חוק החרם

א. החרם בספר דברים

יחס שונה לחלוטין מצוי במקרא לגבי האוכלוסייה שישבה בארץ לפני הכיבוש הישראלי.
נראה ששיאה של דחיית התרבות האלילית בא לידי ביטוי בדברים כ:

רק מערי העמים האלה אשר ה אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה: כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה אלהיך: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה אלהיכם:

(דברים כ 16-18)

חומרתו של צו זה מובלטת על רקע ההומניות של חוקי המלחמה הקודמים לו בפרק – חוקי שחרור החיילים מן המלחמה והצעת שלום לפני כיבוש עיר רחוקה מגבולות הארץ.

מה ניתן ללמוד מ'חוק החרם' (דברים כ 16-18) לגבי היחס אל הזר? מהו הקריטריון שלפיו מבחין החוק המקראי בין מי שיש להחרימו ובין מי שאין להחרימו? באיזו הנמקה משתמש המחוקק כדי להצדיק את הצעד החמור של החרם?

בספר דברים החרם נתפס כאמצעי הגנה בפני חדירת ההשפעה האלילית לתוך ישראל. מפליא שבמקום לחזק את אמונת העם מבפנים בוחרים לחסל את הגורם המפתה – עמי כנען. ראוי לשאול באילו תנאים בוחרת תרבות להגיב כך מול איום תרבותי.

ב. מהו החרם?

בדיקת הופעת המושג "חרם" במקרא מעלה כי בבסיסו היה החרם מושג שונה ממה שראינו לעיל.

מהו החרם על פי ויקרא?

אך כל חרם אשר יחרם איש לה מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשרה אחזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה:

(ויקרא כז 28)

בספר במדבר מתוארת מלחמת בני ישראל ב"כנעני מלך ערד":

וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי: וידר ישראל נדר לה ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם: וישמע ה בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה:

(במדבר כא 1-3)

ג. האם החרמת עמי כנען בוצעה בפועל?

נראה כי תמונת כיבוש הארץ בחלקו הראשון של ספר יהושע עולה בקנה אחד עם חוק החרם שבספר דברים: כיבושי יהושע והחרמת האוכלוסייה מוצגים כמימוש המצווה שצווה משה בשם ה', וראו יהושע ו 21 (החרמת יריחו), ח 26 (העי), י 28, 30, 32, 37 (מקדה, לבנה, לכיש וחברון), יא 11 (חצור).
מעילה בחרם והעונש על החטא החמור הזה מתוארים בפרשת עכן שביהושע:

וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה בבני ישראל:

(יהושע ז 1)

לאחר כיבוש יריחו חטא עכן בן כרמי משבט יהודה בלקחו מן השלל שהיה בגדר "חרם לה'". מעשה זה עורר את חמת האל והביא לתבוסה קשה במלחמה על העי. יהושע ביקש מה' הסבר לכישלון, וההסבר ניתן בפסוקים 11-12.

חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם כחשו וגם שמו בכליהם: ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם ערף יפנו לפני איביהם כי היו לחרם לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם:

(יהושע ז 11-12)

בפסוקים הבאים מסביר האל כיצד יש לטפל במי שמעל בחרם. רק טיפול הולם יאפשר בהמשך את הניצחון על העי. העונש שהוטל על עכן ובני ביתו הוא חמור וקיצוני: כולם נסקלו וכל רכושם הועלה באש. מן הסיפור הזה עולה שהחרם, כמו הטומאה, הוא מושג מופשט, שכל הנוגע בו "נדבק" (זו היא הסיבה להשמדת רכושו של עכן, לרבות האוהל שבו הוסתר החרם). אולם שלא כמו במקרה של הטומאה, שממנה ניתן להיפטר בטקס טיהור, מגע עם החרם גורר אחריו עונש כבד מאין-כמוהו.

גם המעשה באנשי גבעון קשור לענייננו.
כיצד ניתן ללמוד מהסיפור שלהלן על מודעות המספר לחוק החרם שבדברים כ?

וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי: ויעשו גם המה בערמה וילכו ויצטירו ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאדות יין בלים ומבקעים ומצררים: ונעלות בלות ומטלאות ברגליהם ושלמות בלות עליהם וכל לחם צידם יבש היה נקדים: וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית: ויאמר איש ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית: ויאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו ויאמר אלהם יהושע מי אתם ומאין תבאו: ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים: ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחון מלך חשבון ולעוג מלך הבשן אשר בעשתרות: ויאמרו אלינו זקינינו וכל ישבי ארצנו לאמר קחו בידכם צידה לדרך ולכו לקראתם ואמרתם אליהם עבדיכם אנחנו ועתה כרתו לנו ברית: זה לחמנו חם הצטידנו אתו מבתינו ביום צאתנו ללכת אליכם ועתה הנה יבש והיה נקדים: ואלה נאדות היין אשר מלאנו חדשים והנה התבקעו ואלה שלמותינו ונעלינו בלו מרב הדרך מאד: ואלה נאדות היין אשר מלאנו חדשים והנה התבקעו ואלה שלמותינו ונעלינו בלו מרב הדרך מאד: ויקחו האנשים מצידם ואת פי ה' לא שאלו: ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה: ויהי מקצה שלשת ימים אחרי אשר כרתו להם ברית וישמעו כי קרבים הם אליו ובקרבו הם ישבים: ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים: ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלהי ישראל וילנו כל העדה על הנשיאים:

(יהושע ט 3-18)

אולם ברובד אחר של ספר יהושע אנו קוראים:

ויקח יהושע את כל הארץ הזאת ההר ואת כל הנגב ואת כל ארץ הגשן ואת השפלה ואת הערבה ואת הר ישראל ושפלתו: מן ההר החלק העולה שעיר ועד בעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון ואת כל מלכיהם לכד ויכם וימיתם: ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי ישבי גבעון את הכל לקחו במלחמה: כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה:

(יהושע יא 17-20)

נוכל לעמוד על סתירות נוספות בספר יהושע.

ויהי למנשה ביששכר ובאשר בית שאן ובנותיה ויבלעם ובנותיה ואת ישבי דאר ובנותיה וישבי עין דר ובנותיה וישבי תענך ובנתיה וישבי מגדו ובנותיה שלשת הנפת: ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים	ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל בעבר הירדן ימה מבעל גד בבקעת הלבנון ועד ההר החלק העלה שעירה ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירשה כמחלקתם:...
*האלה ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת:* (יהושע יז 11-12) את הכנעני היושב ולא הורישו בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עבד: (יהושע טז 10)	מלך תענך מלך מגדו מלך דוד לנפת דוד מלך גוים לגלגל מלך עגלון מלך גזר	אחד אחד: אחד אחד: (יהושע יב 7, 21, 23) אחד אחד: (יהושע יב 12)

המבלבל והמוזר ביותר נמצא בסיפור כיבוש ירושלים ביהושע יב 10 לעומת טו 63, ובשופטים א 8 לעומת א 21:

ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל... מלך ירושלים אחר מלך חברון אחד: (יהושע יב 1, 10)		ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה: (יהושע טו 63)
וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש: (שופטים א 8)		...ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה: (שופטים א 21)

מתברר אפוא שבחלקו השני של ספר יהושע מתוארת תמונה שונה של כיבוש הארץ מזו המתוארת בחלק הראשון. בחלק הראשון נמסר שיהושע פעל על פי החוק בספר דברים והחרים את אוכלוסיית הערים שנכבשו. בחלקו השני של הספר מצטיירת תמונה שבה נותרו מובלעות כנעניות בחלק לא מבוטל של הארץ. תמונה דומה מתקבלת גם מתוך ספר שופטים (ובייחוד בפרק א).

ד. איך נסביר את מציאותו של הצו "לא תחיה כל נשמה" במקרא?

קשה מאוד להתמודד עם צו זה. לא רק הדור שלנו מתקשה להתמודד עם צו חמור זה, הנראה כנגד כל אמת מידה מוסרית. גם הפרשנות היהודית המסורתית התקשתה להסביר את מעשה החרם כפי שתואר בספר יהושע, וביקשה ליטול ממנו את תוקפו כך שיובן כצו לא מחייב. מכיוון שצו ההחרמה חמור וקשה לביצוע, דאג המחוקק להוסיף לו הנמקה.
דברים כ' 18:
"למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם"
השפעה פולחנית אפשרית מצד עמים מהווה נימוק להשמדתם. אולם נימוק זה חושף את חולשתו של עם ישראל ומטיל בספק את יכולת ההתמודדות שלו עם תרבות העמים הסובבים אותו. בשל חולשתו נצטווה העם להשמיד את אלה העשויים לגרור אותו לעבודה זרה.

