מרכזי ההנהגה המסורתיים: 1. בבל

החל מהמאה החמישית לפני ספירת הנוצרים התחיל לצמוח קיבוץ יהודי גדול בבבל. יש בידינו עדויות על כך שכבר במאה החמישית לספירה הפך הקיבוץ היהודי הגדול הזה להיות מרכז סמכות, מרכז הלכה, מרכז למידה ומרכז כלכלי. הדברים מתועדים היטב בתלמוד הבבלי. עד הכיבוש הערבי ישבו היהודים בבבל תחת שלטון הפרסים, השושלת הפרתית ואחר כך השושלת הססאנית. במאה השביעית, כשכבשו הערבים את בבל, היא עיראק – שהיהודים המשיכו לקרוא לה בבל – עברו היהודים בבבל לחיות תחת שלטון האסלאם, ומצב זה חולל שינוי ניכר.

לתקופה הזאת, לערך החל מהכיבוש הערבי ועד ירידת בית עבאס, נהוג לקרוא בשם "תקופת הגאונים". השם הזה התקבל משום שהגאונים הטביעו חותם עז ביותר על התקופה הזאת. הם שהובילו את תפוצות ישראל הדריכו את היהודים ועמדו בראשם. כאמור, בעזרת המקורות הרבים שהגיעו לידינו מן הגניזה אפשר לבנות תמונה מקיפה על החיים היהודים בבבל.

שני חיבורים גדולים שנשתמרו הם הבסיס העיקרי לידע המקיף שיש לנו על יהדות בבל. האחד הוא חיבור שכתב יהודי בשם נתן הכוהן במאה העשירית. שם החיבור "אח'באר בגדאד" – "ידיעות בגדאד" – ומתוארים בו מוסדות ההנהגה בבבל והתנהלותם החברתית והפוליטית של העומדים בראשם. החיבור השני הוא תשובה שכתב שרירא גְאון פומבדיתא בסוף המאה העשירית לשאלה שהפנו אליו אנשי קירואן בדבר התפתחות התורה שבעל-פה. בחלקה האחרון של התשובה הוא מביא מידע רב, לרבות תאריכים, על גאונים וראשי גולת בבל עד לימיהם שלו ושל בנו האיי, שלימים ירש את מקומו. גם אם יש תמיד מקום למצוא דברים חדשים, הרי בעזרת שני החיבורים הגדולים האלה, ובעזרת פירורי מידע רבים ממכתבים בגניזה, עלה בידי החוקרים לבנות תמונה מדויקת פחות או יותר של מבנה ההנהגה בבבל, שהובילה והדריכה את עם ישראל לתפוצותיו במשך כל התקופה המכונה תקופת הגאונים.

מכל המקורות הללו עולה שבבבל היו שלוש רשויות שלטון שחלקו ביניהן את השלטון על כל העם היהודי, או לפחות על כל העם היהודי שהיה לפנים תחת שלטון פרס, על פי חלוקה גיאוגרפית ולא לפי מבנה הייררכי. לכל רשות שלטון כזאת היה תחום גיאוגרפי מסוים תחת שלטונה. אבל תחילה אתאר את הדברים מנקודת הראות של השלטונות המוסלמיים. לפי תפיסתם, לכל מיעוט – נוצרים או יהודים – יש מנהיג אחד, אדם אחד העומד בראשו, המוכר גם על-ידי אותו מיעוט וגם על ידי השלטונות המוסלמיים, והוא המתווך ביניהם. לצורך זה בחרו השלטונות המוסלמיים להכיר במוסד היהודי שנקרא ראש הגולה.

על-פי המסורת היהודית יש לראש הגולה שורשים עתיקים ביותר. ראש הגולה הראשון, על-פי המסורת היהודית, היה המלך יהויכין, שגלה במאה החמישית לפני הספירה עם חלק מאצולת יהודה בגלות הראשונה, הנקראת על שמו, גלות יהויכין, כשנבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על ירושלים והגלה אותם לבבל. יהויכין, שהיה מלך מורד, הושם בכלא. לימים – כך בספר מלכים ב' בפרק האחרון – החליט המלך הבבלי להוציא את יהויכין מכלאו, נתן לו בגדי מלכות, נתן לו את לחם חוקו מדי יום ביומו, ושם אותו ראש לכל המלכים הגולים שהיו בבבל. מכאן אנו למדים שהשלטון הבבלי הכיר באדם מזרע בית דוד כראש היהודים, וגם העניק לו בגד מיוחד, בגד מלכות, וכנראה גם משכורת, "לחם חוק". כלומר, זוהי משרה ממשלתית מוכרת.

