ומה גם שבדברים (ה, ב-ד) מסופר מקודם על כריתת הברית "ה' א' כרת עמנו ברית" ורק אח"כ מסופר על מתן התורה "פנים בפנים". לפי דיעה זו מוכרחים לראות כתוכן ספר הברית את המצוות שניתנו לפני הר סיני – כדעת רבי, או אף כל ספר בראשית וספר שמות עד "בחדש השלישי". העובדא שבפסוק ג נאמר: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" לא נחשבת כסותרת דעה זו, שהרי גם במקומות אחרים מדובר עוד לפני מתן תורה על חוקי האלקים. כה אומר ה' ליצחק (בראשית כו ה): "וישמר משמרתי מצותי תקותי ותורתי". משה אומר ליתרו (שמות יח, טז): "והודעתי את חקי הא' ואת תורתיו". גם במרה נאמר (שם טו כה): "שם שם לו חק ומשפט". לפי זה אין זה קשה לזהות את דברי ה' והמשפטים עם מצוות שנאמרו לפני מתן התורה בהר סיני. לעומת זאת דיעה זו תואמת לגמרי את האמור בדברים. שם נאמר (ה כז), כי ישראל הוחזרו מיד אחרי מתן התורה לאהליהם רק משה נשאר עם ה' לקבלת שאר המצוות. בין המצוות האחרות הללו הנמנות בדברים נמצאות גם אלה אשר נמסרו למשה בשהותו ארבעים יום בהר סיני, ומתוך כך משתמע שמיד סמוך להשמעת עשרת הדברות עלה משה להר סיני לתקופה של ארבעים יום, מבלי שבין מתן הדברות לעלילה להר קרה המאורע של מתן מצוות הברית וכריתת הברית. לדיעה זו לא ניתנו המצות של פרשת משפטים אחרי השמעת עשרה הדברות אלא כבר במרה. אך התורה מספרת לנו מקודם היאך נתן ה' בהר סיני את עשרת הדברים. סמוך לכך מסופר בנספח על כריתת הברית.

למטרה זו נמסר מקודם על המשפטים שנאמרו כבר מזמן במרה ולאחרי כן מתואר מעשה כריתת הברית שזמנו היה לפני מתן התורה.

"ואל משה אמר" הנה איפוא חזרה על התביעה למשה ולאהרן לעלות להר שהוזכרה לעיל יט כד, חזרה מפורטת יותר של דבר שהוזכר כבר מקודם בקיצור נמרץ. השמעת הדברות היתה איפוא לאחר גילוי שכינה, שעליו מסופר כאן בפסוקים י-יא. לאחריה באה התביעה למשה לקבל את הלוחות בהר (פסוק יב).

ד

לעומת זאת מוכרח ר' ישמעאל, שלדעתו היה כלול בספר הברית כל האמור בפרשת בהר עד לסוף פרק כו, להעמיד את המאורע של כריתת הברית לאחר מתן תורה. גם ר' יוסי ברבי יהודה סבור לדעת הרמב"ן שמאורע זה חל לאחר מתן תורה. אך מתמיה שבמכילתא לא הובעה הדיעה שפרשת משפטים מהוה את תוכן ספר הברית. דיעה זו מביע לראשונה הראב"ע. הוא מעיר (שמות כג, כד): תחלת ספר הברית אתם ראיתם (לעיל כ, יט) שהזהיר על עבודה זרה וסוף הספר להזהיר על עבודה זרה וגו'. לדיעה זו מצטרף גם הרמב"ן.