"כי כל תועבות ה' אשר שנא עשו..."
מהו הדבר הנורא כל כך בהתנהגותם של תושבי כנען על פי הכתובים המקראיים? במקרא נמצא שני תחומים מרכזיים המכונים "תועבות":

חטאים בתחום ההתנהגות המינית (ויקרא יח);
שרפת הבנים והבנות באש (דברים יב 31).

כדאי לציין שבמקומות אחרים במקרא מוצגת העשייה כ"מעשה ארץ כנען" כסכנה קיומית לישראל:

אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם: ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה: ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם: כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם: כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם:

(ויקרא יח 24-30)

על פי התפיסה הזו הגויים ראויים לעונש בשל התנהגותם, ומשום כך גורשו מן הארץ. אותה אמת מידה (ואולי אף חמורה יותר) נוהגת לגבי עם ישראל – גם הם ייענשו אם יאחזו בדרכי הכנענים.

יש לשים לב שדברים כ 16-17, המצווים על החרמת הגויים (ולא גירושם), הם הפסוקים הקשים ביותר בתורה מבחינת היחס לאוכלוסיית כנען. חומרתו של הצו בולטת בקיצוניותה על רקע ספרי התורה האחרים. בספרי התורה האחרים תושבי הארץ הכנענים מגורשים (ולא מושמדים) בידי ה' (ולא בידי ישראל). כך, למשל, שמות כג 20-33 ושמות לד 11: שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי. מסתבר שיש יותר מדרך התמודדות אחת עם יושבי הארץ שקדמו לאוכלוסייה הישראלית.

"הורשת" העמים היושבים בארץ מופיעה גם בספר בראשית ובספר דברים באופן כללי יותר. מה הם הנימוקים לצעד זה לפי בראשית טו 16 ודברים ט 5?

ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה:

(בראשית טו 16)

לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב:

(דברים ט 5)

האם היה נוהג ה"חרם" בלעדי לישראל בעת העתיקה?
לפניכם קטע מתוך כתובת מישע:

ויאמר לי כמש, לך אחז את נבה על ישראל. וא
הלך בללה ואלתחם בה מבקע השחרת עד הצהרם, ואח
זה, ואהרג כלה, שבעת אלפן גברן וגרן וגברת וגר
ת ורחמת, כי לעשתר כמש החרמתה. ואקח משם א[ת כ
לי יהוה ואסחב הם לפני כמש. ומלך ישראל בנה את
יהץ וישב בה בהלתחמה בי, ויגרשה כמש מפני.

מצבת מישע, שורות 14-19

נמצא שגם אצל המואבים נהגו להחרים את אויביהם במלחמה לאלוהיהם, במקום לקחת אותם כשבויים וכעבדים.

ה. כיצד התמודדה היהדות הבתר-מקראית עם חוק החרם?

גם היהדות הבתר-מקראית (בארמית – בתר = לאחר; כלומר היהדות שלאחר תקופת המקרא) נדרשה לצו הקשה שבדברים כ. וכך דרשו חז"ל בתלמוד הירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א':

דאמר רבי שמואל בר-נחמן שלש פרסטיגיות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות, יפנה. להשלים – ישלים. לעשות מלחמה – יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" זו אפריקי. גבעונים השלימו וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל? שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.

כיצד יכלו חז"ל לצייר את יהושע כמנהיג שאיננו מקיים את הצו שבספר דברים?
נראה כי מדרשם הסתמך על יהושע יא 19-20 שהובא לעיל ועל פרשנות יצירתית לחוק שבדברים כ.

ביהושע יא נאמר:

לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי ישבי גבעון את הכל לקחו במלחמה: כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחינה כי למען השמידם כאשר צוה ה' את משה: ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דבר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע:

(יהושע יא 19-21)

כאן מדובר בעמי כנען, שמתוכם לא הייתה עיר אשר השלימה עם בני ישראל (חוץ מהגבעונים).
אם כן, מתברר שלדעת רבי שמואל, האפשרות להשלים עם עם ישראל עמדה בפני יושבי כנען!!!
יתרה מזאת מפסוק 20 ניתן להבין כי ה' הוא שחיזק את לב עמי כנען לקראת המלחמה בישראל ומנע מהם להשלים עמו, שאילולא כן הייתה להם "תחינה" וישראל לא היו רשאים להשמידם.