מכאן ואילך יש בידינו עדויות קלושות, הן בתנ"ך – בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים – ואחר כך גם בתלמוד, על קיומו של מוסד שנקרא ראש הגולה, שהשלטון הבבלי ואחריו השלטון הפרסי הכירו בו הכרה רשמית, העניקו לו בגד מיוחד ואולי אפילו כתב סמכות מיוחד כלשהו. כשהערבים כבשו את עיראק, היא בבל, לאחר תקופת מעבר קצרה, גם הם הכירו בראש הגולה – באדם מזרע בית דוד – כמנהיג של כל היהודים וכמתווך בין המיעוט היהודי לבין השלטונות. על-פי הקוראן, מוחמד רחש כבוד רב לבית דוד. מכאן שהערבים הכירו את בית דוד ורחשו לו כבוד רב, ולפיכך התקבל על דעתם שאדם מבית דוד הוא שיעמוד בראש היהודים.

במאמר מוסגר אעיר שכמובן אין שום אפשרות מדעית להוכיח שהאנשים האלה היו באמת צאצאים מבית דוד, אבל מוסכם שהדבר התקבל על דעת כל הנוגעים בדבר. השלטון האסלאמי, אם כן, העניק את הראשות על היהודים לראש הגולה, הוא נצר לבית דוד. וזאת לדעת: המילה גולה נתייחדה בתקופת הגאונים אך ורק לבבל. כל תפוצה אחרת – מצרים, או מגרב – לא נקראה בשם גולה, ולכן המוסד המכונה ראש הגולה התקיים רק בבבל. כך בתפיסת השלטונות האסלאמיים.

אבל התבוננות בעולם היהודי הפנימי מראה שהיהודים תפסו את הדברים אחרת. אנו יודעים זאת בעיקר מהכתבים שהזכרתי קודם – חיבורו של נתן הבבלי מן המאה העשירית, האיגרת של רב שרירא גאון, ומאזכורים במכתבים מהגניזה. מתברר שהיהודים הכירו בשלטונן של שלוש רשויות שונות: האחת – ראש הגולה, והשתיים האחרות היו ישיבות. הישיבות היו לפני הכיבוש הערבי, וגם קצת אחריו – עד המאה העשירית – בשתי ערים שונות: אחת בדרום בבל – סורא, והשנייה בצפון בבל – פומבדיתא.

לערך במאה העשירית עברו שתי הישיבות לשבת בבגדאד, ואז נמצאו בבגדאד ראשי שלוש הרשויות – גם ראש הגולה וגם ראשי הישיבות. אבל מבחינת סמכותם הם המשיכו לשלוט על היהודים בתחומים הגיאוגרפיים ששלטו עליהם לפני כן. ישיבת סורא שלטה על האזור של דרום בבל, ראש הגולה שלט על אזור מרכז בבל, וישיבת פומבדיתא שלטה על האזור של צפון בבל. לפי החיבורים שיש בידינו, אפשר לתאר די במדויק את מערכת הסמכויות, את התפקידים ואת מערכת היחסים ששררה בין שלוש הרשויות האלה.

לפני שחקרו לעומק את הגניזה, הניחו שראש היהודים היה הרשות החילונית או המדינית והישיבות היו הרשות הדתית. היום לא משתמשים במונחים האלה, שכן ידוע שלא היו בימי הביניים המושגים דתי וחילוני, וגם ידוע שלא הייתה היררכיה כזאת, והסמכות נקבעה על-פי חלוקה גיאוגרפית בלבד. אפשר לומר שהיו רק הבדלים מעטים בין סמכויותיו של ראש הישיבה לסמכויותיו של ראש הגולה כלפי תחום השיפוט שלו.

אתאר תחילה את המאפיינים של מוסד ראש הגולה. כאמור, ראש הגולה היה תמיד צאצא לבית דוד. כלומר, מינויו של ראש הגולה הוכתב על-ידי מורשתו המשפחתית. בדרך כלל, על-פי המסורת והמנהג, הבן הבכור של ראש הגולה הוא שהתמנה לראש הגולה הבא. לכאורה לא היה מקום למינויים או לבחירות. הדבר היה מוכתב מראש. אולם רק לכאורה, משום שפעמים רבות הוכתב מינויו של ראש הגולה על-ידי יהודי החצר העשירים. גם אם הקפידו על כך שהממונה יהיה נצר לבית דוד, הרי קרה שהעדיפו, לפי הצורך והעניין, דווקא את הבן השני ולא את הבכור. כך נהגו כשהבכור לא התאים לחצרנים היהודים מבחינת תפיסת עולמו ונכונותו לשתף אתם פעולה.

מאפיין נוסף למוסד ראש הגולה הוא שבאופן תיאורטי הוא הוכר על-ידי השלטון האסלאמי כראש כל היהודים, נציגם של כל היהודים בפני הח'ליפה; אולם רק באופן תיאורטי. באופן מעשי היו משפחות של יהודים עשירים, סוחרים, שסייעו לח'ליפה במימון פעולותיו, כגון תשלום שכר לצבא השכיר ופעילויות חצר יקרות. האנשים האלה, שהיו יוצאים ובאים בחצרו של הח'ליפה, הם שהיו למעשה בעלי ההשפעה הממשית עליו. מי שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים והשפיעו על הח'ליפה לטובת היהודים היו בעיקר אנשי הכספים. משרת ראש הגולה הייתה משרה מכובדת שהשלטון המוסלמי הכיר בה, אבל לא תמיד הייתה לראש הגולה השפעה של ממש על הח'ליפה, ולעתים אפילו לא הייתה לו עליו השפעה כלל. היהודים העשירים הם שניהלו את העניינים ונחשבו בעלי הדעה בחצר הח'ליפה. בצד המנהג התיאורטי, המסורתי, התנהלו הדברים גם על-פי הצד המעשי היום-יומי.

מעבר לתפקידו כמייצג היהודים כלפי השלטון המוסלמי, היה ראש הגולה אחראי על התחום הגיאוגרפי שנקבע לו. באזור הזה, של מרכז בבל, שלט לכאורה באופן מוחלט, משלושת ההיבטים המוגדרים כיום כשלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת ושופטת. בידיו היו לכאורה שלוש הסמכויות האלה בתחום הגיאוגרפי שלו.

ראש הגולה היה היחיד שיכול היה למנות בעלי תפקידים לקהילות השונות שבתחום שלטונו, החל מראש הקהילה – הלא הוא אב בית הדין, וכן דיינים, שוחטים, פרנסים, סופרים ויתר התפקידים בקהילה. הוא היחיד שיכול היה הן למנותם והן לפטרם. באופן רשמי הקהילה עצמה לא יכלה למנות את מנהיגיה; אולם באופן מעשי הדברים כנראה התרחשו כך שהקהילה הייתה בוחרת לעצמה את האנשים, וראש הגולה היה צריך לאשר את מינויָם. כדי לשמש ראש קהילה, כלומר לעמוד בראש בית הדין של הקהילה, היה צריך להיות כמובן למדן גדול ובקי בהלכה; אולם הנושא בתפקיד זה היה צריך להיות גם בעל קשרים הדוקים עם ראש הגולה, כדי שזה יסכים למינויו. כלומר נדרש משחק בין למדנות לפוליטיקה. ראש הגולה, אם כך, היה הרשות המבצעת.

היה לו בית דין משלו (שכונה בָּבא דְמַרוְתא – "שער האדונים" בארמית), וכל העניינים המשפטיים שלא באו על פתרונם בבתי הדין המקומיים בקהילות – היו מובאים בפני בית הדין של ראש הגולה. לפיכך הוא היה גם הרשות השופטת, הערכאה המשפטית העליונה. על גזר דינו אי-אפשר היה לערער. חשוב לציין כי כל האנשים שהשתייכו לתחום הגיאוגרפי של ראש הגולה היו חייבים להישפט בבית דינו. אם נתפס אדם שפנה לבית דין של אחד מראשי הישיבות, הגאונים, שלא בהיתר ראש הגולה – היה נענש על כך בקנסות ואפילו במלקות. לצורך זה, על-פי סיפורו של נתן הכוהן, החזיק ראש הגולה מעין משטרה חשאית משלו, שתפקידה היה לעקוב ולראות אם כל האנשים אכן באים להישפט בפני בית הדין שלו ולא פונים לבית דין של ראשי ישיבה.רק בתחום אחד הייתה סמכותו של ראש הגולה תיאורטית בלבד ולא הגיעה כלל לידי מעשה – הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת נדרשה כאשר אנשים הפנו שאלות בעניינים שלא ידעו כיצד לנהוג בהם. הסמכות שאליה הפנו שאלות הייתה מחוקקת חוק ומתקנת תקנה על-פי התקדימים המשפטיים שעמדו לרשותה – התנ"ך, המשנה, התלמוד וספרות המדרש. כך התבצע תהליך החקיקה. מכיוון שבמהלך השנים התברר שלא תמיד הבן הבכור של ראש הגולה הוא למדן ובקי גדול, שכן ירש את התפקיד מאביו בזכות אבות ולא על פי אמות מידה של השכלה, הפסיקו במשך הזמן להפנות אליו שאלות.