ה

נשמע נא כעת גם דיעות "החדשים". בלק Bleek סבור שספר הברית כלל במיוחד את הפרקים כ-כג. נגד זה טוען הברניק Havernick שזה בלתי אפשרי מהטעמים הבאים: א. בגלל המשך הפסוקים, שהרי לפי כד ג ספר משה כל מה שאירע ממש לפני זה לעם, והעם הבטיח נאמנותו. לאחר זה אחרי כתיבת הדברים לקח משה את ספר הברית וקרא ממנו והעם שוב הבטיח נאמנות. לאחר זה אחרי כתיבת הדברים לקח משה את ספר הברית וקרא ממנו והעם שוב הבטיח נאמנות. הרי שלראשונה נמסר לעם המיוחד הנאמר ע"י השם סמוך לכך (השווה יט, ז; כה) ולבסוף נמסר לו הכללי, מה שהשם עשה למען העם והעתיד להיעשות למענו, כי "על כל הדברים האלה" (שנקראו לפני העם) כרת ה' עם העם ברית (כד ח), המתייחס ברורות לאמור לעיל יט ה (ושמרתם את בריתי) – הקשור קשר אמיץ עם יט ד המהווה את היסוד ההיסטורי של הברית. על כן אין ספר הברית יכול לכלול רק את הקודם לו סמוך ממש בלבד. ב. זה מתברר גם מהביטוי עצמו "ברית" הנאמר כאן באופן כללי – צריך על כן להבין מושג זה לפי התוכן שהתורה עצמה מיחסת לו. והנה בתורה מדובר גם על הברית עם האבות גם על הברית עם ישראל; ואף משמשת הברית עם האבות את היסוד לברית עם העם. ובכן מושג הכולל שני המובנים יחד. לפיכך ספר הברית מציין תמיד רק את יחסי הברית בכללותם, לפי היסודות שאפשר למצוא אותם כבר בספר בראשית, ולא כריתת ברית מיוחדת בלבד. שכך מוכרח היה להבין הדברים כל דובר עברית - מתברר ממלכים ב (כג, ב; כא) בו מוצאים אנו את המושג "ספר הברית" במובנו הכולל. עד כאן הברניק. ואמנם בספר מלכים שם מובנו של המושג ספר הברית הוא, אם לא כל התורה, הרי לפחות ספר דברים. גם בירמי' יא, ב כלולים ב"דברי הברית הזאת" דברי הברית שבספר דברים. אך אין להסיק מכך שגם כאן "ספר הברית" צריך להבין בהבנה כוללת כזאת. שהרי גם בספר דברים אנו מוצאים הבדלה ברורה בין הברית שהשם כרת עם ישראל בחורב ובין דברי הברית שאמר להם בערבות מואב (ע' דברים כח סט). לפי זה אפשר להבדיל בין ספר הברית שבספר מלכים לזה שבספר שמות. זה שבספר מלכים נוכל אל נכון לכנות ספר הברית של ערבות מואב כאמור. למרות זאת נוכל ממהותו של ספר הברית האחרון להסיק מסקנות לתוכנו של ספר הברית הראשון, כפי שנראה הלאה. הנגסטנברג 153 111 Hengstenberg 11 468; סותר דעתו של הברניק בהעירו: ספר הברית יכול לכלול רק מצוות. זה מתברר א) מפסוק ז: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם (נא לשים לב: לא נאמר ויקרא מתוך ספר הברית) ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". לפי זה כלל ספר הברית רק דברי ה', רק דברים אשר הנם ענין לשמיעה ועשיה. ובדיוק כמו שהגיב העם לאחר קריאת ספר הברית, כן גם לאחר הרצאת דברי ה' וכל המשפטים בעל פה (לעיל ג) הגיב העם: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". ב. זה מתברר גם מפסוק ח בו צויין כי הברית נכרתה "על כל הדברים האלה" הכלולים בספר הברית. לפי זה לא יכול ספר הברית לכלול אלא המוטל על ישראל לבצע, כדי שהברית תתקיים, השוה לד, כז. ספר הברית, לפי ביאורו הכלול בכתוב זה, אינו ספר המקיף את כל מה שמתייחס לברית הקב"ה עם ישראל, אלא הנו ספר המחזיק בתוכו את חובות הברית. הנגסטנברג מעיר עוד שלדברי הכתוב משה כתב ורשם כזכרון דברים בצורה חגיגית ופורמלית רק את מה שספר מקודם, ורק את הכתוב – ספר הברית – קרא לפני העם. נוסף לכך אין זה מתקבל על הדעת שמשה קרא בהזדמנות זו לפני העם את כל ספר בראשית וספור הגאולה ממצרים והמסע להר סיני.

ו

וכאן אנו מוכרחים להעיר. הטענה שמשה קרא את ספר הברית ולא מתוכו אינה אלא אפסית. כי המלים "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם" אין מובנם בשום אופן שקרא את כל הספר. הרי ביטוי דומה לכך "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" (דברים לא יא) מובנו, כפי שמבינים כולם (השוה משנה סוטה) רק שיש לקרא פרשיות מתאימות מתוך ספר התורה.

אך דעתו של הברניק שספר הברית שבחורב כלל יותר מאשר הפרקים כ-כג שבשמות איננה מבוססת ויש לטעון נגדה כמה טענות. א. אין כל סיבה לכך שקורות ישראל עד עתה יירשמו בספר הברית, שהרי במהותן אין הם חלק הברית עצמה, וכן אין מתאים כלפיהן הביטוי "נעשה ונשמע". ב. התורה היתה מבטאת זאת ביתר דיוק אילו היה ספר הברית כולל יותר מאשר החוקים שנאמרו קודם לו. המלים "ויכתב משה את כל דברי" וכו' אומרות שהכוונה היא דוקא לנאמר סמוך לכך. ג. אין מקום לחזור בספר הברית על מצוות כמצוות הפסח, השבת וכו'.