ומכאן ניתן להבין שהקריאה לשלום מופנית לעמים כולם, גם לעמי כנען, וההבדל בין עמי כנען לשאר העמים הוא רק במקרה של אי-היענות לשלום. במקרה זה: בערים הרחוקות יושמד רק הכוח הלוחם ("כל זכורה") ובערי כנען יוחרם הכל.
נפנה לדברים פרק כ ונקרא אותו לפי דרשת רבי שמואל:

(10) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום:
(11) והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך:
(12) ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה:
(13) ונתנה ה' אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב:
(14) רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלהיך לך:

אפשרות א'

אפשרות ב'

(15) כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה:
(16) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה:
במקרה שעיר קרובה לא תפתח את שעריה
(17) כי החרם תחרימם החתי והאמרי והכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלהיך:
(15) כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה:
(16) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה: אין אפשרות לקרוא לשלום לערים קרובות, ההבדל בין שני סוגי הערים הוא מתחילת תהליך הלחימה ולא מקרה של אי כניעה בלבד.
(17) כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלהיך:

(דברים כ 10-17)

המילה "כן" ("כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך") בפסוק 15 נוגעת רק לעניין הספציפי של החייאת הנשים והטף בעיר רחוקה שלא נענתה לשלום; זאת בניגוד לפסוק 16 הדן בערים הקרובות שלא נענו לקריאת השלום. במקרה של ערים קרובות שלא נענו לקריאת שלום יש להשמיד את כל אוכלוסייתן.
לפי פירוש זה, האבחנה שבדברים כ 16 מתייחסת אפוא אך ורק למצב של "ואם לא תשלים עמך" (שם פסוק 12) ולא לכל הקטע. ומכאן שהצו "לא תחיה כל נשמה" (עמי כנען) הוחל רק במקרה שלא נענו לקריאת השלום.

גם הרמב"ם התייחס לשאלת החרם כפי שהיא מופיעה במקרא, ובספרו "משנה תורה", הלכות מלכים ו הוא כותב:

"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם אליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהם אין הורגים מהן נשמה והרי הם למס..."

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ו' א)

הרמב"ם מבין כנראה את מבנה הפסוקים שלפנינו באופן אחר, ועל יסוד הבנתו זו הוא משנה את המשמעות הפשוטה של היענות לקריאה לשלום. בעיניו, פירושה הוא קבלת שבע מצוות בני נח! אם עמי כנען מקבלים על עצמם עול זה הכולל בתוכו את חובותיו הבסיסיות של כל אדם באשר הוא, כברוא בצלם אלוה, ממילא הם פוסקים מעשיית תועבותיהם. יתרה מכך – בקבלם עליהם שבע מצוות אלה, הם לא יוכלו ללמד את בני ישראל את מנהגיהם.

ביקשנו לבדוק את חוק החרם הקשה בחומרתו בדברים כ 16-17. בדיקתנו העלתה:

א. יש בו מן המשותף עם נוהג מלחמתי שרווח במזרח הקדום.
ב. על פי עמדת מחקר המקרא, ספר דברים הוא חיבור מאוחר (שנתפרסם כנראה בימי יאשיהו, במאה ה-7 לפנה"ס). אם כן, הצו שבדברים מבטא אידיאולוגיה דתית מאוחרת. ואף שנים-עשר פרקיו הראשונים של ספר יהושע מציגים תמונה המבוססת על אוטופיה מאוחרת. אידיאולוגיה זו הייתה חלק מהמאבק הנחרץ באלילות ובסממניה. מתוך מטרה להציג את מנהיגי העם בדור המדבר וההתנחלות כמיישמיה של תפיסה דתית קיצונית ובלתי מתפשרת עם האוכלוסייה המקומית הנכרית – הוצג יהושע כמחרים את כל עמי כנען שעמם נלחם.
נשאלת השאלה: האם ראוי בכלל להשתמש בחוק החרם בספר דברים כדי ללמוד על היחס של ישראל אל הזר בתקופת המקרא? יש לזכור כי גישה קיצונית זו כלפי האלילות וכלפי השונה איננה הגישה היחידה המצויה במקרא. כמו שראינו בשאלת היחס אל הגר לגביה קיימת עמדה שונה.