מהתשובות שיש בידינו עולה שהשאלות שהופנו מקהילות היהודים, גם בבבל גם מחוצה לה, הופנו לראשי הישיבות ולא לראש הגולה. הווה אומר שבאופן מעשי לא עסק ראש הגולה בחקיקה, אלא החזיק בידיו בשתי סמכויות בלבד – הרשות השופטת והרשות המבצעת, נוסף להיותו המייצג הרשמי של היהודים כלפי השלטונות המוסלמיים. הסמכות לרשות החקיקה נשמטה מידיו במהלך השנים והוא לא עסק בה עוד.

שתי הרשויות הנוספות על מוסד ראש הגולה היו כאמור ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא. חשוב לדעת שישיבה לא הייתה בית-ספר או מוסד אקדמי שעוסקים בו בהוראה ובלמידה. ישיבה הייתה המוסד השופט, המבצע והמחוקק שעמד בראש תחום גיאוגרפי, במקרה זה סורא בדרום עיראק ופומבדיתא בצפונה. האדם שעמד בראש הישיבה כונה בתואר גאון. תואר זה אינו מעיד בהכרח על היותו אדם בעל שיעור קומה מעל לאחרים מבחינת ידענותו ולמדנותו. התואר היה טכני לחלוטין. לישיבה נהגו לקרוא ישיבת גאון יעקב, ולכן העומד בראשה היה ראש ישיבת גאון יעקב, ובקיצור גאון.

מעניין לבדוק איך יכול היה אדם להגיע לעמדה בכירה של גאון. מבדיקת המקורות עולה שמבחינה היסטורית-מסורתית היו שלוש או ארבע משפחות מיוחסות, שרק בניהן זכו להיכנס לנתיב הקידום של התארים בישיבה. כל גאון שהצליח לכבוש עמדה כזאת היה ממנה מיד את בנו, את חתנו או את גיסו, וכל גבר כשיר ממשפחתו, לתפוס מקום בנתיב הקידום, ואם אפשר – לשבת בשורה הראשונה של הישיבה, שזאת הייתה הדרך הבטוחה לעלות בדרגה. בכל פעם שגאון הלך לעולמו היה מתנהל מאבק על תפיסת מקומו בין צאצאי המשפחות האלה. לא תמיד קבעו לעניין זה החכמה והבקיאות, אלא בדרך כלל כוח פוליטי ושדולה פוליטית של אנשי כספים שתמכו במועמד זה או אחר. כך התנהלו הדברים בשתי הישיבות, וכך גם במוסד המסודר-לכאורה של ראש הגולה. כמעט לא היה מעבר חלק של מינוי לראשות ישיבה; המינוי היה כרוך תמיד במאבקי כוח.

על-פי תיאורו של נתן הכוהן, על פי תיאורו של נתן הכוהן, בראש הישיבה עמד ראש הישיבה – הוא הגאון; השני לא היה אב בית הדין של הישיבה; שניים נוספים יחד עם אב בית הדין הרכיבו את בית הדין של הישיבה, וכונו בתואר חברים. עם שלושת החברים ישבו בשורה הראשונה מול הגאון שבעה אנשים נוספים, שתוארם היה אלופים או ראשי כלה. השורה הראשונה נקראת בארמית דָרָא קָמָא – השורה הראשונה. ראש כלה פירושו ראש שורה. מכאן אפשר להבין שהיו שבע שורות. בכל שורה, כותב נתן הכוהן, ישבו עשרה אנשים. כל אלוף מאלה שישבו בשורה הראשונה היה ראש שורה, כלומר אחראי על אחת השורות. סך הכול היו בישיבה, על-פי נתן הכוהן, בין שבעים לשמונים אנשים.

תפקידם של אנשי הישיבה היה להתכנס פעמיים בשנה ולהכין את עצמם במשך חודש מרוכז למשימה שהתבצעה בשבוע האחרון של החודש: לענות על כל השאלות שנשלחו מתפוצות ישראל אל הגאון. הדברים התנהלו לערך כך: לכל קהילה בתפוצות היה ראש קהילה, שהיה גם אב בית הדין והלמדן של הקהילה, הידען והבקי. אדם שנתקל בבעיה בכל תחום שהוא ולא ידע כיצד לנהוג – היה מפנה את השאלה לראש הקהילה. אם ראש הקהילה היה בקי דיו ויכול היה להשיב לו, נפתרו הדברים במקום. אם השאלה הייתה קשה ומסובכת מדי היה ראש הקהילה מספק לשואל פתרון זמני, ומריץ שאלה לגאון האחראי על התחום הגיאוגרפי שהשתייך אליו. לשאלה צורף גם סכום כסף, כתרומה לישיבה. את השאלות היו אוספים במשך חצי שנה. פעמיים בשנה – בקיץ, בחודש אלול, ובחורף, בחודש אדר – היא הגאון מכנס את צוות המומחים שלו, אנשי הישיבה. הכינוסים האלה נקראו "ירחי כלה" (משורש כלל, התכללות, כלומר היאספות, שלמות).

בחמשת החודשים שבין כנס אחד למשנהו היו אנשי הישיבה יושבים בבתיהם ומכינים את עצמם, בלימוד מסכתה מסוימת במשנה ובתלמוד שראש הישיבה הטיל עליהם ללמוד ולהבין אותה. בירחי הכלה היו אנשי הישיבה מתכנסים בבגדאד אצל ראש הישיבה, ומכינים את עצמם למשימה הנכבדת של חקיקה. מענה על השאלות היה למעשה חקיקה.

אין לנו מידע על מקום מסוים שהיו מתכנסים בו, מבנה או כיוצא בזה. אבל נתן הכוהן מספק מידע בתחום אחר: על-פי מה נתמנו האנשים לשבת בשורה הראשונה, ובכלל בשבע השורות שהיו לכאורה בישיבה. בעיניי נראה התיאור הזה סכמטי מדי, יפה מדי. נתן רצה לתאר את המוסד בצורה אידילית, אולם יש להניח שבמציאות לא היו דברים מסודרים ויפים כל כך. נתן אומר בצורה ברורה וחד-משמעית כי המקום בשור הראשונה או בשאר השורות היה ירושת אבות:

וכך היה מנהגם, אם נפטר א[חד] מראשי כלות ויש לו בן הממלא את מקומו, יורש מקום אביו ויושב בו ואפילו היה קטן בשנים ... ואין אחד מהם דולג על מפתן חבירו. ואם אינו ממלא מקום אבותיו והוא ראוי לישב באחת משבעה דרי [שורות] ישב בה... ואם יהיה א[חד] מהם מן הז' [שבע] שורות גדול בחכמה מן האחד אין מושיבין אותו במקומו מפני שלא ירשה מאביו, אבל מוסיפין לתת לו יותר מחוקו [שכרו] מפני חכמתו.

ייחוס אבות היה אמת המידה הראשונה במעלה, ורק אחריה באו הלמדנות והבקיאות.

במהלך החודש שהתכנסו בו היו עוסקים במסכת שלמדו בבית, מדברים עליה, מלבנים אותה, מפרשים אותה; והגאון היה מקשיב, מתקן ומסכם. אם מישהו מהם נתרשל בתלמודו בבית, היה הגאון גוער בו. לעומת זאת היה משבח את המבינים ואת החרוצים. כך היו אנשי הישיבה מכינים את עצמם לקראת עיסוקם העיקרי – החקיקה. בשבוע האחרון של החודש היה סופר הישיבה קורא בקול לפני כל ההרכב הזה כל שאלה שנשלחה במהלך חצי השנה שקדמה לכך.

אנשי הישיבה היו דנים בשאלה ומציעים פתרונות, והגאון מקשיב, ובסופו של דבר מסכם את התשובה ומכתיב אותה לסופר. הסופר היה כותב, הגאון היה חותם על התשובה והתשובה הייתה נשלחת לקהילה. כל תשובה זכתה למענה, והתשובות נפסקו בעזרת עבודת צוות. אבל רק הגאון היה חותם עליהן, הוא היה האחראי לתוכן התשובה, והתשובה נקראה על שמו. זה היה חוק בל יעבור. לא הייתה דמוקרטיה בעניין הזה; הגאון הוא שכתב וחוקק את החוק או תיקן את התקנה, על סמך דברים ששמע מפי שבעים אנשי הישיבה. כך התקבלה הספרות הקרויה כיום שו"ת – שאלות ותשובות.

סכומי הכסף ששלחו הקהילות יחד עם השאלות נאספו על-ידי גזבר הישיבה, ובסוף החודש, לאחר שגמרו לענות על כל השאלות, היו מחלקים את הכסף לאנשי הישיבה, וזה היה שכר טרחתם על שישבו ולמדו כל השנה והכינו את עצמם לבקיאות בהלכה כדי שיוכלו לפסוק ולחוקק חוקים. הכסף לא חולק שווה בשווה, אלא על פי איכות לימודיו וטרחתו של כל אחד ואחד.

ספרות השו"ת היא היצירה ההלכתית החשובה שתקופת הגאונים סיפקה לעם ישראל, והיא מהווה תשתית פרשנית להלכה אחרי התלמוד. מהספרות הזו למד כל עם ישראל איך להתנהג בתקופת הגאונים, כי לכל תקופה נדרשו שינויים וחקיקה מתאימה להתנהלות באותה תקופה. הגאונים סיפקו את השינויים הנדרשים.

הגאון, ראש הישיבה, שלט בעזרת חברי הישיבה באופן מוחלט בתחום הגיאוגרפי שהיה נתון ברשותו, ושימש בו בתפקידי שלוש הרשויות – השופטת, המבצעת והמחוקקת: בדיוק כמו ראש הגולה בתחום הגיאוגרפי שלו, שימש הגאון בית הדין העליון באזורו. בית הדין של הישיבה נקרא בבא דמתיבתא ("שער הישיבה" בארמית), ונחשב לערכאה המשפטית העליונה שם, שאי אפשר לערער על פסק דינה – לפיכך היה הרשות השופטת. הגאון היה האיש שאכף את הסמכות, מינה ראשי קהילות ומינה שאר תפקידים לתחום הגיאוגרפי שלו, כלומר הרשות המבצעת. ולהבדיל מראש הגולה, הוא גם האיש שחוקק את החוקים, כלומר הרשות המחוקקת. בפרקים הבאים אראה כי שימש רשות מחוקקת גם לתפוצות אחרות של עם ישראל.

גאון סורא, גאון פומבדיתא וראש הגולה שלטו באופן מוחלט על כל האזור שהיה פעם תחת שלטון פרס, והחלוקה ביניהם הייתה גיאוגרפית. במקומות אחרים, כמו אצל יהודי המגרב או יהודי איטליה, התנהל מאבק בינם לבין גאון ארץ-ישראל. כך נמשך הדבר החל מהמאה השביעית ועד המאות האחת-עשרה או השתים-עשרה, עם עליות וירידות בהתאם להשפעות מסוימות, חיצוניות ופנימיות.

לסיכום, אלה ההבדלים בין ראש הגולה לבין ראש הישיבה, הגאון: ראש הגולה היה חייב להיות צאצא לבית דוד; הוא קיבל מן הח'ליפה סמכות רשמית על כל היהודים; ולא עסק בחקיקה בעולם הפנימי של היהודים. ראשי הישיבות לא היו חייבים להיות צאצאים של משפחה מסוימת, אבל כתוצאה של התפתחות היסטורית הם היו רק צאצאים של מספר משפחות מוגבל. היה עליהם להיות למדנים ובקיאים גדולים, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא כולם היו אנשי רוח דגולים ורק אחדים מהם בלטו בגדלותם הרוחנית במהלך הדורות. לא היה להם מינוי רשמי מטעם הח'ליפה, אבל הם היו אלה שפסקו פסקים, תיקנו תקנות וחוקקו את החוקים לעם ישראל כולו.