הדיעה השניה שפרשת בהר, עד ויקרא כו, נכתבה בספר הברית הוזכרה בשינוי מה ע"י הראב"ע בתחלת פ' בהר. לדעתו, מקומו של הקטע מפרשת בהר עד אחרי התוכחה הוא בסוף פרשת משפטים, שהרי הוא כולל את כריתת הברית אשר עליה מסופר בסוף משפטים, והרי רוב המפרשים היו בדיעה שמלות הסיום דברים כח: מלבד הברית וכו' מתיחסות לקללות שבתו"כ (השוה רש"י ושאר המפרשים שם). ומכיון שהברית בחורב נכרתה אחרי קריאת ספר הברית, הניח הראב"ע שפרשת בהר עד לסוף פרק כו שייכת לשם. לעומת זאת דעת הרמב"ן היא שפרשת בהר ובחקותי כלולה בברית שכרת ה' אחרי שחטא ישראל בעגל כשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות. ורצה הקב"ה להחמיר עליהם באלות ובקללות, אחרי שהראו חולשתם בחטאם בעגל (השוה רמב"ן ריש בהר). אך בדברים סוף פרק כח אין המכוון במלים "ברית אשר כרת אתם בחורב" לתוכחה שבפרשת בחקותי, אלא רק הברית שתוארה בפרק כד בשמות. הברית הזו לא היתה כרוכה באלה ועל כן לא הוזכרה בה גם אלה. רק יותר מאוחר, בהר סיני, נאמרו למשה האלות אשר יבואו עליהם כשיפרו את הברית (ויקרא כו טו).

באלות האלה יוצא הכתוב מההנחה שהברית כבר קיימת, שהרי נמצא שם האיום להביא על ישראל חרב נקמת נקם ברית (פסוק כה). וישנה שם הבטחה לא למאוס את ישראל כליל ולא להפר הברית לגמרי (פסוק מד), אלא אדרבה, לזכור ברית האבות (פסוק מב) ולזכור לדורות הבאים ברית ראשונים שהוציאם ה' מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלקים (פסוק מה). כך אין מקום לדבר לפני כריתת הברית. בתוכחה שבדברים, בה צריכה להיות הברית השניה לא הוזכרה עדיין הברית. האלות מכונות שם אלות הברית (כט, כ), אשר לא הוזכרו כלל בברית הראשונה בסיני. על כן אין ליצור כל קשר בין הקללות שבתורת כהנים ובין ספר הברית. לא נשאר לנו אלא להניח שספר הברית כלל את המצוות הקודמות והסמוכות לו שבסוף יתרו ושבמשפטים. המשפטים שהוזכרו בפסוק ג' הנם מצוות שבפרקים כא, א-כג, יט, דברי ה' האחרים הם הדברים בפרקים כ, יט-כג וכג כ-לג. כל אלה כתב משה (פסוק ד).

ז

נשארה עוד פתוחה השאלה אם עשרת הדברות נכללו בספר הברית כפי שסבורים מקצת מן החדשים, או שלא נכללו כדעת אחרים מהם. בעד הדעה השוללת זאת מדברים נמוקים אלה. א) עשרת הדברים נכתבו ע"י ה' אחרי כן על לוחות אבנים ולא היה נחוץ לכוללם בספר הברית. גם בפרק לד ישנה הפרדה בין דברי הברית אשר היה על משה לכתוב (לד, כז) ובין דברי הברית שנכתבו ע"י הקב"ה עצמו (שם, כח). ב) משה לא היה צריך לקרא את עשרת הדברים לעם שהרי העם שמע אותם מפי הקב"ה עצמו בהר סיני. ג) אילו היו עשרת הדברים כלולים בספר הברית לא היה צורך לחזור על מצוות השבת (כג, יב). תוכן ספר הברית היה לפי זה: שמות כ, יט-כג סוף הפרק.

ח

לפי זה הוכרע שהמאורעות שבפרק שלפנינו אירעו רק אחר השמעת עשרת הדברות. לפי זה היה סדר המאורעות בהר סיני כדלהלן: לראשונה פנה הקב"ה בתביעה לישראל לשמוע בקולו ולשמור בריתו (יט ה – אך השוה בנאמר שם). אחרי שהעם הביע נכונותו לקבל את צווייו של הקב"ה, מורה הקב"ה לעם להתכונן ליום השלישי, בו תתגלה שכינתו להם – הדבר מתבצע והעם זוכה לגילוי השכינה הגדול היחיד במינו ולהשמעת עשרת הדברות. העם נבהל ואיננו רוצה להבא לקבל באורח ישיר מהקב"ה את המצוות. הקב"ה מתרצה לבקשת העם ומוסר את המצוות הבאות למשה ומורה לו להודיע אותן לעם. אחרי שהקב"ה הודיע למשה את המצוות אשר עליהן הוא רוצה לכרות את הברית אמר הקב"ה למשה עצמו שיעלה, אחרי כריתת הברית, אל ה', יחד עם אהרן נדב ואביהו ושבעים הזקנים. משה הלך לאחר מזה, יום לאחר השמעת עשרת הדברים, אל העם והודיע לו את דברי ד' ואת המשפטים, והעם הבטיח לשמוע בקול ה'. משה כתב לאחר מזה את דברי ה' על ספר (ספר הברית) והתחיל בכריתת הברית. הוא בנה מזבח, הציב שתים עשרה מצבות העלה עולות וזבחים, חצה את הדם לשניים, וזרק חצי הדם על המזבח. לאחר מזה קרא את ספר הברית והעם הבטיח נעשה ונשמע. לבסוף זרק את חצי הדם השני על העם ובזה נכרתה הברית. רק אחרי כריתת הברית יכלו משה אהרון בניו והזקנים לעלות בהר ולראות מחזה אלקים.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok