עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
על מבצע "בצר" - מבצע לגיוס משתמטים בני תל אביב במלחמת העצמאות.



דור מצוין
מחבר: חיים פיירברג


המיתוס על השתמטות בני תל אביב במלחמת העצמאות התפוגג במבצע "בצר"

הווי הלוחמים במלחמת העצמאות העלה על נס את תל אביב כמעוז לרוגע, לבילויים וכמושג נרדף לעורף. תחושת בטן של רבים, בכירים כזוטרים, ביישוב היהודי ובמדינה שאך נוסדה, היתה שתל אביב היא עיר מקלט למשתמטים מגיוס. לוחמים שהיו בחופשה בעיר במהלך ההפוגה הראשונה התלוננו על כך שבעוד שהם נלחמים ואף נפצעים אך מחויבים לחזור ליחידותיהם - "ת"א מלאה מ.צ. [ =משטרה צבאית] ומשתמטים". תל אביב הפכה לסמל האולטימטיבי של קריה שאננה, מקום מקלט לחיילים משתמטים משירות קרבי ומגיוס בכלל ולפרוטקציונרים.

המיתוס

היציאה מפעילות צבאית במחתרת לצבא המונים המושתת על גיוס חובה, כמו גם התרחקות החזית מתל אביב לאחר ה – 12 במאי 1948 (כניעת יפו), חשפו את ההבדלים האוניברסליים שבין חזית לבין עורף, ובין חיילים קרביים לבין חיילי שירותים. בהספד לחבר שנפל בקרב כתב אורי אבנרי: "אתם שואלים – מי נתן לנו את המדינה הזאת, את החיים החפשיים בעורף הבטוח? [...] הבה ואספר לכם על אחד מהם, אחד החיילים האלמונים האלה [...] הוא לא היה אחד מאותם מרבי להג היושבים בבתי הקפה בתל אביב ומתפארים". מנחם תלמי דן בנושאים בנליים יותר כשתיאר את הקרב האבוד של החיילים הקרביים בני תל אביב הנמצאים במשלטים על לבן של בנות העיר בעיצומה של מלחמה: "בתל-אביב כבר מוצאי שבת והרחובות הומים מאדם, ממכוניות ומתאורת פסיפס וסנובים יוצאים עם 'חתיכות' ל'גינתי' ול'אמנות', במיטב החליפות, במיטב השאננות".

לא רק חיילים מן השורה חשו כך, ניוטה הלפרין, שהייתה מפקדת "גדוד החברות" בחטיבת "קרייתי", נשאלה בריאיון עיתונאי בנוגע לתחושותיה כלפי משתמטים משירות צבאי, "יחס עוין לחלוטין", ענתה, "בעיקר בקרב אלה שכן עשו משהו, כמו חברי ההגנה. אנחנו נלחמנו כבר כמה שנים, הזנחנו את הבית והפרנסה, ומנגד היו אנשים שלא רצו לעשות כלום". ומי לדעתה היו אותם משתמטים כפויי טובה שלא חפצו לשאת בעול? "[אלה ש]יושבים בבתי הקפה. היו גם הרבה עולים שהגיעו ופשוט נעלמו, ללא כל רישום".

פעולות בצר

צורכי הצבא בכוח אדם הלכו וגדלו כל העת, ולא אחת נדמה היה שמוצו כל העתודות לגיוס. מפרוץ הקרבות בדצמבר 1947 הייתה תל אביב המאגר הראשוני והגדול שממנו שאב ארגון ה"הגנה" (ולאחר מכן צה"ל) את מרבית המגויסים, הן ליחידות הקרביות הן לכל ענפי העזר שבמשק, אך כל אלה לא הספיקו למלא את התקנים. הדעה הרווחת במטה הכללי, ואולי אף בדרג הפוליטי, הייתה שיהיה אפשר למצוא בתל אביב את המשתמטים משירות צבאי שבעטיים לא ניתן למלא את השורות ביחידות הקרביות. ראשי מערכת הביטחון הם ששכנעו את ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לערוך מבצע צבאי מקיף, "פעולת 'בצר' ('סריקת' משתמטים בת"א)".

מבצע "בצר" החל ב - 22 באוגוסט 1948 ונמשך חמישה ימים, במהלך המבצע היו תל אביב ושכונות שונות ביפו נתונות לכיבוש הצבא. בכרוזים "אל תושבי תל-אביב" כתב מפקד המבצע: "בתוככי תל-אביב זו מהלכים עדיין משתמטים לא מעטים שקריאת האומה לא נגעה בלבבם [...] הם מדמים כי יד האומה לא תשיגם [...] ההשתמטות [...] גם ממיטה קלון על העיר העברית". חרון אפו נשפך על בתי השעשועים בעיר: "בה בשעה שאנו עומדים בקו האש הרחק מהבית וממקום יישוב עברי - עדיין מהלכים בתל-אביב מאות צעירים וצעירות פחדנים ומוגי לב המבלים את ימיהם בהוללות ובשעשועים". העיר הוקפה ב"שרשרת אנשי צבא" שתפקידם היה לסגור "באופן הרמטי את העיר ולא [לאפשר] לצאת או להכנס לתוכה". הכוחות לא בררו באמצעים ויש אף עדויות על שיסוי כלבים באזרחים, העיר עצמה חולקה ל - 30 אזורי סריקה, ועוצר הוטל לסירוגין באזורים שונים. בסמכותם של הסורקים היה לחדור לכל דירה ולחפש בה, וגם לפרוץ לבתי מסחר ולבתי חרושת. בעיר הוקמו 20 "תחנות הזדהות", ותושבי תל אביב, גברים בני 50-17 ונשים בנות 35-16, נקראו להתייצב בהן באופן יזום.

ב - 12 בספטמבר 1948 דווחו תוצאות המבצע לשר הביטחון: 652 גברים ו - 352 נשים "חוילו והועברו לקלט", לא כולם "משתמטים", חלקם בעלי צווי גיוס שהוקדמו בו במקום. נוסף לכך, 189 גברים ו - 1,365 נשים "חויבו בגיוס וקבלו הארכה למספר ימים". הסורקים גם העלו בחכתם 203 עריקים גברים ושלוש עריקות. הציפיות למצוא אלפי משתמטים, שבעבורם הוכנו מחנות מעצר מיוחדים, לא התממשו, תוצאות המבצע הנחילו אכזבה קשה למי שציפה למצוא במבוכי העיר העברית ובסמטאות יפו את הישועה לתחלואי הביורוקרטיה של המדינה הצעירה ולחוסר שליטתה בנתונים, אך "טיהר" את שמה של תל אביב. "בסופו של דבר [...] דובר בעיקר על הערך המוסרי שהיה לעובדה שת"א טוהרה כביכול ממשתמטים", סיפרה ניוטה הלפרין.

תל אביב: חיפה

האם מצב הגיוס וההתנדבות בתל אביב חרג לרעה ביחס למצב בשאר חלקי הארץ (ובעיקר בריכוזים העירוניים) וחייב את עריכת המבצע דווקא בה?

במהלך מלחמת העצמאות הייתה תופעת ההשתמטות משירות צבאי (ולא רק משירות קרבי), נפוצה למדיי, אם כי אין דרך להצביע באופן אמפירי על היקפה המדויק. הסיבה העיקרית להשתמטות ו/או לעריקה הייתה כלכלית. לקראת סוף שנת 1948 מנה היישוב היהודי במדינת ישראל כ - 710,000 נפש וכ - 35 אחוז מהם, 248,261 נפש, התגוררו בתל אביב וביפו. התפלגות הגילים של האוכלוסייה בעיר מראה שאחוז האנשים הצעירים "בגילאי העבודה" (29-15) היה נמוך יותר בתל אביב וביפו ביחס לכל הארץ, ולעומת זאת אחוז המשתייכים לקבוצות גיל מתקדמות יותר (ואף לקשישים) היה גבוה מביתר הארץ. השוואה בין נתוני האוכלוסייה בתל אביב לבין אלה של העיר חיפה, שהייתה גם היא בעלת הרכב אוכלוסייה מגוון ובעלת תעשיה ומסחר מפותחים, מעלה כי למרות הדמיון בהרכבי הגילים בין שתי הערים, היה פוטנציאל הגיוס בחיפה (ללא התחשבות במספר המרותקים משקית בשתי הערים) גבוהה מזה שבתל אביב ויפו.

מנתוני מרכז הגיוס עולה שעד 15 בנובמבר 1948 התייצבו בלשכות הגיוס לשם מיון לקראת גיוס ושיבוץ ביחידות 163,286 איש, שהם כ - 23 אחוז מכלל אוכלוסיית המדינה. שיעור ההתייצבות של תושבי תל-אביב היה כמעט כפול מממוצע ההתייצבות הכלל-ארצי (41.3 אחוז), ולמעשה אף גבוה מזה, לעומת זאת שיעור ההתייצבות של תושבי חיפה (והקריות), הריכוז העירוני השני בגודלו במדינה, היה קטן משיעור ההתייצבות הכלל ארצי ועמד על 16.7 אחוז. חלקן של נשות תל אביב, שהושמצו קשות במבצע "בצר" בשל אי-נכונותן כביכול להתגייס, היה גבוה במיוחד בקרב המתייצבות לשירות צבאי, כמעט מחצית מהמתייצבות לשירות בכל הארץ (47.3 אחוז).

