איך ומדוע קרא יעקב את השם בית-אל58 על האתר הכנעני לוז, מוסבר בכ"ח, י"טא, בקשר עם יציאתו מארץ כנען: התגלות האל שם לפניו הביאה אותו לקרוא: "אין זה כי אם בית אלהים" (פסוק י"ז); ומכך גזר את שם המקום. נתעלם מהפסוק הבא, כ"ב, שרגילים למצוא בו הסבר אחר לשם, הסבר שלמעשה איננו בו59; על כל פנים נראה, שהאמור בפסוקים הקודמים סותר את הסיפור של ל"ה, ט'-ט"ו, שנאמר בו, כי את השם בית-אל קרא יעקב על המקום, שבו דיבר אליו אלוהים, בשובו אל ארץ כנען, אחרי שנעדר ממנה עשרים שנה; על כן נראה, שמקור השם קשור להתגלות האל בזמן שיבתו של יעקב, ולא להתגלות שבזמן יציאתו. הסתירה היא אחת הטענות, שבגלל מיוחסים שני המקומות לשני מקורות שונים: כ"ח, י"טא ל-J, ול"ה, ט'-ט"ו, בחלקו העיקרי, ל-60P. אליבא דאמת, לעת הצורך, אפשר יהיה לפתור את הקושי הזה, ביתר קלות מאשר בייחוס זה61, בתהליך פשוט של ביקורת הנוסח, שלא יהיה חסר איזה יסוד: כלומר סילוק הקטע ל"ה, ט'-ט"ו כאינטרפולאציה62. אך יש לתת את הדעת על כך, שברגע מכריע זה, שבו יעקב נוטל שוב לידיו את האחיזה בארץ כנען (ראה על כך את מה שנאמר להלן, כשנדבר בכפלים מהסוג השני), לא יכלה להעדר הבטחה אלוהית חגיגית; על כן לא נראה סביר שקטע זה יהיה אינטרפולאציה, וקל וחומר שזה היה מחייב לראות כאינטרפולאציה גם את הפסוקים מ"ח, ג'-ד', המסתמכים על קטע זה. לעומת זאת יש להעיר, כי הסתירה קיימת רק אם מנתקים את ל"ה, ט'-ט"ו מן ההקשר, כלומר, לא זו בלבד שהשערת התעודות אינה פותרת אותה, אלא היא יוצרת אותה. אם הקטע ל"ה, ט-ט"ו מבודד, הוא מתייחס למקום שבתחילה לא הוגדר (פסוק ט'), ואחרי כן, כשקוראים בפסוק ט"ו שעל מקום זה, שעד כה לא ידענו מה הוא, קרא יעקב את השם בית-אל, אין אנו יכולים לתת את הדעת אלא על סיפור אטיולוגי, המכוון להסביר את השם בית-אל, סיפור הנוגד בשל כך את מה שסופר בכ"ח, י"טא. אך שונים פני הדברים אם משאירים את הקטע בהקשר שאנו מוצאים אותו בו. ראשית כול, כבר אנו יודעים, על פי מה שבא לעיל (פסוקים א' ואילך), שאנו נמצאים ליד בית-אל, כלומר ליד העיר הכנענית לוז, שעליה קרא לפני עשרים שנה יעקב הבורח את השם בית-אל. קרא עליה שם, במובן מצומצם מאוד. טבעי שיעקב, עובר אורח שהתעכב ללינת לילה אחד תחת כיפת השמים בסביבות העיר הכנענית ושהמשיך אחרי כן בדרכו לארץ רחוקה, לא זו בלבד שלא היה יכול כלל לחשוב לשנות למעשה את שם העיר, והיא הוסיפה להיות לגבי תושביה ולגבי כל אדם אחר לוז, אך ורק לוז; אך אדרבא חייב היה גם לחוש, שבאותו רגע לפחות, לא הייתה לו כל זכות לקרוא שמות על מקומות של ארץ שהיה מסתלק ממנה. הייתה לפי שעה רק קריאת שם סובייקטיווית, שהייתה קיימת רק בינו לבין האלוהות שנדר לה את הנדר של כ"ח, כ"ב. בל"ה, א', כשדיבר אלוהים אל יעקב כדי להזמינו לשוב למקום שנגלתה לו בו האלוהות בשעת יציאתו, קרא את המקום ההוא בשם בית-אל, וטבעי הוא, שביחסים בין האלוהות ליעקב יחזור שם זה; אך המספר, בפסוק ו', קורא אותה עדיין באופן אובייקטיווי לוז63. יעקב מציית לדבר האל ומבקר בלוז, ובמקום החזון הקודם הוא מקים מזבח, בהתאם לנדרו, ועל אותו מזבח הוא קורא את השם אל בית-אל64. אחרי כן אלוהים מתגלה לו שוב באותו מקום (פסוק ט'), והוא מאשר לו את הבטחתו בדבר ירושת ארץ כנען; לזכר הבטחה זו יעקב מקים "מצבה" במקום שהייתה ההתגלות: ברור שלדעת המבחר הייתה זו "מצבה" שונה מהמצבה של כ"ח, י"ח (ידוע לנו, שבמקדשים הכנעניים היו לעתים רחוקות כמה "מצבות", וייתכן שגם במקדש בית-אל היו יותר מאחת). אם כן, עתה אין יעקב עוד בורח הנוטש את ארץ כנען, אלא אדרבא, בהתאם להבטחת האל, הוא הולך ותופס בה אחיזה, בחלקה למעשה (שכם), ובחלקה באופן סמלי (מזבח בית-אל; ראה על כך להלן); עתה הוא מרגיש את עצמו במובן מסוים כאדוני הארץ; על כן עתה הוא יכול, לפחות להלכה, לעשות ככל אוות נפשו בעניין שמות הערים; על כן הוא מאשר מחדש, הפעם בתור אדונים, את השם בית-אל כשם המקום שבו דיבר האלוהים שוב אליו (פסוק ט"ו)65. הערך החגיגי של הפרשה כולה מצוין בחזרה המשולשת על הביטוי "במקום (המקום) אשר דבר אתו" (פסוקים י"ג-ט"ו), שברור כי היא מכוונת ושאין לסלקה, כפי שעושים בדרך כלל, כשמייחסים את הפסוק י"דא ל-E וכשחושבים שהפסוק י"גב הוא גרסה כפולה (דיטוגראפיה).
לחלקים נוספים של המאמר:
הכתובים המקבילים : הבעיה
הכתובים המקבילים : מעשה בראשית
השמות הפרטיים והאטימולוגיה שלהם
השמות הפרטיים והאטימולוגיה שלהם : ישמעאל
השמות הפרטיים והאטימולוגיה שלהם : יצחק
השמות הפרטיים והאטימולוגיה שלהם : באר שבע
השמות הפרטיים והאטימולוגיה שלהם : בית אל (חלק זה)
הכתובים המקבילים : קביעת השם ישראל
לקריאה נוספת על בית אל:
בית אל
הערות שוליים:
58. על שם זה ועל ערכו ראה לעיל, עמ' 62-65.
59. בפסוק כ"ב, שאני רומז עליו כאן בשל הסיבה שהבאתי לעיל, עמ' 234, יעקב נודר נדר, שאם ישוב בשלום, יהיה מקום הימצאו הנוכחי ל"בית אלהים". אך בכך אין באים להסביר את שם המקום, אלא חוזרים לצליל העיקרי של הסיפור, וממשיכים את שזירתו בהבאת חפצו של יעקב לעשות מצדו את כל מה שהיה ביכולתו למען יתאים השם, שקרא על המקום לפי פסוק י"ט, למציאות בת-קיימא (לפי Elohist Volz,, עמ' 78, יש "eine Benennung 19a und eine feierliche Installierung...22a" [קריאת שם בי"טא וייסוד חגיגי... בכ"בא]). הצליל "בית" מהדהד, נוסף על הפסוקים י"ז, י"ט כ"ב ("בית אלהים"), גם בפסוק כ"א ("בית אבי"), כפי שהושמע כבר הצליל של ה"מצבה" (פסוקים י"ח, כ"ב), בפסוק י"ב ("מצב") ובפסוק י"ג ("נצב"), וכפי שצליל ה"מקום" נשמע חוזר שוב ושוב בפסוקים י"אאα, י"אאβ, י"אב, ט"ז, י"ז, י"ט.
60. גם Volz, Elohist, עמ' 139, מייחס מקום זה ל-P ולפי דעתו הוא נותן בו "geisliche Betracgtung" (התבוננות דתית) על יסוד החומר הקדום של J.
61. ראוי לציין, כדוגמה לקשיים שמגיעה להסתבך בהם השערת התעודות בשל הנחותיה המוקדמות, שפסוק י"ד מיוחד ל-E כי אין P יכול לדבר ב"מצבות"; על כן כפילות פרשת ה"מצבה" במקור אחד, שרצו למנוע אותה אגב ייחוס כ"ח, י"ח ל-E ול"ה, ט'-ט"ו ל-P, מופיעה שוב במסגרת E בעקבות ייחוס פסוק י"ד ל-E. זה מכריח אחר כך לנקוט פתרוני חירום, כמו הזקקת פסוק י"ד לפסוק ח' וההשערה שהמדובר ב"מצבה", שהועמדה על קברה של דבורה (ZAW, Cornil, י"א(1891), עמ' 15-20), או לדמות שב-E נתקבל, בנוסף על הסיפור של העורק העיקרי (כ"ח, י"טא), גם סיפור משני, שלפיו הוקמה ה"מצבה" בזמן השיבה ולא בזמן היציאה (Procksch): וזו תהיה באמת סתירה שאין לישבה, בתוך E. נוסף על כך, משהוסר פסוק י"ד מהקשרו, אין למלים "במקום אשר דבר אתו" על מה להסתמך, והן מחייבות לשער, שבתחילה הובא ב-E דיבור אלהי ליעקב, שסולק משם. ולגבי מי שמוחק את ה"אל" הראשון של "אל בית-אל" בפסוק ז', כפי שעושה Ball וכפי שנוטה לעשות Holzinger – חוזרת ב-E גם כפילות הסיפור בדבר השם החדש של המקום.
62. לכזאת חושב אותו Materialien, Dahse, עמ' 144-146.
63. הפסוק וא מיוחס בדרך כלל ל-P, כי חושבים שלדעת E, אחרי כ"ח, י"טא, שם המקום הוא כבר בית-אל. אך בכך לא מרוויחים כלום, כי גם P, שבכל זאת כאן מזכיר אף הוא את שינוי השם לבית-אל (ל"ה, ט"ו), כמו E ב-כ"ח, י"טא, מביא אחרי כן (מ"ח, ג') גם הוא לוז. הקושי שגורש מצד אחד, מציץ שוב מהצד השני. על פי הערתי נפתר הקושי פעם ולתמיד; ראה הערה 65 מיד להלן.
64. על שם זה ועל משמעותו ראה לעיל, עמ' 63-67.
65. מובן מאליו, שהשם בית-אל, אף על פי שנקבע בחגיגיות, לפי המבנה של הסופרים המקראיים, על ידי יעקב, בתור אדונים להלכה של הארץ (לפי ההיסטוריה היה כנראה שם כנעני, קדם-ישראלי), הוסיף אף הוא לפי שעה להיות שם-להלכה, עד אשר יכול הכיבוש למעשה של בני ישראל להפוך אותו לממשי (יהושע ט"ז, ב', שבו "לוזה" היא הערת שוליים, ושופטים א', כ"ב-כ"ג); על כן יעקב עצמו, בדברו עם יוסף (מ"ח, ג'), משתמש בשם לוז.
66. אני מדבר כאן בקטעים אלו בשל הסיבה שצוינה לעיל, עמ' 234.