האם חיפשו רק מתחת לפנס?

ברור לחלוטין שמבצע "בצר" כוון למטרה הלא נכונה, וגם במטה הכללי היו שסברו כך. בתקופה שקדמה למבצע התמקדה פעילות החיפוש אחר משתמטים דווקא בצפון הארץ, ובמיוחד באזור חיפה והקריות. בדוח לשבוע של 29 ביולי - 4 באוגוסט 1948 של משטרת החיול נכתב: "פעולת בקרת החיול בחיפה קבלה תנופה גדולה [...] הדבר מוכיח שישנם עדיין משתמטים רבים בחיפה והסביבה". אולם מחבר הדוח הסביר מדוע לא ניתן לפעול בקנה מידה נרחב לביעור התופעה באזור חיפה: "מטעם מרכז הגיוס במקום נדרשנו להפסיק את הפעולה בטענה שטרם הספיקו לעבור על כל התיקים שהצטברו אצלם. כתוצאה מכך נאלצנו לבטל פעולה המונית גדולה שתכניתה עובדה ע"י משטרת החיול, המשטרה הצבאית ומשטרת המדינה". פעולת חיפוש רחבת היקף באזור חיפה הייתה מעלה מספר גדול יותר של משתמטים מגיוס, אבל ספק אם ההד הפומבי של פעולה במרחב היה גדול דיו כדי להביא ללשכות הגיוס את המהססים גם ממקומות אחרים בארץ, גם מהיישובים החקלאיים ומהקיבוצים. ייתכן מאד שביטולה של הפעולה המתוכננת בחיפה והתחושה שחייבים לעשות משהו, הניעו את מקבלי ההחלטות לפעול בריכוז היהודי האחר שבו הייתה להם שליטה מלאה, בעיר תל אביב. לצירוף של תחושות בטן קשות לגבי קיום תופעת השתמטות רחבה ושל המחסור (אם גם המלאכותי) בכוח אדם, יש להוסיף את האמונות העממיות שתל אביב הייתה גן עדן למשתמטים משירות צבאי. כל אלה הניעו את המפקדים המקומיים להוציא את דיבת העיר רעה ולאשר את הפעולה.

תחושות הבטן הקשות בקרב הצמרת הביטחונית של המדינה הצעירה נבעו קודם כול ממערכת נתונים חסרה באשר למספר האוכלוסין האמיתי במדינת ישראל ובאשר לפוטנציאל הגיוס. גם הצרכים הרבים והסותרים הוסיפו לבעיית השליטה בכוח אדם; דיסוננס שבין הצורך בהפניית כוח אדם ליחידות קרביות לבין צורכי המשק השוטפים, שחייבו שחרור גברים ונשים בגיל גיוס על מנת להפעיל את הייצור במרחב המתועש הגדול ביותר בארץ (17.5 אחוז מפוטנציאל הגיוס בתל אביב שוחררו ל"ריתוק משקי"). השינויים הבלתי פוסקים בהערכת הצבא את צרכיו השוטפים בכוח אדם (דבר שחייב את מרכזי הגיוס לנסות ולהדביק את הצרכים בלי יכולת תכנון לטווח ארוך) תרמו לאבדן השליטה.

כשבוחנים את נתוני הגיוס מתחילת המלחמה (דצמבר 1947) ועד ה - 1 ביוני 1948, מסתמנים שיעורי ההתנדבות בריכוזים העירוניים בכלל ובתל אביב בפרט כהצלחה יוצאת דופן. עד ל - 31 בדצמבר 1947 נענו 10,061 גברים ונשים לקריאת המוסדות להתנדב לשירות ביטחוני. 7,820 מתוכם היו תושבי תל אביב (77.7 אחוז), חלקם הגדול אף לא היו אנשי ה"הגנה". עד 1 ביוני 1948 התייצבו לשירות צבאי 116,907 נפש, חלקם שוחררו ל"ריתוק משקי". תרומתה של תל אביב למאמץ הייתה 49,925 גברים ונשים (42.7 אחוז), ובסך הכול מיצתה העיר העברית הראשונה את מרבית פוטנציאל הגיוס שלה כבר בשלב ההתנדבותי המלא.

ביבליוגרפיה:
כותר: דור מצוין
מחבר: פיירברג, חיים
תאריך: ספטמבר 2004 , גליון 1 (177)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית